כעס

השבוע כעסתי על איריס. אני חושב שזו הפעם הראשונה שכעסתי עליה מאז שנפטרה. זה קצת מצחיק להגיד שכעסתי על אדם מת, הרי מה זה בדיוק יתן לי. איריס לא שומעת אותי ולא מרגישה את הכעס שלי, אבל בכל זאת הרגשתי כעס.

על מה כעסתי? על כך שהיה לנו הסכם והיא הפרה אותו. ב-5.5.06 חתמנו על כתב זוגיות עם ויקטוריה מ"משפחה חדשה". התחייבנו לאהוב ולכבד זה את זה, לחלוק את חיינו ביחד – "בחרתי בך להיות לי לחבר ולבן זוג ולחיות איתך חיי שיתוף, הבנה ואהבה" – ככה איריס התחייבה בהסכם. הוא עדיין תלוי בכניסה לבית שלנו, ליד הדלת, כדי שנזכור. אני זוכר. יש אפילו די. ווי. די.

 

 

ההסכם

ועכשיו איריס הפרה את ההסכם. עזבה, הלכה, והשאירה אותי לבד.  חלק מההסכם הבלתי כתוב, אך הברור לשנינו, היה, שיותר לא נצטרך להיות לבד, יותר לא נצטרך לצאת לדייטים, יותר לא נחזור לשוק הפו"פ. יותר לא נצטרך לדאוג לבן/בת זוג, יותר לא נישן לבד. אני התאמצתי לקיים את חלקי בהסכם,  עשיתי כלים וכביסות, יצאתי מהעבודה מוקדם לקחת את דר מהגן, עשיתי הכל. והיא הלכה. הלכה והשאירה אותי לעשות כלים, כביסות, לדאוג לדר, לדאוג לבית, לחשבונות, לקצבאות, לחשמל, למים ולתיקונים. אפילו התחלתי לתפור לעצמי את הכפתורים שנשרו מהחולצות ואת התפרים של בגדי הרכיבה שנפרמים. למדתי גם לקלוע צמות.

אז מה, איריס? ככה קמים והולכים? היה לנו הסכם. ההסכם היה שאת מבלגנת את הבית ואני מסדר אחרייך, חורק שיניים וצוחק על כך שהכלים והבלגן הם לא בשדה הראיה שלך, ושסרטן זה לא מחלה, אז אפשר לקפל כביסה קצת מדי פעם, ואת – כל מה שהיית צריכה לעשות הוא להישאר ולא ללכת.

כעס הוא אחד השלבים בעיבוד האבל, התחושה של "למה זה קרה דווקא לי". אז הנה, עיבדתי עוד שלב באבל. רק שעכשיו אני לא מרגיש יותר טוב. זה לא ממש עוזר לכעוס על אדם מת. הוא גם לא פה כדי לענות. בכלל, עם איריס אי אפשר היה לריב. בשלב מסוים היא היתה מתחילה לבכות ומסיימת את הריב. לקח לנו הרבה זמן ללמוד לריב כמו שצריך.

אז איריס, נשארתי לבד, אין לי עם מי לריב, אבל יש לי על מי לכעוס, על הלבד, על הבדידות.

אתמול הייתי באזכרה לזכרה של סיגל ארד, שנפטרה לפני שנה מסרטן. גיל-עד, בן זוגה של סיגל, נשא דברים ואמר משהו שמאוד הזדהתי איתו: "אף אחד לא יכול להבין באמת מה אני מרגיש ומה עובר עלי כשאני לבד, מניח את הראש על הכר". אף אחד באמת לא יבין, אלא אם כן הוא במצבנו, אלמני הסרטן.

 

צילום: אתי מרקס – קומדי

ועוד דבר – אל תמותו. אתם לא יודעים כמה בירוקרטיה וכאב ראש זה אחר כך למי שנשאר – ביטוחי חיים, בנקים, צו ירושה, חשבונות, כרטיסי אשראי, פלאפונים. אני מוצא את עצמי לפעמים עובד במשרה מלאה רק לסדר את העניניים הכספיים והבירוקרטיים שאיריס השאירה אחריה. ועוד מזל שאני עורך דין. אז סיכמנו – אל תמותו.

ודבר אחרון – את לוח השנה של גמאני כבר רכשתם?

פוסט זה פורסם בקטגוריה אובדן, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

16 תגובות על כעס

  1. Noa הגיב:

    נכון דרור יקר. אתה צודק שאתה כועס ואתה צודק שאף אחד לא יכול להבין. כמה כאב יש במה שכתבת. טוב מאוד שהצלחת לזהות מה אתה מרגיש ושיכולת לכתוב על כך.

    אהבתי

  2. Tardis הגיב:

    הרגת אותי. זה ממש אלינור ריגבי התיאור הזה שלך עם הכפתורים (ודי ! איריס ידעה לתפור כפתורים ? פשששש… לא הייתי מאמינה עליה).
    אתה צודק, זה פשוט לא הוגן. הבדידות הזו לא הוגנת, ההתמודדות לבד עם כל דבר לא הוגנת. לא נכנסת לזה עם הבחירה לעשות את הדברים כך, לשאת בעומס הזה כך, להיות כל כך לבד עם זה.
    אני חושבת (למרות שהסיטואציה שלי שונה לגמרי) שלעשות את מה שצריך להיעשות זה החלק הקל, להרגיש ש"הכל עליך" זה החלק הקשה. כלומר, הכי קשה מכל הבדידות הזו היא האחריות הבלעדית – לילדים, לחשבונות, ללוגיסטיקה, לכפתורים שנופלים מהחולצה.
    פתאום מבינים את מלא המושג הזה – *כובד* האחריות.
    אף אחד לא מתחלק איתך בדאגות, במחשבות, בהחלטות. אפילו הקטנות והמטופשות.
    וזה באמת מבאס.

    טוב, לא באתי לדכא אותך עוד יותר.
    תכעס, זה טוב לכעוס. מגיע לך לכעוס. בחיי.
    תפדל ממש חזק בפעם הבאה על האופניים, זה עוזר. זה כמו לרקוע ברגליים רק לרוחק 😉

    ואפשר להוסיף מוסיקה שכשצועקים אותה זה גורם לך להרגיש טוב יותר (אפשר את השיר הזה גם בגיטר הירו אם אתה בעניין… אני ממש גרועה בזה, אז אני מעדיפה לעשות בכאילו…)

    אהבתי

  3. דיצה הגיב:

    דרור אהוב, תכעס, אני מעדיפה אותך כועס על עצוב….. וכמו שאמרת אודטה… ואנחנו נהיה שם…

    אהבתי

  4. תמר הגיב:

    דרורק'ה…
    טוב שאתה כותב…

    אז אי אפשר לסמוך באמת על אפח'ד, מה? 🙂
    מה שכן, אני חושבת שאני יכולה לדבר בשם כולם, כשאני מבטיחה לעשות כמיטב יכולתי לשמוע לעצתך האחרונה ולא למות.

    אהבתי

  5. bigunia הגיב:

    שוב אני קוראת פוסט שמצחיק אותי וחונק אותי מדמעות. שוב אני מגלה איזה טפח קטן מחייכם המשותפים, שלך ושל איריס. הצחיק אותי הקטע עם ההסכם והכלים. אני קוראת אותך עובר את שלבי האבל, ש(תודה לאל או למישהו אחר) אני לא מכירה.
    תודה דרור על כל הפוסטים האלה. אתה ממלא אותי ברגשות ענקיים.

    אהבתי

  6. thkbv xnsr הגיב:

    אני מזדהה עם כל מילה שלך, ומי כמוני יכול להבין אותך, "אחים לצרה" . גם אני כועסת בטרוף, כי לא שאלו ולא התיעצו איתי. גם שום אופציה אחרת לא הותירו לי והחזרה קשה שבעתיים כשכועסים. המשך להיות חזק והתמקד בזכרונות היפים, שהיו לך מחיכם המשותפים. תזהר לא להעביר לדר רגשי כעס, עליה לזכור רק את החוויות הנהדרות שעשתה עם איריס ואת האהבה שהיא העניקה לה. אוהבת אתכם אילנה

    אהבתי

    • Tardis הגיב:

      רק רציתי לומר שאני חושבת שמותר לכעוס ומאד כדאי להראות לדר שכל קשת הרגשות מותרת ואפשרית.
      היא עוד קטנה אבל מחברותיי שאיבדו אם בגיל צעיר אני יודעת שאם יש משהו שהוא מאד קשה להתמודדות בהמשך, בעיקר בשתי נקודות בחיים – בגיל ההתבגרות וכשאת הופכת לאם בעצמך (למרות שזה עוד המון שנים במקרה הזה) זו העובדה שכל נערה ואישה צריכה "לנפץ" ולבנות מחדש את דמות האם שלה כדי להצליח לבנות את הדמות של עצמה.
      כשהאם איננה אז היא הרבה פעמים הדמות הזו המושלמת – שהיתה נפלאה ונהדרת ועשתה רק טוב. ואי אפשר לכעוס עליה או לבקר אותה או להתעצבן על הדברים הלא טובים שעשתה ועל התכונות המעצבות שהיא השאירה בתוך עצמך וכן הלאה…
      וזה קשה למרוד במישהי שהיא מושלמת. זה קשה מאד לעשות מולה את התהליך הזה שצריך להעשות. זה מסבך מאד את החיים לחשוב שיש רגשות שלא לגיטימי להרגיש כלפיה.
      כך שאני חושבת שזה בסדר גם לכעוס. גם דר עוד תכעס על איריס הרבה – גם על זה שהיא הלכה (בחוצפתה, באמת) וגם על דברים אחרים פשוטים ויום-יומיים יותר. לא צריך להחביא מהילדים רגשות ולייפות להם את המציאות, זה לא עוזר להם… אפילו להפך.

      אהבתי

  7. הדודה מאמריקה הגיב:

    ישר קפצה לי לראש קובלר-רוס (אני מדמיינת אותה כהיפית מזדקנת, נרגנת וקפוצת שפתיים
    אבל אולי זו רק אני), ואז ראיתי שביקרת כבר אי אלו שלבים שלה. וגם אם השלבים שלה לא מתאימים פונקט לתהליכים שלכם, זה בסדר. כנראה. כי לכל אחד דרכו.

    ולעניין הזה שציינת בסוף – בסדר, בסדר. עובדים (קשה) על לחיות.

    אהבתי

  8. חן הגיב:

    קראתי אתמול, קראתי שוב, ועוד פעם והבוקר עוד… ואני מנסה להביא את מה שיש לי להגיד, שזה הגיוני כל כך לכעוס, אני כועסת גם 😦
    שזה הגיוני החור הזה שנשאר, שזה הגיוני לרצות למלא את המכתש הזה בלב, בראש בכל מקום בעצם…

    אהבתי

  9. יעל הגיב:

    אתה צודק.
    הסכמים חייבים לקיים…

    "עיבדתי עוד שלב באבל"… כ"כ קשה לקרוא את המילים הללו. ועוד יותר קשה לחשוב שמישהו צריך ליישם אותם…

    לפעמים מצחיק לקרוא את הכאב. עד שמבינים שזה כ"כ כואב ונגמר הצחוק.

    היה חזק.

    אהבתי

  10. hadardesignh הגיב:

    דרור..
    אני חדשה כאן, חדשה גם אני במסע הזה, נחפשתי לבלוג שלך היום, מרגישה כאילו המילים שכתבת יוצאות מתוכי. גם אני עוברת מסע, 5 חודשים וחצי בלעדיו, ואני ומזדהה עם כל מילה שאתה כותב, ברגישות, בכנות, בעוצמה. האם יש דרך לכתוב לך מייל אישי? אשמח לתגובתך. הדר

    אהבתי

  11. מלכה הגיב:

    דרור יקר,

    טוב, תכעס, תצעק תיהיה ציני תבכה הכל מותר.
    גם אני זוכרת את טקס ההתחייבות היפה והמרגש הזה שאפילו מזג האוויר "נזהר" מלקלקל למארגנת את התכניות -:)
    באידיש אומרים "שהאדם מתכנן תכניות ואלוהים צוחק" יש לי הרבה סכסוכים עם העניין האלוהי הזה, אבל ממרומי השנים כבר הבנתי שאנחנו לא שולטים כמעט בכלום
    אז מבטיחה לקחת בקשתה ולקיים אותה במלואה ככל הניתן לחיות כל יום כאילו אין מחר וגם לתכנן לעוד 100 שנים .
    אי אפשר לקחת ממך את הכאב או להבין את המשמעות המלאה של הבדידות והאחריות הזו.

    אפשר לחבק, להקשיב ואפילו לשתוק ביחד אם זה עוזר

    בשביל זה ובשביל עוד כמה דברים אחרים אנחנו כאן -:)

    אהבתי

  12. נילי הגיב:

    גם אני כועסת.
    אבל אני מהמקום שלי לא יכולה לכעוס על איריס (זאת זכות לגיטימית ששמורה לך ולדר)
    אני כועסת בשביל איריס.
    בשביל כל מה שיכול היה להיות וכבר לא יהיה.
    בשביל הילד השני שלכם, בשביל התואר שלה, בשביל החיים של דר שיהיו רצופים שמחות מהולות בעצב.
    וכועסת גם בשבילך.
    בשביל כל מה שנגזל ממך.
    וזה לא פייר.

    אהבתי

  13. זהבה נגבי הגיב:

    דרור, לדעתי זה טוב וחשוב לכעוס, מסכימה עם מה שכתבה דיצה שעדיף כועס מאשר עצוב, תחזיק מעמד כי יש לך עוד כמה וכמה שלבים עד לעיבוד המלא של תהליך האבל והכאב והמעמסה שנפלו לך לחיים גם אם מישהו הבטח ל משהו אחר או תיכננת לך בצורה אחרת המציאות כיום שונה ואין לך מה לעשות מלבד ללמוד להתמודד עם הסטטוס שהחיים זימנו לך להתמודד
    . יישר כוח.

    אהבתי

  14. פינגבאק: איך מתמודדים עם מוות של בן/בת זוג | אב במשרה מלאה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s