ספרות שואה. תחביב מורבידי שלי
צפיתי בסרט "להתראות אדולף", ששודר במסגרת רצועת "הסיפור האמיתי" בערוץ 1. הסרט הדוקומנטרי נוצר על ידי רגב קונטס ובת זוגו, שיר נוסצקי, ממנהיגי המחאה החברתית. זוכרים את המחאה ההיא מ-2011 עם האוהלים בשדירות רוטשילד? זוכרים כמה היה כאן אופטימי לרגע?
קונטס מספר בסרט את סיפור חיפוש הדירות שלו ושל זוגתו ואת היאוש מהמצב הכלכלי, ומדגים באמצעות הסיפור שלו את היאוש של הדור שלנו בישראל, שמתמודד עם מחירי דירות מאמירים, עם יוקר מחיה מטורף, וצופה בעיניים כלות בצעירים שנודדים לברלין, לטורונטו, לארה"ב או למקומות אחרים. הדור שלנו, שלא מצליח להגיע לדירה, שלא מצליח לחסוך שקל לעתיד, שמשלם בסופר הון כסף על כל מוצר מזון, מיואש. מחירי הדירות עלו בעשרות אחוזים מאז 2011 ונראה שהממשלה לא עושה הרבה בנידון, למרות ההבטחות הרבות. רגב ושיר עושים חשבון שלא יוכלו להמשיך להתקיים כלכלית במצב הנוכחי וגם להביא ילד לעולם.
קונטס, שגדל בבית של ניצולי שואה, ספג את תודעת השואה מימיו הראשונים. הוא חובב ספרי שואה ושותה בצמא את כל המידע והסרטים על השואה, ומתמודד עם הקושי לנסות לחפש בית לגור בו בברלין. הזדהיתי מאוד עם הקטע הזה של ספרות השואה. אמנם לא גדלתי בבית של ניצולי שואה, אך בעברי לימדתי תלמידים בתיכון על השואה, ליוויתי והדרכתי תלמידים בפולין, קראתי ספרות שואה וצפיתי בעשרות סרטים תיעודיים ועלילתיים על השואה, ועד היום אני אוהב לקרוא ספרות שואה. מורבידי משהו, אני יודע. עדיין, כשאני מגיע לברלין אני מתמלא שמחה וחמימות כאילו הגעתי הביתה. יש בעיר הזאת קסם בלתי מוסבר, משהו צעיר וחדשני, תוסס וידידותי.
הדור שלנו מחפש דרכים להשיג דרכונים זרים, באמצעות קרובים נשכחים שעזבו מדינות ונשבעו שלא יחזרו אליהן. אנחנו מחפשים לשמור לעצמנו דרך מילוט מישראל באמצעות דרכון אירופאי נכסף, שיאפשר שהייה ועבודה במקום אחר, שם היוגורט לא עולה 5 שקלים, שם הממשלה תומכת בכל ילד במאות יורו, שם שכר הדירה מוגן מפני עליה והתעמרות של בעלי בתים ובכלל נוח יותר לגור ולחיות, בלי אזעקות, קסאמים וגראדים מדי כמה שנים.
נכון שאני לא משלה את עצמי שהכל טוב בחו"ל. ברור שלא הכל קל, ויש כאלה שמתאכזבים וחוזרים אחרי כמה שנים. קשה להגר לארץ אחרת, עם שפה שונה ותרבות שונה, לבנות חיים מחדש ולחפש עבודה, אבל לפעמים, כשקשה כאן והכל יקר, ומערכת החינוך הופכת דתית ולאומנית, אני חושב לפעמים על כך שיהיה קל יותר בארץ אחרת, שיהיה נורמלי יותר לגדל שם ילדים.
הסביבה שלי מלאה בכאלה אנשים, שארזו את החפצים ונסעו, לשליחות, ל״רילו״, ללימודים, לפוסט-דוקטורט או סתם לחפש עבודה וחיים נוחים בארץ אחרת. חלק נסעו לזמן מוגבל ולא חזרו, חלק התאכזבו וחזרו, הרוב עוד יושבים שם.
המתנגדים להגירה מנופפים בתקריות אנטישמיות בחו״ל, אבל צריך לזכור שסטטיסטית, הסיכוי שלנו להיפגע כאן בישראל בגלל שאנחנו יהודים הוא גדול בהרבה מהסיכוי להיפגע בחו"ל.
רגב מחליט בסוף הסרט (זהירות, ספויילר) להישאר בישראל ולא לחתום על חוזה לשכירת דירה בברלין, וכמוהו גם אני נשאר כאן בישראל. ככל הנראה אני יותר מדי מחובר לכאן בשביל לעזוב. אני במקרה זכיתי לגור בבית משלי, כי אבות אבותי רכשו אדמה חקלאית במרכז, והורי היו יכולים לעזור לי כלכלית, ולא הייתי צריך להתמודד עם שכר דירה שעולה מדי שנה ועם בעלי דירות חמדניים, אבל הלב והראש נודדים לפעמים במחשבות לחו"ל. המחשבה של 'אולי נקום ונברח מפה פעם' לפעמים מקננת בראש. כששר החינוך מוביל תהליכים של הדתה של מערכת החינוך הממלכתית, כשהממשלה מוציאה עוד ועוד תקציבים על תלמידי ישיבות ולכל המטרות החברתיות אין תקציב, כשבכל שנתיים בממוצע יש כאן ״מבצע״ בעזה שמכניס את כולנו למרחבים המוגנים, מתחיל להימאס.
אומרים עלינו שאנחנו דור מפונק. שאנחנו מתעקשים לגור בגוש דן, ומתלוננים על מחירי הדירות במרכז. אומרים שבכל עיר גדולה בעולם זה ככה, שככה זה בלונדון, במנהטן, בפריז, שמחירי הדירות שם מתאימים רק לאוליגרכים. זה לא צריך להיות ככה בישראל. ישראל הוקמה כמדינת רווחה, שבה אדם עובד יכול היה להתקדם למקום כלשהו בחיים. אנחנו לא רעבים ללחם, זו מחאה של מעמד בינוני, שמרגיש שהוא מצטמק ונעלם, שהוא עובד ומשלם מיסים ולא יזכה לראות דירה משלו גם אם יעבוד עד סוף ימיו. כתבתי על כך ב-2011:
״אני לא חושב שמחאה היא רק של רעבים ללחם, שיצאו לרחובות להלחם על הלחם. מעמד הביניים לא מתבייש בכך שהוא רוצה לנסוע לחו"ל פעם בשנה, פעם בשנה לצימר, לקנות בוגבו לתינוק ובייבי ביורן, ועדיין לבקר את הממשלה על כך שמחירי הדיור, הגנים ואחזקת הילדים בישראל הם מהגבוהים בעולם. אני לא צריך לקנות לבת שלי סמרטוטים כדי שתהיה לי הזכות למחות על יוקר המחיה בישראל. זו לא מחאה של שבעים, אבל גם לא מחאה של עניים מרודים. זו מחאה של מעמד הביניים, שמשלם ונותן ומקבל כלום״.
מדינת ישראל לא משכילה להבין את גודל השבר שנגרם לדור שלנו, בני 25 – 45 כיום, אותו דור אבוד שלא רואה כיצד הוא מצליח לפרנס כאן משפחה וילדים ולהגיע לדירה. הורינו הצליחו להגיע לדירה עם משכורות סבירות של בני מעמד הביניים. הדור שלנו לא מצליח לעשות זאת מבלי עזרה מההורים.
דר שלי, היום את בת שמונה. מי היה מאמין שגדלת כל כך? לדעתי כל הורה מרגיש ביום ההולדת של הילדים כאילו הרגע חזרו מבית החולים. הרי הרגע סיימת לאכול מהבקבוק והנחתי אותך על הכתף שלי וחיכיתי שעות שתעשי גרעפס ותירדמי. איך הפכת מזה לילדה החכמה, האינטילגנטית והרגישה שאת?
טלאת בודק לי את יד ימין, מקיש קלות על הורידים ואומר ״יש לך ורידים טובים״. לאחר מכן הוא ממשיך להתקין את הצינורות, דוקר אותי במחט ומחבר אותי למכונת השאיבה, שנראית קצת כמו מכונת כביסה. המכונה שואבת את הדם דרך הוריד, מפרידה מהדם את הטסיות ואז מחזירה את הדם דרך המחט לוריד.
דר ואני נערכים לאזכרה ביום שישי. שנינו מתלבטים מה לכתוב ולהקריא באזכרה. היא רוצה גם להקריא דברים שכתבה, ונדמה שהכתיבה הזו נהיית קשה משנה לשנה, כמו שדר ניסחה את זה: ״אני מנסה להגיד משהו חדש, אבל יוצאים לי דברים שכתבתי ואמרתי גם בשנה שעברה״. הסכמתי איתה והסברתי לה שהתחושות שלנו לא משתנות משנה לשנה, ואפשר גם לחזור על דברים. הבנתי שזה מה שהופך את זה עבורי לקשה – ההתמודדות עם הצורך לחדש כל שנה, להגיד משהו שונה. אבל אין משהו שונה, אנחנו מגעגעים לאיריס ומתמודדים עם החיים, די בהצלחה רוב הזמן. האובדן נשאר נוכח בחיים שלנו תמיד. אין הרבה מה לחדש.
אנחנו עדיין טסים לחו״ל מדי פעם עם כל המשפחה, אבל פחות מחלקת עסקים בבריטיש איירווייז ללונדון, יותר לואו-קוסט לברלין, ליוון או לבודפשט. פחות תכשיטים מ״שטרן״, יותר מ״טופ-טן״. נהנים להיזכר בך בחו״ל, בסיפורים על קניות בלונדון ועל מזוודות שכמעט לא עלו למטוס מרוב כובד.
