אב במשרה מלאה

פורסם במקור ב-Onlife

בתי היקרה, שוב אני כותב לך מכתב לקראת שנת הלימודים החדשה. השנה את מתחילה ללמוד בכתה ג'. אני עדיין לא מבין איך גדלת כל כך. איך הפכת מהתינוקת הקטנה לאשה הצעירה שנמצאת איתי בבית? איך הפכת מהתינוקת שביקשה "אפם", שזה "עוד פעם", שאקריא לה את "תירס חם" או "מעשה בחמישה בלונים", לילדה שמגלגלת עיניים ואומרת "בסדר, עוד רגע" כשאני מעיר לה שנמאס לי להקשיב כל היום לסטטיק ובן-אל תבורי ביוטיוב שלה?

עם רוב הבעיות והעניינים הקשורים בגידול ילדים חשבתי שהצלחתי להתמודד. חיתולים, גזים, קפיצת גדילה, חוסר שינה, בקיעת שיניים ראשונות, טנטרומים של גיל שנתיים, של גיל שלוש וגיל ארבע. אנחנו חושבים שכשילד מגיע לגיל חמש, איכשהו הצלחנו להתמודד עם רוב הבעיות, השתלטנו על העסק.

הבעיה היא ששכחתי את החוק הראשון של ההורות: בדיוק כשחשבת שהבנת כבר איך מתמודדים עם משהו, יבוא משהו חדש שיאתגר אותך.

בשנה האחרונה הכרתי עולם חדש שנקרא "מי אמר מה למי בשיעור ובהפסקה". מסתבר שלבת שלי יש עולם חברתי מורכב ומסובך ברמה של טלנובלה בת אלפי פרקים. אולי זה בגלל האינטליגנציה הרגשית המפותחת שלה, ואולי אצל כולם זה דומה. זה מתחיל בערך ככה: היא אמרה להיא משהו בשיעור והיא אמרה את זה למורה, והמורה כעסה על ההיא שאמרה את הדבר ההוא להיא, ואחר כך היא כעסה על ההיא בהפסקה ואמרה להן שלא ישחקו איתה יותר ולמה היא מלשינה למורה, וזה גרם לריב גדול וכולם לא דיברו עם כולם בהפסקה. נדמה שהעולם החברתי של בת שמונה עשיר ומסובך יותר מהעולם החברתי שהיה לנו בגיל הזה, ואולי זה היה כך מאז ומעולם, גם בתקופת בית הספר שלי, וסתם הזדקנתי ושכחתי.

כשאת מספרת לי שחברה שלך רבה איתך בשיעור או בהפסקה, עד היום השתדלתי לעשות מה שעשיתי כשהיית בגן:  להמעיט בחשיבות העניין, להגיד לך "לא נורא, מחר כבר תשכחו ותשלימו". בדרך כלל זה באמת מסתדר בלי התערבות, ויומיים אחר כך את מבקשת להיפגש אחרי הצהרים עם אותה חברה, אבל לפעמים נראה שהסכסוכים האלה חורגים מהרגיל. ומה אז עושים?

החשש הזה מחרם, שלא ישחקו איתי, שלא ידברו איתי, הוא לדעתי הדבר הכי מפחיד בגיל שלך, שבו המעמד החברתי בכתה הוא החשוב ביותר. זה הולך ומחריף עם הגיל. מעטים הילדים שיכולים לגדל עור עבה מספיק כדי לא להתייחס לזה. נדמה שהיום, עם הסמארטפונים, הווטסאפ והסנאפצ'ט, וכל מה שמאפיין את דור ה-Z, זה רק מחריף, כי ענייני ניהול החברה והשמירה על המעמד החברתי ממשיכים גם אחרי שעות בית הספר. פעם ילד יכול היה לצאת בסוף היום משער בית הספר ולשכוח את הדברים האלה. היום זה רק מתחיל אחרי שעות בית הספר. מי אמר מה למי ובאיזה הקשר ובאיזו שעה ובאיזו רשת? מי ארגן חרם על מי? מי קבעה מסיבה אצלה בבית בלי להזמין את החברה הטובה שלה? מי ארגן יציאה לקניון בלי שהאחרים ידעו על זה? ילד וילדה צריכים להתמודד עם הרבה בגיל שלך.

נכון, עוד אין לך סמארטפון או טלפון בכלל, ולרוב הילדים בכתה עוד אין, אבל זה יגיע. אני מנסה לדחות את כניסת הסמארפון לחייך עד כמה שאפשר. את עדיין נותנת לי לנהל את העניינים החברתיים שלך, ומבקשת ממני לקבוע מפגשים אחרי הצהרים עם ההורים של החברות, אבל לא ירחק היום שאת תנהלי את הדברים לבד בסמארטפון שלך. ואז מה? איך אתמודד אם תבואי אלי ותגידי לי שכל הכתה עשתה עלייך חרם? איך אוכל לעזור לך? אני, כהורה, בדרך כלל מנסה לשחק אותה מבין גדול בכל דבר ויודע הכל, ובעניינים האלה נדמה לי שאני לא מבין דבר. איך מתמודדים עם חרם כזה?

אולי זה מפחיד אותי כי זה יושב על דברים שאני חוויתי כילד? כילד לא הייתי מאוד מקובל בכתה, אף פעם לא השתייכתי לקבוצת המקובלים. אני זוכר שזה הפריע לי בתקופות מסוימות בבית הספר, היו תקופות שהתרגלתי לזה. בכלל, אני לא זוכר את בית הספר כתקופה נעימה במיוחד. נראה לי שהמצב הוטב רק לאחר שעזבתי את התיכון, בצבא ואחר כך בלימודים האקדמיים. כאב, רציתי תמיד לחסוך ממך את מה שאני חוויתי. לא רציתי שתחווי השפלה, תסכול, דחיה או חרם מצד החברים. רציתי שתהיי מקובלת חברתית. אולי כשאת מגיעה אלי ואומרת שרבת עם חברה, אני מיד חושש שהנה, שוב הסיפור חוזר על עצמו, שאת תחווי את מה שאני חוויתי כילד לא מקובל. מצד שני, אולי כל הילדים חווים את זה וזה משהו שצריכים לעבור כולם? אולי זו הדרך לפתח אופי עצמאי? כשהיית תינוקת והתאמצת להגיע לצעצוע שהיה על הרצפה התאפקתי לא לעזור לך ולקרב אותו אלייך, במטרה לגרום לך להתאמץ, להתנסות ולהצליח.

תמיד קיימת הדילמה האם להתערב או לא להתערב. האם לתת לך להתמודד עם הדברים האלה לבד מחשש שאם אתערב אני אזיק לך יותר, או שעדיף בכל מקרה להתערב ולערב גורמים הקשורים בבית הספר. לפי ההמלצות של איגוד האינטרנט הישראלי, במקרה שמגלים שיש חרם או שהוקמה 'קבוצת שנאה', יש לערב את מחנכת הכתה או יועצת בית הספר בנושא ולבקש מהן להתערב. נראה לי שילד או ילדה לא צריכים להתמודד עם חרם כזה לבד. זה מסוכן מדי ועדיף להתערב. האיגוד ממליץ שלהורים יהיו כל הסיסמאות לטלפון של הילד, ושיהיה ידוע ומוסכם, כחלק מהתנאים לקניית הטלפון לילד, שלהורים יש גישה לטלפון והם רשאים לבדוק מה קורה שם כדי להגן על הילד. הבעיה היא שילדים לומדים למחוק הודעות ויש היום מספיק אפליקציות שלא משאירות עקבות בטלפון.

בכל מקרה, אני מקווה שלעולם לא תעברי חוויה של חרם חברתי ושתהיה לך שנת לימודים טובה ומהנה, שתיצרי חברויות חדשות ושתצברי חוויות טובות. שנה טובה.

כל חודשיים בערך אני חוזר למקום הפשע, למסדרונות של איכילוב. אני חונה בחניון ועולה לקומת הקרקע והולך דרך המסדרונות האינסופיים האלה, ארוכים ארוכים, שנדמה שנמתחים אל מעבר לאינסוף, עובר את אגף א׳ ואגף ב׳ וג׳ וכן הלאה. המסדרונות האלה, שבהם דחפתי את כסא הגלגלים של איריס כל כך הרבה פעמים, ממהר למעלית ומקווה שבלון החמצן לא יגמר בדרך. המסדרונות האלה תמיד סימנו בשבילי מוות, תמיד היו הליכה אל הסוף הבלתי נמנע. כמה פעמים צעדתי במסדרון הזה, בדרך למגרש החניה או בדרך לקניון בוייצמן כדי לקנות לאיריס משהו לאכול או בדרך לצילום רנטגן או CT.

אבל עכשיו אני לא הולך למחלקה האונקולוגית ולא לאשפוז יום ולא למרפאת המעקב של הסרטן. עכשיו אני הולך לבנק הדם. פעם בחודשיים אני מגיע לבנק הדם לתרום טסיות דם (טרומבוציטים). לפני כמה חודשים נעניתי לקריאה לתרום טסיות לקרוב משפחה של ידידה שחלה בלוקמיה ועבר השתלת מוח עצם. הגעתי, תרמתי והמשכתי להגיע כל חודשיים.

כל חודשיים בערך אני מגיע לכאן, נכנס לבנק הדם, ממלא טופס הצהרה על בריאות, ומתיישב על הכורסה, צוחק עם טלאת, האח המסור שמופקד על מכונות השאיבה היקרות, מזכיר לו לא להכאיב לי בוריד כשהוא מכניס את המחט, שיחשוב על דברים טובים בזמן שהוא עושה את זה ולא על דברים רעים.

טלאת בודק לי את יד ימין, מקיש קלות על הורידים ואומר ״יש לך ורידים טובים״. לאחר מכן הוא ממשיך להתקין את הצינורות, דוקר אותי במחט ומחבר אותי למכונת השאיבה, שנראית קצת כמו מכונת כביסה. המכונה שואבת את הדם דרך הוריד, מפרידה מהדם את הטסיות ואז מחזירה את הדם דרך המחט לוריד.

עניין של שעה וחצי בערך לשאוב שתי מנות של טסיות, שתי מנות של חיים למישהו שחולה בלוקמיה וזקוק לטסיות כדי לחיות. בשבילי זו הדרך שלי להחזיר, לתקן, אולי לתת חיים, אחרי מה שנלקח ממני. אולי זו הדרך שבה בחרתי להנציח את איריס באופן פרטי, אולי זה הניצחון שלי על הסרטן של איריס, אולי זו דרך למחוק את הזכרונות הרעים מאיכילוב.

לכל אחד שמגיע לתרום יש איזה סיפור. מישהו שהוא מכיר, מישהו שהוא הכיר, בני משפחה של מישהו שחולה, חברים. כל אחד מגיע מסיבה כלשהי לתרום. היום שמעתי על ילדה בת 17 שמאושפזת באיכילוב ועומדת לעבור השתלת מוח עצם. היא עם סוג דם +A ומבקשים מאנשים עם סוג הדם הזה להגיע לתרום. הגיעו בני משפחה שלה וחברים מהקיבוץ לתרום.

אני יושב עם טלאת ואנחנו צוחקים תוך כדי התרומה. המכונה מטרטרת לידי, לעיתים אני מרגיש את הלחץ של הדם המוחזר לוריד. טלאת מזכיר לי לכווץ את כף היד בהחזרה. אנחנו יושבים, אני מדי פעם מטה את הכורסא החשמלית אחורה וצוחק שאני טס במחלקת עסקים. הוא מספר לי על הילדים שלו ועל המשפחה באום אל פאחם, אני מספר לו על החיים שלי. נוצרה כבר ידידות אחרי כמה פעמים. אני מזכיר לו סיפורים שסיפר לי לפני חודשיים והוא צוחק.

שעה וחצי בערך אורכת התרומה. תוך כדי התרומה אני לועס כדורי סידן כדי להחזיר לגוף סידן שיוצא מהדם עם הטסיות. אין כמעט תופעות לוואי, לעיתים קצת כאב ראש אחר כך. בלי סחרחורות כמו אחרי תרומת דם רגילה. אפשר לתרום כל חודשיים. מקבלים אחר כך קפה הפוך מהמכונה של טלאת והרבה סיפוק שעזרתם למישהו ואולי עזרתם להציל חיים. אפילו מקבלים חניה חינם בחניון ההנהלה של איכילוב. רק תבואו.

אז תתקשרו לאילנה מבנק הדם באיכילוב בטלפון 03-6973473 ותתאמו מועד לתרומה. אתם צריכים להיות בריאים, לא אחרי קעקועים ועם ורידים טובים. כל סוג דם יתקבל בברכה.

ביום שישי הקרוב נציין ארבע שנים למותה של איריס. כמו כל שנה, תאריך הפטירה של איריס סמוך ליום ההולדת שלי, והשנה יצא שנערוך את האזכרה ביום ההולדת שלי. כשקבעתי את התאריך התלבטתי אם זה נכון לעשות את זה כך, ובסופו של דבר החלטתי שזה לא מפריע לי, שגם ככה אני מציין את יום ההולדת שלי במועד אחר, בגלל סמיכות התאריכים.

הימים האלה, בין יום ההולדת של איריס שחל ב-9 ביולי, לבין יום ההולדת שלי ויום מותה של איריס, שחלים ב-22 וב-23 ביולי, נדמים בעיני לימים הנוראים. מין ״בין כסה לעשור״ כזה שנמשכים שבועיים. אלה שבועיים שבהם עולים בי זכרונות מהחודש האחרון בחייה של איריס, ממסיבת יום ההולדת ה-40, דרך ההדרדרות במצב הרפואי שהתרחשה לאחר מכן ולימים האחרונים בקומה התשיעית באיכילוב עד ליום מותה של איריס. כאילו נדונתי לחזור על החוויות האלה מדי שנה באופן מחזורי.

השבוע קראתי את מה שכתבתי ב-17 ביולי 2012, כשבוע לפני מותה של איריס בפוסט ״למה באתם״. נזכרתי בדמעות שהציפו אותי כשכתבתי את הדברים, כשאיריס שוכבת לידי ומתקשה לנשום:

״אז למה באתם? לטיפול?״ שואלת אותי פקידת הקבלה במחלקה לאשפוז יום אונקולוגי. ״לא, לא לטיפול״, אני עונה, ״לטיפול תומך״ וחושב לעצמי: ״מה אגיד לה? שאיריס מתקשה לנשום, נחנקת, מאבדת את הנשימה, לא מצליחה לישון וכבר כל משככי הכאבים והכדורים לא עוזרים לה?". הפקידה ראתה שאני עם דמעות ושתקה. כנראה רגילה לזה.

הנשימה של איריס הופכת קשה יותר ויותר מיום ליום. ברור לי שאנחנו חיים, תרתי משמע, על זמן שאול. גונבים עוד כמה ימים בבית לפני האשפוז הגדול, שממנו אין חזרה. עד לפני כמה חודשים איריס עוד נכנסה לאשפוז יום בהליכה, מחייכת, צוחקת עם האחיות. היום כל נסיעה לאיכילוב היא מבצע צבאי, עם בלוני חמצן וציוד של אמבולנס באוטו. מנסים לצאת מוקדם לפני הפקקים כדי שהחמצן לא יאזל באמצע הדרך.

אני מלווה את איריס כבר שנתיים מאז גילוי המחלה ואני רואה את ההדרדרות ההדרגתית והכואבת במצב שלה. הטיפולים הראשונים עברו כמעט ללא תופעות לוואי, למעט נשירת השיער. לאט לאט איריס הפכה חלשה יותר ויותר, הלכה פחות ולאט יותר, היתה עייפה יותר, מדי פעם היתה חשה קוצר נשימה קל ומשתעלת עד שלבסוף הגיעה לבית החולים וחזרה עם משקפי חמצן ומחולל חמצן צמוד. פתאום היא לא יכולה להשאר לבד, צריך לעזור לה בכל פעולה, אוכלת פחות, הפסיקה להנות מאוכל, התרופות הלכו והתרבו, ריצות לבתי מרקחת לחפש תרופות ולהזמין זריקות מיוחדות לכל דבר. הביקורים באשפוז יום ובחדר המיון הפכו תכופים יותר, עוד מנות דם, עוד עירוי, עוד תרופה לווריד. שום דבר לא עוזר. החסימה בריאות הולכת וגדלה, והיא נאבקת יותר ויותר על כל נשימה.

 

אני קורא את הדברים וכל מילה ושורה מחזירה אותי לתחושת חוסר האונים שהרגשתי באותה תקופה. תחושה שנלחמים באויב סמוי, בלתי מנוצח, שמנסים להרוויח עוד דקות, למשוך זמן, להאריך את הקץ, ומצד שני, רציתי שזה יגמר כבר, שהיא תפסיק לסבול. איריס לא ויתרה עד הרגע האחרון. אני כבר הייתי מוכן לוותר כי ראיתי אותה סובלת כל כך, נאבקת על כל נשימה, משתעלת, מתקשה להירדם, מתעוררת עם חנק בגרון. ״רק תעשה לי עיגולים עם היד על הגב, זה מרגיע אותי ונותן לי לישון קצת״, היא ביקשה.

רוב השנה אני מנסה להדחיק את הזכרונות האלה, להתעלם מהתחושות האלה, אבל בחודש יולי המחשבות צפות וחוזרות אלי. הזכרונות ממלאים את הראש ולעיתים אני מתקשה להירדם ומתעורר בלילה.

בנסיון לברוח קצת מהתחושות האלה בילינו את סוף השבוע האחרון בדירה בעיר העתיקה בעכו מול הים. היה כל כך שקט ונהדר שם שיכולתי קצת לחשוב על דברים אחרים. כשרחש הגלים מילא את האוזניים, לא שמעתי את הצפצוף הקבוע והטורדני בתוך הראש שלי.

דר ואני נערכים לאזכרה ביום שישי. שנינו מתלבטים מה לכתוב ולהקריא באזכרה. היא רוצה גם להקריא דברים שכתבה, ונדמה שהכתיבה הזו נהיית קשה משנה לשנה, כמו שדר ניסחה את זה: ״אני מנסה להגיד משהו חדש, אבל יוצאים לי דברים שכתבתי ואמרתי גם בשנה שעברה״. הסכמתי איתה והסברתי לה שהתחושות שלנו לא משתנות משנה לשנה, ואפשר גם לחזור על דברים. הבנתי שזה מה שהופך את זה עבורי לקשה – ההתמודדות עם הצורך לחדש כל שנה, להגיד משהו שונה. אבל אין משהו שונה, אנחנו מגעגעים לאיריס ומתמודדים עם החיים, די בהצלחה רוב הזמן. האובדן נשאר נוכח בחיים שלנו תמיד. אין הרבה מה לחדש.

אז שוב השנה, כמו כל שנה, נלך לבחור פרחים, ולנקות את הקבר, ולהכין את הבית לקראת האורחים, ונכין את הדברים שאנחנו רוצים להגיד בבית הקברות. הפקת אזכרה. כבכל שנה, ימלאו את הבית קרובים, חברות וחברים שהתגעגענו אליהם מאוד, הבית יתמלא רעש והמולה כמו שאיריס אהבה, נזיל דמעה לזכרה וגם נספר כמה סיפורים מצחיקים עליה. את חסרה לנו מאוד כאן, איריס. השארת חלל גדול אחרייך.

איריס, היום היית צריכה לחגוג 44. אם היית עדיין חיה, בטח היינו מזמינים סוף שבוע בפנחס וגסטון, המקום הקבוע שלנו, מזמינים מקום במסעדה מאוד יקרה, וחוגגים ביחד עוד יום הולדת. כך חגגנו את יום הנישואים שלנו, ב-5 במאי בכל שנה, ולפעמים גם את יום ההולדת.

את לימדת אותי לחגוג, למרות שעדיין אני לא מצטיין בבחירות מתנות. שני ימי ההולדת שלנו חלים ביולי, בהפרש של שבועיים, וכל שנה הייתי אומר לך ״במקום שאת תקני לי מתנה ושאני אקנה לך מתנה, בואי נתקזז״. את היית  עושה פרצוף ורצה לקנות לי משהו יקר מדי, אבל משהו שבטח מאוד אוהב. בשבילך את היית בוחרת איזה תכשיט יקר מ״שטרן״, עוד אחד לאוסף. איריס של הביוקר, או איריס גולדמסטרקארד, כך קראתי לך.

את יום ההולדת האחרון שלך, בגיל ארבעים, חגגנו כמו שצריך. עם חברים, עם דני רובס אצלנו בסלון, עם יום כיף שארגנו לך החברות. היה ברור לי שאין לך הרבה זמן עוד בעולם הזה, ולכן רצינו שהמסיבה הזו תהיה משהו שלא תשכחי לעולם. לא חושב שמישהו שהיה שם יכול לשכוח. אני הזלתי דמעות מהתרגשות לראות אותך מוקפת בחברים, נהנית ושמחה בפעם האחרונה כמעט. שבועיים אחר כך התכנסנו בבית הקברות סביב קברך. ״ניסים קורים, הכל עוד אפשרי״, כתבתי אז, למרות שלא ממש האמנתי בניסים, אבל בכל זאת קיוויתי שאולי יקרה משהו ואת תחזרי אלי, צוחקת וצינית כמו שהיית תמיד, בריאה ונושמת.

החיים שלנו עברו טלטלה קשה לאחר מותך בחודש יולי בשנת 2012. נאלצתי להמשיך בלעדייך, לגדל את דר לבד, להתרגל לעשות דברים לבד. זה קשה לפעמים ומעייף, אבל אני מקבל עזרה. למדתי לבקש עזרה לפעמים, כשאני קורס מעייפות. למרות זאת, אני חושב שאם היית מגיעה היום לראות אותנו היית גאה בדר ובי. דר סיימה כתה ב׳ בהצטיינות, היא מצטיינת בעיקר בכל מה שקשור לתחום המילולי וכושר הביטוי שלה נדיר. היא מצטיינת בפעילות חברתית בבית הספר, כמו שאת היית. היא מוקפת בחברות ובחברים, ילדה מאושרת ורגילה, למרות האובדן. הבית שבנינו ביחד עדיין עומד על תילו והתקרה לא נפלה. אנחנו מארחים כאן חברים ומשפחה, כמו שלימדת אותי, וכולם נהנים לבוא לכאן בחגים ובסופי שבוע.

אנחנו עדיין טסים לחו״ל מדי פעם עם כל המשפחה, אבל פחות מחלקת עסקים בבריטיש איירווייז ללונדון, יותר לואו-קוסט לברלין, ליוון או לבודפשט. פחות תכשיטים מ״שטרן״, יותר מ״טופ-טן״. נהנים להיזכר בך בחו״ל, בסיפורים על קניות בלונדון ועל מזוודות שכמעט לא עלו למטוס מרוב כובד.

אז היום היית צריכה להיות בת 44. הלוואי ויכולת לחגוג איתנו היום את יום הולדתך. בימים כאלה הלב מתמלא בגעגועים ובזכרונות. היתה לנו תקופה טובה ביחד. קצרה מדי, אבל טובה. יום הולדת שמח.

פורסם במקור ב-onlife

הארץ סוערת בשאלת ביטול חזקת הגיל הרך, אותו סעיף ישן וארכאי בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, שקובע שבאין הסכמה בין ההורים, בית המשפט יקבע את משמורת הילדים, ובלבד שילדים עד גיל 6 ישארו בחזקת האם, אלא במקרים מיוחדים.

הייתי אמור להיות בעד ביטול החזקה – אני מגדיר את עצמי כאב מעורב ושותף לגידול בתי, תומך בשוויון לנשים ובפמיניזם, והרי החזקה מקבעת את תפקיד האם כמטפלת עיקרית בילדים. האם לא זה מה שהפמיניסטיות מנסות במשך שנים לבטל? האם לא הגיע הזמן להכיר בתפקיד האב כמטפל בילדים במסגרת המשפחה?

בעולם מושלם לא היה מקום לחזקת הגיל הרך. קביעת המשמורת בין ההורים היתה צריכה להיות משמורת משותפת כברירת מחדל, או כל הסדר אחר שמוסכם על בני הזוג. אבל אנחנו לא חיים בעולם מושלם. בישראל, נושא נישואים וגירושים נקבע בחוק לפי הדין הדתי, שהוא לא שוויוני ומפלה כלפי נשים. לגבר יש יכולת לעגן אשה לנישואים, למנוע ממנה גט, ובכך לסחוט ממנה הסדר גירושים רצוי לו.

עוד צריך להגיד שחזקת הגיל הרך מופעלת רק כשאין הסכמה בין בני הזוג לגבי המשמורת. כשבני הזוג מחליטים להיפרד ועדיין לשמור על מערכת יחסים מכבדת בינהם, הולכים למגשר ועורכים הסכם, בית המשפט נדרש בדרך כלל רק לאשר את ההסכמות בין ההורים. זה המצב האידיאלי גם עבור ההורים ובעיקר עבור הילדים – זוג הורים שמנסה להתעלות מעל הקטנוניות של חלוקת הרכוש ולנסות להסכים ביחד על הצורה שבה תחולק המשמורת לאחר הפרידה.

נכון, פעמים רבות הליך גירושים הוא הליך רע, יקר ופוצע עבור שני הצדדים – זהו מאבק כוחני שבו שני צדדים מתקוטטים על כל סעיף בהסכם ובית המשפט נדרש להכריע. כולם מפסידים כאן. במצב הזה, שבו כל אחד מהצדדים מנסה לתפוס כמה שיותר כדי לפגוע באחר ולהשיג עליו יתרון, עדיף שאת הילדים נשאיר מחוץ למחלוקת. זה מסלק את נושא המשמורת מהשולחן ומשאיר לבני הזוג להתקוטט על השאר.

כאב מעורב היה כואב לי מאוד אם היו אומרים לי לעזוב את הבית ולראות את בתי יומיים בשבוע אחרי הצהרים וכל סוף שבוע שני, וזה במקרה הטוב. הלב שלי היה נקרע מגעגועים. אני מבין את הכאב של האבות הנלחמים לביטול החזקה, מבין את הרצון שלהם לראות את הילדים, מבין איזה תהליך קורע הם צריכים לעבור. אבל צריך להבין שצדדים שמנהלים מאבק גירושים כואב בבית משפט לא יכולים לנהל הסדרים של משמורת משותפת, המצריכים תקשורת, הבנה וויתורים. כשבני הזוג לא מדברים זה עם זה והתקשורת נעשית דרך עורכי הדין או בהודעות חד צדדיות, אין מקום לקבוע משמורת משותפת. כשכל צד מנסה להשיג יתרון על הצד השני על ידי פגיעה בו, משמורת משותפת תהיה הדבר הגרוע ביותר עבור הילדים. במקרה הזה דרושה קביעה ברורה מראש של משמורת הילדים, בצד הסדרי ראיה.

אז למה לתת את המשמורת העיקרית לאם ולא לאב?

נשים בישראל סובלות מאפליה בשכר ובתנאי ההעסקה, וברוב הבתים הנשים הן אלה שנושאות בעול גידול הילדים. לעיתים זה מבחירה, מתוך רצון להיות עם התינוק החדש שנולד, אך פעמים רבות הדבר נעשה שלא מבחירה, כשהעלויות של פעוטון/משפחתון פרטי גוברות על הרצון לצאת לעבודה בשכר נמוך שיכסה בקושי את העלויות. ברוב הבתים עדיין זו תהיה האשה שתוותר על קריירה ותהפוך לעקרת בית או תסכים לעבוד במשרה חלקית. עכשיו היחסים בין בני הזוג התערערו והצדדים פתחו במאבק גירושים, והאב ׳נזכר׳ לבקש משמורת משותפת במקביל לדרישה להפחית את מזונות הילדים. איזו משמורת משותפת ניתן לנהל במקרה זה, כשגם במהלך הנישואים המשמורת למעשה לא היתה משותפת והאם היא זו שטיפלה בילדים? הצדדים לא מגיעים לגירושים מעמדה שווה, אז על איזה שוויון אנחנו מדברים?

אני מאמין שהשינוי שצריך לעשות בחזקת הגיל הרך הוא שהסדרי המשמורת לאחר הגירושים צריכים להיות שיקוף של המצב שהיה לפני הפרידה בין בני הזוג. אם האב הוא זה שנשאר בבית עם הילדים, הסדרי המשמורת צריכים לשקף את העובדה הזו. אם האב סיים את יום העבודה שלו מוקדם יותר שלוש פעמים בשבוע כדי להיות עם הילדים אחרי הצהרים, זה המצב שצריך להיות גם אחרי הגירושים.

אני חוזר ואומר, הלוואי שכל בני הזוג היו מתעלים מעל למחלוקות בינהם, עורכים בינהם הסכם מכבד ושוויוני. אז במקרים רבים זה לא המצב. במקרים האלה בית המשפט צריך להיות המבוגר האחראי ולעשות שימוש בחזקת הגיל הרך כדי להגן על הילדים. עד שלא נשנה את דיני הנישואים והגירושים בישראל, ונטפל בצורה רצינית באפליה כלפי נשים בשוק העבודה, אין מקום לביטול החזקה.

פורסם במקור ב-onlife

רענן שקד פרסם טור ב״ידיעות אחרונות״ בשישי האחרון, בו הוא מספר על חוויותיו מכמה ימים שבהם אשתו טסה לחו״ל והשאירה אותו עם לבד עם שני הילדים. בטור, שחלקו כנראה כתוב בהומור, מתאר שקד את האימה שאחזה בו כשקיבל את רשימת המטלות שהיה צריך להכין – טנא, אקטימל אנה ואלזה, סדנת קאפקייקס ועוד. בין השאר הוא מתאר את העולם הסודי שגילה, שמורכב מהודעות ווטסאפ ומיילים מהגננת, שהוא נוטה להתעלם מהם בדרך כלל או כלל לא מקבל אותם. בהמשך הוא מפליג לספר על ההבדלים בין המוח הגברי לנשי ביחס לגידול הילדים.

אוי, רענן, נפלת שוב למלכודת של הבדיחה הישנה, שכבר העלתה עובש, על הגבר שנשאר לבד עם הילדים ולא מסתדר. חנוך דאום היה שם לפניך, וגם אז זה לא הצחיק. כל הבדיחות האלה על העובדה שנשים מסוגלות לעשות 10 דברים במקביל בדקה וגברים רק יודעים לשבת מול הטלויזיה ולצפות בכדורגל, ושיש ווטסאפ חפירות של האמהות מהגן/מבית הספר ורק האמהות חברות שם, כי הן חופרות וגברים לא מסוגלים לסבול את החפירות על קאפקייקס וטנא לשבועות.

רענן? דווקא אתה, שכתבת ספר על ההורות החדשה שאתה חווה, שכתבת על הצפירה שחווה כל הורה בשעה ארבע אחרי הצהרים, כשצריך לרוץ לאסוף את הילדים מהגן? נדמה היה לרגע שאתה מייצג אבהות חדשה, מעורבת, לוקחת אחריות, משותפת, נושאת בעול גידול הילדים. ההורות החדשה נפסקה כשהגעת לקבוצת הווטסאפ של הגן?

גברים, די עם זה. תהיו מעורבים. אל ׳תעזרו׳ בבית, תהיו מעורבים, תקחו אחריות. תקראו את המיילים מהגן, תהיו חברים בקבוצת הווטסאפ של הורי הכיתה. תדעו מתי צריך להביא חולצה לבנה ומעדן חלב אהוב ומתי צריך לשלוח עם הילד לכיתה את הנר עם תכונות האור שלו ואת הלב המקושט ליום המשפחה.  גברים מדברים היום על הורות חדשה ועל גבריות אחרת, אז תעשו את זה. הורות חדשה זה לא רק לקחת את הילד פעם בשבוע אחרי הצהרים לגינה הציבורית ללמוד רכיבה על אופניים. הורות חדשה היא הורות שלוקחת אחריות על גידול הילדים.

היום אני אלמן, ומגדל ילדה בת 7 לבד. אני מקבל את כל המיילים מהמורה וחבר בקבוצת הווטסאפ של הורי הכיתה וגם בקבוצה של האמהות של הבנות של הכיתה. נכון, לא קל לגדל ילדה לבד, בין אם את אשה ובין אם אתה גבר, ולפעמים אני מקבל עזרה מהסביבה, וגם לומד דברים חדשים. לדוגמה, שלא נועלים נעליים שחורות עם שמלה לבנה, ושלא נועלים נעלי סירה עם גרביים. כשזוגתי עוד היתה חיה, היתה לנו חלוקה מסודרת של המטלות בבית, כולל מטלות גידול הבת שלנו. לא ׳עזרתי׳ לה, אלא ׳השתתפתי׳ באחריות. יש הבדל גדול בין להגיע בשעה 19:30 מהמשרד ולהגיד לזוגתך: ״טוב, את נראית לי עייפה, אני אספר להם סיפור לפני השינה וארדים אותם״, לבין להגיע בשעה 15:45 לגן/לצהרון ולאסוף את הילדים שלוש פעמים בשבוע כדי שזוגתך תוכל גם לתחזק קריירה משמעותית, להכיר את ההורים/המחנכת/הגננת, לדעת מתי יש יום הולדת אחרי הצהרים ומתי יש טקס בגן ושצריך להביא טנא ואקטימל. זה לא עולם סודי של נשים, זה עולם שאתה בוחר להתעלם ממנו, כי זה נוח לך. לא צריך מוח נשי כדי לזכור שלילד מספר 1 יש מסיבה אחרי הצהרים, ולילדה מספר 2 יש טקס יום ירושלים, ושצריך לבוא היום עם חולצה לבנה וטנא, שבפסח מביאים תפוח אדמה מבושל ומקולף ועלה חסה, ובל״ג בעומר מביאים תפוח אדמה מבושל לא מקולף, ושכדאי לשמור את אריזת הקרטון הריקה של המצות אחרי פסח, כי ביום העצמאות היא תהיה אריזה לחבילת שי לחיילים. זה לא מדע טילים, רק צריך לשים לב ולהיות מעורב.

מעניין שאותם גברים, שמתיימרים לייצג ״הורות חדשה״, דורשים לבטל את חזקת הגיל הרך. איזו לגיטימציה יש לכם לדרוש דבר כזה כשאתם לא מעורבים בגידול הילדים כשאתם עדיין בזוגיות? למה אתם נזכרים בהורות שלכם מיד לאחר הפרידה? איפה הייתם לפני כן? בעבודה? למה אתם דורשים מהמורה לכתב אתכם בכל הודעות המייל שהיא שולחת רק אחרי הגירושים, ולפני כן בכלל לא קראתם את ההודעות כי ׳זה התפקיד של האשה׳?

אם ההורות שלכם היתה מעורבת ושוויונית לפני הפרידה, ראוי שהיא תישאר כך גם לאחר מכן, אבל בדרך כלל זה לא המקרה. הורות לאחר הפרידה אמורה להיות שיקוף של ההורות לפני הפרידה. מי שהיה מטפל עיקרי בילדים לפני הפרידה אמור להישאר זה שיהיה המטפל העיקרי לאחריה.

אני צועק את זה כבר שנים. קחו אחריות על גידול הילדים, ורק אז תוכלו לבוא בדרישות. הורות שוויונית מתחילה מהבוקר, עם הסנדביץ׳ והחביתה והטנא עם מעדן חלב אהוב. לא צריך מוח נשי בשביל זה, צריך לקום מהמיטה ולהתחיל להיות שותף.

סבתי מינה, זכרה לברכה, היתה נוהגת להכין דברים ״מהראש״. היינו שואלים אותה ״סבתא, מה שמת בעוגה?״. ״לא זוכרת, מהראש״, היא היתה עונה. לא היה מתכון, אבל העוגה היתה יוצאת נהדר.

הבוקר החלטתי להכין משהו כזה ״מהראש״. בדרך כלל אני מכין הכל לפי מתכון מדויק, מודד כמויות וכוסות עם כוס מדידה. הפעם החלטתי לנסות לקחת את הבסיס של הפנקייקס ולערבב אותו עם תרד ובצל, לטגן הכל במחבת פנקייקס ולבדוק איך יצא. כנראה שיצא טעים כי הצלחת התרוקנה מהר.

המצרכים:
1 כוס קמח לבן
1 כפית אבקת אפיה
1 כפית אבקת מרק
1 כוס חלב
1 ביצה
3 כפות שמן
1 חופן עלי תרד שטופים וקצוצים דק
1 בצל טרי קצוץ דק

אופן ההכנה:
קוצצים את הבצל דק דק ומטגנים במחבת עם מעט שמן. לאחר שהבצל הופך שקוף מוסיפים את התרד הקצוץ וממשיכים לטגן תוך ערבוב התערובת. התרד מאבד מנפחו והופך להיות רך. זה הזמן להוציא את התערובת מהמחבת לצלחת כדי שתתקרר.

בקערה מערבבים את הקמח, אבקת האפיה, אבקת המרק, החלב, הביצה והשמן. טורפים את התערובת במטרפה עד שנוצרת בלילה נוזלית ואחידה ללא גושים. מוסיפים לקערה את התרד והבצל שהספיקו להתקרר (זהירות לא לשפוך תרד ובצל חם לתוך הבלילה כי היא תתחיל להתבשל עוד בקערה).

מחממים מחבת ומרססים בספריי שמן. אני משתמש במחבת פנקייקס המאפשר ליצור לביבות קטנות ועגולות, אבל אפשר להשתמש גם במחבת רגיל. יוצקים עם מצקת את התערובת למחבת ומטגנים על להבה בינונית עד שהלביבה מתבשלת והופכת מוצקה. זה הזמן להפוך אותן בזהירות עם תרווד.

רצוי לאכול את הפנקייקס כשהן חמות, בצד סלט ירקות קצוץ דק וגבינות.