קוראי הבלוג הותיקים כבר רגילים לקיטורים השנתיים שלי סביב יום המשפחה בינואר – פברואר. למי שלא מכיר, אפשר לקרוא כאן וכאן וכאן. דעתי לא השתנתה. מדובר ביום זוועתי עבור כל ילדה וילד שהמשפחה שלהם אינה בתבנית הרגילה – ילדים להורים גרושים, ילדים במשפחות חד הוריות, ילדים למשפחות חד-מיניות ועוד צורות משפחתיות שקיימות כאן. היום הזה מדגיש את השוני של הילדים האלה ורק מחדד את ההבדלים בינם לבין הילדים במשפחות ה״רגילות״. בנוסף, היום הזה מטפח אידיליה של משפחה ״נורמטיבית״, שלטעמי לא התקיימה כאן מעולם והיא רק בגדר מיתוס. אצל דר השנה, לשמחתי, בוטלה חגיגת יום המשפחה בבית הספר מסיבות שונות, וטוב שכך.

משרד החינוך מנסה ליצוק תוכן ניטרלי ביום הזה, במטרה להתאים את תכני הלימוד לסוגים שונים של משפחות, אבל בסופו של דבר הכל תלוי באינטליגנציה הרגשית של הגננת וכמה היא מבינה שלהגיד לילד או לילדה ״תביא תמונה שלך עם שני ההורים״ זה דבר חסר רגישות כשמדובר במשפחה ״לא רגילה״. זה רק מדגיש את האובדן, במקרה שלנו.

די, תעזבו אותנו מהמטלות האלה.

ביום המשפחה הזה אני רוצה להתייחס למושג ׳משפחה׳ במציאות הכלכלית הישראלית:

הטענה שלי היא שהמשפחה הישראלית, ככל שמדובר בחברה הישראלית, היא מושג שדי פשט את הרגל. אדייק ואומר שהמשפחה הישראלית מתקיימת למרות מדיניות ממשלות ישראל ולא בזכותן. מדינת ישראל היא אחת המדינות שמוציאות הכי הרבה כסף על מימון טיפולי הפריה ובדיקות הריון, אבל מהרגע שהתינוק נולד, ההורים נותרים לבדם. זאת אומרת, אם לא מחשיבים את ה-150 וקצת ש״ח בחודש קצבת ילדים ואת מענק הלידה.

אנחנו מדינה אכזרית בכל מה שקשור לשילוב בין עבודה ולמשפחה. שעות העבודה המרובות, אי ההתאמה בין לוח החופשות של הילדים ללוח החופשות של העובדים, חוסר ההגנה על העובדות והעובדים והנורמות שהשתרשו בשוק העבודה גורמים לכך שאם שמחפשת עבודה מרגישה כמו נכה, נאלצת לענות על שאלות חודרניות לגבי התכניות שלה לגבי הריון נוסף וה״סידור״ לילדים ומי ישאר עם הילדים כשהם יהיו חולים. ברוב המקרים היא יכולה לשכוח מקריירה ניהולית או מקידום. אבות יכולים להנות מקידום, אבל הלגיטימציה שלהם לבקש לצאת מוקדם מהעבודה כדי לבלות זמן עם הילדים נמוכה יותר. וזה במידה שהם רוצים לצאת מוקדם. יש תופעה הפוכה של ה׳אבות המסתתרים׳, אלה שמתחבאים בעבודה עד שעות מאוחרות כדי להמנע מהשתתפות במטלות הבית וגידול הילדים ומגיעים ב-21:30 אחרי שהילדים כבר ישנים.

משום מה, נשים בחברות ההיי-טק מגיעות לפני 8:00, אוכלות צהרים מקופסה בעמדת העבודה שלהן כדי לא לצאת להפסקת צהרים, רצות ב-15:30 להוציא את הילדים מהצהרון ובערב משלימות שעות מול המחשב בבית בעבודה מרחוק, ועדיין הן נחשבות עובדות גרועות כי הן יוצאות מוקדם. 

הבוקר, יום שלישי, עשיתי תורנות ״נשק וסע״ בבית הספר של דר. בימי שלישי בבוקר רואים יותר אבות שמסיעים את הילדים לבית הספר, והילדים יורדים מרכב עם שקית בגדים. אלה בדרך כלל האבות הגרושים, שמקבלים את הילדים אליהם בשני אחרי הצהרים. הלגיטימציה של גברים לצאת מוקדם מהעבודה נולדת, משום מה, רק אחרי הגירושים, כשצריך למלא אחרי הסדרי הראיה.

מי קבע שעובדים צריכים לעבוד 200 – 220 שעות בחודש? ההורים שלנו יכלו לעבוד משרה מלאה עד 15:30, או לכל היותר עד 16:00 או עד 17:00, אז למה מעסיקים היום דורשים מעובדים לעבוד עד 18:00 או עד 20:00 בערב, אם לא יותר מאוחר? מה בדיוק עושים במשרדי חברות ההייטק בשעות המאוחרות האלה, כשברור לכולם שתפוקת העבודה בשעות האלה נמוכה כל כך? למה צריך לדרוש מעובד לשבת ליד העמדה שלו בעידן שבו העבודה יכולה להיעשות גם מרחוק, כאילו שמדובר בפס יצור מימי המהפכה התעשייתית. 

היכולת לקיים כאן משפחה לצד קריירה בעבודה, בשילוב עם חקיקה שאינה מותאמת להורים ולוח חופשות מופרך במערכת החינוך גרמו לכך שאנחנו עושים מיקור חוץ לחינוך ולקשר עם הילדים. קוראים לזה סבתות, צהרונים, בייביסיטריות ומטפלות בעיקר. תראו מי מגיע להוציא ילדים מהגנים ומבתי הספר בשעה 12:45 או ב-14:00 ותבינו.

למרות כל זאת וכנגד כל הסיכויים, מתקיימות בישראל משפחות מכל הסוגים והמינים, בהן ההורים מלהטטים בין המשימות והמטלות של גידול הילדים וניהול הקריירה ולדעתי מגיע לכולנו, ההורים, פרס גדול על כך. העובדה שאנחנו מצליחים לגדל כאן ילדים במציאות הכלכלית האכזרית הזו, בין איסרו חג בפורים לאיסרו חג בפסח, בין צהרון לקייטנה, בין סבתא לבייבסיטר, היא מופלאה.