מה מעצבן אותי בפרסומת של יס?

צילום מסך מתוך הפרסומת של YES, אתר youtube

צילום מסך מתוך הפרסומת של YES, אתר youtube

צפיתי בפרסומת של יס לראשונה לפני כשבועיים. קשה להימלט ממנה – היא בטלויזיה, באינטרנט, בקולנוע. היא עיצבנה אותי ולא הצלחתי להבין למה. נתתי לזה שבועיים, שאלתי חברות וחברים שצפו בה מה דעתם. עכשיו הבנתי מה מעצבן בפרסומת הזו.

מה יש כאן? הילדים מתעוררים בלילה ומגיעים לסלון. האמא מתחילה לקטר לפניהם על היום שלה, רואים אותה מכניסה קופסאות אוכל לילקוטי הילדים בבוקר, ברקע בן הזוג שלה מייבש צלחות במטבח, אחר כך היא מסיעה אותם לבית הספר, מאיצה את המכונית ומבצעת חניה תוך סיבוב עם בלם היד, אחר כך רואים אותה בחוג השחיה של הילדה, בעוד הכביסה נערמת בבית. היא טובעת במכונת הכביסה, ואז רואים אותה רצה בעבודה, כשכסאות רודפים אחריה, כשהיא צועקת ״ יש לי גם קריירה! אני כבר לא זוכרת את השם שלי! אני אמא עד תשע!״. הילדים אומרים ״אוקיי״ והולכים לישון, ואז האמא מתיישבת על הספה, מתכוננת לצפות בסדרות שלה, מפוצצת עם השלט את מכונת הכביסה והמדיח, בן הזוג שוב מסתכל עליה ועושה תנועה עם הידיים של ״בסדר, אני לא מתערב״, היא מתעלמת ממנו ומתרכזת בטלויזיה, זמן לצפות בעוד פרק.

מה מעצבן כאן? הרי לכאורה הפרסומת מציגה אשה מודרנית וחדשה, שמטפחת קריירה בצד גידול ילדים. זו לא אשה מסורתית, עקרת בית, שנשארת בבית ומקדישה את עצמה לגידול הילדים.

מה שמעצבן כאן זה שהפרסומת מנציחה אי-שוויון במקום לקדם שוויון.

בעשורים האחרונים יש אכן עליה בשיעורי הנשים שיוצאות לעבודה, בעקבות המהפכה הפמיניסטית וגם בגלל התנאים הכלכליים, שלא מאפשרים לרוב המשפחות לחיות ממשכורת אחת. אלא מה, הנשים שיוצאות לעבודה, ועדיין ממשיכות להשתכר פחות מגברים על אותה עבודה, ממשיכות להיות אמהות ומטפלות עיקריות בבית, מה שיוצר את הצורך הבלתי אפשרי לג׳נגל בין קריירה לטיפול בילדים ולעמוד בציפיות הבלתי אפשריות להיות אמא מושלמת בצד טיפוח קריירה מושלמת בעבודה. נשים קרייריסטיות בעמדות בכירות תמיד ישאלו בראיונות איך הן מסתדרות עם גידול הילדים, מה שלעולם לא ישאלו גברים בתפקידים דומים. שיעור האבות שמשתתפים בטיפול בילדים וחולקים את העול שווה בשווה עולה משנה לשנה, אבל עדיין ברוב המשפחות בישראל, האמהות הן המטפלות העיקריות בילדים.

נשים רבות מתמודדת מדי יום עם התסכול המוצג בפרסומת, שנגרם בגלל אי היכולת לעמוד בציפיות. כולנו מכירות ומכירים את זה, כשבאמצע ישיבה או פגישה בעבודה רואים את הטלפון של מזכירות בית הספר או הגן, ועכשיו ברור שנצטרך לעצור הכל בעבודה ולצאת לקחת את הילד/ה החולה. אני, כאב חד-הורי לילדה בת 8, מכיר את הדברים האלה מקרוב, ותזכרו שהדברים האלה נכתבים במוצאי שבת, כשהררי הכביסה של הבית ממתינים להכנס למכונה, ואני עסוק בין לבין בתליית כביסה, בלסדר כביסה נקייה בארונות, בלוודא שהילקוט מוכן למחר, שיש חולצות נקיות לבית הספר לשבוע הקרוב ושיש חולצה להחלפה לחוג הקרמיקה אחרי הצהרון מחר, שיש תזכורת לצאת מוקדם מהעבודה כדי להסיע את בתי מהצהרון לקרמיקה בשעה 15:30 ושיש בריסטול להכין פלקט לשיעור אנגלית מחר אחרי החוג. כל זאת, ועדיין לדאוג שיהיו לי חולצות לבנות מגוהצות לעבודה לשבוע הקרוב.

כולנו כהורים, ובעיקר הורים יחידניים, יכולים להזדהות עם העובדה שהחיים שלנו מתחילים בשעה 20:30 – 21:30, אחרי שהילדים הולכים לישון. אז הטיפול בילדים מסתיים ומתחיל ״הזמן שלנו״, לצפות בסרטים ובסדרות האהובים עלינו, לקרוא ספר או סתם לנוח. מה שהיה קשה לי להזדהות איתו בפרסומת, וגם עיצבן אותי, זו הפסיביות של האב, מה בדיוק הוא עושה שם? הוא ״עוזר״ לאמא לשטוף כלים, אבל מה הוא בדיוק עושה לאורך היום? למה הוא לא משתתף בהסעת הילדים? למה הוא לא עושה כביסה? למה הוא לא נוכח בחיים של המשפחה הזו? הפרסומת היתה יכולה להיות כלי לשינוי חברתי – במקום להנציח מצב שבו האם נדרשת לעמוד בדרישות הבלתי אפשריות של ניהול בית בצד ניהול קריירה וקורסת, היתה אפשרות להראות משפחה אחרת, שבה שני בני הזוג נושאים בנטל של גידול הילדים, שהם נוכחים בחיי הילדים ומגדלים אותם ביחד. כתבתי כאן בעבר, שלפרסומאים יכול להיות תפקיד בשינוי חברתי, ושיש להם יכולת להוביל שינוי במקום להנציח מצב של דיכוי ואי-שוויון. אז למה כאן בחרו מקאן-אריקסון ויס בפתרון הקל?

בנוסף, למה האם מתייחסת לכל הדברים האלה כאל מטלות נוראיות? למה טיפול בילדים ובעבודות הבית זה עונש כל כך נוראי? אני מבין את התסכול, שנובע מהעובדה שהיא גם נדרשת להיות אשת קריירה וגם אמא מושלמת, ושבן הזוג לא ממש עוזר שם, אבל זה חלק מהעניין של גידול ילדים, לא? גידול ילדים זה לא רק כביסה מלוכלכת וכלים בכיור. גידול ילדים זה גם ללוות אותם לחוגים ולראות אותם מתפתחים, זה גם להקריא ספר, לשבת בארוחה ביחד ולדבר. אם נתייחס לכל מה שקשור בילדים כאל מטלות נוראיות, איזה מסר אנחנו מעבירים לילדים שלנו?

עוד דבר – למה תמיד נשים מוצגות כהיסטריות? למה היא נראית לנו משוגעת? נוהגת כמו מופרעת, מפוצצת מכשירי חשמל, מאיימת על הבעל והוא מגיב בסימני ידיים של ״הכל בסדר, תירגעי״? למה פרסומאים תמיד יציגו נשים כרגשניות, בכייניות, היסטריות? לא התקדמנו מאז 1950? למה לא מציגים נשים חזקות ודעתניות? על איזה סדר חברתי זה מאיים?

היו תגובות אוהדות ברשת לפרסומת, והיו נשים שנשבעו שהיום שלהן נראה בדיוק ככה. בצד הביקורות האוהדות היו גם כאלה שהגיבו בביקורות שליליות. יס הגיבו לגולשות ולגולשים שהעירו על העניינים האלה בפרסומת, שבסך הכל מדובר בפרסומת הומוריסטית שלא מתארת מצב אמיתי, שהרי נשים לא באמת טובעות בתוך מכונת הכביסה ולא באמת נמלטות מכסאות בעבודה. זו התגובה הקלאסית לביקורת על פרסומות כמו לכל ביקורת פמניסטית – לא הבנתן את ההומור, פמניסטיות חסרות חוש הומור.

צילום מסך מתוך דף הפייסבוק של חברת ״YES"

צילום מסך מתוך דף הפייסבוק של חברת ״YES"

מעניין שבין הגולשות והגולשים התנהלו ויכוחים לגבי הפרסומת, כשחלק מצדדות בהומור של הפרסומת וחלק טוענות שמה שמוצג הוא דוחה. התגובה כלפי מי שביקרה את הפרסומת היתה – למה את חופרת? למה אין לך חוש הומור?

screen-shot-2016-11-19-at-21-08-36

צילום מסך מתוך דף הפייסבוק של YES

 

כתבתי זאת כאן בעבר ואמשיך לכתוב כאן – פרסומות הן חלק מהתרבות הפופולרית. יותר אנשים נחשפים לפרסומות החוזרות האלה מאשר לתכנים האחרים בטלויזיה או ברשת. לפרסומאיות ולפרסומאים יש יכולת לתרום משהו לשינוי הסדר החברתי ולניפוץ הסטריאוטיפים המגדריים. במקום זאת הם מסתתרים מאחורי ההומור, ומנציחים מצבים חברתיים שמדכאים נשים. זה לא רק מאבק של נשים ולא מאבק של נשים בגברים, זה מאבק שיוביל לשינוי, שהחברה כולה תרוויח ממנו. ככה לא נתקדם. פרסומאים, קחו אחריות.

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה מגדר, משפחה, נשים וגברים | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 2 תגובות

ילדת יום הולדת

IMG_1460דר שלי, היום את בת שמונה. מי היה מאמין שגדלת כל כך? לדעתי כל הורה מרגיש ביום ההולדת של הילדים כאילו הרגע חזרו מבית החולים. הרי הרגע סיימת לאכול מהבקבוק והנחתי אותך על הכתף שלי וחיכיתי שעות שתעשי גרעפס ותירדמי. איך הפכת מזה לילדה החכמה, האינטילגנטית והרגישה שאת?

IMG_0423

אתמול בערב, כששכבת במיטה לפני השינה, אמרת לי שאת מרגשת מאוד לקראת תאריך יום ההולדת שלך. אמרת לי גם שאמא מאוד חסרה לך ביום הזה, וכל תאריך כזה הוא בשבילך עוד שנה בלי אמא. ליטפתי אותך ואת הזכרת לי איך בכל יום הולדת אמא היתה מפתיעה אותך בעוגת יום הולדת בבוקר, וכששאלת אותה מי הכין את העוגה היא אמרה לך: 'הגמדים הקטנים באו בלילה והכינו', ואת היית צוחקת מזה.

ניסית לחשב כמה ימי הולדת היו לך עם אמא וכמה בלעדיה, ואמרת לי: 'היו לי שלושה ימי הולדת עם אמא. אמא נפטרה לפני יום ההולדת הרביעי שלי, אז עכשיו כבר יש לי חמישה ימי הולדת בלי אמא'. כן, יש לך כבר יותר ימי הולדת בלעדיה מאשר איתה, ונשארו רק הזכרונות. עצוב, אבל אלה החיים שלנו.

IMG_0055

הבוקר יצאנו לבית הספר, חמושים בעוגה לילדי הכיתה שלך, מתרגשים לקראת היום המיוחד. אמרת לי שאת רוצה לחלק עוגה או ממתק לילדי הכיתה ביום ההולדת שלך ושזה חשוב לך. לא שכחת שיש שני ילדים שרגישים לחלב וצריך עבורם ממתק אחר. כזו את, אכפתית, שולטת בפרטים הקטנים ויודעת הכל.

IMG_0927

DCIM100GOPROGOPR9103.

ביום כזה אאחל לך הרבה שנים של אושר, של למידה, של דעתנות, כמו שאמא שלך היתה. את מפליאה להשתמש במילים, בכתיבה ובדיבור, שנראה שיש לך קריירה מובטחת בתחום התקשורת (לו רק היה כסף בתקשורת…). שתדעי תמיד מה את רוצה ותעשי הכל כדי להשיג את המטרות שלך. את עוד תגיעי רחוק, ילדה שלי. רק אל תגדלי לי כל כך מהר.

IMG_0426

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , | 18 תגובות

מכתב לבתי: לא רחוק היום שכבר לא אוכל לשמור עלייך

פורסם במקור ב-Onlife

בתי היקרה, שוב אני כותב לך מכתב לקראת שנת הלימודים החדשה. השנה את מתחילה ללמוד בכתה ג'. אני עדיין לא מבין איך גדלת כל כך. איך הפכת מהתינוקת הקטנה לאשה הצעירה שנמצאת איתי בבית? איך הפכת מהתינוקת שביקשה "אפם", שזה "עוד פעם", שאקריא לה את "תירס חם" או "מעשה בחמישה בלונים", לילדה שמגלגלת עיניים ואומרת "בסדר, עוד רגע" כשאני מעיר לה שנמאס לי להקשיב כל היום לסטטיק ובן-אל תבורי ביוטיוב שלה?

עם רוב הבעיות והעניינים הקשורים בגידול ילדים חשבתי שהצלחתי להתמודד. חיתולים, גזים, קפיצת גדילה, חוסר שינה, בקיעת שיניים ראשונות, טנטרומים של גיל שנתיים, של גיל שלוש וגיל ארבע. אנחנו חושבים שכשילד מגיע לגיל חמש, איכשהו הצלחנו להתמודד עם רוב הבעיות, השתלטנו על העסק.

הבעיה היא ששכחתי את החוק הראשון של ההורות: בדיוק כשחשבת שהבנת כבר איך מתמודדים עם משהו, יבוא משהו חדש שיאתגר אותך.

בשנה האחרונה הכרתי עולם חדש שנקרא "מי אמר מה למי בשיעור ובהפסקה". מסתבר שלבת שלי יש עולם חברתי מורכב ומסובך ברמה של טלנובלה בת אלפי פרקים. אולי זה בגלל האינטליגנציה הרגשית המפותחת שלה, ואולי אצל כולם זה דומה. זה מתחיל בערך ככה: היא אמרה להיא משהו בשיעור והיא אמרה את זה למורה, והמורה כעסה על ההיא שאמרה את הדבר ההוא להיא, ואחר כך היא כעסה על ההיא בהפסקה ואמרה להן שלא ישחקו איתה יותר ולמה היא מלשינה למורה, וזה גרם לריב גדול וכולם לא דיברו עם כולם בהפסקה. נדמה שהעולם החברתי של בת שמונה עשיר ומסובך יותר מהעולם החברתי שהיה לנו בגיל הזה, ואולי זה היה כך מאז ומעולם, גם בתקופת בית הספר שלי, וסתם הזדקנתי ושכחתי.

כשאת מספרת לי שחברה שלך רבה איתך בשיעור או בהפסקה, עד היום השתדלתי לעשות מה שעשיתי כשהיית בגן:  להמעיט בחשיבות העניין, להגיד לך "לא נורא, מחר כבר תשכחו ותשלימו". בדרך כלל זה באמת מסתדר בלי התערבות, ויומיים אחר כך את מבקשת להיפגש אחרי הצהרים עם אותה חברה, אבל לפעמים נראה שהסכסוכים האלה חורגים מהרגיל. ומה אז עושים?

החשש הזה מחרם, שלא ישחקו איתי, שלא ידברו איתי, הוא לדעתי הדבר הכי מפחיד בגיל שלך, שבו המעמד החברתי בכתה הוא החשוב ביותר. זה הולך ומחריף עם הגיל. מעטים הילדים שיכולים לגדל עור עבה מספיק כדי לא להתייחס לזה. נדמה שהיום, עם הסמארטפונים, הווטסאפ והסנאפצ'ט, וכל מה שמאפיין את דור ה-Z, זה רק מחריף, כי ענייני ניהול החברה והשמירה על המעמד החברתי ממשיכים גם אחרי שעות בית הספר. פעם ילד יכול היה לצאת בסוף היום משער בית הספר ולשכוח את הדברים האלה. היום זה רק מתחיל אחרי שעות בית הספר. מי אמר מה למי ובאיזה הקשר ובאיזו שעה ובאיזו רשת? מי ארגן חרם על מי? מי קבעה מסיבה אצלה בבית בלי להזמין את החברה הטובה שלה? מי ארגן יציאה לקניון בלי שהאחרים ידעו על זה? ילד וילדה צריכים להתמודד עם הרבה בגיל שלך.

נכון, עוד אין לך סמארטפון או טלפון בכלל, ולרוב הילדים בכתה עוד אין, אבל זה יגיע. אני מנסה לדחות את כניסת הסמארפון לחייך עד כמה שאפשר. את עדיין נותנת לי לנהל את העניינים החברתיים שלך, ומבקשת ממני לקבוע מפגשים אחרי הצהרים עם ההורים של החברות, אבל לא ירחק היום שאת תנהלי את הדברים לבד בסמארטפון שלך. ואז מה? איך אתמודד אם תבואי אלי ותגידי לי שכל הכתה עשתה עלייך חרם? איך אוכל לעזור לך? אני, כהורה, בדרך כלל מנסה לשחק אותה מבין גדול בכל דבר ויודע הכל, ובעניינים האלה נדמה לי שאני לא מבין דבר. איך מתמודדים עם חרם כזה?

אולי זה מפחיד אותי כי זה יושב על דברים שאני חוויתי כילד? כילד לא הייתי מאוד מקובל בכתה, אף פעם לא השתייכתי לקבוצת המקובלים. אני זוכר שזה הפריע לי בתקופות מסוימות בבית הספר, היו תקופות שהתרגלתי לזה. בכלל, אני לא זוכר את בית הספר כתקופה נעימה במיוחד. נראה לי שהמצב הוטב רק לאחר שעזבתי את התיכון, בצבא ואחר כך בלימודים האקדמיים. כאב, רציתי תמיד לחסוך ממך את מה שאני חוויתי. לא רציתי שתחווי השפלה, תסכול, דחיה או חרם מצד החברים. רציתי שתהיי מקובלת חברתית. אולי כשאת מגיעה אלי ואומרת שרבת עם חברה, אני מיד חושש שהנה, שוב הסיפור חוזר על עצמו, שאת תחווי את מה שאני חוויתי כילד לא מקובל. מצד שני, אולי כל הילדים חווים את זה וזה משהו שצריכים לעבור כולם? אולי זו הדרך לפתח אופי עצמאי? כשהיית תינוקת והתאמצת להגיע לצעצוע שהיה על הרצפה התאפקתי לא לעזור לך ולקרב אותו אלייך, במטרה לגרום לך להתאמץ, להתנסות ולהצליח.

תמיד קיימת הדילמה האם להתערב או לא להתערב. האם לתת לך להתמודד עם הדברים האלה לבד מחשש שאם אתערב אני אזיק לך יותר, או שעדיף בכל מקרה להתערב ולערב גורמים הקשורים בבית הספר. לפי ההמלצות של איגוד האינטרנט הישראלי, במקרה שמגלים שיש חרם או שהוקמה 'קבוצת שנאה', יש לערב את מחנכת הכתה או יועצת בית הספר בנושא ולבקש מהן להתערב. נראה לי שילד או ילדה לא צריכים להתמודד עם חרם כזה לבד. זה מסוכן מדי ועדיף להתערב. האיגוד ממליץ שלהורים יהיו כל הסיסמאות לטלפון של הילד, ושיהיה ידוע ומוסכם, כחלק מהתנאים לקניית הטלפון לילד, שלהורים יש גישה לטלפון והם רשאים לבדוק מה קורה שם כדי להגן על הילד. הבעיה היא שילדים לומדים למחוק הודעות ויש היום מספיק אפליקציות שלא משאירות עקבות בטלפון.

בכל מקרה, אני מקווה שלעולם לא תעברי חוויה של חרם חברתי ושתהיה לך שנת לימודים טובה ומהנה, שתיצרי חברויות חדשות ושתצברי חוויות טובות. שנה טובה.

 

 

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה אבהות | עם התגים , , , , , , | 10 תגובות

עם הטסיות שלי

כל חודשיים בערך אני חוזר למקום הפשע, למסדרונות של איכילוב. אני חונה בחניון ועולה לקומת הקרקע והולך דרך המסדרונות האינסופיים האלה, ארוכים ארוכים, שנדמה שנמתחים אל מעבר לאינסוף, עובר את אגף א׳ ואגף ב׳ וג׳ וכן הלאה. המסדרונות האלה, שבהם דחפתי את כסא הגלגלים של איריס כל כך הרבה פעמים, ממהר למעלית ומקווה שבלון החמצן לא יגמר בדרך. המסדרונות האלה תמיד סימנו בשבילי מוות, תמיד היו הליכה אל הסוף הבלתי נמנע. כמה פעמים צעדתי במסדרון הזה, בדרך למגרש החניה או בדרך לקניון בוייצמן כדי לקנות לאיריס משהו לאכול או בדרך לצילום רנטגן או CT.

IMG_0959

אבל עכשיו אני לא הולך למחלקה האונקולוגית ולא לאשפוז יום ולא למרפאת המעקב של הסרטן. עכשיו אני הולך לבנק הדם. פעם בחודשיים אני מגיע לבנק הדם לתרום טסיות דם (טרומבוציטים). לפני כמה חודשים נעניתי לקריאה לתרום טסיות לקרוב משפחה של ידידה שחלה בלוקמיה ועבר השתלת מוח עצם. הגעתי, תרמתי והמשכתי להגיע כל חודשיים.

IMG_0961

כל חודשיים בערך אני מגיע לכאן, נכנס לבנק הדם, ממלא טופס הצהרה על בריאות, ומתיישב על הכורסה, צוחק עם טלאת, האח המסור שמופקד על מכונות השאיבה היקרות, מזכיר לו לא להכאיב לי בוריד כשהוא מכניס את המחט, שיחשוב על דברים טובים בזמן שהוא עושה את זה ולא על דברים רעים.

IMG_0963טלאת בודק לי את יד ימין, מקיש קלות על הורידים ואומר ״יש לך ורידים טובים״. לאחר מכן הוא ממשיך להתקין את הצינורות, דוקר אותי במחט ומחבר אותי למכונת השאיבה, שנראית קצת כמו מכונת כביסה. המכונה שואבת את הדם דרך הוריד, מפרידה מהדם את הטסיות ואז מחזירה את הדם דרך המחט לוריד.

IMG_0964

עניין של שעה וחצי בערך לשאוב שתי מנות של טסיות, שתי מנות של חיים למישהו שחולה בלוקמיה וזקוק לטסיות כדי לחיות. בשבילי זו הדרך שלי להחזיר, לתקן, אולי לתת חיים, אחרי מה שנלקח ממני. אולי זו הדרך שבה בחרתי להנציח את איריס באופן פרטי, אולי זה הניצחון שלי על הסרטן של איריס, אולי זו דרך למחוק את הזכרונות הרעים מאיכילוב.

לכל אחד שמגיע לתרום יש איזה סיפור. מישהו שהוא מכיר, מישהו שהוא הכיר, בני משפחה של מישהו שחולה, חברים. כל אחד מגיע מסיבה כלשהי לתרום. היום שמעתי על ילדה בת 17 שמאושפזת באיכילוב ועומדת לעבור השתלת מוח עצם. היא עם סוג דם +A ומבקשים מאנשים עם סוג הדם הזה להגיע לתרום. הגיעו בני משפחה שלה וחברים מהקיבוץ לתרום.

אני יושב עם טלאת ואנחנו צוחקים תוך כדי התרומה. המכונה מטרטרת לידי, לעיתים אני מרגיש את הלחץ של הדם המוחזר לוריד. טלאת מזכיר לי לכווץ את כף היד בהחזרה. אנחנו יושבים, אני מדי פעם מטה את הכורסא החשמלית אחורה וצוחק שאני טס במחלקת עסקים. הוא מספר לי על הילדים שלו ועל המשפחה באום אל פאחם, אני מספר לו על החיים שלי. נוצרה כבר ידידות אחרי כמה פעמים. אני מזכיר לו סיפורים שסיפר לי לפני חודשיים והוא צוחק.

שעה וחצי בערך אורכת התרומה. תוך כדי התרומה אני לועס כדורי סידן כדי להחזיר לגוף סידן שיוצא מהדם עם הטסיות. אין כמעט תופעות לוואי, לעיתים קצת כאב ראש אחר כך. בלי סחרחורות כמו אחרי תרומת דם רגילה. אפשר לתרום כל חודשיים. מקבלים אחר כך קפה הפוך מהמכונה של טלאת והרבה סיפוק שעזרתם למישהו ואולי עזרתם להציל חיים. אפילו מקבלים חניה חינם בחניון ההנהלה של איכילוב. רק תבואו.

אז תתקשרו לאילנה מבנק הדם באיכילוב בטלפון 03-6973473 ותתאמו מועד לתרומה. אתם צריכים להיות בריאים, לא אחרי קעקועים ועם ורידים טובים. כל סוג דם יתקבל בברכה.

פורסם בקטגוריה סרטן | עם התגים , , , , , , | 9 תגובות

בין כסה לעשור

ביום שישי הקרוב נציין ארבע שנים למותה של איריס. כמו כל שנה, תאריך הפטירה של איריס סמוך ליום ההולדת שלי, והשנה יצא שנערוך את האזכרה ביום ההולדת שלי. כשקבעתי את התאריך התלבטתי אם זה נכון לעשות את זה כך, ובסופו של דבר החלטתי שזה לא מפריע לי, שגם ככה אני מציין את יום ההולדת שלי במועד אחר, בגלל סמיכות התאריכים.

הימים האלה, בין יום ההולדת של איריס שחל ב-9 ביולי, לבין יום ההולדת שלי ויום מותה של איריס, שחלים ב-22 וב-23 ביולי, נדמים בעיני לימים הנוראים. מין ״בין כסה לעשור״ כזה שנמשכים שבועיים. אלה שבועיים שבהם עולים בי זכרונות מהחודש האחרון בחייה של איריס, ממסיבת יום ההולדת ה-40, דרך ההדרדרות במצב הרפואי שהתרחשה לאחר מכן ולימים האחרונים בקומה התשיעית באיכילוב עד ליום מותה של איריס. כאילו נדונתי לחזור על החוויות האלה מדי שנה באופן מחזורי.

השבוע קראתי את מה שכתבתי ב-17 ביולי 2012, כשבוע לפני מותה של איריס בפוסט ״למה באתם״. נזכרתי בדמעות שהציפו אותי כשכתבתי את הדברים, כשאיריס שוכבת לידי ומתקשה לנשום:

 

״אז למה באתם? לטיפול?״ שואלת אותי פקידת הקבלה במחלקה לאשפוז יום אונקולוגי. ״לא, לא לטיפול״, אני עונה, ״לטיפול תומך״ וחושב לעצמי: ״מה אגיד לה? שאיריס מתקשה לנשום, נחנקת, מאבדת את הנשימה, לא מצליחה לישון וכבר כל משככי הכאבים והכדורים לא עוזרים לה?". הפקידה ראתה שאני עם דמעות ושתקה. כנראה רגילה לזה.

הנשימה של איריס הופכת קשה יותר ויותר מיום ליום. ברור לי שאנחנו חיים, תרתי משמע, על זמן שאול. גונבים עוד כמה ימים בבית לפני האשפוז הגדול, שממנו אין חזרה. עד לפני כמה חודשים איריס עוד נכנסה לאשפוז יום בהליכה, מחייכת, צוחקת עם האחיות. היום כל נסיעה לאיכילוב היא מבצע צבאי, עם בלוני חמצן וציוד של אמבולנס באוטו. מנסים לצאת מוקדם לפני הפקקים כדי שהחמצן לא יאזל באמצע הדרך.

אני מלווה את איריס כבר שנתיים מאז גילוי המחלה ואני רואה את ההדרדרות ההדרגתית והכואבת במצב שלה. הטיפולים הראשונים עברו כמעט ללא תופעות לוואי, למעט נשירת השיער. לאט לאט איריס הפכה חלשה יותר ויותר, הלכה פחות ולאט יותר, היתה עייפה יותר, מדי פעם היתה חשה קוצר נשימה קל ומשתעלת עד שלבסוף הגיעה לבית החולים וחזרה עם משקפי חמצן ומחולל חמצן צמוד. פתאום היא לא יכולה להשאר לבד, צריך לעזור לה בכל פעולה, אוכלת פחות, הפסיקה להנות מאוכל, התרופות הלכו והתרבו, ריצות לבתי מרקחת לחפש תרופות ולהזמין זריקות מיוחדות לכל דבר. הביקורים באשפוז יום ובחדר המיון הפכו תכופים יותר, עוד מנות דם, עוד עירוי, עוד תרופה לווריד. שום דבר לא עוזר. החסימה בריאות הולכת וגדלה, והיא נאבקת יותר ויותר על כל נשימה.

 

אני קורא את הדברים וכל מילה ושורה מחזירה אותי לתחושת חוסר האונים שהרגשתי באותה תקופה. תחושה שנלחמים באויב סמוי, בלתי מנוצח, שמנסים להרוויח עוד דקות, למשוך זמן, להאריך את הקץ, ומצד שני, רציתי שזה יגמר כבר, שהיא תפסיק לסבול. איריס לא ויתרה עד הרגע האחרון. אני כבר הייתי מוכן לוותר כי ראיתי אותה סובלת כל כך, נאבקת על כל נשימה, משתעלת, מתקשה להירדם, מתעוררת עם חנק בגרון. ״רק תעשה לי עיגולים עם היד על הגב, זה מרגיע אותי ונותן לי לישון קצת״, היא ביקשה.

רוב השנה אני מנסה להדחיק את הזכרונות האלה, להתעלם מהתחושות האלה, אבל בחודש יולי המחשבות צפות וחוזרות אלי. הזכרונות ממלאים את הראש ולעיתים אני מתקשה להירדם ומתעורר בלילה.

בנסיון לברוח קצת מהתחושות האלה בילינו את סוף השבוע האחרון בדירה בעיר העתיקה בעכו מול הים. היה כל כך שקט ונהדר שם שיכולתי קצת לחשוב על דברים אחרים. כשרחש הגלים מילא את האוזניים, לא שמעתי את הצפצוף הקבוע והטורדני בתוך הראש שלי.

IMG_0806דר ואני נערכים לאזכרה ביום שישי. שנינו מתלבטים מה לכתוב ולהקריא באזכרה. היא רוצה גם להקריא דברים שכתבה, ונדמה שהכתיבה הזו נהיית קשה משנה לשנה, כמו שדר ניסחה את זה: ״אני מנסה להגיד משהו חדש, אבל יוצאים לי דברים שכתבתי ואמרתי גם בשנה שעברה״. הסכמתי איתה והסברתי לה שהתחושות שלנו לא משתנות משנה לשנה, ואפשר גם לחזור על דברים. הבנתי שזה מה שהופך את זה עבורי לקשה – ההתמודדות עם הצורך לחדש כל שנה, להגיד משהו שונה. אבל אין משהו שונה, אנחנו מגעגעים לאיריס ומתמודדים עם החיים, די בהצלחה רוב הזמן. האובדן נשאר נוכח בחיים שלנו תמיד. אין הרבה מה לחדש.

אז שוב השנה, כמו כל שנה, נלך לבחור פרחים, ולנקות את הקבר, ולהכין את הבית לקראת האורחים, ונכין את הדברים שאנחנו רוצים להגיד בבית הקברות. הפקת אזכרה. כבכל שנה, ימלאו את הבית קרובים, חברות וחברים שהתגעגענו אליהם מאוד, הבית יתמלא רעש והמולה כמו שאיריס אהבה, נזיל דמעה לזכרה וגם נספר כמה סיפורים מצחיקים עליה. את חסרה לנו מאוד כאן, איריס. השארת חלל גדול אחרייך.

71727_455987437837_581667837_5400712_2506830_n

 

פורסם בקטגוריה אובדן | עם התגים , , , , , , , , , , | 7 תגובות

יום הולדת 44, איריס

1418968229_5a571f8e99_o

איריס, היום היית צריכה לחגוג 44. אם היית עדיין חיה, בטח היינו מזמינים סוף שבוע בפנחס וגסטון, המקום הקבוע שלנו, מזמינים מקום במסעדה מאוד יקרה, וחוגגים ביחד עוד יום הולדת. כך חגגנו את יום הנישואים שלנו, ב-5 במאי בכל שנה, ולפעמים גם את יום ההולדת.

2907045289_0cce06796f_o

את לימדת אותי לחגוג, למרות שעדיין אני לא מצטיין בבחירות מתנות. שני ימי ההולדת שלנו חלים ביולי, בהפרש של שבועיים, וכל שנה הייתי אומר לך ״במקום שאת תקני לי מתנה ושאני אקנה לך מתנה, בואי נתקזז״. את היית  עושה פרצוף ורצה לקנות לי משהו יקר מדי, אבל משהו שבטח מאוד אוהב. בשבילך את היית בוחרת איזה תכשיט יקר מ״שטרן״, עוד אחד לאוסף. איריס של הביוקר, או איריס גולדמסטרקארד, כך קראתי לך.

DSCF4668

את יום ההולדת האחרון שלך, בגיל ארבעים, חגגנו כמו שצריך. עם חברים, עם דני רובס אצלנו בסלון, עם יום כיף שארגנו לך החברות. היה ברור לי שאין לך הרבה זמן עוד בעולם הזה, ולכן רצינו שהמסיבה הזו תהיה משהו שלא תשכחי לעולם. לא חושב שמישהו שהיה שם יכול לשכוח. אני הזלתי דמעות מהתרגשות לראות אותך מוקפת בחברים, נהנית ושמחה בפעם האחרונה כמעט. שבועיים אחר כך התכנסנו בבית הקברות סביב קברך. ״ניסים קורים, הכל עוד אפשרי״, כתבתי אז, למרות שלא ממש האמנתי בניסים, אבל בכל זאת קיוויתי שאולי יקרה משהו ואת תחזרי אלי, צוחקת וצינית כמו שהיית תמיד, בריאה ונושמת.

החיים שלנו עברו טלטלה קשה לאחר מותך בחודש יולי בשנת 2012. נאלצתי להמשיך בלעדייך, לגדל את דר לבד, להתרגל לעשות דברים לבד. זה קשה לפעמים ומעייף, אבל אני מקבל עזרה. למדתי לבקש עזרה לפעמים, כשאני קורס מעייפות. למרות זאת, אני חושב שאם היית מגיעה היום לראות אותנו היית גאה בדר ובי. דר סיימה כתה ב׳ בהצטיינות, היא מצטיינת בעיקר בכל מה שקשור לתחום המילולי וכושר הביטוי שלה נדיר. היא מצטיינת בפעילות חברתית בבית הספר, כמו שאת היית. היא מוקפת בחברות ובחברים, ילדה מאושרת ורגילה, למרות האובדן. הבית שבנינו ביחד עדיין עומד על תילו והתקרה לא נפלה. אנחנו מארחים כאן חברים ומשפחה, כמו שלימדת אותי, וכולם נהנים לבוא לכאן בחגים ובסופי שבוע.

1370645611_c00ebc1132_o אנחנו עדיין טסים לחו״ל מדי פעם עם כל המשפחה, אבל פחות מחלקת עסקים בבריטיש איירווייז ללונדון, יותר לואו-קוסט לברלין, ליוון או לבודפשט. פחות תכשיטים מ״שטרן״, יותר מ״טופ-טן״. נהנים להיזכר בך בחו״ל, בסיפורים על קניות בלונדון ועל מזוודות שכמעט לא עלו למטוס מרוב כובד.

12369219_10153776566567838_8657443201846251560_n

אז היום היית צריכה להיות בת 44. הלוואי ויכולת לחגוג איתנו היום את יום הולדתך. בימים כאלה הלב מתמלא בגעגועים ובזכרונות. היתה לנו תקופה טובה ביחד. קצרה מדי, אבל טובה. יום הולדת שמח.

1382279633_57259891c4_o DSCF4947

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה אובדן, הרהורים | עם התגים , , , , , , , , , , | 6 תגובות

השאירו את הילדים מחוץ למאבק הגירושים

פורסם במקור ב-onlife

הארץ סוערת בשאלת ביטול חזקת הגיל הרך, אותו סעיף ישן וארכאי בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, שקובע שבאין הסכמה בין ההורים, בית המשפט יקבע את משמורת הילדים, ובלבד שילדים עד גיל 6 ישארו בחזקת האם, אלא במקרים מיוחדים.

הייתי אמור להיות בעד ביטול החזקה – אני מגדיר את עצמי כאב מעורב ושותף לגידול בתי, תומך בשוויון לנשים ובפמיניזם, והרי החזקה מקבעת את תפקיד האם כמטפלת עיקרית בילדים. האם לא זה מה שהפמיניסטיות מנסות במשך שנים לבטל? האם לא הגיע הזמן להכיר בתפקיד האב כמטפל בילדים במסגרת המשפחה?

בעולם מושלם לא היה מקום לחזקת הגיל הרך. קביעת המשמורת בין ההורים היתה צריכה להיות משמורת משותפת כברירת מחדל, או כל הסדר אחר שמוסכם על בני הזוג. אבל אנחנו לא חיים בעולם מושלם. בישראל, נושא נישואים וגירושים נקבע בחוק לפי הדין הדתי, שהוא לא שוויוני ומפלה כלפי נשים. לגבר יש יכולת לעגן אשה לנישואים, למנוע ממנה גט, ובכך לסחוט ממנה הסדר גירושים רצוי לו.

עוד צריך להגיד שחזקת הגיל הרך מופעלת רק כשאין הסכמה בין בני הזוג לגבי המשמורת. כשבני הזוג מחליטים להיפרד ועדיין לשמור על מערכת יחסים מכבדת בינהם, הולכים למגשר ועורכים הסכם, בית המשפט נדרש בדרך כלל רק לאשר את ההסכמות בין ההורים. זה המצב האידיאלי גם עבור ההורים ובעיקר עבור הילדים – זוג הורים שמנסה להתעלות מעל הקטנוניות של חלוקת הרכוש ולנסות להסכים ביחד על הצורה שבה תחולק המשמורת לאחר הפרידה.

נכון, פעמים רבות הליך גירושים הוא הליך רע, יקר ופוצע עבור שני הצדדים – זהו מאבק כוחני שבו שני צדדים מתקוטטים על כל סעיף בהסכם ובית המשפט נדרש להכריע. כולם מפסידים כאן. במצב הזה, שבו כל אחד מהצדדים מנסה לתפוס כמה שיותר כדי לפגוע באחר ולהשיג עליו יתרון, עדיף שאת הילדים נשאיר מחוץ למחלוקת. זה מסלק את נושא המשמורת מהשולחן ומשאיר לבני הזוג להתקוטט על השאר.

כאב מעורב היה כואב לי מאוד אם היו אומרים לי לעזוב את הבית ולראות את בתי יומיים בשבוע אחרי הצהרים וכל סוף שבוע שני, וזה במקרה הטוב. הלב שלי היה נקרע מגעגועים. אני מבין את הכאב של האבות הנלחמים לביטול החזקה, מבין את הרצון שלהם לראות את הילדים, מבין איזה תהליך קורע הם צריכים לעבור. אבל צריך להבין שצדדים שמנהלים מאבק גירושים כואב בבית משפט לא יכולים לנהל הסדרים של משמורת משותפת, המצריכים תקשורת, הבנה וויתורים. כשבני הזוג לא מדברים זה עם זה והתקשורת נעשית דרך עורכי הדין או בהודעות חד צדדיות, אין מקום לקבוע משמורת משותפת. כשכל צד מנסה להשיג יתרון על הצד השני על ידי פגיעה בו, משמורת משותפת תהיה הדבר הגרוע ביותר עבור הילדים. במקרה הזה דרושה קביעה ברורה מראש של משמורת הילדים, בצד הסדרי ראיה.

אז למה לתת את המשמורת העיקרית לאם ולא לאב?

נשים בישראל סובלות מאפליה בשכר ובתנאי ההעסקה, וברוב הבתים הנשים הן אלה שנושאות בעול גידול הילדים. לעיתים זה מבחירה, מתוך רצון להיות עם התינוק החדש שנולד, אך פעמים רבות הדבר נעשה שלא מבחירה, כשהעלויות של פעוטון/משפחתון פרטי גוברות על הרצון לצאת לעבודה בשכר נמוך שיכסה בקושי את העלויות. ברוב הבתים עדיין זו תהיה האשה שתוותר על קריירה ותהפוך לעקרת בית או תסכים לעבוד במשרה חלקית. עכשיו היחסים בין בני הזוג התערערו והצדדים פתחו במאבק גירושים, והאב ׳נזכר׳ לבקש משמורת משותפת במקביל לדרישה להפחית את מזונות הילדים. איזו משמורת משותפת ניתן לנהל במקרה זה, כשגם במהלך הנישואים המשמורת למעשה לא היתה משותפת והאם היא זו שטיפלה בילדים? הצדדים לא מגיעים לגירושים מעמדה שווה, אז על איזה שוויון אנחנו מדברים?

אני מאמין שהשינוי שצריך לעשות בחזקת הגיל הרך הוא שהסדרי המשמורת לאחר הגירושים צריכים להיות שיקוף של המצב שהיה לפני הפרידה בין בני הזוג. אם האב הוא זה שנשאר בבית עם הילדים, הסדרי המשמורת צריכים לשקף את העובדה הזו. אם האב סיים את יום העבודה שלו מוקדם יותר שלוש פעמים בשבוע כדי להיות עם הילדים אחרי הצהרים, זה המצב שצריך להיות גם אחרי הגירושים.

אני חוזר ואומר, הלוואי שכל בני הזוג היו מתעלים מעל למחלוקות בינהם, עורכים בינהם הסכם מכבד ושוויוני. אז במקרים רבים זה לא המצב. במקרים האלה בית המשפט צריך להיות המבוגר האחראי ולעשות שימוש בחזקת הגיל הרך כדי להגן על הילדים. עד שלא נשנה את דיני הנישואים והגירושים בישראל, ונטפל בצורה רצינית באפליה כלפי נשים בשוק העבודה, אין מקום לביטול החזקה.

פורסם בקטגוריה מגדר, משפחה, נשים וגברים | עם התגים , , , , , , , , , , | 9 תגובות