אב במשרה מלאה

שומעים את השקט הזה? זה השקט שמשתרר אחרי שבכיתה ג', בפעם הראשונה מאז הגן, לא מציינים אצלנו את יום המשפחה. נשמתי לרווחה. בלי תמונה משפחתית, בלי הקדשה משפחתית, בלי יצירות משפחתיות, הסיוט עבר. השנה אין מטלות ליום המשפחה. לא צריך להדפיס שוב את אותה תמונה מגיל 3 שבה מופיעים איריס, דר ואני.

המחשבה המקורית של משרד החינוך היתה יחסית בסדר, להפוך את יום האם ליום המשפחה כדי להדגיש את השוויוניות בין נשים לגברים, אבל בדרך בין התכנון לביצוע נוצר יום זוועתי שמקדש את המשפחה הסטריאוטיפית – אבא-אמא-ילד-ילדה-כלב, ולא נותן מקום למשפחות אחרות. זה יום שבו כל ילד שנמצא במשפחה שאינה תואמת את המודל הרגיל מרגיש מודר, מפסיד בתחרות, לא תואם את הנורמה. ילדים להורים גרושים, ילדים למשפחות חד-הוריות, ילדים שהוריהם נפטרו, ילדי אומנה וילדים בפנימיות. בבתי הספר ובגנים החילוניים כבר אפשר לראות ניצני שיח לגבי משפחות חד-מיניות, אבל עדיין, המודל הרגיל הוא השולט.

קראו גם: כן, זה יום המשפחה ולא יום האם

מערכת החינוך עדיין לא השכילה לעבור את השינוי לקראת משפחות מיוחדות או מורכבות, וחבל, כי זו היתה יכולה להיות הזדמנות לדבר על הדברים האלה, בעיקר בבתי ספר ובגנים שבהם יש שיעור גבוה יחסית של משפחות 'אחרות' לעומת משפחות 'רגילות', כמו במרכז תל אביב.

קראו גם: יום המשפחות המורכבות

בכל אופן, השנה וידאתי עם דר שאין פעילות בבית הספר ליום המשפחה, ונשמתי לרווחה שאין פעילות כזו.

– 'אתה לא אוהב את היום הזה', היא אמרה.
– 'נכון', עניתי לה.
– 'כי זה יום שמדבר רק על משפחות רגילות למרות שיש הרבה סוגים של משפחות', היא ענתה לי.
– 'נכון'.
– 'יש משפחות שבהן יש רק אמא או רק אבא, ויש משפחות שיש שתי אמהות או שני אבות, ויש את המשפחה שלנו', היא ענתה.
– 'איזו משפחה יש לנו?', שאלתי.
– 'אנחנו משפחה מיוחדת', היא ענתה, 'יש אותך ואותי, שזה אבא ובת, ויש את ארז ואייל שהם בני דודים שלי אבל גרים ליד והם כמו אחים שלי לפעמים, ויש את ענת, שהיא כמו אמא שלי, ונגה וליאור שהם כמו אחים שלי, אבל אני אומרת לחברים שהם אחים גדולים שלי'.
– 'בסדר. המשפחה שלך זה מה שאת בוחרת ומגדירה כמשפחה', עניתי לה.
– 'כן. ויש לי שתי סבתות וסבא אחד, וגם מנשה ושרה הסבא והסבתא של נגה וליאור הם כמו סבא וסבתא שלי, זה כיף שיש הרבה אנשים במשפחה', היא ענתה.

והנה בתמצית, זו התובנה של ילדה בת 8 לגבי יום המשפחה – בניגוד לאימרה הפולנית הידועה, משפחה זה כן משהו שבוחרים, המשפחה משתנה ומתעצבת ומשנה צורה בהתאם לצרכים. יש קרובים רחוקים מאוד מבחינה משפחתית שאנחנו מעדיפים להתראות איתם, והריחוק המשפחתי לא משחק בכלל.

קראו גם: יום המשפחה

המשפחה המודרנית היא דינמית ולא קשורה לכללים הישנים. קרבת דם כבר אינה הקריטריון. יותר ויותר ילדים מחלקים את זמנם בין שני בתים, ילדים להורים גרושים או ילדים להורות משותפת, יותר ויותר ילדים גדלים במשפחות חד-הוריות, חד-מיניות, יותר ויותר ילדים לא מוצאים את עצמם במודל המשפחתי המסורתי של יום המשפחה. הגיע הזמן שמערכת החינוך תתן לך ביטוי ביום הזה.

טוב, אני חייב למהר, יש לי כביסה לקפל.

ספרות שואה. תחביב מורבידי שלי

צפיתי בסרט "להתראות אדולף", ששודר במסגרת רצועת "הסיפור האמיתי" בערוץ 1. הסרט הדוקומנטרי נוצר על ידי רגב קונטס ובת זוגו, שיר נוסצקי, ממנהיגי המחאה החברתית. זוכרים את המחאה ההיא מ-2011 עם האוהלים בשדירות רוטשילד? זוכרים כמה היה כאן אופטימי לרגע?

קונטס מספר בסרט את סיפור חיפוש הדירות שלו ושל זוגתו ואת היאוש מהמצב הכלכלי, ומדגים באמצעות הסיפור שלו את היאוש של הדור שלנו בישראל, שמתמודד עם מחירי דירות מאמירים, עם יוקר מחיה מטורף, וצופה בעיניים כלות בצעירים שנודדים לברלין, לטורונטו, לארה"ב או למקומות אחרים. הדור שלנו, שלא מצליח להגיע לדירה, שלא מצליח לחסוך שקל לעתיד, שמשלם בסופר הון כסף על כל מוצר מזון, מיואש. מחירי הדירות עלו בעשרות אחוזים מאז 2011 ונראה שהממשלה לא עושה הרבה בנידון, למרות ההבטחות הרבות. רגב ושיר עושים חשבון שלא יוכלו להמשיך להתקיים כלכלית במצב הנוכחי וגם להביא ילד לעולם.

קונטס, שגדל בבית של ניצולי שואה, ספג את תודעת השואה מימיו הראשונים. הוא חובב ספרי שואה ושותה בצמא את כל המידע והסרטים על השואה, ומתמודד עם הקושי לנסות לחפש בית לגור בו בברלין. הזדהיתי מאוד עם הקטע הזה של ספרות השואה. אמנם לא גדלתי בבית של ניצולי שואה, אך בעברי לימדתי תלמידים בתיכון על השואה, ליוויתי והדרכתי תלמידים בפולין, קראתי ספרות שואה וצפיתי בעשרות סרטים תיעודיים ועלילתיים על השואה, ועד היום אני אוהב לקרוא ספרות שואה. מורבידי משהו, אני יודע. עדיין, כשאני מגיע לברלין אני מתמלא שמחה וחמימות כאילו הגעתי הביתה. יש בעיר הזאת קסם בלתי מוסבר, משהו צעיר וחדשני, תוסס וידידותי.

הדור שלנו מחפש דרכים להשיג דרכונים זרים, באמצעות קרובים נשכחים שעזבו מדינות ונשבעו שלא יחזרו אליהן. אנחנו מחפשים לשמור לעצמנו דרך מילוט מישראל באמצעות דרכון אירופאי נכסף, שיאפשר שהייה ועבודה במקום אחר, שם היוגורט לא עולה 5 שקלים, שם הממשלה תומכת בכל ילד במאות יורו, שם שכר הדירה מוגן מפני עליה והתעמרות של בעלי בתים ובכלל נוח יותר לגור ולחיות, בלי אזעקות, קסאמים וגראדים מדי כמה שנים.

נכון שאני לא משלה את עצמי שהכל טוב בחו"ל. ברור שלא הכל קל, ויש כאלה שמתאכזבים וחוזרים אחרי כמה שנים. קשה להגר לארץ אחרת, עם שפה שונה ותרבות שונה, לבנות חיים מחדש ולחפש עבודה, אבל לפעמים, כשקשה כאן והכל יקר, ומערכת החינוך הופכת דתית ולאומנית, אני חושב לפעמים על כך שיהיה קל יותר בארץ אחרת, שיהיה נורמלי יותר לגדל שם ילדים.

הסביבה שלי מלאה בכאלה אנשים, שארזו את החפצים ונסעו, לשליחות, ל״רילו״, ללימודים, לפוסט-דוקטורט או סתם לחפש עבודה וחיים נוחים בארץ אחרת. חלק נסעו לזמן מוגבל ולא חזרו, חלק התאכזבו וחזרו, הרוב עוד יושבים שם.

המתנגדים להגירה מנופפים בתקריות אנטישמיות בחו״ל, אבל צריך לזכור שסטטיסטית, הסיכוי שלנו להיפגע כאן בישראל בגלל שאנחנו יהודים הוא גדול בהרבה מהסיכוי להיפגע בחו"ל.

רגב מחליט בסוף הסרט (זהירות, ספויילר) להישאר בישראל ולא לחתום על חוזה לשכירת דירה בברלין, וכמוהו גם אני נשאר כאן בישראל. ככל הנראה אני יותר מדי מחובר לכאן בשביל לעזוב. אני במקרה זכיתי לגור בבית משלי, כי אבות אבותי רכשו אדמה חקלאית במרכז, והורי היו יכולים לעזור לי כלכלית, ולא הייתי צריך להתמודד עם שכר דירה שעולה מדי שנה ועם בעלי דירות חמדניים, אבל הלב והראש נודדים לפעמים במחשבות לחו"ל. המחשבה של 'אולי נקום ונברח מפה פעם' לפעמים מקננת בראש. כששר החינוך מוביל תהליכים של הדתה של מערכת החינוך הממלכתית, כשהממשלה מוציאה עוד ועוד תקציבים על תלמידי ישיבות ולכל המטרות החברתיות אין תקציב, כשבכל שנתיים בממוצע יש כאן ״מבצע״ בעזה שמכניס את כולנו למרחבים המוגנים, מתחיל להימאס.

אומרים עלינו שאנחנו דור מפונק. שאנחנו מתעקשים לגור בגוש דן, ומתלוננים על מחירי הדירות במרכז. אומרים שבכל עיר גדולה בעולם זה ככה, שככה זה בלונדון, במנהטן, בפריז, שמחירי הדירות שם מתאימים רק לאוליגרכים. זה לא צריך להיות ככה בישראל. ישראל הוקמה כמדינת רווחה, שבה אדם עובד יכול היה להתקדם למקום כלשהו בחיים. אנחנו לא רעבים ללחם, זו מחאה של מעמד בינוני, שמרגיש שהוא מצטמק ונעלם, שהוא עובד ומשלם מיסים ולא יזכה לראות דירה משלו גם אם יעבוד עד סוף ימיו. כתבתי על כך ב-2011:

״אני לא חושב שמחאה היא רק של רעבים ללחם, שיצאו לרחובות להלחם על הלחם. מעמד הביניים לא מתבייש בכך שהוא רוצה לנסוע לחו"ל פעם בשנה, פעם בשנה לצימר, לקנות בוגבו לתינוק ובייבי ביורן, ועדיין לבקר את הממשלה על כך שמחירי הדיור, הגנים ואחזקת הילדים בישראל הם מהגבוהים בעולם. אני לא צריך לקנות לבת שלי סמרטוטים כדי שתהיה לי הזכות למחות על יוקר המחיה בישראל. זו לא מחאה של שבעים, אבל גם לא מחאה של עניים מרודים. זו מחאה של מעמד הביניים, שמשלם ונותן ומקבל כלום״.

מדינת ישראל לא משכילה להבין את גודל השבר שנגרם לדור שלנו, בני 25 – 45 כיום, אותו דור אבוד שלא רואה כיצד הוא מצליח לפרנס כאן משפחה וילדים ולהגיע לדירה. הורינו הצליחו להגיע לדירה עם משכורות סבירות של בני מעמד הביניים. הדור שלנו לא מצליח לעשות זאת מבלי עזרה מההורים.

דר שלי, היום את בת שמונה. מי היה מאמין שגדלת כל כך? לדעתי כל הורה מרגיש ביום ההולדת של הילדים כאילו הרגע חזרו מבית החולים. הרי הרגע סיימת לאכול מהבקבוק והנחתי אותך על הכתף שלי וחיכיתי שעות שתעשי גרעפס ותירדמי. איך הפכת מזה לילדה החכמה, האינטילגנטית והרגישה שאת?

אתמול בערב, כששכבת במיטה לפני השינה, אמרת לי שאת מרגשת מאוד לקראת תאריך יום ההולדת שלך. אמרת לי גם שאמא מאוד חסרה לך ביום הזה, וכל תאריך כזה הוא בשבילך עוד שנה בלי אמא. ליטפתי אותך ואת הזכרת לי איך בכל יום הולדת אמא היתה מפתיעה אותך בעוגת יום הולדת בבוקר, וכששאלת אותה מי הכין את העוגה היא אמרה לך: 'הגמדים הקטנים באו בלילה והכינו', ואת היית צוחקת מזה.

ניסית לחשב כמה ימי הולדת היו לך עם אמא וכמה בלעדיה, ואמרת לי: 'היו לי שלושה ימי הולדת עם אמא. אמא נפטרה לפני יום ההולדת הרביעי שלי, אז עכשיו כבר יש לי חמישה ימי הולדת בלי אמא'. כן, יש לך כבר יותר ימי הולדת בלעדיה מאשר איתה, ונשארו רק הזכרונות. עצוב, אבל אלה החיים שלנו.

הבוקר יצאנו לבית הספר, חמושים בעוגה לילדי הכיתה שלך, מתרגשים לקראת היום המיוחד. אמרת לי שאת רוצה לחלק עוגה או ממתק לילדי הכיתה ביום ההולדת שלך ושזה חשוב לך. לא שכחת שיש שני ילדים שרגישים לחלב וצריך עבורם ממתק אחר. כזו את, אכפתית, שולטת בפרטים הקטנים ויודעת הכל.

ביום כזה אאחל לך הרבה שנים של אושר, של למידה, של דעתנות, כמו שאמא שלך היתה. את מפליאה להשתמש במילים, בכתיבה ובדיבור, שנראה שיש לך קריירה מובטחת בתחום התקשורת (לו רק היה כסף בתקשורת…). שתדעי תמיד מה את רוצה ותעשי הכל כדי להשיג את המטרות שלך. את עוד תגיעי רחוק, ילדה שלי. רק אל תגדלי לי כל כך מהר.

פורסם במקור ב-Onlife

בתי היקרה, שוב אני כותב לך מכתב לקראת שנת הלימודים החדשה. השנה את מתחילה ללמוד בכתה ג'. אני עדיין לא מבין איך גדלת כל כך. איך הפכת מהתינוקת הקטנה לאשה הצעירה שנמצאת איתי בבית? איך הפכת מהתינוקת שביקשה "אפם", שזה "עוד פעם", שאקריא לה את "תירס חם" או "מעשה בחמישה בלונים", לילדה שמגלגלת עיניים ואומרת "בסדר, עוד רגע" כשאני מעיר לה שנמאס לי להקשיב כל היום לסטטיק ובן-אל תבורי ביוטיוב שלה?

עם רוב הבעיות והעניינים הקשורים בגידול ילדים חשבתי שהצלחתי להתמודד. חיתולים, גזים, קפיצת גדילה, חוסר שינה, בקיעת שיניים ראשונות, טנטרומים של גיל שנתיים, של גיל שלוש וגיל ארבע. אנחנו חושבים שכשילד מגיע לגיל חמש, איכשהו הצלחנו להתמודד עם רוב הבעיות, השתלטנו על העסק.

הבעיה היא ששכחתי את החוק הראשון של ההורות: בדיוק כשחשבת שהבנת כבר איך מתמודדים עם משהו, יבוא משהו חדש שיאתגר אותך.

בשנה האחרונה הכרתי עולם חדש שנקרא "מי אמר מה למי בשיעור ובהפסקה". מסתבר שלבת שלי יש עולם חברתי מורכב ומסובך ברמה של טלנובלה בת אלפי פרקים. אולי זה בגלל האינטליגנציה הרגשית המפותחת שלה, ואולי אצל כולם זה דומה. זה מתחיל בערך ככה: היא אמרה להיא משהו בשיעור והיא אמרה את זה למורה, והמורה כעסה על ההיא שאמרה את הדבר ההוא להיא, ואחר כך היא כעסה על ההיא בהפסקה ואמרה להן שלא ישחקו איתה יותר ולמה היא מלשינה למורה, וזה גרם לריב גדול וכולם לא דיברו עם כולם בהפסקה. נדמה שהעולם החברתי של בת שמונה עשיר ומסובך יותר מהעולם החברתי שהיה לנו בגיל הזה, ואולי זה היה כך מאז ומעולם, גם בתקופת בית הספר שלי, וסתם הזדקנתי ושכחתי.

כשאת מספרת לי שחברה שלך רבה איתך בשיעור או בהפסקה, עד היום השתדלתי לעשות מה שעשיתי כשהיית בגן:  להמעיט בחשיבות העניין, להגיד לך "לא נורא, מחר כבר תשכחו ותשלימו". בדרך כלל זה באמת מסתדר בלי התערבות, ויומיים אחר כך את מבקשת להיפגש אחרי הצהרים עם אותה חברה, אבל לפעמים נראה שהסכסוכים האלה חורגים מהרגיל. ומה אז עושים?

החשש הזה מחרם, שלא ישחקו איתי, שלא ידברו איתי, הוא לדעתי הדבר הכי מפחיד בגיל שלך, שבו המעמד החברתי בכתה הוא החשוב ביותר. זה הולך ומחריף עם הגיל. מעטים הילדים שיכולים לגדל עור עבה מספיק כדי לא להתייחס לזה. נדמה שהיום, עם הסמארטפונים, הווטסאפ והסנאפצ'ט, וכל מה שמאפיין את דור ה-Z, זה רק מחריף, כי ענייני ניהול החברה והשמירה על המעמד החברתי ממשיכים גם אחרי שעות בית הספר. פעם ילד יכול היה לצאת בסוף היום משער בית הספר ולשכוח את הדברים האלה. היום זה רק מתחיל אחרי שעות בית הספר. מי אמר מה למי ובאיזה הקשר ובאיזו שעה ובאיזו רשת? מי ארגן חרם על מי? מי קבעה מסיבה אצלה בבית בלי להזמין את החברה הטובה שלה? מי ארגן יציאה לקניון בלי שהאחרים ידעו על זה? ילד וילדה צריכים להתמודד עם הרבה בגיל שלך.

נכון, עוד אין לך סמארטפון או טלפון בכלל, ולרוב הילדים בכתה עוד אין, אבל זה יגיע. אני מנסה לדחות את כניסת הסמארפון לחייך עד כמה שאפשר. את עדיין נותנת לי לנהל את העניינים החברתיים שלך, ומבקשת ממני לקבוע מפגשים אחרי הצהרים עם ההורים של החברות, אבל לא ירחק היום שאת תנהלי את הדברים לבד בסמארטפון שלך. ואז מה? איך אתמודד אם תבואי אלי ותגידי לי שכל הכתה עשתה עלייך חרם? איך אוכל לעזור לך? אני, כהורה, בדרך כלל מנסה לשחק אותה מבין גדול בכל דבר ויודע הכל, ובעניינים האלה נדמה לי שאני לא מבין דבר. איך מתמודדים עם חרם כזה?

אולי זה מפחיד אותי כי זה יושב על דברים שאני חוויתי כילד? כילד לא הייתי מאוד מקובל בכתה, אף פעם לא השתייכתי לקבוצת המקובלים. אני זוכר שזה הפריע לי בתקופות מסוימות בבית הספר, היו תקופות שהתרגלתי לזה. בכלל, אני לא זוכר את בית הספר כתקופה נעימה במיוחד. נראה לי שהמצב הוטב רק לאחר שעזבתי את התיכון, בצבא ואחר כך בלימודים האקדמיים. כאב, רציתי תמיד לחסוך ממך את מה שאני חוויתי. לא רציתי שתחווי השפלה, תסכול, דחיה או חרם מצד החברים. רציתי שתהיי מקובלת חברתית. אולי כשאת מגיעה אלי ואומרת שרבת עם חברה, אני מיד חושש שהנה, שוב הסיפור חוזר על עצמו, שאת תחווי את מה שאני חוויתי כילד לא מקובל. מצד שני, אולי כל הילדים חווים את זה וזה משהו שצריכים לעבור כולם? אולי זו הדרך לפתח אופי עצמאי? כשהיית תינוקת והתאמצת להגיע לצעצוע שהיה על הרצפה התאפקתי לא לעזור לך ולקרב אותו אלייך, במטרה לגרום לך להתאמץ, להתנסות ולהצליח.

תמיד קיימת הדילמה האם להתערב או לא להתערב. האם לתת לך להתמודד עם הדברים האלה לבד מחשש שאם אתערב אני אזיק לך יותר, או שעדיף בכל מקרה להתערב ולערב גורמים הקשורים בבית הספר. לפי ההמלצות של איגוד האינטרנט הישראלי, במקרה שמגלים שיש חרם או שהוקמה 'קבוצת שנאה', יש לערב את מחנכת הכתה או יועצת בית הספר בנושא ולבקש מהן להתערב. נראה לי שילד או ילדה לא צריכים להתמודד עם חרם כזה לבד. זה מסוכן מדי ועדיף להתערב. האיגוד ממליץ שלהורים יהיו כל הסיסמאות לטלפון של הילד, ושיהיה ידוע ומוסכם, כחלק מהתנאים לקניית הטלפון לילד, שלהורים יש גישה לטלפון והם רשאים לבדוק מה קורה שם כדי להגן על הילד. הבעיה היא שילדים לומדים למחוק הודעות ויש היום מספיק אפליקציות שלא משאירות עקבות בטלפון.

בכל מקרה, אני מקווה שלעולם לא תעברי חוויה של חרם חברתי ושתהיה לך שנת לימודים טובה ומהנה, שתיצרי חברויות חדשות ושתצברי חוויות טובות. שנה טובה.