וידוי: אני מאוד אוהב את חנוכה. מאז שהייתי ילד. השילוב בין נרות, אש, סופגניות, לביבות ומשפחה שמצטופפת בבית להדליק נרות בעוד שבחוץ קר מאוד אהוב עלי.

חגים הם תקופה קשה למי שחווה אובדן בבית. הזכרונות צפים ועולים בחגים, והמקום החסר והריק, זה שלפעמים מצליחים לשכוח אותו ביום-יום, הופך להיות מוחשי יותר. אי אפשר שלא להזכר בחגיגות קודמות שערכנו, בבילויים שעשינו ביחד. קשה.

אני חושב שהשנה, בפעם הראשונה מזה שלוש שנים, הצלחתי לעבור את החגים בלי להרגיש דכאון, בלי להסתכל על הכסא הריק. הזכרון עדיין קיים, הוא פשוט מכאיב פחות. הזכרון עדיין קיים, אבל אני מצליח לחיות איתו בשלום. פחות אבל עוד כואב רוב הזמן. בהתחלה קצת נלחצתי מהעניין הזה – אם פחות כואב לי זה אומר ששכחתי את איריס? לא שכחתי את איריס, פשוט אני מצליח לחיות יותר בשלום עם הזכרון שלה.

השיטה שפיתחתי בחגים היא למלא את הבית באנשים, להיות עסוק באירוח ופחות לחשוב על האובדן. כך עשיתי בראש השנה, עם כל המשפחה שהתארחה אצלי וכך גם בחנוכה. הזמנתי את המשפחה וכמה חברים להדלקת נרות אתמול בערב, היו הרבה ילדים וסידרנו לכל ילד וילדה חנוכיה ונרות, שיוכלו להדליק בעצמם. במשך השנים נאספו בבית המון חנוכיות, חלק דר יצרה בגן ושמרתי אותן בארון, וחלק איריס יצרה בקרמיקה. שורת חנוכיות, שורה של אור. ממש באנו חושך לגרש. הנרות והאור מילאו את הבית ומילאו אותי בשמחה. כך איריס אהבה את הבית, מלא ילדים ורעש. כך היא גם רצתה שיהיו ימי השבעה שלה.

לפני שכולם הגיעו טיגנתי לביבות תפוחי אדמה. חשבתי שעשרה תפוחי אדמה זה המון, מסתבר שטעיתי והלביבות נחטפו. בפעם הבאה אכין כמות כפולה. למי שרוצה מתכון: עשרה תפוחי אדמה בינוניים מגורדים במעבד מזון, בטטה אחת מגורדת, גזר אחד. מלח, פלפל, שתי ביצים וחצי כוס קמח, מערבבים את התערובת היטב ומטגנים בשמן עמוק וחם עד שהלביבות חומות ופריכות.

האוירה היתה נהדרת, הבית היה צפוף ומלא, ואני חשבתי שעדיף שסביב השולחן הזה, שבדרך כלל אנחנו נפגשים סביבו ואוכלים אחרי האזכרה, נחגוג ונשיר. החנוכיות האירו, הילדים שיחקו וזללו סופגניות.

הזכרון היחיד שהיה לי מאיריס היה החנוכיות שהיא יצרה בסתיו של 2011, כשמונה חודשים לפני שמתה, בחוג קרמיקה. מתחת לכל חנוכיה היה רשום השם שלה ותאריך היצירה.

ועדיין, הבית היה מלא ושמח ואני שמחתי עם כל הילדים והאורחים. חג אורים שמח לכולם.