45

מזל טוב איריס, היום היית צריכה להיות בת 45. אני מנסה לחשוב מה היה קורה אם היית חיה היום, מנסה למלא את החלל של חמש שנים שהשארת אחרייך. מה היינו עושים? לאיפה היינו נוסעים היום? איפה היית מזמינה סוף שבוע ארוך?

בטח היינו נוסעים לפנחס וגסטון, כי "אם לנסוע לצימר בישראל אז רק אצל פיני, כי אם כבר מוציאים כסף אז שיהיה במקום על רמה", כמו שהיית אומרת, ומקפידים לחזור ביום ראשון בצהרים, "כי סוף שבוע שמסתיים בשבת בצהריים הוא קצר מדי". כמה זכרונות טובים יש לי משם, אפילו שתמיד אזכור את הפעם ההיא במאי 2012, שחזרנו משם לאחר שמצבך הרפואי הדרדר ואושפזת בבית החולים.

אתמול דר הציצה בתאריך ואמרה "מחר זה יום ההולדת של אמא". היא נהייתה כזו עצמאית עכשיו. יש לה טלפון נייד חדש והיא קובעת פגישות עם חברות והולכת לקולנוע ולפיצה לבד. כזו גדולה ועצמאית. היית מאוד גאה בה. אני מגיע לכל מסיבת סיום שלה וכל טקס בבית ספר, ואיך שהיא עולה על הבמה הדמעות מתחילות לזלוג – "בוכות הדמעות מעצמן" – אני מוחה דמעה בסתר ומצטער שאת לא שם לראות אותה באירוע סיום.

השנה דר שוב קיבלה תעודת הצטיינות חברתית, על פעילות במסגרת "גשר לחברות", שזו קבוצה שפועלת לפתרון סכסוכים בבית הספר בדרך לא אלימה. היא יושבת לבד ומכינה מצגות ושלטים, ומתייעצת איתי על רעיונות לפעילויות חברתיות. במסיבת הסיום בכיתה היא התנדבה לכתוב דברים, הדפיסה עמוד שלם של נאום שתאר את החוויות שלה מכיתה ג׳ והקריאה מול הכיתה. ״המורה אמרה שמותר לכתוב משהו אז כתבתי״, היא אמרה לי. ממש אמא שלה. כשאת סיימת את התיכון, הבדיחה היתה שלבגרויות לא ממש למדת, אבל תעודת הצטיינות חברתית קיבלת.

את עולה אצלי בזכרונות כמעט מדי יום. זה יכול להיות ריח של משהו, צליל, משהו שמישהו אומר ומעלה בי מיד תחושה מוזרה כזו, מעלה זכרון ישן. זה יכול להיות בזמן הארוחה, בקניות או בנהיגה ברכב. את חמש שנים כבר אינך אבל הזכרון שלך מסרב ללכת. השפעת על כל כך הרבה אנשים והשארת חותם שקשה לשכוח אותו.

בקרוב נציין חמש שנים למותך, ואצלי מתחילה התכונה של חודש יולי, חודש ימי ההולדת והאזכרה. דר כבר כותבת במחשב את הדברים שהיא רוצה להקריא. אני עוד מתלבט. ככל שהזמן עובר האזכרות נהיות קשות יותר. קשה יותר לחדש, קשה יותר לשמור על הזכרון שלך טרי, קשה לספר עלייך שוב ושוב בכל שנה מבלי להרגיש שהסיפורים חוזרים על עצמם. אבל הסיפורים צריכים לחזור על עצמם, כי זו את, ואת נשארת שם ב-2012, עם דני רובס והחגיגות של גיל 40 ובית החולים והמוות וההלוויה והשבעה, ואנחנו המשכנו בחיים.

אז שיהיה לך יום הולדת שמח, יום הולדת עגול של אמצע שנות הארבעים, במקום שבו את נמצאת. בטח תחגגי באיזו מסיבה מפוארת, כי חייבים לחגוג בגדול. אנחנו מתגעגעים אלייך.

פורסם בקטגוריה אובדן | עם התגים , , , , | 6 תגובות

גבר יעשה הכל בשביל הילד שלו?

תעשיית מוצרי הגילוח לגברים במשבר. האופנה ההיפסטרית הגברית, הכוללת טיפוח זקנים מפוארים, או סתם מראה מוזנח של זיפים, גורמת לירידה במכירות. הדור שלי עוד הורגל להתגלח כל בוקר. היום זה נראה משהו מהעבר. גברים מסתובבים עם זקנים באורכים שונים וברמות טיפוח שונות.

ההיסטוריה של גילוח זקנים על ידי גברים עתיקה מאוד, אולם הגילוח הפך פופולרי מאז תחילת המאה ה-20, כשגי׳לט הציגה את סכין הגילוח החדש שלה והפכה את הפנים המגולחים לאופנתיים. פנים מגולחים של גבר נותנים לו מראה צעיר יותר, "בייבי פייס״, קרוב יותר למראה של נער, וזו היתה האופנה הגברית ברוב שנות המאה ה-20. כעת, התחלפה האופנה וגברים מתגלחים פחות או לא מתגלחים בכלל.

ג׳ילט, ענקית הגילוח העולמית מנסה להגיב למשבר הזה על ידי ניסיון לשנות את האופנה – להפוך את המראה החלק לאופנתי מחדש. אז הזמינו כמה גברים שמצפים לתינוק/ת חדשים, וראיינו אותם על הקשר שלהם עם התוספת העתידית למשפחה.

צפיתי בפרסומת כמה וכמה פעמים. הדעה שלי עליה היא מורכבת. קודם כל, יפה שמציגים גברים שמדברים על החשיבות של הקשר שלהם עם התינוק/ת החדשים שצפויים להכנס להם לחיים. הזדהיתי מאוד עם האמירות בהתחלה, שהם מתארים איך הם מתכוננים ללידה – ״קנינו עריסה, קנינו עגלה, עברנו דירה, צבענו את החדר״. הזדהיתי עם זה כי גם אני הרגשתי ככה. בזמן ההריון, לי כגבר לא היה תפקיד בנשיאת העובר או הכנה ללידה, אז התמקדתי בדברים שבהם יכולתי לשלוט – הזמנת המוצרים, הרכבת העגלה ותירגול הקיפול שלה, הרכבת העריסה והרכבת שידת ההחתלה.

הפריע לי שכששואלים את הגברים בפרסומת איזה שינויים יהיו להם בחיים, הם תמיד חוזרים לתפקיד הסטריאוטיפי של גברים-ילדים שלא התבגרו – יוותרו על הפלייסטיישן, על הזמן עם החברים, האופנועים, מכון הכושר והפוקר. כאילו שזה כל מה שגברים עושים בחיים. גברים תמיד יוצגו בפרסומות כאוהבי צעצועים, ילדים מגודלים שמסרבים להתבגר. מבליעים שם אמירה ש״אני אצטרך להוריד הילוך בעבודה״. ממש הורות שוויונית.

העניין הזה של חוסר הרצון להתגלח הוא גם תרבות של גברים-ילדים, שכאילו מזניחים את עצמם וכעת מסרבים להכנס לאידאל שאומר שגבר חייב להתגלח כל יום. מעניין שאותם גברים לא יגידו שגם לנשים יש זכות לא לגלח רגליים או בתי שחי, כי זה מגעיל אותם ונחשב עדיין טאבו במרחב הציבורי, אבל גבר יכול  לצאת מהבית במראה מגולח ומוזנח ולחשוב שהוא בועט במוסכמות החברתיות.

ג׳ילט עושה כאן מניפולציה, כאילו שהקשר בין האב לתינוק החדש יהיה תלוי במגע של הפנים, דבר שידוע שהוא לא נכון. תינוקות מתחילים לזהות דמויות הוריות שונות מגיל צעיר מאוד, אבל זה לא קשור לחיספוס הפנים. הם לא יעדיפו את האם כי הפנים שלה חלקים יותר. הם יעדיפו את האם כי בדרך כלל היא המטפלת העיקרית, המאכילה, וזו שמבלה איתם את רוב הזמן. אם האב יהיה זה שיאכיל את התינוק מהרגע הראשון והקול שלו יהיה הקול העיקרי שאותו ישמע, התינוק יסמן אותו כמטפל העיקרי שלו, ויזהה אותו גם לפי מגע הזיפים המחוספס על הפנים.

יש כאן אמירה סמויה שאומרת – ״אתם רוצים שינוי? רוצים להיות אבות חדשים? רוצים קשר משמעותי עם התינוק החדש? תחזרו להיות חלקים״, וזו מניפולציה. קשר משמעותי לא יהיה מבוסס רק על זה שתהיו חלקים. קשר משמעותי עם התינוק יהיה מבוסס על זה שתהיו יותר זמן בבית, שהיו שותפים להורות ולא עוזרים לאם, שתיקחו תפקיד פעיל בגידול התינוק. כן, זה חיובי לראות גברים מדברים על אבהות, מדברים על קשר שחשוב להם עם התינוק שעומד להיוולד, ומציגים גבריות שנחשבת רגישה יותר, אבל זה לא קשור לזקן. 

לא אהבתי את הסיסמה ״אבא יעשה הכל בשביל הילד שלו״. שוב, זו מניפולציה. הרי הוא לא יעשה הכל. הוא לא ירד לחצי משרה, לא יסכים לעבוד עבור 70% מהשכר שמרויחים העמיתים שלו בעבודה, וברוב המקרים לא יהיה זה שיתפטר מהעבודה או יוותר על קריירה כדי לטפל בילד. את זה תעשה האם. הוא בסך הכל צריך להיפטר מהזקן. הקרבה גדולה.

פורסם בקטגוריה מגדר, משפחה, נשים וגברים | עם התגים , , , , , , , , , | 4 תגובות

מכת עבודות הגשה

בנקודה מסוימת שקשה להגדיר בדיוק איפה היא נמצאת, מישהו בבית הספר היסודי של דר החליט שמשעמם לי. משעמם לי כהורה, ולכן צריך להפיל עלי עבודות. פעם קראו לזה ׳עבודות חקר׳. היום קוראים לזה PBL, שזה בעברית ״למידה מבוססת פרוייקטים״. כל ילד בכיתה ג׳ יודע לדקלם שהיום עושים PBL והיום לומדים לפי ה-PBL, ובכלל, PBL זה הדבר, ולא ברור מה עשינו עד להופעת ה-PBL בחיינו.

מה, אתם לא יודעים מה זה PBL? בואו אתאר לכם איך זה קורה:

א. יש שמועה כזו שצריך להגיש עבודה עוד שבועיים. פתאום דר זורקת לי איזה משהו על איזו עבודה.
ב. מתחילות שיחות בקבוצת הווטאספ של ההורים, שמנסים להבין האם השמועה נכונה. בשלב זה כולם עוד בשלב ההכחשה, ״לא, זה לא קורה״.
ג. שלב ההכחשה מסתיים עם הגעת המייל מהמורה בסוף השבוע, המפרט שביום X התלמידים מתבקשים להכין עבודה על נושא Y ולצרף מאכל אהוב/חפץ אהוב/שיר אהוב/יצירה אהובה.
ד. בשלב הבא דר מודיעה לי שהיא בקבוצה עם א׳, ב׳ וג׳, והם קבעו להפגש מחר בשעה 17:00 כדי להכין את העבודה שלהם ב-PBL.
ה. יום הע׳ ושעת הש׳ מגיעים – מתייצבים 4, 5 או 6 ילדים אצלי בבית. הם נכנסים לויקיפדיה ומעתיקים משהו למחשב. מחפשים תמונות ומעתיקים למצגת. ״צריך להביא את המצגת ביום שלישי, וצריך גם להכין מאכל שקשור לנושא״, היא מודיעה לי. ״מה הנושא?״, אני שואל. ״הזרע״, היא עונה. ״טוב, איזה מאכל תכינו? מרק עוף?״, אני תוהה. ״החלטנו להכין אמפנדס עם תירס״, היא עונה. ״לא מצאתן משהו יותר פשוט? אולי טורטיה עם תירס, גבינה וזיתים?״, אני מנסה להמתיק את העונש. ״בסדר״, היא עונה, ״אבל זה צריך להיות מוכן ביום שלישי לשעה חמישית״.
ו. יום שני מגיע. דר נמצאת בחוגי מצטיינים עד 20:00 וחוזרת מותשת מעייפות. לאבא של דר יש כרגע משימה במסגרת ה-PBL, לגלגל 17 טורטיות חצויות עם תירס, זיתים וגבינה צהובה, לארוז את זה על מגש בניילון נצמד ולקוות שזה יחזיק עד השעה החמישית מחר ולא יתפרק.
ז. יום שלישי מגיע, דר חוזרת מבית הספר ומודיעה שהטורטיות שלי היו הצלחה גדולה והמגש חוסל. איזה יופי, למדתי הרבה מה-PBL הזה.

בתחילת השנה זה היה עבודת סיכום לרגל סיום הלימוד של עשר המכות בספר שמות. הקבוצה של דר בחרה במכת בכורות, לא עלינו. התקבצו אצלי 5 ילדות בבית שצריכות להכין יצירה בנושא מכת בכורות. הן הסתכלו עלי וסימני שאלה בפניהן – ״מה אנחנו עושות?״, הן שאלו. ״נכין מכת בכורות מלגו״, אני מציע להן. ״אבל איך ניקח את הלגו לתערוכה, הוא יעלם משם ויפרקו לנו את זה״, הן עונות. על זה לא חשבתי. ״כתוב שאפשר להביא צילום, אז נצלם את זה ונדפיס את זה בהגדלה״, אני מציע. הן ניגשות לעבודה במרץ ומרכיבות את הפרמידות ואת בתי היהודים, מציבות אנשים שמרימים את ידיהם ואנשים אחרים ששוכבים מתים. כל דמויות הלגו-פרינדס של דר גויסו למשימה, גם אנה ואלזה. הן אומרות שלא ברור מה רואים בתמונה, כדי שיהיה יותר ברור שזה קורה במצרים ולא בארנדל. אני מדפיס את הפסוקים מספר שמות שעוסקים במכת בכורות, מצלם את התמונה ולמחרת מדפיס בחנות הצילום. הן קיבלו 100, דרך אגב. הידד ל-PBL.

היום התייצבו אצלי שלושה חברים של דר שצריכים להכין עבודה במולדת. ״מה חוקרים היום?״, אני שואל. ״את רחובות המושבה. אנחנו צריכים לחקור את רחוב העצמאות. צריכים להצטלם ליד שלט הרחוב ולהכין מצגת על הרחוב״, הם עונים. אנחנו יוצאים ומצטלמים ליד השלט. ״עכשיו תחקרו את הרחוב״, אני אומר. ״ניסינו בויקיפדיה ובאתר של המועצה וגם של מוזיאון המושבה והרחוב לא מופיע שם״, הם עונים. ״אז תאלתרו״, אני עונה. ״מה עושים?״, הם עונים. ״תכתבו ששם הרחוב ניתן לו לאחר הקמת המדינה, כדי לחגוג את עצמאות ישראל״, אני מנחש. הם כותבים. ״תכתבו שזה רחוב ארוך מאוד שחוצה את המושבה מצפון לדרום ומצטלב עם הרחוב הראשי של המושבה״, אני ממשיך לאלתר. הם כותבים במרץ וממלאים שקף של המצגת. טוב, המצגת גמורה, הידד ל-PBL.

לקריאה נוספת: החזירו את שיעורי הבית לילדים

מורות יקרות, יש לכן כוונות נהדרות שהתלמידים ילמדו ויחקרו ויכינו פרוייקטים, אבל תבינו, הפרוייקטים האלה נופלים עלינו בסוף, ההורים. נכון, העבודה צריכה להיות של הילדים (אני כבר רואה את התגובות בסגנון של ״הכותב הוא פרפקציוניסט שלא מעביר אחריות לבת שלו, זו לא עבודה שלו זו עבודה שלה״), אבל בסופו של דבר אנחנו אלה שצריכים ללכת לסופר לקנות מצרכים, להשגיח עליהם במטבח כשהם מבשלים את היצירות שלהם, אנחנו יושבים לתקן להם את המצגות, לצלם אותם, להדפיס להם את היצירות, לניילן להם את הדפים, לערוך את סרטי הסטופ-מושן שהם צילמו, לגלגל את הטורטיות באישון לילה ולאפות להם את פסלוני הפימו.

תנו לנו לנוח קצת. תיכף מגיעות העבודות לחופש פסח.

פורסם בקטגוריה אבהות, בית ספר | עם התגים , , , , , , , , | 6 תגובות

אז מי מגדל את הילדים? אמא או אבא?

IMG_0426

אני כותב הרבה כאן על אבהות חדשה, על אבות מעורבים, על שותפות בהורות, על אבות שלא 'עוזרים' בבית אלא 'שותפים' לגידול הילדים, אבל מחקרים מראים שהתופעה הזו, המכונה 'האבות החדשים', עדיין מתרחשת באחוזים נמוכים מאוד ממשקי הבית ממה שהיינו רוצים לראות.

מחקר חדש שנערך על ידי אור ענבי, דוקטורנט בבר אילן, בדק את מעורבות האבות במטלות הקשורות בבית ובגידול ילדים. המחקר המלא לא פורסם עדיין, וכרגע יש לנו את התמצית הזו בכתבה של וואלה. הממצאים הראו שרוב הגברים נמנעים ממטלות הקשורות בבית. גברים מבלים שעות ארוכות בעבודה, הרבה מעבר לשעות של משרה מלאה וללא קשר לתחום העיסוק שלהם. מהסקר עולה כי מעל שני שלישים מהאבות לא אספו את ילדם מהגן באף אחד מימי החול בשבוע שקדם למחקר, או אספו אותו פעם או פעמיים בלבד. פחות ופחות גברים משתתפים בפעילות מחוץ לבית אחרי הצהרים עם הילד, והם מעורבים בעיקר במטלות של שעות הערב, כמו מקלחת לילדים, מטלה שנחשבת מתגמלת יותר. רק כ-20% מהגברים העידו כי הם משתתפים במטלות של נקיון וכביסה בבית.

גברים נלחמים על חזקת הגיל הרך, אבל כמו שכתבתי כאן בעבר, לא יתכן שגברים ידרשו משמורת משותפת ושוויון בין האבות לאמהות בכל הנושא של טיפול בילדים והסדרי ראיה כל עוד הדבר הזה לא יהיה מיושם עוד לפני הגירושים, בתקופת הנישואים או הקשר הזוגי. לא יתכן שגברים יזכרו שיש ילדים  רק לאחר הגירושים או הפרידה. את הדבר הזה צריך ליישם כבר בתוך הקשר הזוגי ולא לאחר התפרקותו. גברים צריכים להיות שותפים מלאים למטלות גידול הילדים, מעסיקים ומקומות עבודה צריכים להיות קשובים לצורך הזה ולאפשר זאת. חזקת הגיל הרך צריכה להיות מוחלפת בשיקוף של המצב שהיה קיים לפני הפרידה – אם האב היה שותף מלא בגידול הילדים או מטפל עיקרי בילדים לפני הפרידה, זה צריך להישאר כך. כל עוד הגברים נשארים בעבודה שעות ארוכות ולא נוטלים חלק בגידול הילדים, שלא יבואו בדרישות למשמורת משותפת לאחר הפרידה.

יו"רית נעמ"ת, גליה וולוך, סיפרה בראיון, שלאחר שערכו סקר בקרב הצוותים שלהם במעונות היום ושאלו למי מתקשרים כשהילד חולה או לא מרגיש טוב בגן. הסקר הראה שהרוב המוחץ של המטפלות מתקשרות לאמהות. כחלק מנסיון להוביל שינוי, נעמ"ת פרסמה הוראה למטפלות להתקשר לאבות, מה שעורר תגובות כמו "איפה אשתי?", "מה קרה לטלפון של אשתי?", אבל זו דוגמה לשינוי קטן שצריך לערוך וקל לעשות.

נזכרתי במחקר של אור ענבי כשראיתי את הסרטון הזה שבו פרופסור מתראיין מהבית ל-BBC, כשפתאום הילדים נכנסים לחדר באמצע הראיון:

רוב התגובות ברשת צחקו מבת זוגו של הפרופסור, שרצה אחרי הילדים ומשתטחת על הרצפה בנסיון נואש להעיף אותם מהחדר, אבל אני דווקא הסתכלתי על תגובתו של הפרופסור לכניסה של הבת שלו לחדר, והנסיון הנואש והקר שלו לדחוף אותה אחורה. התגובה שלו הפריעה לי, אפילו כאבה לי, הדחיפה הזו אחורה כשהוא אפילו לא מסתכל עליה, ממשיך להתבונן במסך מולו ומנסה לשמור על ארשת פנים מכובדת. נכון, הוא נבוך, זה ה-BBC ושידור חי וכל זה, אבל הוא יכול היה לעשות את זה בצורה הרבה יותר אלגנטית, לחבק את הילדה, להחזיק אותה, להסביר לה שאבא כרגע מתראיין לטלויזיה ושתיתן לו להשלים את הראיון. זה יכול היה להיות הרבה יותר יפה ומרגש, אפילו טבעי ואנושי. זה יכול היה להיות מרגש כי זה היה מציג אותו באור אנושי יותר, מה לעשות? ילדים נמצאים בבית וזה חלק מהחיים כשאתה מתראיין בבית.

זוכרים את ד"ר סידני אנגלברג, המרצה באוניברסיטה העברית, שתועד כשהוא מחזיק תינוק של אחת הסטודנטיות בזמן השיעור באוניברסיטה? הנה תגובה נהדרת של גבר לתינוק ש"מפריע" למהלך השיעור ומשדר לסטודנטיות שהן יכולות להביא את התינוקות לשיעורים ולהמשיך בלימודים. תינוק זה לא "הפרעה" ולא "מטרד". זה טבעי, זה חלק מהחיים וסטודנטיות (וגם סטודנטים, אם כבר אנחנו בעניין הזה) צריכים לקבל לגיטימציה להביא תינוק לשיעורים. מקרה הפוך התרחש בסמינר הקיבוצים, כשסטודנטית הגיע לשיעור עם תינוקת לשיעור וסולקה על ידי המרצָה, בטענה שתקנון המוסד אוסר על הכנסת תינוקות לשיעור.

ילדים ותינוקות זה לא מטרד, וגברים צריכים להבין שהם שותפים מלאים לגידול הילדים ולמטלות הבית. לא עוזרים, שותפים. זה אומר שגברים יצאו מהעבודה מוקדם יותר פעמיים-שלוש בשבוע, יאספו ילדים מהגנים ומהמסגרות החינוכיות ויתחילו להיות אבות. אל תגידו "אבל מקום העבודה שלי לא יסכים לזה", תדרשו את זה ותהפכו את זה לדרישה לגיטימית.

 

פורסם בקטגוריה אבהות, נשים וגברים | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , | 25 תגובות

משפחה כן בוחרים

שומעים את השקט הזה? זה השקט שמשתרר אחרי שבכיתה ג', בפעם הראשונה מאז הגן, לא מציינים אצלנו את יום המשפחה. נשמתי לרווחה. בלי תמונה משפחתית, בלי הקדשה משפחתית, בלי יצירות משפחתיות, הסיוט עבר. השנה אין מטלות ליום המשפחה. לא צריך להדפיס שוב את אותה תמונה מגיל 3 שבה מופיעים איריס, דר ואני.

המחשבה המקורית של משרד החינוך היתה יחסית בסדר, להפוך את יום האם ליום המשפחה כדי להדגיש את השוויוניות בין נשים לגברים, אבל בדרך בין התכנון לביצוע נוצר יום זוועתי שמקדש את המשפחה הסטריאוטיפית – אבא-אמא-ילד-ילדה-כלב, ולא נותן מקום למשפחות אחרות. זה יום שבו כל ילד שנמצא במשפחה שאינה תואמת את המודל הרגיל מרגיש מודר, מפסיד בתחרות, לא תואם את הנורמה. ילדים להורים גרושים, ילדים למשפחות חד-הוריות, ילדים שהוריהם נפטרו, ילדי אומנה וילדים בפנימיות. בבתי הספר ובגנים החילוניים כבר אפשר לראות ניצני שיח לגבי משפחות חד-מיניות, אבל עדיין, המודל הרגיל הוא השולט.

קראו גם: כן, זה יום המשפחה ולא יום האם

unnamed-1

 

מערכת החינוך עדיין לא השכילה לעבור את השינוי לקראת משפחות מיוחדות או מורכבות, וחבל, כי זו היתה יכולה להיות הזדמנות לדבר על הדברים האלה, בעיקר בבתי ספר ובגנים שבהם יש שיעור גבוה יחסית של משפחות 'אחרות' לעומת משפחות 'רגילות', כמו במרכז תל אביב.

קראו גם: יום המשפחות המורכבות

בכל אופן, השנה וידאתי עם דר שאין פעילות בבית הספר ליום המשפחה, ונשמתי לרווחה שאין פעילות כזו.

– 'אתה לא אוהב את היום הזה', היא אמרה.
– 'נכון', עניתי לה.
– 'כי זה יום שמדבר רק על משפחות רגילות למרות שיש הרבה סוגים של משפחות', היא ענתה לי.
– 'נכון'.
– 'יש משפחות שבהן יש רק אמא או רק אבא, ויש משפחות שיש שתי אמהות או שני אבות, ויש את המשפחה שלנו', היא ענתה.
– 'איזו משפחה יש לנו?', שאלתי.
– 'אנחנו משפחה מיוחדת', היא ענתה, 'יש אותך ואותי, שזה אבא ובת, ויש את ארז ואייל שהם בני דודים שלי אבל גרים ליד והם כמו אחים שלי לפעמים, ויש את ענת, שהיא כמו אמא שלי, ונגה וליאור שהם כמו אחים שלי, אבל אני אומרת לחברים שהם אחים גדולים שלי'.
– 'בסדר. המשפחה שלך זה מה שאת בוחרת ומגדירה כמשפחה', עניתי לה.
– 'כן. ויש לי שתי סבתות וסבא אחד, וגם מנשה ושרה הסבא והסבתא של נגה וליאור הם כמו סבא וסבתא שלי, זה כיף שיש הרבה אנשים במשפחה', היא ענתה.

unnamed-2

והנה בתמצית, זו התובנה של ילדה בת 8 לגבי יום המשפחה – בניגוד לאימרה הפולנית הידועה, משפחה זה כן משהו שבוחרים, המשפחה משתנה ומתעצבת ומשנה צורה בהתאם לצרכים. יש קרובים רחוקים מאוד מבחינה משפחתית שאנחנו מעדיפים להתראות איתם, והריחוק המשפחתי לא משחק בכלל.

קראו גם: יום המשפחה

המשפחה המודרנית היא דינמית ולא קשורה לכללים הישנים. קרבת דם כבר אינה הקריטריון. יותר ויותר ילדים מחלקים את זמנם בין שני בתים, ילדים להורים גרושים או ילדים להורות משותפת, יותר ויותר ילדים גדלים במשפחות חד-הוריות, חד-מיניות, יותר ויותר ילדים לא מוצאים את עצמם במודל המשפחתי המסורתי של יום המשפחה. הגיע הזמן שמערכת החינוך תתן לך ביטוי ביום הזה.

טוב, אני חייב למהר, יש לי כביסה לקפל.

 

פורסם בקטגוריה משפחה | עם התגים , , , , , , , , | 4 תגובות

דור מיואש – מחשבות בעקבות צפיה בסרט להתראות אדולף

ספרות שואה. תחביב מורבידי שלי

ספרות שואה. תחביב מורבידי שלי

צפיתי בסרט "להתראות אדולף", ששודר במסגרת רצועת "הסיפור האמיתי" בערוץ 1. הסרט הדוקומנטרי נוצר על ידי רגב קונטס ובת זוגו, שיר נוסצקי, ממנהיגי המחאה החברתית. זוכרים את המחאה ההיא מ-2011 עם האוהלים בשדירות רוטשילד? זוכרים כמה היה כאן אופטימי לרגע?

קונטס מספר בסרט את סיפור חיפוש הדירות שלו ושל זוגתו ואת היאוש מהמצב הכלכלי, ומדגים באמצעות הסיפור שלו את היאוש של הדור שלנו בישראל, שמתמודד עם מחירי דירות מאמירים, עם יוקר מחיה מטורף, וצופה בעיניים כלות בצעירים שנודדים לברלין, לטורונטו, לארה"ב או למקומות אחרים. הדור שלנו, שלא מצליח להגיע לדירה, שלא מצליח לחסוך שקל לעתיד, שמשלם בסופר הון כסף על כל מוצר מזון, מיואש. מחירי הדירות עלו בעשרות אחוזים מאז 2011 ונראה שהממשלה לא עושה הרבה בנידון, למרות ההבטחות הרבות. רגב ושיר עושים חשבון שלא יוכלו להמשיך להתקיים כלכלית במצב הנוכחי וגם להביא ילד לעולם.

קונטס, שגדל בבית של ניצולי שואה, ספג את תודעת השואה מימיו הראשונים. הוא חובב ספרי שואה ושותה בצמא את כל המידע והסרטים על השואה, ומתמודד עם הקושי לנסות לחפש בית לגור בו בברלין. הזדהיתי מאוד עם הקטע הזה של ספרות השואה. אמנם לא גדלתי בבית של ניצולי שואה, אך בעברי לימדתי תלמידים בתיכון על השואה, ליוויתי והדרכתי תלמידים בפולין, קראתי ספרות שואה וצפיתי בעשרות סרטים תיעודיים ועלילתיים על השואה, ועד היום אני אוהב לקרוא ספרות שואה. מורבידי משהו, אני יודע. עדיין, כשאני מגיע לברלין אני מתמלא שמחה וחמימות כאילו הגעתי הביתה. יש בעיר הזאת קסם בלתי מוסבר, משהו צעיר וחדשני, תוסס וידידותי.

הדור שלנו מחפש דרכים להשיג דרכונים זרים, באמצעות קרובים נשכחים שעזבו מדינות ונשבעו שלא יחזרו אליהן. אנחנו מחפשים לשמור לעצמנו דרך מילוט מישראל באמצעות דרכון אירופאי נכסף, שיאפשר שהייה ועבודה במקום אחר, שם היוגורט לא עולה 5 שקלים, שם הממשלה תומכת בכל ילד במאות יורו, שם שכר הדירה מוגן מפני עליה והתעמרות של בעלי בתים ובכלל נוח יותר לגור ולחיות, בלי אזעקות, קסאמים וגראדים מדי כמה שנים.

נכון שאני לא משלה את עצמי שהכל טוב בחו"ל. ברור שלא הכל קל, ויש כאלה שמתאכזבים וחוזרים אחרי כמה שנים. קשה להגר לארץ אחרת, עם שפה שונה ותרבות שונה, לבנות חיים מחדש ולחפש עבודה, אבל לפעמים, כשקשה כאן והכל יקר, ומערכת החינוך הופכת דתית ולאומנית, אני חושב לפעמים על כך שיהיה קל יותר בארץ אחרת, שיהיה נורמלי יותר לגדל שם ילדים.

הסביבה שלי מלאה בכאלה אנשים, שארזו את החפצים ונסעו, לשליחות, ל״רילו״, ללימודים, לפוסט-דוקטורט או סתם לחפש עבודה וחיים נוחים בארץ אחרת. חלק נסעו לזמן מוגבל ולא חזרו, חלק התאכזבו וחזרו, הרוב עוד יושבים שם.

המתנגדים להגירה מנופפים בתקריות אנטישמיות בחו״ל, אבל צריך לזכור שסטטיסטית, הסיכוי שלנו להיפגע כאן בישראל בגלל שאנחנו יהודים הוא גדול בהרבה מהסיכוי להיפגע בחו"ל.

רגב מחליט בסוף הסרט (זהירות, ספויילר) להישאר בישראל ולא לחתום על חוזה לשכירת דירה בברלין, וכמוהו גם אני נשאר כאן בישראל. ככל הנראה אני יותר מדי מחובר לכאן בשביל לעזוב. אני במקרה זכיתי לגור בבית משלי, כי אבות אבותי רכשו אדמה חקלאית במרכז, והורי היו יכולים לעזור לי כלכלית, ולא הייתי צריך להתמודד עם שכר דירה שעולה מדי שנה ועם בעלי דירות חמדניים, אבל הלב והראש נודדים לפעמים במחשבות לחו"ל. המחשבה של 'אולי נקום ונברח מפה פעם' לפעמים מקננת בראש. כששר החינוך מוביל תהליכים של הדתה של מערכת החינוך הממלכתית, כשהממשלה מוציאה עוד ועוד תקציבים על תלמידי ישיבות ולכל המטרות החברתיות אין תקציב, כשבכל שנתיים בממוצע יש כאן ״מבצע״ בעזה שמכניס את כולנו למרחבים המוגנים, מתחיל להימאס.

אומרים עלינו שאנחנו דור מפונק. שאנחנו מתעקשים לגור בגוש דן, ומתלוננים על מחירי הדירות במרכז. אומרים שבכל עיר גדולה בעולם זה ככה, שככה זה בלונדון, במנהטן, בפריז, שמחירי הדירות שם מתאימים רק לאוליגרכים. זה לא צריך להיות ככה בישראל. ישראל הוקמה כמדינת רווחה, שבה אדם עובד יכול היה להתקדם למקום כלשהו בחיים. אנחנו לא רעבים ללחם, זו מחאה של מעמד בינוני, שמרגיש שהוא מצטמק ונעלם, שהוא עובד ומשלם מיסים ולא יזכה לראות דירה משלו גם אם יעבוד עד סוף ימיו. כתבתי על כך ב-2011:

״אני לא חושב שמחאה היא רק של רעבים ללחם, שיצאו לרחובות להלחם על הלחם. מעמד הביניים לא מתבייש בכך שהוא רוצה לנסוע לחו"ל פעם בשנה, פעם בשנה לצימר, לקנות בוגבו לתינוק ובייבי ביורן, ועדיין לבקר את הממשלה על כך שמחירי הדיור, הגנים ואחזקת הילדים בישראל הם מהגבוהים בעולם. אני לא צריך לקנות לבת שלי סמרטוטים כדי שתהיה לי הזכות למחות על יוקר המחיה בישראל. זו לא מחאה של שבעים, אבל גם לא מחאה של עניים מרודים. זו מחאה של מעמד הביניים, שמשלם ונותן ומקבל כלום״.

מדינת ישראל לא משכילה להבין את גודל השבר שנגרם לדור שלנו, בני 25 – 45 כיום, אותו דור אבוד שלא רואה כיצד הוא מצליח לפרנס כאן משפחה וילדים ולהגיע לדירה. הורינו הצליחו להגיע לדירה עם משכורות סבירות של בני מעמד הביניים. הדור שלנו לא מצליח לעשות זאת מבלי עזרה מההורים.

 

פורסם בקטגוריה ביקורת חברתית | עם התגים , , , , , | 5 תגובות

מה מעצבן אותי בפרסומת של יס?

צילום מסך מתוך הפרסומת של YES, אתר youtube

צילום מסך מתוך הפרסומת של YES, אתר youtube

צפיתי בפרסומת של יס לראשונה לפני כשבועיים. קשה להימלט ממנה – היא בטלויזיה, באינטרנט, בקולנוע. היא עיצבנה אותי ולא הצלחתי להבין למה. נתתי לזה שבועיים, שאלתי חברות וחברים שצפו בה מה דעתם. עכשיו הבנתי מה מעצבן בפרסומת הזו.

מה יש כאן? הילדים מתעוררים בלילה ומגיעים לסלון. האמא מתחילה לקטר לפניהם על היום שלה, רואים אותה מכניסה קופסאות אוכל לילקוטי הילדים בבוקר, ברקע בן הזוג שלה מייבש צלחות במטבח, אחר כך היא מסיעה אותם לבית הספר, מאיצה את המכונית ומבצעת חניה תוך סיבוב עם בלם היד, אחר כך רואים אותה בחוג השחיה של הילדה, בעוד הכביסה נערמת בבית. היא טובעת במכונת הכביסה, ואז רואים אותה רצה בעבודה, כשכסאות רודפים אחריה, כשהיא צועקת ״ יש לי גם קריירה! אני כבר לא זוכרת את השם שלי! אני אמא עד תשע!״. הילדים אומרים ״אוקיי״ והולכים לישון, ואז האמא מתיישבת על הספה, מתכוננת לצפות בסדרות שלה, מפוצצת עם השלט את מכונת הכביסה והמדיח, בן הזוג שוב מסתכל עליה ועושה תנועה עם הידיים של ״בסדר, אני לא מתערב״, היא מתעלמת ממנו ומתרכזת בטלויזיה, זמן לצפות בעוד פרק.

מה מעצבן כאן? הרי לכאורה הפרסומת מציגה אשה מודרנית וחדשה, שמטפחת קריירה בצד גידול ילדים. זו לא אשה מסורתית, עקרת בית, שנשארת בבית ומקדישה את עצמה לגידול הילדים.

מה שמעצבן כאן זה שהפרסומת מנציחה אי-שוויון במקום לקדם שוויון.

בעשורים האחרונים יש אכן עליה בשיעורי הנשים שיוצאות לעבודה, בעקבות המהפכה הפמיניסטית וגם בגלל התנאים הכלכליים, שלא מאפשרים לרוב המשפחות לחיות ממשכורת אחת. אלא מה, הנשים שיוצאות לעבודה, ועדיין ממשיכות להשתכר פחות מגברים על אותה עבודה, ממשיכות להיות אמהות ומטפלות עיקריות בבית, מה שיוצר את הצורך הבלתי אפשרי לג׳נגל בין קריירה לטיפול בילדים ולעמוד בציפיות הבלתי אפשריות להיות אמא מושלמת בצד טיפוח קריירה מושלמת בעבודה. נשים קרייריסטיות בעמדות בכירות תמיד ישאלו בראיונות איך הן מסתדרות עם גידול הילדים, מה שלעולם לא ישאלו גברים בתפקידים דומים. שיעור האבות שמשתתפים בטיפול בילדים וחולקים את העול שווה בשווה עולה משנה לשנה, אבל עדיין ברוב המשפחות בישראל, האמהות הן המטפלות העיקריות בילדים.

נשים רבות מתמודדת מדי יום עם התסכול המוצג בפרסומת, שנגרם בגלל אי היכולת לעמוד בציפיות. כולנו מכירות ומכירים את זה, כשבאמצע ישיבה או פגישה בעבודה רואים את הטלפון של מזכירות בית הספר או הגן, ועכשיו ברור שנצטרך לעצור הכל בעבודה ולצאת לקחת את הילד/ה החולה. אני, כאב חד-הורי לילדה בת 8, מכיר את הדברים האלה מקרוב, ותזכרו שהדברים האלה נכתבים במוצאי שבת, כשהררי הכביסה של הבית ממתינים להכנס למכונה, ואני עסוק בין לבין בתליית כביסה, בלסדר כביסה נקייה בארונות, בלוודא שהילקוט מוכן למחר, שיש חולצות נקיות לבית הספר לשבוע הקרוב ושיש חולצה להחלפה לחוג הקרמיקה אחרי הצהרון מחר, שיש תזכורת לצאת מוקדם מהעבודה כדי להסיע את בתי מהצהרון לקרמיקה בשעה 15:30 ושיש בריסטול להכין פלקט לשיעור אנגלית מחר אחרי החוג. כל זאת, ועדיין לדאוג שיהיו לי חולצות לבנות מגוהצות לעבודה לשבוע הקרוב.

כולנו כהורים, ובעיקר הורים יחידניים, יכולים להזדהות עם העובדה שהחיים שלנו מתחילים בשעה 20:30 – 21:30, אחרי שהילדים הולכים לישון. אז הטיפול בילדים מסתיים ומתחיל ״הזמן שלנו״, לצפות בסרטים ובסדרות האהובים עלינו, לקרוא ספר או סתם לנוח. מה שהיה קשה לי להזדהות איתו בפרסומת, וגם עיצבן אותי, זו הפסיביות של האב, מה בדיוק הוא עושה שם? הוא ״עוזר״ לאמא לשטוף כלים, אבל מה הוא בדיוק עושה לאורך היום? למה הוא לא משתתף בהסעת הילדים? למה הוא לא עושה כביסה? למה הוא לא נוכח בחיים של המשפחה הזו? הפרסומת היתה יכולה להיות כלי לשינוי חברתי – במקום להנציח מצב שבו האם נדרשת לעמוד בדרישות הבלתי אפשריות של ניהול בית בצד ניהול קריירה וקורסת, היתה אפשרות להראות משפחה אחרת, שבה שני בני הזוג נושאים בנטל של גידול הילדים, שהם נוכחים בחיי הילדים ומגדלים אותם ביחד. כתבתי כאן בעבר, שלפרסומאים יכול להיות תפקיד בשינוי חברתי, ושיש להם יכולת להוביל שינוי במקום להנציח מצב של דיכוי ואי-שוויון. אז למה כאן בחרו מקאן-אריקסון ויס בפתרון הקל?

בנוסף, למה האם מתייחסת לכל הדברים האלה כאל מטלות נוראיות? למה טיפול בילדים ובעבודות הבית זה עונש כל כך נוראי? אני מבין את התסכול, שנובע מהעובדה שהיא גם נדרשת להיות אשת קריירה וגם אמא מושלמת, ושבן הזוג לא ממש עוזר שם, אבל זה חלק מהעניין של גידול ילדים, לא? גידול ילדים זה לא רק כביסה מלוכלכת וכלים בכיור. גידול ילדים זה גם ללוות אותם לחוגים ולראות אותם מתפתחים, זה גם להקריא ספר, לשבת בארוחה ביחד ולדבר. אם נתייחס לכל מה שקשור בילדים כאל מטלות נוראיות, איזה מסר אנחנו מעבירים לילדים שלנו?

עוד דבר – למה תמיד נשים מוצגות כהיסטריות? למה היא נראית לנו משוגעת? נוהגת כמו מופרעת, מפוצצת מכשירי חשמל, מאיימת על הבעל והוא מגיב בסימני ידיים של ״הכל בסדר, תירגעי״? למה פרסומאים תמיד יציגו נשים כרגשניות, בכייניות, היסטריות? לא התקדמנו מאז 1950? למה לא מציגים נשים חזקות ודעתניות? על איזה סדר חברתי זה מאיים?

היו תגובות אוהדות ברשת לפרסומת, והיו נשים שנשבעו שהיום שלהן נראה בדיוק ככה. בצד הביקורות האוהדות היו גם כאלה שהגיבו בביקורות שליליות. יס הגיבו לגולשות ולגולשים שהעירו על העניינים האלה בפרסומת, שבסך הכל מדובר בפרסומת הומוריסטית שלא מתארת מצב אמיתי, שהרי נשים לא באמת טובעות בתוך מכונת הכביסה ולא באמת נמלטות מכסאות בעבודה. זו התגובה הקלאסית לביקורת על פרסומות כמו לכל ביקורת פמניסטית – לא הבנתן את ההומור, פמניסטיות חסרות חוש הומור.

צילום מסך מתוך דף הפייסבוק של חברת ״YES"

צילום מסך מתוך דף הפייסבוק של חברת ״YES"

מעניין שבין הגולשות והגולשים התנהלו ויכוחים לגבי הפרסומת, כשחלק מצדדות בהומור של הפרסומת וחלק טוענות שמה שמוצג הוא דוחה. התגובה כלפי מי שביקרה את הפרסומת היתה – למה את חופרת? למה אין לך חוש הומור?

screen-shot-2016-11-19-at-21-08-36

צילום מסך מתוך דף הפייסבוק של YES

 

כתבתי זאת כאן בעבר ואמשיך לכתוב כאן – פרסומות הן חלק מהתרבות הפופולרית. יותר אנשים נחשפים לפרסומות החוזרות האלה מאשר לתכנים האחרים בטלויזיה או ברשת. לפרסומאיות ולפרסומאים יש יכולת לתרום משהו לשינוי הסדר החברתי ולניפוץ הסטריאוטיפים המגדריים. במקום זאת הם מסתתרים מאחורי ההומור, ומנציחים מצבים חברתיים שמדכאים נשים. זה לא רק מאבק של נשים ולא מאבק של נשים בגברים, זה מאבק שיוביל לשינוי, שהחברה כולה תרוויח ממנו. ככה לא נתקדם. פרסומאים, קחו אחריות.

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה מגדר, משפחה, נשים וגברים | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | תגובה אחת