הכסא הריק

"אולי אמצא את מה שחסר בי,
שם אולי יכבה כל מה שמתייסר בי" (דני רובס, נוסעת בעקבות האהבה).

לפני שבוע נסעתי עם דר לשיעור שחיה בבריכה של גבעת חיים. לפני השיעור דר שיחקה בבריכה ואני הנחתי ראש על שפת הבריכה, נתתי לגוף לצוף מאחורי, ופתאום הרגשתי את איריס, יושבת על הכסא ליד הבריכה, מתבוננת בדר ובי בשיעור השחיה, גאה בהתקדמות של דר בשיעורי השחיה. איריס הגיעה לצפות בשיעור השחיה כמה שבועות לפני שמצבה הדרדר. אנחנו רצנו מהאוטו לבריכה, והיא התקדמה לאיטה בעליה אל הבריכה, הגב כאב, הרגליים כבר לא ממש סחבו את הגוף, היא רק חיכתה להתיישב על הכסא ליד הבריכה ולנוח קצת. היה לה חשוב להגיע ולראות את דר בשחיה.

ופתאום, אני מסתכל על הכסא הריק, שעומד שם ליד הבריכה, ורואה בו את איריס. יושבת, מחייכת, גאה בשנינו. כאילו לא עברה שנה מאז שנפטרה. ראשי נח על שפת הבריכה ואני בוהה בכסא הזה, שמונח שם כאילו לא הוזז ממקומו שנה שלמה, כאילו הוא מחכה לשובה של איריס.

איריס נהנתה לשחות עם דר בשיעורי השחיה. כשדר היתה פצפונת בת פחות משנתיים התחלנו עם חוגי שחיית התינוקות של גלית תמר. בתחילה החוג התקיים בבריכה סמוכה באבן יהודה. אחרי שנה וחצי החוג עבר לבריכה בגבעת חיים. למרות שמדובר בנסיעה ארוכה יחסית, דר מאוד רצתה להשאר לשחות עם המדריך הקבוע שלה והמשכנו להגיע לחוג מדי יום רביעי. אני עדיין נוסע עם דר בימי רביעי לשחיה, עכשיו היא בקבוצה של המתקדמים, כבר לומדת שחיה כמו גדולה ואני צופה בה מהצד.

איריס ודר בחוג השחיה בימים טובים יותר

איריס ודר בחוג השחיה בימים טובים יותר

"כבר לא בוכה
גם לא בלילה לבדי
רק הזמן חובש את הפצעים
האלה שבחוץ ואת ההם שלא רואים" (דני רובס, מכתב קטן)

האבל לא נעלם. תחושת האובדן לא עוזבת אותי. ביום-יום, אני מתנהג רגיל, הכל נראה כשורה, אבל פתאום זה תופס אותי. זה יכול לקרות בחגים, באירועים משפחתיים או פתאום, בלי התראה מוקדמת. כמו ענן שפתאום מסתיר את השמש. זה מלווה אותי, יום יום, שעה שעה. לפעמים אני מדחיק את האבל, סוגר אותו לזמן מה מאחור באיזו קופסה, אבל הוא משתחרר פתאום וקופץ החוצה.

"רואה כמו בהילוך איטי
כל הנשימות, הרגעים
האלה שבחוץ ואת ההם
שלא רואים" (דני רובס, מכתב קטן)

הנה הגיע חודש יולי, חודש האבל והחגיגות. עוד מעט נציין שנה למותה של איריס, ויום לפני כן – יום הולדת 40 שלי. לפני כן – יום ההולדת של איריס, ובסוף החודש – יום הולדת לדר בגן. שמחה מהולה בעצב. דר הרגישה את זה עוד לפני שדיברתי איתה שמתקרב יום השנה. בלילות האחרונים היא מתעוררת בוכה באמצע הלילה. לפני שני לילות היא בכתה וניגשתי אליה. היא התיישבה על המיטה ואמרה לי: "כל כך קשה לי בלי אמא. מאוד קשה לי. אני משתדלת להתנהג רגיל אבל כל הזמן מרגישה שאמא לא איתי וזה עצוב לי". הכנות שלה והבגרות שבו היא מנתחת את המצב של שנינו שברה אותי. חיבקתי אותה ובכיתי ביחד איתה. "גם לי קשה בלי אמא, גם אני מתגעגע", אמרתי לה. לקחתי אותה לישון איתי במיטה ושנינו נרדמנו מחובקים.

היום בבריכה דר חיבקה אותי ואמרה לי: "אני רוצה את אמא". חיבקתי אותה ואמרתי לה: "גם אני מתגעגע. זה כבר כמעט שנה מאז שאמא נפטרה, וזה קשה לשנינו, אבל אני חושב שאם אמא היתה רואה אותך עכשיו, איך את מתנהגת בבגרות, רוכבת על אופניים בלי גלגלי עזר, שוחה כמו גדולה, רוקדת, שרה, מציירת, יוצרת בקרמיקה, כותבת, קוראת וכמה חברות יש לך בגן, היא היתה מאוד גאה בך". – "אני רוצה לספר לאמא על כל הדברים שאני עושה, שלמדתי לרכוב על אופניים לבד, שאני כותבת לה לשירים ומציירת ציורים", היא ענתה. הצעתי שבסוף השבוע נלך לבקר בבית הקברות והיא תוכל לספר לאיריס את הדברים. סיפרתי לה ששבוע לפני כן בבריכה, הרגשתי כאילו איריס יושבת על הכסא ליד הבריכה וצופה בנו. "כן, הנה, שם – על הכסא הזה", היא ענתה והצביעה על אותו כסא שהסתכלתי עליו. היא זוכרת בדיוק איפה איריס ישבה כשבאה לצפות בשיעור. זה מאוד הפתיע אותי ששנינו הסתכלנו על אותו כסא וחשבנו את אותן מחשבות בדיוק.

"כי עם הזמן זה דעך
הכאב שכך
לפעמים גם פצע ישן
שב ונפתח" (עלי מוהר, יורם)

השבוע חגגו לי יום הולדת 40, במסיבת הפתעה. בחיים לא עשו לי הפתעות. זה תמיד נראה לי אינפנטילי נורא כל ההפתעות האלה. למרות זאת נהנתי מאוד. הייתי קצת נבוך בתחילה, אבל התרגשתי מאוד מכל החברים שהגיעו וחגגו איתי.

אני מופתע. תודה לכל מי שהגיע לחגוג איתי. נבוא חשבון אחר כך

הצליחו לעבוד עלי. תודה לכל מי שהגיע לחגוג איתי. נבוא חשבון אחר כך

השנה מאוד התלבטתי בכלל אם לחגוג את יום ההולדת שלי. איריס נפטרה יום אחרי יום ההולדת שלי, ולכן זה בעייתי. סוג של יום הזכרון-יום העצמאות רק בסדר הפוך. מאניה-דיפרסיה ממש. אז החברים החליטו להקדים לי את יום ההולדת לתחילת יולי ופתרו לי את הדילמה. תודה תודה תודה. דר חקרה אותי בבוקר מה בדיוק עשינו שם בערב, מי בדיוק היה ומי לא היה ולמה לא היה. אחר כך היא שאלה אותי אם נחגוג גם שנינו את יום ההולדת שלי. הבטחתי לה שנחגוג בחוג המשפחה את יום ההולדת שלי.

עוד כמה ימים יחול יום ההולדת של איריס. תמיד צחקתי עם איריס ששנינו נולדנו ביולי אז אפשר להתקזז על המתנות. היא לא החמיצה הזדמנות להפוך את שני ימי ההולדת לפסטיבל גדול. עשרה ימים אחר כך נעלה לקברה של איריס לציון יום השנה לפטירתה. חודש קשה, כבר אמרתי?

לא יפריד דבר בינינו לעד
גם אם העולם ייפסק ביום אחד
מקומי תמיד יהיה לצידך
לאורך כל הדרך אני אהובך

את תמיד היית הכל בשבילי
בזכותך למדתי מה ומי אני
מתנה כזאת של פעם בחיים
צריך לשמור עליה עולמי עולמים

הנהר סוחף אותנו ישא
אין לדעת לאן
או את אורכו של המסע
וכשנגיע אומר בוודאי
זו הנסיעה של חיי

גשר מזהב סלול אל ליבך
מחבר את שנינו
בכל אשר נלך
ברוחות הקור סופות וגשמים
אני צמוד אלייך עולמי עולמים
(דני סנדרסון, לא יפריד דבר)

פוסט זה פורסם בקטגוריה אבהות, אובדן, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

33 תגובות על הכסא הריק

  1. יעל הגיב:

    גם אני מתגעגעת, כל הזמן…. חיבוק גדול!

    אהבתי

  2. gatamar הגיב:

    דרורק'ה,
    כמה קשה לקרוא אותך ככה.
    כמה מובן לקרוא אותך ככה.
    זו כבר שנה, וזו רק שנה, ואתה מוצא לך את מעגלי התמיכה שלך, ועדיין נשאר עם זה לבד.
    רק חיבוק.

    אהבתי

  3. ליאור הגיב:

    באחד הלילות בשבוע שעבר, אחרי שהשכבתי את הילדים לישון, הגדול (בן שש) קרא לי ושאל אותי אם היומולדת של אמא הוא בראש השנה. אמרתי לו שזה קרוב, אבל לא ממש באותו יום. אז אם ככה, הוא אומר, נחגוג לאמא יומולדת אבל בלי מתנות.
    הכסא הריק כל הזמן ריק. בבית, בחצר, באוטו, אצל חברים או משפחה, ולאחרונה בעיקר בכל המסיבות סיום והטיולים ואירועי סופשנה של הילדים. אני לא יודע אם זה טוב או רע, אבל אצלנו התאריכים מפוזרים באופן כמעט אחיד על פני לוח השנה- נדמה לי שדצמבר הוא החודש הנקי היחיד. מה שכן, לגבי היומולדת שלך, נראה לי שאם זה עבד למלכת הולנד, אין סיבה שזה לא יעבוד בשבילך- תקבע תאריך שיותר מתאים לך לחגוג יומולדת (כל עוד יש לך רציונליזציה מספיק טובה להצדיק לעצמך למה דווקא היום הזה) ומכאן והלאה זה יהיה הרבה יותר פשוט.

    אהבתי

    • דרור כהנוביץ' הגיב:

      גם דר שאלה אותי אם נחגוג לאמא יום הולדת. מבחינתה זה טבעי מאוד לחגוג לאמא יום הולדת.
      אין לי בעיה לחגוג את יום ההולדת שלי בתחילת יולי. זה בסדר.
      תודה.

      אהבתי

  4. moranhouse הגיב:

    קצת שמח קצת עצוב , מין שילוב מתבקש של החיים.
    חיבוק ענק לך ולנסיכה.
    מזל טוב גדלת בשנה!!

    אהבתי

  5. חן הגיב:

    אני מוחקת כותבת את הנסיון שלי להגיד משהו, ליאורה תארה את זה טוב, את הפוסט טראומה…
    אני חושבת שלכולנו הפוסט טראומה דומה/שונה, מאז מאי, תחילת הסוף, משהו התעורר בצורה חזקה יותר, והתחושה של איריס, בין פה לשם מתחזקת, ומכאיבה כל כך, ההבנה הזו ששנה עברה, ומה זה אומר בעצם ששנה עברה, הצחוק, האבל, השינויים, כי איך בעצם אפשר למדוד את השנה הזאת?
    אני דווקא, עם השיר הזה…

    משהו חדש התחיל אצלנו, לפני שנה השיר החזיק אותי כי ניסים קורים הכל עוד אפשרי…
    לצערי הנס לא קרה, אבל אולי באמת משהו חדש יתחיל.

    אהבתי

    • דרור כהנוביץ' הגיב:

      אצלי זה בא והולך, לפעמים בצורה מקרית, לפעמים זה קשור לאירועים מסוימים, אבל זה לא נעלם.

      אהבתי

  6. Dana Namdar הגיב:

    שוב בוכה איתך…
    חיבוק גדול!

    אהבתי

  7. קוראת אותך ובוכה.
    הלב נשבר לרסיסים.
    כמה חוסר.
    כמה חוסר צדק.
    חיבוק ענק. כאילו שזה יכול לעזור… 😦

    אהבתי

    • דרור כהנוביץ' הגיב:

      הלוואי והיה את מי להאשים. לא שזה היה עוזר.
      אין מה לעשות. רק להתרגל לתחושה הזו.

      אהבתי

  8. מלכה הגיב:

    כתבתי ומחקתי והוספתי ושוב העלמתי
    מה נשאר מחיתי דמעה ושולחת חיבוק
    אוהבים אותך דרור בדיוק על מה שאתה
    ))

    אהבתי

  9. תהלה הגיב:

    לפני שנה בדיוק יצאנו לחופשה הזוגית השנתית שלנו בצפון. בדרך קפצנו לאיריס. זה היה יום לאחר יום הולדת ארבעים שלה. היא עדין היתה נרגשת מהפתעת דני רובס ומהאהבה שהקיפה אותה. שבוע אחר כך, הייתי כל כך אסירת תודה על שהספקתי להיפרד. מחר אנחנו נוסעים שוב צפונה, שנינו. אני מתגעגעת אליה.חושבת עליה הרבה והולכת להיבדק, רק בגללה.
    תודה שאתה כותב.

    אהבתי

  10. גילי הגיב:

    אני כל הזמן מרחוק.
    לא חברה מן המנין. בדרכי מחוברת .
    הזיכרון הוא מן יצור כזה משונה. פתאום נוכח פתאום נפקד. בלי לבשר מראש. לא דווקא דרך דברים גדולים.
    כשהחיים חסרים נתח גדול, עיקרי, מנטף אנרגיה מהנימים החתוכים שלא בטובתנו- זה חי, זיכרון חי.
    שנה.רק שנה. אחר כך רק שנתיים.
    ואז פתאום זה נהיה לינארי. עוד שנה ועוד שנה. ושוב
    מתייצב מולנו במקומות שאיננו מצפים לו. פועם ונוכח מאד.
    כזהו אובדן של אהוב. כשאנחנו חיים עם זה כחלק מאיתנו ,או אז בא השלום ואנחנו יכולים לחבור אל חלקינו האחרים באופן מלא, עם החסר הזה.
    עדיין מוקדם . קח לך ,לכם, את הזמן. איריס לעולם לא תאבד לכם. בדרכה. בדרככם.

    אהבתי

  11. חנה תדהר הגיב:

    מאחלת שפיות ובריאות ואורך רוח ונראה שיש לך מהכל. צדקת איש שאני לא מכירה. הזמן לא מרפא הוא אולי, בדרכו שלו מראה לנו שהחיים חזקים מהכל, שאפשר ללמוד לחיות עם החור הזה בלב ובנשמה. שהזיכרון בדרכו שלו מתעתע בנו ימים כלילות ובעיקר, מראה לנו כמה הזמן הוא לא באמת מדד לכלום אלא הזמן שלנו עם עצמנו. אם מותר ואם אתה מתחבק עם זרים אז חיבוק.

    אהבתי

  12. Shir Duker Singh הגיב:

    צחוק ודמע מתערבבים בפוסט כמו בחיים…לא להאמין איך הזמן חולף…

    אהבתי

  13. Rachel Moran הגיב:

    דרור יקר,
    אני קוראת את הבלוג שלך ולא מפסיקה לבכות. הסיפור שלך כל כך זהה לסיפור של ביתי, רוית, שנפטרה לפני חמישה חודשים מאותה מחלה ארורה. מזדהה עם תחושותיך ועם הופעתה של איריס בכל מיני מצבים, למרות המאמץ להמשיך בחיי היום יום.
    גם רוית שלי נפטרה לפני יום הולדתו הארבעים של בעלה. היא תכננה להכין לו מסיבה ואספה תמונות כדי להכין לו מצגת. היא לא זכתה לבצע את התוכניות שלה. הסרטן שיבש לה את התוכניות. רוית השאירה אחריה שלושה ילדים בני שנתיים, שבע ותשע.
    תמשיך בדרכך האמיצה והחזקה ושתזכה רק לטוב.

    אהבתי

  14. motior הגיב:

    עצוב מאוד.
    החיים נמשכים אחרי האובדן. אי אפשר לשכוח את מי שאיבדנו ואי אפשר לתת לזה לשבש את החיים…

    אהבתי

  15. liorag הגיב:

    אני (לצערי) לא מאמינה בגלגול נשמות או בגן עדן או כל דבר מיסטי כזה או אחר. אז קשה לי לאמר שטכנית איריס ישבה שם והיתה גאה בכם. אבל איריס נשארה בכל אחד ואחת מאיתנו, ובתוככם המשפחה המדהימה שלה. ומהמקום הזה, אפשר להרגיש אותה הכי הכי גאה בעולם והכי הכי מאושרת על כל הדברים שעשית עם ובשביל דר ולא פחות חשוב גם בשבילך.
    אז אולי בעצם יצא לי קצת מיסטי ורוחני.. אבל הבנת למה התכוונתי

    אהבתי

  16. אריק קציר הגיב:

    לדרור ודר יקירנו,
    בדרך כלל דיצה היא נציגתנו על הלייקים והתגובות,
    אולם הפעם ראיתי ראשון את הפוסט והגבתי….
    זו לא בושה,לתת קצת דרור,
    לדמעה לכאב ,לשחרר,לא לשמור,
    מבפנים קצת לשטוף,ולרצות ולשאוף,
    להמשיך ,לא למחוק,
    להגיע רחוק,
    להניח עבר ,מול עתיד בשלום,
    ולחיות הווה עם תקווה וחלום.
    זה הכרח וחשוב,לתת לנפש קצת דרור,
    עלטת הגורל ,תהפוךהיא , לקרן של אור.
    אוהבים מהצפון
    אריק ודיצה
    אוהבים ומחבקים

    אהבתי

  17. ronilazar הגיב:

    אתה יודע, לרוב אין לי דברים חכמים מדי להגיד בתגובה.
    אתה יודע איך הרגשתי כשסיפרת. לי על הבריכה ביום ההולדת. זה בדיוק זה.
    ו ….כמו שאנחנו צוחקים תמיד, כל הפארטיות והבלגן? זה בדיוק מה שהבלונדה הייתה רוצה.
    נשיקות

    אהבתי

  18. anat הגיב:

    תמיד מרגש לקרוא אותך,הפעם במיוחד….דר מקסימה מאד,ואתה מגדל אותה הכי טוב שאפשר,בטוחה שאם איריס רואה היא אכן מרוצה. מאחלת לשנייכם אושר ושלווה

    אהבתי

  19. bd הגיב:

    :,-( :,-(

    אהבתי

  20. רוני הגיב:

    לא ייאמן שעברה שנה… בשנה האחרונה הצלחתי איכשהו להדחיק את המוות שלה ופתאום בימים האחרונים זה מציף אותי ואני מנסה לתת לזה מכה, להשקיט. שיחזור בחזרה למאורה שלו, העצב הזה.. לא עוזר. כנראה שהוא צריך לעלות לבמה קצת. יאללה, שיעלה. קיבינימט.

    אהבתי

  21. פינגבאק: שאלות קשות | אב במשרה מלאה

  22. פינגבאק: חג מלא אור | אב במשרה מלאה

  23. פינגבאק: איך מתמודדים עם מוות של בן/בת זוג | אב במשרה מלאה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s