קייטנת אבא

אתמול נסענו דר ואני להורים של איריס. ניסיתי לחשב כמה זמן לא הייתי אצלם בבית. הפעם האחרונה היתה משהו בתחילת מאי, לפני שאיריס התחברה לחמצן, לפני בערך שלושה חודשים. לפני כן היינו מבלים אצל ההורים של איריס בשבתות, בערך כל שבועיים. מהרגע שאיריס התחברה למחולל חמצן הפסקנו לצאת מהבית, ולא נסענו יותר להורים של איריס. לא שמתי לב לזה עד השבוע האחרון.

מאז מותה של איריס שמתי לב שיש לי המון זמן פנוי. כשאיריס עוד חיה, והיינו בתוך המירוץ הזה של תרופות-אשפוזים-חמצן-טיפולים, לא שמתי לב עד כמה הייתי עסוק. הריצות האלה – להביא מרשמים, להביא תרופות מבית המרקחת, להחליף בלוני חמצן ולהסיע ולשהות בטיפולים, כל הדברים האלה כילו את הזמן שלי בתקופה האחרונה. פתאום יש לי זמן, לא צריך לרוץ לבית מרקחת, לא צריך לרוץ לרופא המשפחה להמיר מרשמים, לא צריך לחפש תרופות יקרות בכל בתי המרקחת באזור. לא צריך לקפוץ מכל טלפון מאיריס שמבשר "החום עלה, צריך לנסוע להתאשפז".

הזמן הפנוי הביא איתו קצת הרגשת ריקנות. פתאום לא ברור מה צריך לעשות. למזלי, דר השבוע היתה כבר בחופש והזמן שלי נוצל להפקת "קייטנת אבא". כבר בשנה שעברה החלטנו איריס ואני שאת השבועיים-וחצי חופש גדול של דר באוגוסט אנחנו נתכנן מראש, נזמין מראש את הדברים, כך שלא יצא מצב שבו אנו תקועים עם דר משועממת בבית ללא מעש. קראנו לזה "קייטנת אמא". השנה איריס עוד הספיקה לתכנן חלק מהקייטנה של השבוע.

ביום ראשון ביקרנו במוזיאון הילדים בחולון. בשנה שבעברה דר נהנתה מאוד ב"עולם הפרפרים". השנה הזמנו כרטיסים לפעילות "המסע לתיקון מכונת הזמן". דר מאוד נהנתה בפעילות, אני מאוד אוהב את המקום הזה, יש בו תמימות וכיף שאין בהרבה אטרקציות לילדים היום:

ממתינים לסיור במוזיאון הילדים
דר מעופפת במוזיאון הילדים

ביום שני דר וחברותיה נהנו בסדנת קרמיקה אצל יפית, המורה לקרמיקה של איריס. איריס הזמינה סדנת קרמיקה לילדים לפני כמה חודשים. דר, ארז הבן דוד והחברות מאוד נהנו בסדנה. ביום רביעי בבוקר חזרנו לשיעור שני, שם הילדים צבעו את העבודות מיום שני. היה מאוד נחמד, פעמיים שיעור של שעה וחצי (די והותר לילדים).

בשיעור קרמיקה

ביום שלישי נסענו לביקור בבית התפוצות. בשנה שעברה היינו שם בתערוכת "א-ב-גע-דע" והילדים מאוד נהנו. השנה שילבנו את הביקור בתערוכה עם סדנת היצירה "מיצב משפחתי" בהשראת חנון פיבן. פיבן יוצר יצירה חדשה שתורכב מ-3600 לוחות שיצרו משפחות יהודיות בארץ ובעולם. בסדנה כל משפחה יוצרת את הלוח שלה מחפצים, כשאין הרבה מגבלות וחוקים על היצירה. ניתן ליצור פרצוף, תמונה או כל דבר אחר מהחפצים שמפוזרים בסלסלות בחדר. הייתי עם דר וארז בסדנה והם כל כך נהנו ליצור את הלוח שלהם.

תהליך היצירה

היה מעניין לראות את דר וארז בונים את היצירה שלהם. הם החליטו ליצור פרצוף, שמורכב מחפצים שמייצגים את בני המשפחה. כותש שום – בגלל שאוהבים לבשל, פאזל – כי ארז אוהב להרכיב פאזלים, מסרק – כי לדר יש שיער ארוך. שעון – כי הם אוהבים להגיע בזמן לגן, צדפים – כי דר אוהבת את חוף הים והטבע, לגו – כי ארז ודר אוהבים להרכיב בלגו, מטוס – כי דר אוהבת לטוס לחו"ל, ברגים – כי אייל אוהב לפרק ולהרכיב דברים. בסוף דר הוסיפה חפיסות של כדורים בתור עגילים ופלאפון במקום פה. "כי אמא היתה משתמשת הרבה בכדורים ואהבה לדבר בטלפון", היא אמרה למדריכה. "ועכשיו היא בריאה?", שאלה המדריכה. – "לא, עכשיו היא מתה", ענתה לה דר בישירות. המדריכה החליפה צבעים.

היצירה הסופית
בא-ב-גע-דע

ביום חמישי קיימנו מסורת של שנים, שהילדים נוסעים ל"קייטנת האמבולנסים של סבא זאבי". אבא של איריס עובד במגן דוד אדום, וכל שנה באוגוסט דר ובני הדודים נהנים לבוא אליו לעבודה ולראות אמבולנסים, פנסים מהבהבים, סירנות וכריזות. בשנה שעברה שילבנו את הביקור גם בביקור בתחנת הכיבוי של חולון, והילדים היו מאושרים. השנה הזמנו גם חברות וחברים של דר לביקור. מי שלא ראה ילד מוקסם מאמבולנס או כבאית לא ראה שמחה אמיתית מימיו:


צילמתי את דר יושבת ליד הגה הכבאית, והתמונה שקפצה לי בראש היתה התמונה של איריס, בת שנתיים, יושבת ליד הגה של אמבולנס:

1974 מול 2012 – דומות, לא?

האמת ששמחתי על כך שהייתי עסוק השבוע עם דר. זה לא נותן זמן ליותר מדי מחשבות להכנס לראש. יש עוד כל כך הרבה דברים שאני צריך לעשות ואין לי כח לטפל בהם כעת כמו העניינים הכספיים של איריס, טיפול בחשבונות הבנק והוראות הקבע, הוצאת צו ירושה, ביטוחי חיים, ביטוח משכנתא ועוד נאחסים כאלה. הרבה יותר כיף לבלות עם בני ארבע בחופש.

דר ממשיכה לשאול שאלות ולעסוק במוות. זה קורה בדרך כלל כשמשהו מזכיר לה את איריס. לעיתים קרובות זה קורה באוטו, כשאנחנו בנסיעות ופעמים רבות זה מגיע בצורה לא צפויה:
אני: דר וארז, תסתכלו, כאן חופרים מנהרה לרכבת התחתית של תל אביב.
ארז: מה זה הטרקטורים האלה?
אני: אלה מקדחים, הם קודחים בורות באדמה.
דר: למה באדמה?
אני: כי הרכבת התחתית תיסע בתוך האדמה, כמו בלונדון, את זוכרת שירדנו באדמה לרכבת התחתית?
דר: וראינו את אמא, באדמה?
אני: לא, אמא היתה איתנו בלונדון.
דר: אמא קבורה באדמה.
אני: נכון, אמא קבורה באדמה, אבל בבית הקברות באבן יהודה, לא כאן.

דר: אני מאוד אהבתי את אמא.
אני: כן, גם אני אהבתי אותה. לכן עצוב לי שהיא מתה.
דר: אמא אהבה לקנות לי מתנות.
אני: כן, היא מאוד אהבה לקנות לך מתנות, לשמח אותך בדברים שאת אוהבת.

דר: איך הורידו אותה לאדמה?
אני: הורידו אותה לאט לאט ובזהירות.
דר: ושפכו חול?
אני: כן. כיסו אותה בחול. ועל החול מקימים מצבה משיש.
דר: זה בתוך בניין?
אני: לא, זה בחוץ. בית הקברות הוא מקום פתוח.
דר: אז לא קר לה שם לפעמים?
אני: לא, אמא כר לא מרגישה חום או קור.
דר: כן, כי היא מתה. מתי תיקח אותי לשם?
אני: בשבוע הבא, ביום שישי, כשהמצבה תהיה מוכנה.

כתבתי כבר בעבר שמעולם לא דיברתי על דר על מוות, מלחמות או דברים כאלה. רציתי לתת לה כמה שיותר זמן לחיות בלה-לה-לנד של ילדה, בעולם של נסיכות ופיות, לא של מוות והרג. לאחרונה אני מרגיש שאפשר לשחרר כבר, שכבר אפשר לדבר איתה על דברים "רציניים". באחד הימים שנסענו היא אמרה "היינו אצל דודה שולה, כולם היו והיא לא היתה בבית". "דודה שולה מתה, היא היתה מאוד זקנה ועכשיו קבורה בסביון", עניתי לה. "לא סיפרנו לך את זה אז, אבל עכשיו אני יכול לספר לך". או שביום אחר נסענו ליד בית סוהר בצומת בית ליד והיא שאלה "מה זה הרשתות האלה?". בעבר הייתי עונה לה תשובת מתחמקת, אבל השבוע עניתי לה: "זה בית סוהר, כולאים שם אנשים שעברו על החוק". "כולאים גם ילדים?", היא שאלה. "לא, רק מבוגרים, וכאלה שעברו על החוק ועשו דברים רעים – גנבו, הרביצו, רוצים שלא יסכנו אנשים אחרים ונותנים להם עונש להיות כאן מאחורי הגדרות בלי אפשרות לצאת".

אולי אני מגזים קצת עם המציאות הקשה. אולי צריך לתת לה לחיות בלה-לה-לנד עוד קצת.

פוסט זה פורסם בקטגוריה אבהות, אובדן, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

25 תגובות על קייטנת אבא

  1. חן הגיב:

    היהחנניה מדהים בקייטנה של זאביק, (כמעט ששוב כתבתי זאבים) והמציאות לא קלה במיוחד, ואני מזדהה מאוד עם הצורך פתאום להגיד כל מיני דברים, אבל בלב בפנים אני גם חושבת שצריך לשמור על הבועה הורודה עוד.

    אהבתי

  2. Keren הגיב:

    דרור, הכרתי את איריס ודר במשחקייה של חמוטל באבן יהודה. הכרות שטחית אבל מיד היה ניתן להבחין בעוצמות והאהבה שהיא שידרה אל החיים. אני נהנית מכל מילה שאתה כותב ומחכה בשקיקה לפוסטים שלך… הדרך שלך מדהימה.

    אהבתי

  3. גיל הגיב:

    התמונות ליד ההגה מרגשות מאוד.. באמת דומות..
    אני מבין את הרצון שלך לשמור לה על הבועה אבל מצד שני דר ילדה מדהימה ובוגרת מאוד,
    כל פעם שאתה מספר על הישירות שבה היא אומרת את הדברים אני רק מלקרוא מחליף צבעים כמו המדריכה של היצירה.

    אהבתי

  4. מלכה הגיב:

    דרור,
    גם אנחנו "הגדולים" רוצים לפעמים לחיות ב"לה לה לנד" זה נתפס משום מה כקל יותר אבל איכשהו המעבר למציאות קשה יותר כך שנראה שעל פי התפיסה בכל גיל המציאות היא המקום שהכי מאפשר שלל רגשות אמיתיים .
    חוץ מזה אפשר להצטרף לקייטנה -:) ???

    אהבתי

  5. מיכל הגיב:

    פעם ראשונה שאני מגיבה פה. מרגישה קצת כמו אורחת לא קרואה שנכנסה לתוך משפחה אמיתית ואוהבת.
    בלתי אפשרי לכתוב או לחשוב את זה אבל באמת שהתמזל מזלכם בכל כך הרבה מובנים (חוץ מדבר אחד. מן הסתם…)
    רציתי להגיד לך, לגבי הישירות והפתיחות החדשה הזאת, שאני חושבת שאתה עושה נכון. הכי מפחיד זה מה שלא מכירים וכשמדליקים את האור המפלצת כבר לא מפחידה. לפעמים אפילו ידידותית.
    אני אמא לילד אוטיסט. ילד מקסים,חכם ונפלא שעד לא מזמן הושאר באפלה בהרבה נושאים. אף פעם לא הרגשתי עם זה בנוח מצד אחד, מצד שני רציתי לגונן.
    לאחרונה הוא התחיל לשאול שאלות. ממש מבול של שאלות שכנראה הצטברו אצלו (מה זה אנטישמיות? מה זה סרטן? למה סבתא שלך מתה? מה זה אלצהיימר? ועוד….)
    ובשבילי, לצד הקושי להסביר בצורה שתהיה מובנת עבורו, יש הקלה גדולה.
    אני מאחלת לכם המשך חופשת קיץ נעימה.
    שתמשיכו לעשות בדיוק מה שאתם עושים, לזכור את איריס כמו שהיא רצתה שתזכרו אותה, לתכנן תוכניות לעתיד,לצחוק, להיות אבא ובת, בדיוק מי ומה ואיך שאתם.

    אהבתי

  6. ronilazar הגיב:

    לה לה לנד הייתה הרבה יותר כייפית, מה אני אגיד לך….
    אבל אף אחד מאיתנו – לא הגדולים, וגם לא הקטנים שלנו, לא יכולים להשאר שם יותר. לא יכולים להשאר שם לנצח.
    מה לעשות דרור? כולנו עשינו ילדים נורא חכמים, חברים טובים, ששואלים שאלות. שאהבו את איריס ואוהבים את דר.
    אז כן, יותר כיף בקייטנה, אבל אתה יודע מה? הילדים שלנו חכמים, ומגיעות להם תשובות לשאלות, ואם יש משהו באופן החינוך שלך ושל איריסי שהערכתי והערצתי תמיד זה את היכולת שלכם להיות גלויים איתה, ולדבר איתה כמו אל מבוגרת – ואת זה, אני בוחרת לקחת הלאה כשאני מדברת עם הבת שלי (שכמו שאתה יודע, היא אשפית בהשבתה וביציאות מורבידיות בחודש האחרון….;-))
    וחוץ מזה, קייטנת אבא/סבא הייתה נפלאה, ואני רק מאחלת לכולנו שגם הסופ"ש הצפוי ינפיק כאלה כמויות של נחת וכיף עם המופלאים שלנו:-)

    אהבתי

  7. איה משאל הגיב:

    דרור, החלל הזה שאת מדבר עליו מאוד מוכר לי ממותה של אמי (הייתי צעירה אבל אין מה להשוות). הזמן הפנוי מאפשר לנו לחשוב ולהזכר ובעיקר לכאוב. טוב שהעיסוקים עם דר מאפשרים קצת לחייך ולהתנתק. מאחלת לכם שלאט לאט תצליחו להשתקם, לצחוק, להנות. אני בטוחה שתמיד תזכרו. תמשיך לכתוב. אתה עושה את זה נפלא.

    אהבתי

    • רונית הגיב:

      אתה אבא נפלא. דר ילדה מקסימה ומיוחדת.
      לגבי המצבה ב30 אני ממליצה מנסיון לא לחשוף את הילדה לבית העלמין לא עכשיו ולא בעוד כמה שנים טובו. זו טראומה קשה מאוד להתמודדות ובלתחי ניתנת להכלה לילדה רגישה ורכה בשנים.
      חוויה כזו יכולה להוביל לביעותי לילה. יהיה לה זמן כשתגדל לבקר את האם בבית העלמין.
      אני בטוחה שגם פסיכולוגית לילדים היתה ממליצה כך.
      אני בעד ללה לנד כמה שאפשר גם כך האובדן כל כך קשה. בית עלמין זה לא מקום לילדים בקושי למבוגרים.רונית

      אהבתי

      • דנה הגיב:

        כילדה שאבדה את אביה בגיל צעיר מדר אני לחלוטין לא מסכימה. בהליכה לבית הקברות ובהפנמה של מה הוא אותו קבר מיתי, והיכן נמצא ההורה, יש לא מעט השלמה ועיבוד של תהליך הפרידה. בית קברות, במיוחד מחוץ להלוויות ואזכרות, שעשויות להיות אמוציונליות מאד (באופן טבעי), עשוי להיות מקום שלו ורגוע שמאפשר שיחה טבעית אודות הדברים הללו, וזה חשוב עוד יותר למי שלא מאמין בכך שהמת נמצא בגן עדן, בשמיים או בכל מקום דמיוני אחר.
        לעומת זאת, הסתרה של בית הקברות והמנעות מכוונת מהגעה לשם עלולה להפחיד יותר מההתמודדות עם המציאות.

        מצד שלישי, כל משפחה והבחירות המתאימות לה.

        אהבתי

        • שרית הגיב:

          כמה עצב יש בעולם….
          דרור אתה אבא נפלא ואני חושבת שהאינטואיציות שלך נכונות ושתדע לנווט ולהסביר את הדברים הקשים ביותר בצורה הברורה והפשוטה ביותר.
          לגבי הבית קברות- אחיין שלי איבד את אביו (למחלה הארורה הו) מלפני חצי שנה (כמעט). והוא גם חגג את היומולדת 4 שלו תוך כדי השבעה…
          הוא שאל את אחותי המון שאלות וכל השאלות נרגעו לו שהוא ראה את הקבר והפנים שאבא שלו קבור באדמה ולא חם לו ולא קר ל ולא כואב לו. הביקור בקבר היה מאוד קשה (זה קרה כחודשיים לאחר המוות) עיקר לאחותי, לענות על כל השאלות ולראות את הילד שלה מסה לרים את המצווה ושוכב על החול כדי לראות אם זה כואב….
          מה שאני מנסה לומכ, זה לא יהיה "ביקור" קל ולכן אולי עדיף שתחכו לבד ללא אנשים מסביב (שמין הסתם ישברו לשמוע הכל)..

          אהבתי

        • רונית הגיב:

          ילדה בת ארבע? זו ממ בלתי נתפס לקחת אותה לבית העלמין. עוד יגיע הזמן לחשיפת המצבה.אין סתירה בין עובדה זו לבין התמודדותעם הממציאות. גם כל הילדה עצובה מהסתלקותה של האם האהובה מחייה.היא יודעת היכן היא נמצאת ומדברת על כך רבות. לא צריך לחשוףאותהבגילאים כאלה לבית העלמין. ממליצה לך לשאול פסיכולוג ילדים ולקרוא ספרות מקצועית.

          אהבתי

  8. רחלי הגיב:

    האבהות שלך מדהימה אותי כל פעם מחדש…אני לא צכירה אותך רק קוראת באופן קבוע את רשומותיך והאינטואיציות הטבעיות שלך פשוט מעוררות קנאה והתפעלות…לא מאחלת לאף אחד להיות במקום שלך… ואם יורשה ךי ךהעיר למגיבים שעצותיהם מן הסתם באות ממקום טוב…הבלוג הזה הוא לא בלוג שמבקש עצות וסיוע…הבלוג הזה לעניות דעתי נועד לשתף…לילה טוב!!

    אהבתי

    • רונית הגיב:

      בכל בלוג שהינו שיתוף במהותו ישמ עיצות מנסיון האישי של הקורא. יש אינטראקציה מבורכת שכל בלוגר מייחל אליה.

      אהבתי

    • רונית הגיב:

      להגיד לאדם באבל שאת לךא מאחלת לאף אחד להיוצ במקומו זו הערה כואבת מאוד חסרת טקט….ולא מאפשרת ךראות אור בקצה המנהרה חישבי על זה בפעם האבאה שאת משתפת

      אהבתי

  9. volcman הגיב:

    |חיבוק| לשעת הצורך, שבה כל מה ששמת בינתיים בצד, יצוץ.
    איזה כיף שאתם, דר ואתה, נהנים ביחד אחרי התקופה האחרונה.
    🙂

    אהבתי

  10. Anat הגיב:

    הפעם חייכת אותי 🙂
    כייף לקרוא על הקייטנה.
    תהנו המון!

    אהבתי

  11. ditzakatzir הגיב:

    דרור אהוב שלנו.
    אני זוכרת שישבתי והקראתי לדר את "דירה להשכיר", ושאלתי אותך – לאן נעלמו שאר הבתים… וענית, שאתה מנסה, עד כמה שאפשר להשאיר את דר בתמימות שלה, שהעולם, הוא בעצם עולם טוב.
    חשבתי אחכ המון על השיחה הזאת שלנו, על העולם שאנחנו מנסים לצייר לילדים שלנו, על כך שאנחנו מנסים לסנן בשבילם את הרוע ולהשאיר בשבילם רק את הטוב.
    לרוע המזל, ללה לנד, כנראה קיימת רק באגדות, והמציאות טופחת גם על פני ילדים בני 4, בצורתה האכזרית ביותר.
    ולנו, נותר רק לאהוב,לחבק, ולפנק את היקרים לנו, וכמה שיותר, כי בעולם האמיתי, יש כל כך מעט מזה.
    אתה אבא מדהים, לילדה מופלאה. איריס ידעה את זה!
    אוהבתתכם. מאד.
    דיצה.

    אהבתי

  12. מיכל ברוידא הגיב:

    דרור שלום, לגבי חוג הקרמיקה, די והותר לילדים או להורים ????? מיכל

    אהבתי

    • דרור כהנוביץ' הגיב:

      שלום מיכל. די והותר לילדים, מבחינת רמת הריכוז והקשב של בני ארבע-חמש, זה מספיק

      אהבתי

  13. אורטל דרי הגיב:

    אוף אחד גדול

    אהבתי

  14. Tardis הגיב:

    הי דרור. כמה טוב לראות (פה ובפייס) כמה אתם עסוקים בחופש הגדול.
    אם יש לך הרבה זמן פנוי זה נהדר, אז מה שהפסדת בשנתיים האחרונות וממש כדאי לך להשלים: משחקי הכס, דקסטר, הומלנד.
    נשבעת (יש לי עוד כמה המלצות כי נו, אני לא שומרת שש שעות בין צריכה של תרבות גבוהה ונמוכה… 😉 אבל כיוונתי למה שנראה לי ימצא חן בעינייך)

    ו… עכשיו אלו החיים באמת.
    לא שאני מתיימרת לדעת איך ממשיכים הלאה אחרי כזה חלל שנפער בחיים, אבל נפערו לי פה ושם כמה חללים משל עצמי בתוכניות החיים שתיכננתי לעצמי בקפידה. יו נואו.
    אז מה שאני יכולה לומר על זה – לחשוב על יום אחד בכל פעם. ותמיד על הקרוב ביותר.

    "את מבינה, מומו,´ אמר, למשל, בפו באחת משיחותיו, ´הדבר הוא כך: לפעמים יש לפניך רחוב ארוך מאוד. ואתה חושב בלבך, הוא כל כך נורא ארוך. אותו לא תגמור לעולם, אתה חושב.´
    רגע קט הביט לפניו בשתיקה, אחרי כן המשיך: ´ואז אתה מתחיל להחפז, ואתה הולך ונחפז יותר ויותר. כל פעם שאתה מרים את עיניך, אתה רואה: זה לא מתמעט כלל- מה שעוד לפניך. ואתה מתאמץ עוד יותר, מתחיל לחרוד ולפחד, ולבסוף כבר אזלה נשימתך, ויותר אינך יכול. והרחוב עודנו לפניך. כך אין לעשות את הדבר.´
    הוא הרהר זמן מה, אחרי כן הוסיף לדבר: ´לעולם אין לחשוב על הרחוב כולו בבת אחת, את מבינה? יש לחשוב רק על הפסיעה הבאה, הנשימה הבאה, תנופת המטאטא הבאה. ותמיד רק על הקרוב ביותר.´
    (מומו, מיכאל אנדה)

    וגם זה:
    "…אז בחלון כמעט עולה הבוקר
    כל כך הרבה בדידות יש בעולם ובתוכי
    רק התקווה תאיר אותי בחושך
    אני רואה, אני שומע חריקה של שער נפתח
    בדרך אל האושר…"

    בחיי שמגיעים לשם. ואושר הוא מקום כל כך נהדר לחיות ממנו… שתגיעו, בקרוב.
    XOXOXO.
    ענת.

    אהבתי

    • Tardis הגיב:

      ובקשר לחשיפה של דר לשאלות קשות ותשובות קשות עוד יותר (מה שנקרא TMI :-))
      פעם כשנגה (שברור לך שדר והיא מאותו הסוג בערך… כן?) היתה בת 3 היא שאלה אותי איך התינוק הגיע אלי לבטן (הייתי אז בהריון מתקדם עם אחיה) מיד נשמתי עמוק ונתתי לה את מלא ההסבר – לפרטי פרטים עם כל מה שצריך לדעת בכל המילים הנכונות שכתובות בספרים.
      אמא מתלהבת שכמוני.
      הילדה הסתכלה עליי בעיניים מזועזעות בסוף ההסבר ואמרה "אמא, הבנתי. אבל אני לא רוצה לשמוע את זה יותר לעולם"
      הסתובבה והלכה.

      אחר כך חברה טובה נתנה לי את הטיפ החשוב הבא:
      כשהילדה שלי שואלת שאלה שאני לא בטוחה איך לענות עליה, כמה מידע לתת וכמה לא, כדאי שאני אחזיר לה בשאלות קודם ואנסה לגשש – מה היא חושבת ? למה היא שואלת ? ולאיזה סוג של תשובה היא מצפה.

      התשובות יפתיעו אותך לפעמים… מכיר את הסיפור על הילד ששאל את אבא שלו למה יש עצם בתוך ה"דראם סטיק" שהוא אוכל ? וכשהאבא אמר לו "מה אתה חושב ?" היתה אמר "כדי שיהיה לי קל להחזיק"
      אז זה העניין. לפעמים הם שואלים לא מהמקום שהתכוונו לענות וזה יכול לחסוך לנו עוד כמה חודשים של חשיפה למידע שהוא… יותר מדיי בשבילם.
      ולפעמים, אגב, הם כבר יודעים בעצם.
      נגה: למה לילדה הזו במודעות (=עמית קדוש בזמנו) יש קרחת ?
      אמא (מהססת): את יודעת, היא חולה במחלה קשה…
      נגה (קוטעת אותי בחוסר סבלנות): כן, אני יודעת שיש לה סרטן, אבל למה יש לה קרחת ?

      ואל תדאג, עם מידע, בלי מידע, עם שתסתיר ממנה את ההתחלה של "למצוא את נמו" ואת הסוף של "במבי" בסוף היא תגיע לכיתה ב' ותחזור הביתה מבית הספר עם "עקידת יצחק"
      ("אמא, אם אברהם היה בסוף הורג את יצחק כמו שאלוהים ביקש ממנו, זה היה עושה אותו אדם טוב או אדם רע ?" TMI ! OMG !)

      אהבתי

      • ditzakatzir הגיב:

        ענת יקירתי, אני אוהבת את הכתיבה שלך כמעט כמו שאני אוהבת את הכתיבה של דרור….

        אהבתי

  15. naamaninbar הגיב:

    רשומה מרגשת.
    אין לי מילים.

    אהבתי

  16. פינגבאק: איך מתמודדים עם מוות של בן/בת זוג | אב במשרה מלאה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s