גל אחד מגיח, פתע בא ונמלט

זהו, עברו שלושים יום מאז מותה של איריס. אפילו לא הרגשתי. הזמן חלף ועבר כל כך מהר, חוויות, מערבולת רגשית, קייטנה, ממש לא שמתי לב. אני עדיין שם, ב-23 ביולי בשעה 6:40, כשהגיע הטלפון ההוא.

ביום שני האחרון ערכנו ערב לזכרה של איריס. בעלי מועדון איניגו מונטויה בר העמידו בהתנדבות את המועדון לרשותנו, דני רובס הגיע לשיר בהתנדבות, והזמנו חברים קרובים ומשפחה להתייחד עם זכרה, "לחגוג את חייה", כפי שהגדיר זאת דני רובס, טוב יותר מכולם:

"חשבתי מה לשיר… בחרתי כמה שירים שאת רובם המכריע אני יודע בוודאות שאיריס אהבה מאוד, ואת חלקם גם אם היא לא אהבה – היא תאהב עכשיו". איזה דני.

צילום: ענבר גליס

לצורך הערב נברתי שוב במאגרי התמונות שלנו במחשב ודליתי משם כמה מאות תמונות של איריס, שרצו ברקע של המועדון. כל כך נהנתי לחפש את התמונות, להיזכר ברגעים הנהדרים שהיו לנו ביחד, בטיולים בארץ ובחו"ל, בשטויות הקטנות, בלידה של דר, בגידול שלה, בחגיגות בגן. כל צילום העלה חיוך על פני. כך אני רוצה לזכור את איריס, נהנית מהחיים, אוהבת את החיים הטובים, את הקניות המשוגעות, את בתי המלון והצימרים היוקרתיים, להיזכר בויכוחים שלנו על הקניות. אולי בסופו של דבר היא צדקה בקדחת הקניות שלה – כמה זמן עוד נשאר לנו לחיות כאן, אז אולי כדאי נבלה אותו בהנאה, ומה יותר מהנה מלקנות קרדיגן יוקרתי בבנטון באוקספורד סירקוס או להתארח לסופשבוע בפנחס וגסטון?

בחרתי תמונה אחת שאני מאוד אוהב, שצילמתי ברחוב אוקספורד בלונדון ב-2005. הגענו כרגיל בטיסת ערב ללונדון, נסענו למלון והלכנו לישון. בבוקר הראשון איריס אהבה לצאת ברגל לסיבוב מקדים באוקספורד, לבדוק את השטח. הלכנו על המדרכה, אני האטתי ונתתי לה ללכת קדימה, הכנתי את המצלמה וקראתי לה להסתובב. היא הסתובבה ואז צילמתי. היום היה מעונן, מזג אויר קלאסי של לונדון ותנאי האור היו מושלמים. ברקע נעו להם האוטובוסים האדומים בפקק ונתנו לתמונה נופך לונדוני אמיתי:

ישבתי באיניגו, נהנה מכל רגע, מהחשמל שליווה את שירתו של דני רובס כששר את "שיר ללא שם" של שלום חנוך, את "פנים ושמות", "דבר לא קרה", "בדרך אל האושר", "הצגה" וכמובן את "משהו חדש מתחיל אצלי עכשיו". חיבקתי את דיצה ושרתי את המילים. מסביבי כולם (וכולן) הזילו דמעות, זה נראה קצת סוריאליסטי. אני הרגשתי שאולי אני לא בסדר שאני לא בוכה, שאני נהנה מהחגיגה, נהנה לראות כל תמונה, נהנה לראות את כל החברים הקרובים שלנו והמשפחה, נהנה להיזכר איזה אדם גדול היתה איריס. אבל ככה, לא הרגשתי צורך לבכות.

השבוע נמשכה קייטנת אבא של דר, בילינו השבוע בעיקר בבתי חברים וחברות. צילמתי מאות תמונות כל יום ונהנתי. עכשיו כשאני עובר על התמונות אני מוצא את דר ברגעים מאושרים, שמחה, צוהלת, משתוללת. איזה כיף לה, אני שמח שהיא שומרת על שמחת הילדות שלה, של משחקים, בריכות והשתוללויות.

נהנים בחצר של ההורים של יונית

מבלים בבריכה ב"מלון הצפון" של דיצה

לקראת ה-30 והעליה לקבר התלבטתי אם לקחת את דר לקבר של איריס. דר מאוד רצתה לראות את הקבר והמצבה, זה העסיק אותה והיא שאלה המון שאלות לגבי המקום של איריס כרגע. החלטתי שלפני שאקח את דר עם כל המשפחה והחברים לקבר, נעלה רק שנינו לקבר, כדי שנוכל להתייחד עם איריס לבד.

ביום רביעי עסקנו דר ואני בהכנות לקראת העליה לקבר. דר הכינה כרטיסים עם ציורים לאיריס. היא בחרה בבריסטולים בצבעים ורודים, כי לדעתה המצבה כולה צריכה להיות בורוד. "מה פתאום שיש באפור-לבן? אמא היא בת והמצבה צריכה להיות בוורוד", היא הודיעה לי השבוע. הסברתי לה שזה צבע לא כל כך מקובל למצבות, וסיכמנו שהכרטיסים שהיא מכינה יהיו בורוד.

דר מכינה כרטיס לאיריס

דר הכינה שני כרטיסים. באחד היא ציירה לבבות ופרחים וצבעה אותם, לאחר מכן הוסיפה ציורים של איריס, דר ואני לכרטיס. בכרטיס השני היא יצרה טבלת ימים, שבה הדביקה מדבקות. ביקשתי ממנה להכתיב לי את הדברים שהיא רוצה לכתוב לאמא והיא הכתיבה:

אמא היקרה
אני אוהבת אותך הכי בעולם.
הייתי רוצה שתישארי איתנו עוד הרבה שנים.
את יכולה בבקשה לתת נשיקות הרבה לי לאבא?
אני מאחלת לך שתהיי בריאה.
אני אמשיך לבקר אותך.
אוהבת
לאיריס באהבה
דר

בכרטיס השני כתבנו:
אמא היקרה,
קוראים לך איריס, כך כולם צריכים לדעת.
אני אוהבת אותך
יצרתי לך דף מדבקות שהוא בעצם טבלה של הימים שהיית מתה.
את נפטרת וזה עדיין בסדר. אל תדאגי.
בספטמבר נחגוג לי יום הולדת 4, אז את לא צריכה לדאוג.
נשמור לך נשיקות ומתנות.
את יפונת ואני אוהבת אותך. דר.

אחר כך נסענו לחנות הפרחים "ירוקות" בבית יהושע ודר בחרה שני זרי פרחים, סגולים כמובן, להניח על הקבר – אחד ליום חמישי ואחד ליום שישי:

ביום חמישי בבוקר נסענו לבית הקברות. דר היתה קצרת רוח להגיע אל הקבר של איריס והאיצה בי כל הזמן. בדרך היא שאלה אותי: "למה גם היום נוסעים לקבר וגם מחר?" – "כדי שיהיה לנו היום זמן לבד עם אמא, רק שנינו לבד, שלא תיבהלי מכל האנשים שיהיו כאן מחר", עניתי לה.

כשהגענו אל הקבר היא קראה איתי ביחד את השם, זיהינו את האותיות על הקבר, הקראתי לה את מה שנכתב על המצבה. היא הניחה את הכרטיסים והזר על הקבר.

"אני יכולה לשבת על המצבה?" היא שאלה אותי. "כן, את יכולה, לך מותר, זו אמא שלך", אמרתי לה והיא עלתה וליטפה את האותיות החרוטות. "את מתגעגעת לאמא?", שאלתי אותה". "כן, היא חסרה לי מאוד", היא ענתה. "מה את רוצה להגיד לה?", שאלתי. "שאני מאוד אוהבת אותה ואבוא לבקר אותה הרבה כאן", היא ענתה. לאחר עשר דקות שהיינו שם היא דר אמרה שהספיק לה ושהיא רוצה ללכת. הנחנו אבנים על הכרטיסים שלא יעופו ברוח והלכנו משם. ביציאה הסתכלתי שוב על המצבה. איריס בוודאי היתה בוחרת מצבת פרימיום הרבה יותר מיוחדת מהסטנדרטית שבחרתי. התלבטתי אם לבחור משהו מיוחד ומסובך כמו שבוודאי היא היתה עושה, ולבסוף החלטתי שאני הולך על הרגיל והפשוט. האמת שאיריס, עבורי, לא נמצאת במקום הזה, איריס איתי בכל רגע ואני לא צריך מצבה כדי לזכור אותה. נו טוב, יהיה לה על מה לקטר במקום שבו היא נמצאת – "עשר שנים אני מחנכת אותו לבחור את הדברים המיוחדים והיקרים, הופכת אותו לפיינשמייקר ולבסוף הוא בוחר לי מצבה משיש אפור?".

לאחר שחזרנו הביתה בצהרים היא סיפרה בגאוה לכולם שהיום ביקרה את הקבר של אמא, ומחר היא תלך עוד פעם עם כולם. סיפרה לכולם על השיש, על המצבה, כאילו היא מספרת על גן שעשועים שבילינו בו. יש בה תמימות ילדותית וישירות, מעורבת בבגרות, שמפתיעה אותי כל פעם מחדש. יש לה יכולת לדבר על המוות באותה ישירות שבה היא מדברת על חוויות מהגן.

אז מחר אנחנו עולים אל הקבר, בתקווה לסגור את החודש האחרון. החיים שלי ושל הסובבים הקרובים אותי היו די בעצירה בחודש האחרון, אולי עכשיו נוכל קצת להתקדם הלאה. מי יודע?

פוסט זה פורסם בקטגוריה אובדן, עם התגים , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

24 תגובות על גל אחד מגיח, פתע בא ונמלט

  1. Taly Farhan הגיב:

    בכל פוסט שלך אין לי אויר וכואב לי בכל הגוף

    שלא תדעו עוד צער!

    אהבתי

    • עידית גוריון הגיב:

      תודה על המילים שלך, על הרגישות, על העומק, וגם על הפשטות.

      אני לא מעירה אותך, אבל ריגשתם אותי דרך הסיפור "האישי" שלכם ובעיקר מהאופן שהשמחה והחיות מצויים בחייכם.

      בברכה לחיים מחודשים, מלאים ומכבדים,

      עידית iditushg@gmail.com

      אהבתי

  2. יעל הגיב:

    דרור יקר. גם אני לא מאמינה שעבר כבר חודש. עדיין חושבת ומתגעגעת ומתגעגעת כל יום… חיבוק גדול לשניכם וגם – פשטידה בדרך (כי זה מה שאני יודעת לעשות כשעצוב). יעל.

    אהבתי

  3. אתי אלבכרי הגיב:

    כמה עצוב. והניגוד הזה בין האבן הקרה והורוד של דר.
    ואני כותבת ומוחקת וכותבת ומוחקת..
    יש לי תחושה של בוקס בבטן כשאני רואה את האותיות החרוטות באבן.

    אהבתי

  4. יעל הגיב:

    איזה מילים שהקטנה כותבת, קשה. אבל ניכר שהיא מקבלת תמיכה ועידוד.
    מסכימה איתך לגמרי בעניין המצבה והמקום בלב בו נמצא הנפטר.
    תמשיכו לחיות את החיים כמו שצריך, זה חשוב יותר מכל.

    אהבתי

  5. mereng הגיב:

    אוהבת, כואבת, חושבת.
    עדיין.
    ליבי איתכם.

    אהבתי

  6. נילי הגיב:

    הישירות שבה היא מדברת על המוות נובעת מהישירות שלך. אתה משדר לה שזה בסדר לדבר ולשאול ולהרגיש. אתה עושה כל כך נכון בשבילה. אתה אבא כל כך חכם ומכיל. דר זכתה!
    אני חושבת שרק עכשיו, אחרי חודש, מתחיל ליפול לי איזה אסימון שאיריס באמת כבר לא כאן. וזה שובר אותי ומרסק אותי.
    ישבתי באיניגו מונטויה מול התמונות הרצות של איריס על המסך הגדול וכל תמונה הזכירה לי סיפור אחר של איריס, על איריס, בחלק מהתמונות הייתי בעצמי, אחת מהן אפילו אני צילמתי. ובכיתי וצחקתי. כמה זכיתי להיות חלק מחייה, וכמה כואב לי שהיא כבר לא.

    אהבתי

  7. סיגל הגיב:

    זה לא בסדר שילדה כל כך קטנה צריכה להיות שם… זה פשוט לא הגיוני. יש לי בת בגילה… אני לא מכירה את איריס אבל היא לא יוצאת לי מהראש… אני משתדלת לא להיכנס ולקרוא וכל פעם נופלת לזה שוב… זה לא הגיוני מה שקורה פה…

    אהבתי

  8. yonitzuk הגיב:

    אתה איש מדהים ודר ברת מזל שיש לה אבא כזה ואמא שלימדה אותה את הדברים החשובים. התמונה עם הקבר של איריס קשה לי מאוד כי זה עושה את המוות סופי. קשה וקורע לב. בערב עם דני רובס הרגשתי בגוף את עוצמות האהבה שעוטפות אתכם. אוהבת ומחבקת חזק

    אהבתי

  9. דיאנה הגיב:

    מאוד התרגשתי ממה שדר כתבה לאיריס. לילדים יש את ההבנה הטבעית המוזרה, שגם מוות הוא חלק מהחיים. זה נהיה קשה יותר כשמתבגרים.

    אהבתי

  10. רוני לזר הגיב:

    אני לגמרי איתך בענין הנוכחות שלה. הבלוק האפור לבן הזה הוא בדיוק זה – בלוק, מספר גוש וחלקה. זה לא איריס שלנו. איריס שלנו זה כל כך הרבה דברים אחרים, כל כך הרבה מעבר (ובעיקר, כל כך הרבה יותר יקר…..;-)).
    מדהים אותי, בכל יום מחדש לגלות, שלמרות שידעתי גם בחייה שיש לי חברה אוצר, ושהיא נדירה ומיוחדת – מדהים אותי לגלות, עד כמה הבור שנפער מאז שהלכה מאיתנו גדול, ושואב את הכל פנימה – את היום יום, את השגרה, את החיים הרגילים שמחוץ לאבל, ולשבעה ועכשיו לשלושים, ולצורך להיות לידכם – כי זה הכי קרוב ללהיות לידה.
    אני מתגעגעת אליה כל יום, והיא חסרה לי בכל רגע. במיוחד עכשיו, כשאני אורזת ציוד לקראת הנופש, וחושבת על כל הדברים שהיא הייתה אומרת, יוזמת, מתכננת.
    חיבוק.

    אהבתי

  11. זהבה דברת הגיב:

    מרגש ומלא תקווה…
    דר נפלאה!

    אהבתי

  12. טלי הגיב:

    תכלס, הייתי בטוחה שאיריס תגיע ביום שני בערב. תסתובב בין כולם, תיקח אותי לצד ותוציא את הפנקס: למה אין יותר כסאות? מי הכין את הפלייליסט עד שדני עולה? למה אין כיתובים מתחת לתמונות שלי? כל כמה זמן מתחלפות התמונות במצגת? סגרתם איתם ריטיינר לאלכוהול? תזמנתם את ההופעה של דני? את, עם הניסיון שלך, אני עוד צריכה לחזור על כל הדברים האלה? והרשימה עוד כל כך ארוכה…
    ההזיה הזאת, שהיא כבר לא כאן, לא מצליחה לרדת לי בגרון. יש לי כל כך הרבה דברים להגיד ולספר לה. רק החוויות מהלוויה והשבעה היו מחזיקות 10 מפגשים ב"לחם יין" / "דובנוב 8" / "אידלסון" / כל מקום שהיינו נפגשות לרכל 🙂
    מחר בבוקר נגיע כדי לראות איזה אבן דרור בחר לך ותהרגי אותי אם יהיה בן-אדם אחד שלא יעמוד סביבך וישמע את הקיטורים שלך עם המבט הזה שאת פותחת זוג עיניים בעצבים (עם חצי חיוך כמובן).
    אחרי החודש שעברנו יחד, אני חושבת שיש בכל אחד ואחת מאיתנו קצת איריס. אז אנחנו לא צריכים בלוק של אבן, אלא רק להסתכל קצת פנימה ובעיקר לחייך.
    עקרונית ממתינים לך 11 חודשים של מנוחה מעכשיו. לא לשמוע מאיתנו, לא לראות אותנו ולא לסבול אותנו.
    זה יהיה קשה, אבל גם לך, מגיע סופסוף לנוח.

    אהבתי

  13. מורן הגיב:

    אתה איש מיוחד עד מאוד. הבת שלכם פשוט מלאכית קסומה.
    מאחלת לשניכם חיים ארוכים, בריאים, מלאים באושר ורגעי קסם.
    אנחנו לא מכירים, והמילים שלך מהדהדות בכל הגוף. מרגשות. העיניים דומעות, ואז לפתע עולה חיוך של כל כך הרבה
    חמלה, אופטימיות ואהבה.
    תודה על השיתוף הכל כך עמוק וחשוף הזה.
    זכית באישה מקסימה ובבת מופלאה.
    שדרכך תמשיך להיות תמיד מלאה בטוב.

    אהבתי

  14. נועה הגיב:

    דרור,
    איריס ידעה לבחור!!!!
    היא לא סתם בחרה בך כדי ללוות אותה במסע ההנאה של מהחיים….
    ולא פלא שמהחיבור הזה יצאה ילדה מיוחדת שכזאת.
    חיבוק גדול.

    אהבתי

  15. Anat הגיב:

    דר מדהימה אותי בכל פעם מחדש.
    היא מקסימה.
    לא נתפס לי שעבר כבר חודש.
    חיבוקים.

    אהבתי

  16. מירב הגיב:

    הי דרור
    אני לא מכירה אותך אבל לדעתי אתה אמיץ מכיוון שאנחנו חיים בעולם שאנחנו מפחדים לדבר על המוות כאילו הוא מילה גסה, אתה אבא אמיץ שמוביל את הילדה שלך להבין שמותר לה לדבר ולחוות שעוזר לה להשלים עם הפרידה מאמא שלה.
    הזכרת לי כשהיייתי בכיתה ב וסבתא שלי נפטרה הייתי מאוד קשורה אליה לא הרשו לי לבקר אותה לפני (ואני כל הזמן בקשתי ורציתי) ובטח שלא לבוא ללויה כשאחותי הודיע לי שסבתא נפטרה לא האמנתי לה אני זוכרת שלא היה מי שידבר איתי או יסביר לי אני המצאתי לעצמי דרך משלי לדבר עם סבתא שהתגעגעתי אליה ,דברתי עם העננים בשמים הם היחידים שהכילו.
    תמשיך להכיל ולקבל את השאלות של בתך ועם זאת אני מאחלת שיהיה מי שיכיל את השאלות והכאב שבלבך.

    .מאחלת לך הרבה אהבה בלב רגשת אותי:)
    מירב

    אהבתי

  17. דנה הגיב:

    אמרתי לך את זה כבר כאן, ולא רק כאן – כל כך נכונה בעיני הדרך בה אתה מוביל את דר ואת עצמך. לא פשוטה בכלל, מלאה חיבוטי נפש וקשיים, אבל כל כך כל כך נכונה.
    אוהבתותכם מרחוק.

    אהבתי

  18. סימה זריהן הגיב:

    דרור שלום,
    אתה פשוט אדם מיוחד!!! האופן בו אתה מתנסח, כאילו לתת לנו הקוראים/חברים/עמך ישראל להבין: "חברה הכל בסדר" אני בשליטה ואתגבר. הינה תראו איך דר מקבלת את "המכה" בהבנה ובראיה של ילדה מיוחדת. לא מכירה אותך ואין לי מושג מה מקצועך, אבל שיסלחו לי הפסיכולוגים, אתה יכול ללמד אותם איך להנחות אנשים כיצד להתגבר על כאב המוות. אני בטוחה שעמוק עמוק בפנים אתה כואב חזק את חסרונה של אם כל החיילים, רעייתך המדהימה שאיננה. אני בטוחה שהכתיבה היא מקור התמיכה שלך להמשיך לצעוד עם דר אל העתיד. תודה על הדרך, תודה על האומץ לשתף את כולם. אני תקווה שאדון צער לעולם יפסח עליכם ושמכאן ואילך החיים ייטיבו איתך ועם דר בבריאות ובשלווה.

    אהבתי

  19. ditzakatzir הגיב:

    רק חיבוקים.

    אהבתי

  20. כמה כואב, זו הכניסה הראשונה שלי לבלוג שלך שלא הכרתי וישר דמעות… מאד מצטערת לשמוע, מעריצה אותך על ההתמודדות. תודה שאתה משתף. שלא תדעו עוד צער

    אהבתי

  21. Ari Cohen-Nov הגיב:

    דרור יקר, כמה חיות ואופטימיות אתה משרה על כל הקוראים, כאילו אתה עוזר לנו להתמודד עם לכתה של איריס, למרות שאנו כלל לא מכירים.
    לי באופן אישי יש הרבה מה ללמוד ממך (כבר כתבתי בבלוג שאני "אב במשרה מלאה" X 3). אנחנו עדיין בתוך כל המערבולת ומתמודדים, אבל אני מנסה לשאוב ממך, ממה שאתה משתף, כוחות ואופטימיות להמשך הדרך, למרות שברור שהזמן לא מרפא בהקשר של הגורל הזה שאנו שותפים לו.
    הלוואי ומפה והלאה תחוו רק חוויות שמחות, שנוכחותה של דר תאיר עליך ואתה עליה.
    מחבק אתכם (ולא מפסיק לדמוע).

    אהבתי

  22. פינגבאק: איך מתמודדים עם מוות של בן/בת זוג | אב במשרה מלאה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s