אתמול נפטרה סבתא של איריס, סבתא וישקה. בת 92 במותה. אשה אמיצה, שעברה את השואה, עלתה לישראל, גידלה כאן ילדים ומשפחה, והיתה פעילה וצלולה כמעט עד סוף ימיה. האשה החזקה ביותר שהכרתי. פולניה כמו בספרים, עם כל האמירות הפולניות, שתמיד העלו חיוך אצלי. תמיד חשבתי שאלה סתם בדיחות על האמא הפולניה, אבל זו הפעם הראשונה שראיתי שזה קורה באמת. פעם איריס התקשרה אליה אחרי תקופה של כמה שבועות והיא ענתה לה ואמרה ״אה, יפה, נתנו לך סוף סוף את המספר שלי״, או: ״הייתי יכולה להיות כבר שלושה שבועות מתה ולא הייתם יודעים כי אתם לא מתקשרים לסבתא״. פולניה במיטבה.
התלבטתי מאוד איך לספר לדר שהיא מתה. אחרי שאיריס נפטרה, דר התחילה לערוך בראש שלה רשימות של אנשים שצפויים למות, וכל הזמן אמרה לעצמה ״סבתא וישקה כבר מאוד זקנה, היא עוד מעט תמות״. כאילו הכינה את עצמה כבר למוות שלה. דר ואני פגשנו את סבתא וישקה בפעם האחרונה לפני כעשרה ימים, היא שכבה במיטה בבית, היתה עייפה מאוד, דיברנו קצת. היה לי ברור שזו כנראה הפעם האחרונה שנראה אותה. לאחר מכן מצבה הדרדר והיא אושפזה בבית החולים.
וישקה, דר ואיריס בימים אחרים
אספתי את דר מהצהרון אתמול אחרי הצהרים והגענו הביתה. היא טיפסה על האי במטבח והתיישבה עליו, כמו שהיא אוהבת לעשות כשאנחנו מבשלים. ״סבתא וישקה נפטרה הבוקר״, אמרתי לה. ״באמת? היא היתה כבר מאוד חולה וזקנה״, היא ענתה. חיבקתי אותה. לאחר מכן היא חישבה איתי בת כמה היתה סבתא וישקה, והסברתי מה זה כשאומרים שמישהו מת ׳בשיבה טובה׳. הסברתי לה שזו דרכו של עולם, שאנשים זקנים מגיעים לסוף חייהם ומתים, ושהמקרה שלנו הוא לא מקרה רגיל, שאיריס נפטרה בגיל 40 וזה גיל צעיר מאוד למות. ראיתי שהיא מחשבת בראש כמה שנים יש לה להיות איתי עד שאמות, מגיל 42 לגיל 92 והיא הגיעה לתוצאה 50. הסברתי לה ש-50 שנים ביחד זה הרבה זמן, ושבעוד 50 שנים היא כבר תהיה כנראה סבתא בעצמה, ותהיה בגיל של הסבתות שלה, פחות או יותר. ״עדיין, זה נראה לי לא מספיק זמן להיות איתך עד שתמות״, היא העירה. ״בואי נדאג לזה בעוד כמה עשרות שנים, בסדר? אולי עד אז כבר הרופאים ילמדו איך לטפל במחלות ונחיה עד 150״, עניתי לה.
״זה בטח מאוד עצוב לסבא זאב עכשיו, כי זו אמא שלו. אפילו שהיא מאוד זקנה, עדיין זה קשה לאבד אמא״, היא הוסיפה, וביקשה לדבר עם סבא שלה בטלפון. ״אני יודעת מה זה לאבד אמא, אני רוצה לדבר איתו ולנחם אותו״, היא אמרה. נתתי לה את הטלפון והיא התקשרה לסבא שלה והם דיברו כ-10 דקות. איזו רגישות מופלאה יש לה בגיל 7, שהיא יכולה להגיד משפט כמו ״אני מבינה מה זה לאבד אמא״. כאילו שהיא רוצה לתרום מנסיונה לסבא שלה, שכעת נותר בלי הורים.
בערב דר בדקה איתי לגבי ההלוויה היום. ״הייתי רוצה להיות שם״, היא אמרה. ״אני לא חושב שכדאי״, עניתי. ״תגיד, בהלוויה, קודם קוברים את המת ומכסים ואז קוראים לכל הקרובים והקהל לבוא לראות או שמביאים את הקהל ואז קוברים את המת?״, היא שאלה. ״מתכנסים כולם, מוציאים את האלונקה ומלווים את המת עד לקבר, שם מורידים אותו לקבר ומכסים״, עניתי לה. ״אה, אז לא הייתי רוצה להיות שם, זה נשמע מפחיד״, היא ענתה. גם לי הקבורה הזו ללא ארון מאוד מפריעה ונראית לא מכובדת.
״אתה יודע, סבתא וישקה עברה את השואה, היא ניצולת שואה. היה לה מספר על היד כי היא היתה במחנה ריכוז והיא שרדה את השואה, היא ממש אשה גיבורה. סיפרתי עליה בכיתה ביום השואה״, דר סיפרה לי. ״כן, היו לה חיים מאוד קשים ולמרות זאת היא הגיעה לישראל והקימה משפחה כאן, וזכתה לראות נכדים ונינים. היא באמת אשה גיבורה״, עניתי לה.
דר, כמו כל ילד או ילדה לדעתי, אוהבת לבנות ולשחק בלגו. בתחילה אלה היו סטים פשוטים, עם לבנים, ולאט לאט היא עברה לערכות מורכבות יותר. בתחילה היינו מרכיבים ביחד, היא היתה מוצאת את החלקים ואני הייתי מרכיב, והיום היא כבר מרכיבה לבד ורק מבקשת את עזרתי כשהיא נתקעת בשלב מסוים.
כמו רוב חברותיה, דר מעדיפה את הערכות של לגו פריינדס ("לגו חברות"). צריך להבין שלפני מספר שנים, לגו עשתה מהלך שיווקי שכלל מיתוג נפרד של לגו לבנות מול לגו לבנים. לבנות – לגו פריינדס, בצבעי פסטל סגול-ורוד, עם דמויות נשיות יותר, שעוסקות בעיקר בטיפוח, בקניות ובמקצועות נשיים – דוגמנות, הופעות מוסיקה וכו', מול לגו 'הרגיל' – כמו לגו סיטי, שכולל שוטרים, כבאים, גנבים, עובדי בניין ועובדי פינוי אשפה.
כשאני הייתי ילד, לגו היתה מוצר ששווק גם לבנים וגם לבנות. הלבנים האחידות והגאוניות של לגו שימשו אותנו גם לבניית חלליות ומשאיות כיבוי וגם לבניית ארמונות. היום, מסתבר, צריך לשווק את לגו בנפרד לבנים ולבנות וליצור הפרדה מגדרית במשחקים.
אישית, אני לא אוהב את ההפרדה הזו בין צעצועים של בנים לצעצועים של בנות, בין ורוד לכחול, בין משחקי מדע וטרקטורים לבין ערכות טיפוח ומטבח לילדים. אפילו בחיתולים היום הפרידו בין ורוד לתכלת. אני לא אוהב את העובדה שצעצועים המיועדים לבנות עוסקים בעיקר בטיפוח, יצירת תכשיטים או בישול. אהבתי מאוד כשדר היתה בת פחות משלוש, עדיין בלי זהות מגדרית שמושפעת מהסביבה, והדבר המרתק ביותר בעולם שלה היה טרקטורים ומערבלי בטון.
לאורך השנים ניסיתי כמה שיכולתי להציע לה לקנות לגו שנחשבים 'של בנים', כמו לגו סיטי, עם שוטרים וגנבים. היא סירבה. מצד אחד, חבל לי שהיא מתמקדת בלגו 'של בנות', עם דמויות שעוסקות בעיקר בטיפוח עצמי ובקניות. מצד שני, זו הדרך שלה להכנס לעולם הלגו, היא נהנית מהבניה, לומדת הרבה כיצד לבנות לפי תכנית, וזו הבחירה שלה ואני מכבד אותה. אולי, כשהיא תגדל יותר, החיים שלה יהיו פחות דיכוטומיים, והלחץ החברתי יהיה חלש יותר, היא תסכים לבנות גם ערכות אחרות.
באחד הימים היא הרכיבה את ארמון הקרח מ"פרוזן" עם חברה. ישבתי והסתכלתי עליהן בונות. הן עבדו בשיתוף בהרכבה בצורה מעוררת הערצה. אומרים שבנים עובדים טוב יותר בתחרות ובנות עובדות טוב יותר בשיתוף. לא יודע מה המקור של זה, האם זו תכונה מולדת או שזה מה שהחברה משדרת לבנות, אבל זה היה מעניין לראות אותן בונות ביחד.
מעניין שכשבני הדודים שלה מגיעים לשחק איתה, הם מוכנים לשחק איתה בלגו פריינדס. הם כמובן לוקחים את התפקיד 'הגברי' כמו נהג הלימוזינה או נהג אוטובוס ההופעות של הלהקה, אבל הם מוכנים לשחק בלגו שנחשב 'של בנות'.
השבוע דר דיברה איתי על החוגים שהיא רוצה להירשם אליהם בשנה הבאה. "אני רוצה להירשם לג'ודו ולכדורגל. נראה לי שחוגים עדינים פחות מתאימים לי", היא אמרה. "מה זה חוגים עדינים?", שאלתי. "כמו התעמלות קרקע או בלט". "בסדר", אמרתי, "אנסה לרשום אותך לכדורגל". לג'ודו היא רשומה כבר מגיל 5. התעמלות קרקע היא ניסתה ופרשה. היא אוהבת לרקוד אבל לא אוהבת חוגים של מחול. בג'ודו היא נהנית מאוד כבר שנה שלישית ומגיעה להישגים.
כשהיא ביקשה כדורגל ונעלי כדורגל כדי לשחק עם הבנים בהפסקה בבית הספר, קניתי לה בשמחה. היא סיפרה שהיא מתעקשת לשחק עם הבנים בהפסקות למרות שהם אומרים לה שהיא בת ולא מתאימה לכדורגל. אחר כך היא סיפרה לי שהבנות הקימו קבוצה והן משחקות בלי הבנים או נגד הבנים.
בכל מקרה, אתמול היינו באיקאה וקנינו שידת מגירות חדשה לחדר של דר. "אתה תרכיב לי אותה היום?", היא שאלה. "נרכיב ביחד, אלמד אותך איך לקרוא את ההוראות של איקאה ואיך להרכיב, איך להשתמש במברגה, בפטיש ובמברג. ובנינו ביחד. הסברתי לה איך קוראים את ההוראות של איקאה, איך משתמשים במברגה, איך החיבורים של איקאה עובדים, והיא נהנתה להרכיב איתי ביחד את השידה. הסיפוק שהיא קיבלה מההרכבה מילא אותי באושר.
תשאלו מה רע בזה שיש צעצועים לבנים וצעצועים לבנות? מה שרע בזה הוא, שהחברה משדרת לילדות שהן צריכות להתעסק בטיפוח עצמי, ביופי, בעבודות הבית ולא במדע, בהנדסה או במתמטיקה. לבנים קונים מתנות כמו ערכת מיקרוסקופ, ערכת כלי עבודה, מעבדת כימיה, טרקטורים או רובי נרף למיניהם, ולבנות ערכה להכנת צמידים או ערכת איפור. יש כאן מסר רע גם לבנים – אתם צריכים לעסוק רק בדברים קשוחים ורציניים כמו מדע, שוטרים וגנבים, עבודות עפר ובנין. הפגנת רגשות זה רע ולא גברי, אסור ללבוש ורוד או סגול, אסור לשחק בנסיכות או להתאפר. בן שיחשוב על משחק בלגו פריינדס יסתכן בהעלבות ופגיעה מצד חבריו, בטענה שהוא נשי או הומו.
חברות מסחריות עושות את זה כי זה משתלם להן שיווקית. לגו או דיסני הרוויחו מיליארדים מהנסיכות או מלגו פריינדס. לנו, כצרכנים, כהורים וכחברה זה לא עושה לנו טוב.
קוראי הבלוג הותיקים כבר רגילים לקיטורים השנתיים שלי סביב יום המשפחה בינואר – פברואר. למי שלא מכיר, אפשר לקרוא כאן וכאן וכאן. דעתי לא השתנתה. מדובר ביום זוועתי עבור כל ילדה וילד שהמשפחה שלהם אינה בתבנית הרגילה – ילדים להורים גרושים, ילדים במשפחות חד הוריות, ילדים למשפחות חד-מיניות ועוד צורות משפחתיות שקיימות כאן. היום הזה מדגיש את השוני של הילדים האלה ורק מחדד את ההבדלים בינם לבין הילדים במשפחות ה״רגילות״. בנוסף, היום הזה מטפח אידיליה של משפחה ״נורמטיבית״, שלטעמי לא התקיימה כאן מעולם והיא רק בגדר מיתוס. אצל דר השנה, לשמחתי, בוטלה חגיגת יום המשפחה בבית הספר מסיבות שונות, וטוב שכך.
משרד החינוך מנסה ליצוק תוכן ניטרלי ביום הזה, במטרה להתאים את תכני הלימוד לסוגים שונים של משפחות, אבל בסופו של דבר הכל תלוי באינטליגנציה הרגשית של הגננת וכמה היא מבינה שלהגיד לילד או לילדה ״תביא תמונה שלך עם שני ההורים״ זה דבר חסר רגישות כשמדובר במשפחה ״לא רגילה״. זה רק מדגיש את האובדן, במקרה שלנו.
די, תעזבו אותנו מהמטלות האלה.
ביום המשפחה הזה אני רוצה להתייחס למושג ׳משפחה׳ במציאות הכלכלית הישראלית:
הטענה שלי היא שהמשפחה הישראלית, ככל שמדובר בחברה הישראלית, היא מושג שדי פשט את הרגל. אדייק ואומר שהמשפחה הישראלית מתקיימת למרות מדיניות ממשלות ישראל ולא בזכותן. מדינת ישראל היא אחת המדינות שמוציאות הכי הרבה כסף על מימון טיפולי הפריה ובדיקות הריון, אבל מהרגע שהתינוק נולד, ההורים נותרים לבדם. זאת אומרת, אם לא מחשיבים את ה-150 וקצת ש״ח בחודש קצבת ילדים ואת מענק הלידה.
אנחנו מדינה אכזרית בכל מה שקשור לשילוב בין עבודה ולמשפחה. שעות העבודה המרובות, אי ההתאמה בין לוח החופשות של הילדים ללוח החופשות של העובדים, חוסר ההגנה על העובדות והעובדים והנורמות שהשתרשו בשוק העבודה גורמים לכך שאם שמחפשת עבודה מרגישה כמו נכה, נאלצת לענות על שאלות חודרניות לגבי התכניות שלה לגבי הריון נוסף וה״סידור״ לילדים ומי ישאר עם הילדים כשהם יהיו חולים. ברוב המקרים היא יכולה לשכוח מקריירה ניהולית או מקידום. אבות יכולים להנות מקידום, אבל הלגיטימציה שלהם לבקש לצאת מוקדם מהעבודה כדי לבלות זמן עם הילדים נמוכה יותר. וזה במידה שהם רוצים לצאת מוקדם. יש תופעה הפוכה של ה׳אבות המסתתרים׳, אלה שמתחבאים בעבודה עד שעות מאוחרות כדי להמנע מהשתתפות במטלות הבית וגידול הילדים ומגיעים ב-21:30 אחרי שהילדים כבר ישנים.
משום מה, נשים בחברות ההיי-טק מגיעות לפני 8:00, אוכלות צהרים מקופסה בעמדת העבודה שלהן כדי לא לצאת להפסקת צהרים, רצות ב-15:30 להוציא את הילדים מהצהרון ובערב משלימות שעות מול המחשב בבית בעבודה מרחוק, ועדיין הן נחשבות עובדות גרועות כי הן יוצאות מוקדם.
הבוקר, יום שלישי, עשיתי תורנות ״נשק וסע״ בבית הספר של דר. בימי שלישי בבוקר רואים יותר אבות שמסיעים את הילדים לבית הספר, והילדים יורדים מרכב עם שקית בגדים. אלה בדרך כלל האבות הגרושים, שמקבלים את הילדים אליהם בשני אחרי הצהרים. הלגיטימציה של גברים לצאת מוקדם מהעבודה נולדת, משום מה, רק אחרי הגירושים, כשצריך למלא אחרי הסדרי הראיה.
מי קבע שעובדים צריכים לעבוד 200 – 220 שעות בחודש? ההורים שלנו יכלו לעבוד משרה מלאה עד 15:30, או לכל היותר עד 16:00 או עד 17:00, אז למה מעסיקים היום דורשים מעובדים לעבוד עד 18:00 או עד 20:00 בערב, אם לא יותר מאוחר? מה בדיוק עושים במשרדי חברות ההייטק בשעות המאוחרות האלה, כשברור לכולם שתפוקת העבודה בשעות האלה נמוכה כל כך? למה צריך לדרוש מעובד לשבת ליד העמדה שלו בעידן שבו העבודה יכולה להיעשות גם מרחוק, כאילו שמדובר בפס יצור מימי המהפכה התעשייתית.
היכולת לקיים כאן משפחה לצד קריירה בעבודה, בשילוב עם חקיקה שאינה מותאמת להורים ולוח חופשות מופרך במערכת החינוך גרמו לכך שאנחנו עושים מיקור חוץ לחינוך ולקשר עם הילדים. קוראים לזה סבתות, צהרונים, בייביסיטריות ומטפלות בעיקר. תראו מי מגיע להוציא ילדים מהגנים ומבתי הספר בשעה 12:45 או ב-14:00 ותבינו.
למרות כל זאת וכנגד כל הסיכויים, מתקיימות בישראל משפחות מכל הסוגים והמינים, בהן ההורים מלהטטים בין המשימות והמטלות של גידול הילדים וניהול הקריירה ולדעתי מגיע לכולנו, ההורים, פרס גדול על כך. העובדה שאנחנו מצליחים לגדל כאן ילדים במציאות הכלכלית האכזרית הזו, בין איסרו חג בפורים לאיסרו חג בפסח, בין צהרון לקייטנה, בין סבתא לבייבסיטר, היא מופלאה.
הערב נתקלתי בשקית עם הקישואים, ששוכבת במקרר כבר שבוע. הגיע הזמן להכין אותם לפני שיתקלקלו, חשבתי לעצמי.
אצלנו במשפחת כהנוביץ׳, יש מסורת שלפיה הגברים במשפחה מכינים תבשיל קישואים, המכונה גם בשם המזרח אירופאי המעורר תאבון ״גיבץ״ או ״גבעטש״. מדובר בתבשיל קישואים ברוטב עגבניות. סבא שלי, עמנואל, היה מכין כזה תבשיל, אבא שלי למד ממנו והיה מכין לנו תבשיל קישואים מדי יום שישי בבוקר. אחר כך אמא שלי התחילה להכין. בכל יום שישי הייתי מתעורר לריח של בצל ופלפל אדום מטוגנים בשמן בסיר. בשבילי עד היום זה הריח הכי טוב של בישולים בבית. אומרים שיש לבני האדם זכרון טוב לריחות, שריח מסויים שהרחנו פעם בחיים יכול להופיע שוב ולעורר בנו בדיוק את הזכרונות והרגשות שהרגשנו בפעם הראשונה שהרחנו אותו. אני נזכר באבא שלי חותך את הקישואים לקוביות ומוסיף אותם לסיר. תמיד אמרתי שצריך לייצר בושם בריח של בצל ופלפל אדום מטוגנים. בשבילי זה היה הריח המתוק ביותר שקיים.
אבא שלי נפטר לפני שלוש שנים, וביום שישי האחרון ערכנו לו את האזכרה השנתית. חברים ובני משפחה התכנסו בבית הקברות ואחר כך בבית של ההורים שלי. ישבנו, נזכרנו בסיפורים על אבא, נזכרנו בהערות הציניות, בבדיחות. בשבילי, תבשיל הקישואים תמיד סימל את אבא שלי. הרבה אנשים אמרו לי שאני מזכיר להם אותו בהתנהגות, בהערות. אולי. אבא שלי אהב לארח אנשים בבית, רצוי כמה שיותר, וכמעט תמיד הארוחה כללה גם גבעטש.
אז הערב עמדתי לקלף קישואים ולקצוץ לקוביות. הריח של הבצל עם הפלפל האדום בסיר עלה באפי, ושוב נזכרתי בריח הזה של שישי בבוקר. ריח של אבא, של בית ההורים, של ארוחות צהרים משפחתיות ביום שישי. געגוע.
הנה המתכון:
חומרים:
10 קישואים בינוניים, חתוכים לקוביות
1 בצל גדול, חתוך לקוביות בינוניות
1 פלפל אדום מתוק, חתוך לקוביות
1 קופסת רסק עגבניות גדולה
מים רותחים
שמן
פפריקה מתוקה
כמון
מלח
קורט סוכר
אופן ההכנה:
מחממים מעט שמן בסיר בינוני על להבה חזקה. מוסיפים לשמן החם את הבצל ומאדים. כשהבצל הופך שקוף מוסיפים את הפלפל האדום וממשיכים לערבב ולאדות. אחרי כמה דקות של אידוי מוסיפים את הקישואים ומערבבים.
מוסיפים את הרסק והתבלינים ולאחר מכן שופכים מים רותחים מהקומקום לסיר, עד שהמים מכסים את הקישואים. נותנים לתערובת לרתוח בסיר, ולאחר הרתיחה מעבירים ללהבה הקטנה ביותר, וממשיכים לבשל עד שהקישואים מתרככים. מבשלים כחצי שעה עד שעה.
הערה: יש גרסאות אחרות לגבעטש עם עוד ירקות כמו חצילים. אפשר להוסיף הכל ולבשל. זו הגרסה במשפחה שלנו.
אתמול חשבתי שאני מתפוצץ. 15 אנשים מוזמנים לארוחת ערב, בצהרים ענת מתחילה לבשל ומתברר שיש תקלה בבלוני הגז, שמתעקש לעבוד למספר דקות ואז כל הלהבות כבות. טוב, היא לקחה את הסירים אליה לבשל, השאירה שני סירים בתנור שיתבשלו לאט. ואז, הפסקת חשמל. מה עושים? תיכף צריכים להגיע אנשים לארוחה ואין חשמל אפילו לחמם פיתה. דר צריכה לנסוע ליום הולדת בעמק חפר ועוד לא התקלחה, ומחמם המים של הדוד לא הספיק לעבוד ועכשיו אין חשמל והמים קרים. ותיכף באים האורחים. מה אני עושה עכשיו. מנסה להתקשר למוקד 103. ממתין דקות ארוכות על הקו. הם יודעים שיש תקלת מתח גבוה, לא יודעים מתי יחזור החשמל, מה אני עושה עכשיו? רציתי למות באותו רגע. להתקשר לכולם שלא יבואו, להכנס למיטה ולבכות. מסכן המוקדן של חברת החשמל שהוצאתי עליו את כל העצבים.
הבנתי שדר מסתכלת עלי ונלחצת. היא רואה אותי נלחץ וגם היא נלחצת מזה. ילדים קולטים מאיתנו את התגובות, גם אלה שאנחנו מנסים להסתיר. את השינוי בקול, את העקמומיות בשפתיים, הם קולטים ולומדים ומבינים שכך צריך להתנהג. לכן, בעיקר כשאני לידה, אני מנסה לשמור על קור רוח, להגיב במתינות, לא להראות לה שאני נלחץ, ללמד אותה שיש פתרון לכל בעיה. זה קורה גם שהמצב מלחיץ כמו בפעם ההיא שהיא רצה בבית, החליקה והתנגשה עם הראש בפינת הקיר והתחילה לדמם מהראש. נסענו לבית החולים ״מאיר״, כשהיא מחזיקה שקית עם אפונה קפואה על הפצע, ואני מנסה לא להתפרק ולנסוע בזהירות לבית החולים. בסופו של דבר זה הסתיים בקצת דבק על הפצע בראש ובילדה גיבורה.
אז ברגע ההוא היה לי קשה להחזיק פאסון. בעיקר כשהחשמל כבה. עברנו החורף הפסקות חשמל נוראיות בכל גשם וסופה, בעיקר אחת שנמשכה כיום וחצי עם עיצומים של עובדי חברת החשמל שלא מיהרו לתקן תקלות. נדמה שרשת החשמל קורסת בכל פעם שיש קצת רוח וגשם. רציתי לבכות ולהתפרק אבל הבנתי שאם היא תראה אותי מתפרק ככה היא בכלל לא תדע מה לעשות. אחד הקשיים כאב יחידני הוא שאני העוגן היחיד שלה בעולם. אני צריך לטפל בכל בעיה ובכל קושי. היא נושאת עיניה אלי כדי ללמוד איך להגיב, ואין לה אמא שתאזן את התגובות שלי, או שאני אוכל להגיד לה – אני הולך למיטה, לא יכול כרגע להתמודד עם המצב, תחזיקי את החזית עד שאחזור. זו אחריות גדולה, אני לפעמים מנסה קצת למתן תגובות כדי שהיא לא תלמד להגיב בקיצוניות.
בסופו של דבר, כרגיל, זו היתה ענת שהצילה את המצב, דיברה איתי בטלפון בטון דיבור מאוד טיפולי ומרגיע, גרמה לי לפתור בעיה אחר בעיה. דר התקלחה אצל אחותי, בינתיים החשמל חזר, הבישולים התבשלו על הכיריים שלה. רק אחר כך היא גילתה לי שגם אצלה היו בעיות עם הגז. הסעתי את דר למסיבת יום ההולדת וחזרתי הביתה לסדר את השולחן ולסדר את הבית לקראת הגעת האורחים. טיגנתי שניצלים במטבח של אחותי וענת הביאה את כל התבשילים המוכנים אלי.
בסופו של דבר הכל היה בסדר, האוכל היה מוכן בזמן והאורחים ישבו ונהנו מהאוכל המשובח. לו רק ידעו איזו דרמה היתה שלוש שעות קודם לכן.
שיר האהבה העצוב ביותר לטעמי הוא Lately של סטיבי וונדר. השיר מדבר על בן זוג שמתחיל לשים לב לסימנים שבת הזוג שלו מתרחקת ממנו, הוא חושד בה שהיא מאוהבת באחר. הוא שיר עצוב כי הוא בעצם שיר געגועים לאהבה שהסתיימה, לאהובה שהתרחקה ועכשיו, למרות שהיא איתו, היא כבר מאוהבת באחר.
אחרי שאיריס נפטרה, הקשבתי לשיר הזה והוא קיבל משמעות חדשה בשבילי, פתאום הוא נשמע לי אחרת. הרגשתי שהוא מתאר את איריס, שמתרחקת ממני ועוברת לעולם אחר, שהסרטן לוקח ממנה חתיכה אחרי חתיכה, בכל יום היא יכולה לעשות פחות ופחות, ולאט לאט היא נלקחת ממני. השיר הזה לא מומלץ להקשבה לבד בבית עם אלכוהול. הוא שיר מייאש, אבל אהבתי את הכאב.
השנה הקשבתי לו שוב במקרה. זה קרה באוטו, בנסיעה הביתה. פתאום לא הרגשתי את הכאב. הרגשתי זכרונות, אבל זכרונות טובים, מתקופות טובות. לראשונה מזה שנים יכולתי להקשיב לו מבלי לשקוע בדכאון. הרגשתי שזה עוד סימן לכך שעברתי שלב באבל. אני קורא לו שלב ההשלמה. השלמה עם המצב שלי, השלמה עם מה שקרה, השלמה עם הכעס והעצב. לראשונה יכולתי לעבור את השנה האחרונה מבלי להרגיש עצב בכל תאריך ובכל נקודת ציון בשנה.
אז מה היה לנו השנה? ניסיתי לחשוב מה קרה לי השנה, והבנתי שהשנה לא היתה רצופה באירועים מיוחדים. אף אחד לא מת, וזה טוב. היתה שנה שגרתית, שבה יכולתי לעבד רגשות, לחזור לשגרה ולחיות את החיים. היתה שנה טובה, מלאת טיולים וחוויות נהדרות רוב הזמן.
שנה שבה יכולתי לחגוג את יום הולדתה של איריס עם ענת ועם חברות ועם ההורים של איריס, להרים כוס לכבודה, להנות ולחגוג את הזכרונות במקום לשקוע בדכאון.
שנה שבה טיילנו בחו״ל, אנחנו, המשפחה המודרנית שחוברה ביחד מתוך בחירה.
זו היתה שנה של אהבה גדולה, של רגעים נהדרים, של חוויות ושל זכרונות חדשים וטובים.
אז מה אני מבקש לשנה החדשה? שהכל ימשיך ככה, טוב, מלא אהבה. שגרתי.
הבלוג הזה עוסק הרבה באובדן. השאלה היא איך מתמודדים עם אובדן של בן/בת זוג. מה עושים עכשיו, שעה אחרי הטלפון הנוראי, שעתיים, שבוע, אחרי השבעה, איך ממשיכים בחיים ויוצאים מזה. שאלת ההתמודדות נשאלת הרבה בקבוצות ובפורומים של אלמנות ואלמנים. ״מה אני עושה עכשיו?״, ״איך אני חיה עכשיו בלעדיו?״. אנסה לסכם כאן את התובנות שלי ממה שעברתי.
אני ליוויתי את בת הזוג שלי, איריס גולדמן-כהנוביץ׳, במשך שנתיים של מחלת סרטן ארורה ואכזרית. ביולי 2010, ביום הולדת 38 שלה, היא גילתה גוש קטן בשד ועוד גוש אחד בבלוטות הלימפה בבית השחי. הכל היה אמור להיות קל בגלל הגילוי המוקדם, אבל לאחר כמה חודשים התברר שהסרטן שבו איריס חלתה הוא מאלה שלא מגיבים לשום טיפול. ההתמודדות עם המחלה היתה קשה מאוד עבור שנינו. בשבילי, לראות את בת הזוג שלי דועכת מיום ליום, יכולה לעשות פחות ופחות, מתקשה לנשום עם כל תוספות החמצן שהוזרמו לראותיה, זו היתה חוויה קשה מנשוא. הבנתי את זה רק אחרי שהיא מתה. כשהייתי בתוך המירוץ הזה בין מרשמים, תרופות ואשפוזים לא נתתי לעצמי כמעט מקום לעצור ולחשוב. המחשבות הגיעו אחרי המוות שלה, כשפתאום מצאתי שיש לי המון זמן פנוי כשאני לא צריך לרוץ לבתי מרקחת ולבית החולים.
ביולי 2012, אחרי שנתיים של מחלה, קיבלתי את הטלפון שבו נאמר לי שאיריס מתה בבית החולים. יום לפני כן עוד חגגנו לי יום הולדת בבית החולים ונפרדתי מאיריס בנשיקה. כמה שמתכוננים למוות, הוא עדיין מפתיע. למרות שהיה לי ברור בשבוע האחרון לחייה של איריס שזה כבר הסוף, עדיין הטלפון הראשון השאיר אותי מבולבל. החיים שהכרתי עד אותו רגע, עם חלומות על חיים משותפים, הסתיימו. התחיל פרק חדש. לא הבנתי מה קורה איתי, באו מאות אנשים הביתה, אחר כך להלוויה ולשבעה. זה היה סוג של אירוח מתמשך של אנשים, שלא נתן לי מנוח, כנראה מהסיבות הנכונות. בלילות, כשהבית התרוקן ודר כבר ישנה, ישבתי במטבח וחיפשתי תמונות במחשב, העלתי תמונות לפייסבוק וכתבתי ליד כל תמונה איזה סיפור היא מזכירה לי ובאילו נסיבות היא צולמה.
אחרי השבעה הגיעה הריקנות הגדולה. כעסתי על איריס, שהשאירה אותי לבד, הרגשתי כמו בן זוג שאהובתו עזבה אותו ביום אחד. עשיתי את הדברים בלי חשק, לנסוע לעבודה, לחזור, לקחת את דר לחוגים, ללכת לישון, להתעורר בלילה, להירדם שוב, לקום בבוקר, להכין את דר לגן ולהסיע אותה, לנסוע לעבודה, לחזור הביתה. מאוד היה חשוב לי לשמור על השגרה. השגרה נתנה לי בטחון, למרות שכאמור עשיתי את הדברים בלי חשק, בלי תשוקה, בלי הנאה.
מה עושים עכשיו? הדבר הגרוע ביותר שאומרים למישהו שהתאלמן זה ״תהיה חזק״. אצלנו באלמנות ה״תהיה חזק״ הזה הוא בדיחה. לא צריך להיות חזק. מותר להיות חלש, לבכות, להתאבל, להתגעגע, לכעוס, גם לצחוק לפעמים. זה טבעי וזה בסדר. זה טבעי לרצות להישאר במיטה כל היום ולהשאר בדכאון, ולא לרצות לתפקד, אבל גם טוב להכריח את עצמך לצאת מהמיטה בבוקר ללא חשק או תשוקה, לעשות את הדברים בכל בוקר, כי השגרה תציל אותך בסוף. השגרה תוציא אותך מהמנהרה האפלה שבה שקעת עכשיו, צריך לקום ולהמשיך ללכת לכוון האור. כמו עם הילדים, שרצוי לתת להם להתמודד עם המוות בתחומים שבהם יש להם שליטה כמו ציורים, תמונות וכתיבה, גם לנו, ההורים זה עוזר. ניסיתי להתרכז בדברים שיש לי עליהם שליטה בחיים שלי. במוות אני לא יכול לשלוט. בכביסה, בעבודה ובקניות אני כן יכול לשלוט. עוד סיבה שאני מצאתי כדי להכריח את עצמי לתפקד היתה דר, הבת שלי, שצריך להסיע אותה לגן כל בוקר ולאסוף אותה אחרי הצהרים. השגרה היתה חשובה גם לה, להבין שהחיים נמשכים, שאבא שלה מתפקד ושלא הכל התפרק בחיים שלה.
על איך לסייע לילדים להתמודד עם מוות ניתן לקרוא כאן
התשובה שאני נותן למישהו שעכשיו התאלמן ושואל ״מה עושים עכשיו?״ היא ״נושמים עמוק ועוברים את זה, שעה שעה, יום אחרי יום, נושמים וממשיכים״, כמו כורה שנתקע במכרה חשוך ומנסה לזחול ולחפש את פתח היציאה. זה קיטשי, אבל בסרט ״נדודי שינה בסיאטל״ טום הנקס אומר את זה במונולוג המרגש ביותר: ״אני אקום מהמיטה בכל בוקר, אנשום פנימה והחוצה כל היום, ואחרי זמן מה לא אצטרך להזכיר לעצמי לקום מהמיטה ולנשום פנימה והחוצה, ואחרי זמן מה אני אני לא אצטרך לחשוב על כמה היה לי טוב ומושלם לתקופה מסוימת.״
השגרה נותנת תעסוקה, משחררת את המוח לחשוב על דברים אחרים. מנסים לעבור את השעה הקרובה בלי לחשוב עליה, בלי לבכות, בלי להשבר. בהתחלה זה קשה, אבל הנה, פתאום עברה שעה ולא חשבנו עליו/עליה. זה בסדר. עכשיו לשעה הבאה. אחרי כמה פעמים כבר לא מסתכלים על השעון והנה עבר חצי יום. מותר להשבר באמצע, מותר לבכות, מותר להיות עצובים. כל דבר הרי מזכיר לנו אותו/ה. כל שיר ברדיו, כל ריח של בגד, כל תמונה או חפץ. זה בסדר להיזכר, זה בסדר לבכות.
השגרה נתנה לי את היכולת לעבור יום אחרי יום, ופתאום מגיע היום ה-30, האזכרה וגילוי המצבה. שוב התמודדות, שוב חזרתי להלוויה, לחיבוקים, ל״תהיה חזק״. בסדר, גם זה עבר. השעות הקשות ביותר הן השעות האלה בערב, כשהייתי נשאר לבד בבית. פתאום הבית כל כך גדול וריק, המיטה כל כך רחבה וריקה, נדמה שההד חוזר מהקירות ומכה אותי בכל פעם. היה קשה מאוד לחזור לשגרה. באותה תקופה דר היתה בחופש גדול, ועסקתי בעיקר בתכנון תכניות להעסיק אותה בחופש. קראתי לזה ״קייטנת אבא״.
חשוב מאוד להישען על כל רשתות התמיכה החברתיות והמשפחתיות שיש לכם באותו רגע. אם זה חברים או משפחה שיכולים לסייע לכם עם המטלות, לעזור עם הילדים. זה כל כך חשוב בתקופה הזו. ההורים של איריס התחילו לקחת את דר אליהם לילה בשבוע בתקופה הזו, וזה היה לי טוב. זה נתן לי אויר לנשימה, לצאת קצת מהבית, לישון, לנוח, אפילו לבלות. חברות לימדו אותי לשתות אלכוהול בפעם הראשונה. למדתי לצחוק, לשכוח קצת מהכל לכמה רגעים. להסיר מעלי את משקל העולם הכבד הזה, אפילו אם זה רק לכמה שעות. עם זאת, כשדר לא היתה בבית ונשארתי לבד הרגשתי ריקנות ודכאון. עד אותה נקודה דר היתה הסיבה שהכריחה אותי לתפקד, וכעת כשהיא לא נמצאת הרגשתי מרוקן מאנרגיה.
החגים הכי קשים. בחגים מרגישים את האובדן בצורה הקשה ביותר. הכסא הריק הזה של בן/בת הזוג זועק לשמיים בשולחן החג. נזכרים מה היה בשנה שעברה, איפה כל אחד ישב, נזכרתי מה איריס הכינה וכמה זה היה טעים. קראתי לזה פעם ״כאב פנטום״ שתוקף אותך בלי התרעה מוקדמת. צריך לדעת שזה קורה, ושזה טבעי וזה בסדר להרגיע רע בחג, ולבכות בארוחת החג. צריך גם להבין ולקוות שעם כל חג שעובר, זה נהיה קצת פחות כואב. השנה, לאחר שלוש שנים, הצלחתי לעבור בשלום את חגי תשרי ואת חנוכה בלי כאב פנטום כזה.
עובר יום ועוד יום, ופתאום זה חודשיים ושלושה וארבעה. התחושה טובה יותר מצד אחד, כבר התרגלתי לקום כל בוקר לעבודה ולשגרה, ומצד שני נשארת הבדידות. אוקי, נניח שעל הטראומה של בת זוג שמתה התגברתי, מה עכשיו עושים? מתחילים לצאת כמו בגיל 20? למה זה מגיע לי? עד שכבר שכחתי את עולם הדייטים אני צריך לצאת לשם שוב?
ויוצאים. עם כל המטען שאנחנו סוחבים. כמו תמיד, בהתחלה זה מלאכותי. הייתי צריך להכריח את עצמי לצאת, ואני מודה שאפילו נהנתי לכמה רגעים. אחרי כמה דייטים הגיעה הדחיה, הרגשתי ששוב עזבה אותי מישהי ושבחיים לא אמצא מישהי. שוב כעסתי על איריס שהשאירה אותי לבד.
תתכוננו גם שהסביבה, שאמרה לכם כל הזמן שאתם צריכים להתקדם, פתאום תרים גבה. אנשים ידברו עליכם מאחורי הגב, קצת ברשעות ובפולניות – ״הגופה עוד לא התקררה והוא כבר יוצא עם מישהי״. צריך לפתח קצת עור של פיל בעניין הזה, פחות להתרגש מלשונות רעות ולהתמקד במה שעושה לכם טוב כרגע. אתם לא חיים בשביל העולם, אתם חיים בשבילכם.
אצלי זה קרה, בלי שהתכוונתי. פגשתי את ענת. ענת היתה חברה של איריס והכרתי אותה לפני כן, ואיכשהו זה קרה והתחלנו להיות ביחד. בהתחלה עם הרבה רגשות אשמה, עם תחושה שאני בוגד בזכרון של איריס. צריך להבין שגם זה טבעי. כמה שאיריס השביעה אותי שלא אשאר לבד, עדיין הרגשתי קצת לא בסדר שאני עם מישהי חדשה. צריך לתת לעצמנו זמן להיפתח. להשתחרר מרגשות האשמה ולהחליט ״אני ממשיך בחיי״. יכול להיות שזה יקרה במקרה, יכול להיות שזה יקרה בהחלטה מודעת להכריח את עצמנו לעשות את זה. צריך להבין שזה יכול להיכשל, שאנחנו נמצא את עצמנו שוב לבד, אבל זה חייב לקרות. חייבים לנסות להיפתח למישהו חדש. ענת פעם אמרה לי שלהיות עם אלמן זה קשה, כי בניגוד לגרוש, אין לו קלוז׳ר עם בת הזוג שלו, היא תמיד תישאר כזכרון אהוב שלו, היא תמיד תהיה המושלמת שאי אפשר להתחרות בה. גרוש לא עומד כל שנה על הקבר ואומר כמה הוא מתגעגע לבת הזוג שלו. צריך להבין שאלה יחסים מסובכים. לא כל אחד ואחת מתאים לחיות עם אלמן או אלמנה, לא כל אחת מתאימה לשאת את המטען הזה של בן זוג אלמן, עם או בלי ילדים. צריך להבין גם שבת הזוג המתה לא היתה מושלמת, לכולם היו ויש חסרונות. אם זה לא מסתדר, כנראה שזה לא האדם המתאים בשבילכם כרגע. צריך מישהו עם הרבה רגישות, אינטילגנציה רגשית ויכולת לשים את עצמו לרגע בצד ולא במרכז ברגעים הנכונים, כשהזכרונות עולים, באזכרה השנתית, להבין שיש ותמיד יהיו רגשות לבת הזוג שמתה, ושזה בסדר וטבעי.
ועדיין, שלוש וחצי שנים אחרי, אני נוהג באוטו ומקשיב לשיר הזה ופתאום דמעות עולות בעיני. רק הפעם אלה דמעות של אושר, שהנה, זה קרה.
יום אחד זה יקרה בלי שנרגיש, משהו ישתנה משהו יגע בנו, משהו ירגע בנו ולא יהיה ממה לחשוש.
וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד זה יבוא בטוח בעצמו כאילו היה שם תמיד וחיכה שנבחין בו
וזה יבוא, אתה תראה הידיים הקפוצות יתארכו והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל זה יבוא, כמו שהטבע רגיל להיות שלם עם עצמו.
וידוי: אני מאוד אוהב את חנוכה. מאז שהייתי ילד. השילוב בין נרות, אש, סופגניות, לביבות ומשפחה שמצטופפת בבית להדליק נרות בעוד שבחוץ קר מאוד אהוב עלי.
חגים הם תקופה קשה למי שחווה אובדן בבית. הזכרונות צפים ועולים בחגים, והמקום החסר והריק, זה שלפעמים מצליחים לשכוח אותו ביום-יום, הופך להיות מוחשי יותר. אי אפשר שלא להזכר בחגיגות קודמות שערכנו, בבילויים שעשינו ביחד. קשה.
אני חושב שהשנה, בפעם הראשונה מזה שלוש שנים, הצלחתי לעבור את החגים בלי להרגיש דכאון, בלי להסתכל על הכסא הריק. הזכרון עדיין קיים, הוא פשוט מכאיב פחות. הזכרון עדיין קיים, אבל אני מצליח לחיות איתו בשלום. פחות אבל עוד כואב רוב הזמן. בהתחלה קצת נלחצתי מהעניין הזה – אם פחות כואב לי זה אומר ששכחתי את איריס? לא שכחתי את איריס, פשוט אני מצליח לחיות יותר בשלום עם הזכרון שלה.
השיטה שפיתחתי בחגים היא למלא את הבית באנשים, להיות עסוק באירוח ופחות לחשוב על האובדן. כך עשיתי בראש השנה, עם כל המשפחה שהתארחה אצלי וכך גם בחנוכה. הזמנתי את המשפחה וכמה חברים להדלקת נרות אתמול בערב, היו הרבה ילדים וסידרנו לכל ילד וילדה חנוכיה ונרות, שיוכלו להדליק בעצמם. במשך השנים נאספו בבית המון חנוכיות, חלק דר יצרה בגן ושמרתי אותן בארון, וחלק איריס יצרה בקרמיקה. שורת חנוכיות, שורה של אור. ממש באנו חושך לגרש. הנרות והאור מילאו את הבית ומילאו אותי בשמחה. כך איריס אהבה את הבית, מלא ילדים ורעש. כך היא גם רצתה שיהיו ימי השבעה שלה.
לפני שכולם הגיעו טיגנתי לביבות תפוחי אדמה. חשבתי שעשרה תפוחי אדמה זה המון, מסתבר שטעיתי והלביבות נחטפו. בפעם הבאה אכין כמות כפולה. למי שרוצה מתכון: עשרה תפוחי אדמה בינוניים מגורדים במעבד מזון, בטטה אחת מגורדת, גזר אחד. מלח, פלפל, שתי ביצים וחצי כוס קמח, מערבבים את התערובת היטב ומטגנים בשמן עמוק וחם עד שהלביבות חומות ופריכות.
האוירה היתה נהדרת, הבית היה צפוף ומלא, ואני חשבתי שעדיף שסביב השולחן הזה, שבדרך כלל אנחנו נפגשים סביבו ואוכלים אחרי האזכרה, נחגוג ונשיר. החנוכיות האירו, הילדים שיחקו וזללו סופגניות.
הזכרון היחיד שהיה לי מאיריס היה החנוכיות שהיא יצרה בסתיו של 2011, כשמונה חודשים לפני שמתה, בחוג קרמיקה. מתחת לכל חנוכיה היה רשום השם שלה ותאריך היצירה.
ועדיין, הבית היה מלא ושמח ואני שמחתי עם כל הילדים והאורחים. חג אורים שמח לכולם.
היום, 25 בנובמבר, חל יום המאבק הבינלאומי באלימות כנגד נשים. חשוב להזכיר – 19 נשים נרצחו על רקע מגדרי השנה.
אני, כגבר, לעולם לא ארגיש מה שנשים מרגישות, כשהן צועדות לבד בחניון תת קרקעי שומם או ברחוב חשוך. לעולם לא אפחד להכנס למעלית עם אדם אחר, לעלות לרכב של מישהו או סתם לשבת באוטובוס כשמישהו מתעקש להתיישב לידי. לעולם לא אחווה הטרדה מינית, או הערות סקסיסטיות במקום העבודה. לעולם לא יקטינו אותי, יתנו לי את ההרגשה שאני לא מבין, שאני צריך עזרה תמיד.
לעולם לא ישרקו לי ברחוב, לא יצפצפו לי כשאני הולך על המדרכה, לא יציעו לי מין תמורת כסף. לא יגידו לי שהציצים שלי או התחת שלי מחרמנים, ואחר כך יגידו שאלה ״דברים שנאמרים בין ידידים״ לא יצמדו אלי באלימות במסיבה או באוטובוס.
לעולם לא אצטרך לעזוב את הבית למקלט, לא יפעילו נגדי טרור כלכלי וירחיקו אותי מהחברות ומהחברים שלי, לא אחשוש לעולם לנסוע לבד, לנהוג לבד, לעמוד ברמזור.
לעולם לא אחווה האשמת הקורבן, לא יאשימו אותי שרציתי את זה, שלא התלוננתי, שלא התנגדתי מספיק, שהייתי לבוש בבגדים פרובוקטיביים ושהבאתי את זה על עצמי.
לעולם לא אחווה אלימות במשפחה, לא אאנס או ארצח על ידי בת זוגי.
חנוך דאום העלה היום לעמוד הפייסבוק שלו צילום של פתק (אמיתי או בדוי) שכתב אבא למורה ובו הוא מתרץ את סיבת האיחור של בתו לבית הספר בכך ש״אבא זה לא אמא, ואבא לא יכול לעשות בשעה מה שאמא עושה בחצי שעה״. הפוסט זכה לשיתופים רבים ולעשרות אלפי לייקים.
קראתי את זה בבוקר והתפוצצתי. נכון, זו אמורה להיות בדיחה, שבה האבא מתרץ כמה שהוא לא יכול להסתדר עם מטלות הבית כמו להכין את הילדה לבית הספר. עד כאן ההומור הסחי של דאום וכל נותני הלייקים שהתמוגגו מסוג הבדיחות האלה. הסיפורים האלה היו נפוצים יותר על דור ההורים שלנו, שבו, במקרה האב היה צריך להסיע את הילדה לגן, הוא היה מגיע עם הקוקיות ביד ואומר לגננת ״עכשיו תסרקי אותה, אני לא יודע״. שמעתי את זה פעמים רבות.
מה שדאום וחבריו לא מבינים זה שאנחנו התקדמנו, או כמו שענה ראש ממשלת קנדה החדש לעיתונאית ששאלה אותו מדוע מחצית מהממשלה שלו מאוישת על ידי נשים – ״כי אנחנו ב-2015״. תשובה כל כך פשוטה וכל כך נכונה. אנחנו ב-2015 וגברים לא יכולים להסתתר כבר מאחורי התירוץ של ״אני לא יודע איך עושים כביסה/צמות/קוקיות/ארוחת ערב לילדים״. העולם השתנה, אבל חבורת הגברים הלבנים הפריבילגיים, שדאום מנסה לייצג אותה, חשה שהבסיס שלה מתערער, פתאום מצפים מגברים להכין את הילדים בבוקר לבית הספר, וזו משימה בלתי אפשרית בעליל. בואו נשתמש בהומור כדי להעביר מסרים מיזוגניים שישמרו את ההגמוניה שלנו. אני בטוח שיש מתאם גבוה בין האנשים שעשו לדאום לייק לבין אלה שתומכים בביטול חזקת הגיל הרך. העיקר שהם טוענים שהם לא מסתדרים עם הכנת הילדים בבוקר לבית הספר.
אז אני אספר לדאום מה אני עשיתי בבוקר:
התעוררתי בשש וחצי, דר התעוררה גם כי היו רעמים וברקים. הכנתי לה ארוחת בוקר שכללה אורז עם גזר גמדי, סלמון אפוי מעורבב בקוטג׳, רצועות פלפל אדום וגבינת קממבר. בקטנה, כי הרוב היו שאריות מהמקרר שרק חיממתי. זה מה שהיא אוכלת בבוקר, מה לעשות. לבית הספר ארזתי לה כריך עם קוטג׳ ומלפפון, רצועות פלפל ותפוח חתוך. חוץ מזה, בקבוק מים. ארזתי לה בתיק את נעלי ההתעמלות כי שיעור ההתעמלות הוא בשעה האחרונה ולא רציתי שהנעליים ירטבו לה בבוקר, אז היא נעלה את המגפיים. חוץ מזה, ארזתי לה בשקית גם את כרזת הבחירות למועצת התלמידים שהיא הכינה והביאה לבית הספר היום. היא בחרה את הבגדים, הזכרתי לה לקחת מעיל ומטריה כי יורד גשם ווידאתי איתה שהיא יודעת שיש לה בגדים להחלפה בתיק במקרה שהבגדים או הגרביים ירטבו. היא צחצחה שיניים בעצמה ואני סירקתי אותה וקשרתי לה את השיער בגומיה לקוקו. התלבשתי ונסענו לבית הספר ב-7:30. חניתי ברחוב ליד וליוויתי אותה לשער. ראיתי שההורים התורנים של ״נשק וסע״ לא הגיעו בזמן אז מילאתי מקום בשער ועזרתי לילדים לצאת מהמכוניות ולהגיע לשער בבטחה. אחרי שהגיעו התורנים הלכתי למעבר החציה הסמוך לבית הספר ועזרתי לילדים לעבור בבטחה את הכביש כי בימי גשם הילדים לא יוצאים להפעיל את משמרות הזה״ב. כל זאת עד שמונה ולפני העבודה. אז מה בדיוק לא הספקת בשעה?
אז נכון, אני אב חד הורי, ואין לי מי שיעשה את מטלות הבית במקומי. אבל גם שכשאיריס היתה חיה ניהלנו משק בית משותף בו שני ההורים משתתפים במטלות הבית. הגבר לא עוזר, הוא שותף. יש הבדל גדול. חילקנו ביננו את המטלות. נכון שהיא קלעה צמות טוב יותר ממני, ואני הסתפקתי בקוקו פשוט, אבל בחודשים האחרונים של חייה היא לימדה אותי לקלוע צמות, ואני תרגלתי יום-יום את מלאכת הקליעה
כמו במקרה של קבוצת הווטאספ של הגן, יש כאן נסיון להשתמש בהומור כדי לשמר מצב חברתי מסוים, שבו האמהות נתפסות כמטפלות העיקריות של הילדים בבית, כמי שאחראיות על בחירת תחליפי החלב לתינוק בבית, אחראיות על הכביסה, על הנקיונות. כך רואה אותנו עולם הפרסום, או זה המצב שאותו הוא רוצה לשמר, וכך רואים אותנו דאום וחבריו.
מעניין לעניין באותו עניין, אתמול פרסם דניאל הרוש את הפוסט הבא, שבו הוא צילם פתק שמחולק בבית החולים ״שערי צדק״ ומיועד לגברים שמגיעים עם נשותיהם לקורס הכנה ללידה.
שוב, הגבר הוא העוזר, המצ׳פר, זה שקונה ממתק או מתנה לאשה כדי לפנק אותה, והכל במטרה שיהיה הוא עצמו ״בעל מאושר״. הוא לא שותף, הוא עוזר, מדי פעם ״יוזם הדחת כלים״ וקונה משהו קטן לתינוק, או מכין לה סנדביץ׳ מושקע לארוחת הבוקר. היא המטפלת/המנקה/סוכנת הבית/המשרתת והוא מדי פעם ״מצ׳פר״. כך רואים אנשי ״שערי צדק״ את הזוגיות הרצויה. להקיא ממש.
מעניין שכשבני הדודים שלה מגיעים לשחק איתה, הם מוכנים לשחק איתה בלגו פריינדס. הם כמובן לוקחים את התפקיד 'הגברי' כמו נהג הלימוזינה או נהג אוטובוס ההופעות של הלהקה, אבל הם מוכנים לשחק בלגו שנחשב 'של בנות'.
אב במשרה מלאה 