אז מי מגדל את הילדים? אמא או אבא?

IMG_0426

אני כותב הרבה כאן על אבהות חדשה, על אבות מעורבים, על שותפות בהורות, על אבות שלא 'עוזרים' בבית אלא 'שותפים' לגידול הילדים, אבל מחקרים מראים שהתופעה הזו, המכונה 'האבות החדשים', עדיין מתרחשת באחוזים נמוכים מאוד ממשקי הבית ממה שהיינו רוצים לראות.

מחקר חדש שנערך על ידי אור ענבי, דוקטורנט בבר אילן, בדק את מעורבות האבות במטלות הקשורות בבית ובגידול ילדים. המחקר המלא לא פורסם עדיין, וכרגע יש לנו את התמצית הזו בכתבה של וואלה. הממצאים הראו שרוב הגברים נמנעים ממטלות הקשורות בבית. גברים מבלים שעות ארוכות בעבודה, הרבה מעבר לשעות של משרה מלאה וללא קשר לתחום העיסוק שלהם. מהסקר עולה כי מעל שני שלישים מהאבות לא אספו את ילדם מהגן באף אחד מימי החול בשבוע שקדם למחקר, או אספו אותו פעם או פעמיים בלבד. פחות ופחות גברים משתתפים בפעילות מחוץ לבית אחרי הצהרים עם הילד, והם מעורבים בעיקר במטלות של שעות הערב, כמו מקלחת לילדים, מטלה שנחשבת מתגמלת יותר. רק כ-20% מהגברים העידו כי הם משתתפים במטלות של נקיון וכביסה בבית.

גברים נלחמים על חזקת הגיל הרך, אבל כמו שכתבתי כאן בעבר, לא יתכן שגברים ידרשו משמורת משותפת ושוויון בין האבות לאמהות בכל הנושא של טיפול בילדים והסדרי ראיה כל עוד הדבר הזה לא יהיה מיושם עוד לפני הגירושים, בתקופת הנישואים או הקשר הזוגי. לא יתכן שגברים יזכרו שיש ילדים  רק לאחר הגירושים או הפרידה. את הדבר הזה צריך ליישם כבר בתוך הקשר הזוגי ולא לאחר התפרקותו. גברים צריכים להיות שותפים מלאים למטלות גידול הילדים, מעסיקים ומקומות עבודה צריכים להיות קשובים לצורך הזה ולאפשר זאת. חזקת הגיל הרך צריכה להיות מוחלפת בשיקוף של המצב שהיה קיים לפני הפרידה – אם האב היה שותף מלא בגידול הילדים או מטפל עיקרי בילדים לפני הפרידה, זה צריך להישאר כך. כל עוד הגברים נשארים בעבודה שעות ארוכות ולא נוטלים חלק בגידול הילדים, שלא יבואו בדרישות למשמורת משותפת לאחר הפרידה.

יו"רית נעמ"ת, גליה וולוך, סיפרה בראיון, שלאחר שערכו סקר בקרב הצוותים שלהם במעונות היום ושאלו למי מתקשרים כשהילד חולה או לא מרגיש טוב בגן. הסקר הראה שהרוב המוחץ של המטפלות מתקשרות לאמהות. כחלק מנסיון להוביל שינוי, נעמ"ת פרסמה הוראה למטפלות להתקשר לאבות, מה שעורר תגובות כמו "איפה אשתי?", "מה קרה לטלפון של אשתי?", אבל זו דוגמה לשינוי קטן שצריך לערוך וקל לעשות.

נזכרתי במחקר של אור ענבי כשראיתי את הסרטון הזה שבו פרופסור מתראיין מהבית ל-BBC, כשפתאום הילדים נכנסים לחדר באמצע הראיון:

רוב התגובות ברשת צחקו מבת זוגו של הפרופסור, שרצה אחרי הילדים ומשתטחת על הרצפה בנסיון נואש להעיף אותם מהחדר, אבל אני דווקא הסתכלתי על תגובתו של הפרופסור לכניסה של הבת שלו לחדר, והנסיון הנואש והקר שלו לדחוף אותה אחורה. התגובה שלו הפריעה לי, אפילו כאבה לי, הדחיפה הזו אחורה כשהוא אפילו לא מסתכל עליה, ממשיך להתבונן במסך מולו ומנסה לשמור על ארשת פנים מכובדת. נכון, הוא נבוך, זה ה-BBC ושידור חי וכל זה, אבל הוא יכול היה לעשות את זה בצורה הרבה יותר אלגנטית, לחבק את הילדה, להחזיק אותה, להסביר לה שאבא כרגע מתראיין לטלויזיה ושתיתן לו להשלים את הראיון. זה יכול היה להיות הרבה יותר יפה ומרגש, אפילו טבעי ואנושי. זה יכול היה להיות מרגש כי זה היה מציג אותו באור אנושי יותר, מה לעשות? ילדים נמצאים בבית וזה חלק מהחיים כשאתה מתראיין בבית.

זוכרים את ד"ר סידני אנגלברג, המרצה באוניברסיטה העברית, שתועד כשהוא מחזיק תינוק של אחת הסטודנטיות בזמן השיעור באוניברסיטה? הנה תגובה נהדרת של גבר לתינוק ש"מפריע" למהלך השיעור ומשדר לסטודנטיות שהן יכולות להביא את התינוקות לשיעורים ולהמשיך בלימודים. תינוק זה לא "הפרעה" ולא "מטרד". זה טבעי, זה חלק מהחיים וסטודנטיות (וגם סטודנטים, אם כבר אנחנו בעניין הזה) צריכים לקבל לגיטימציה להביא תינוק לשיעורים. מקרה הפוך התרחש בסמינר הקיבוצים, כשסטודנטית הגיע לשיעור עם תינוקת לשיעור וסולקה על ידי המרצָה, בטענה שתקנון המוסד אוסר על הכנסת תינוקות לשיעור.

ילדים ותינוקות זה לא מטרד, וגברים צריכים להבין שהם שותפים מלאים לגידול הילדים ולמטלות הבית. לא עוזרים, שותפים. זה אומר שגברים יצאו מהעבודה מוקדם יותר פעמיים-שלוש בשבוע, יאספו ילדים מהגנים ומהמסגרות החינוכיות ויתחילו להיות אבות. אל תגידו "אבל מקום העבודה שלי לא יסכים לזה", תדרשו את זה ותהפכו את זה לדרישה לגיטימית.

 

פורסם בקטגוריה אבהות, נשים וגברים | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , | 25 תגובות

משפחה כן בוחרים

שומעים את השקט הזה? זה השקט שמשתרר אחרי שבכיתה ג', בפעם הראשונה מאז הגן, לא מציינים אצלנו את יום המשפחה. נשמתי לרווחה. בלי תמונה משפחתית, בלי הקדשה משפחתית, בלי יצירות משפחתיות, הסיוט עבר. השנה אין מטלות ליום המשפחה. לא צריך להדפיס שוב את אותה תמונה מגיל 3 שבה מופיעים איריס, דר ואני.

המחשבה המקורית של משרד החינוך היתה יחסית בסדר, להפוך את יום האם ליום המשפחה כדי להדגיש את השוויוניות בין נשים לגברים, אבל בדרך בין התכנון לביצוע נוצר יום זוועתי שמקדש את המשפחה הסטריאוטיפית – אבא-אמא-ילד-ילדה-כלב, ולא נותן מקום למשפחות אחרות. זה יום שבו כל ילד שנמצא במשפחה שאינה תואמת את המודל הרגיל מרגיש מודר, מפסיד בתחרות, לא תואם את הנורמה. ילדים להורים גרושים, ילדים למשפחות חד-הוריות, ילדים שהוריהם נפטרו, ילדי אומנה וילדים בפנימיות. בבתי הספר ובגנים החילוניים כבר אפשר לראות ניצני שיח לגבי משפחות חד-מיניות, אבל עדיין, המודל הרגיל הוא השולט.

קראו גם: כן, זה יום המשפחה ולא יום האם

unnamed-1

 

מערכת החינוך עדיין לא השכילה לעבור את השינוי לקראת משפחות מיוחדות או מורכבות, וחבל, כי זו היתה יכולה להיות הזדמנות לדבר על הדברים האלה, בעיקר בבתי ספר ובגנים שבהם יש שיעור גבוה יחסית של משפחות 'אחרות' לעומת משפחות 'רגילות', כמו במרכז תל אביב.

קראו גם: יום המשפחות המורכבות

בכל אופן, השנה וידאתי עם דר שאין פעילות בבית הספר ליום המשפחה, ונשמתי לרווחה שאין פעילות כזו.

– 'אתה לא אוהב את היום הזה', היא אמרה.
– 'נכון', עניתי לה.
– 'כי זה יום שמדבר רק על משפחות רגילות למרות שיש הרבה סוגים של משפחות', היא ענתה לי.
– 'נכון'.
– 'יש משפחות שבהן יש רק אמא או רק אבא, ויש משפחות שיש שתי אמהות או שני אבות, ויש את המשפחה שלנו', היא ענתה.
– 'איזו משפחה יש לנו?', שאלתי.
– 'אנחנו משפחה מיוחדת', היא ענתה, 'יש אותך ואותי, שזה אבא ובת, ויש את ארז ואייל שהם בני דודים שלי אבל גרים ליד והם כמו אחים שלי לפעמים, ויש את ענת, שהיא כמו אמא שלי, ונגה וליאור שהם כמו אחים שלי, אבל אני אומרת לחברים שהם אחים גדולים שלי'.
– 'בסדר. המשפחה שלך זה מה שאת בוחרת ומגדירה כמשפחה', עניתי לה.
– 'כן. ויש לי שתי סבתות וסבא אחד, וגם מנשה ושרה הסבא והסבתא של נגה וליאור הם כמו סבא וסבתא שלי, זה כיף שיש הרבה אנשים במשפחה', היא ענתה.

unnamed-2

והנה בתמצית, זו התובנה של ילדה בת 8 לגבי יום המשפחה – בניגוד לאימרה הפולנית הידועה, משפחה זה כן משהו שבוחרים, המשפחה משתנה ומתעצבת ומשנה צורה בהתאם לצרכים. יש קרובים רחוקים מאוד מבחינה משפחתית שאנחנו מעדיפים להתראות איתם, והריחוק המשפחתי לא משחק בכלל.

קראו גם: יום המשפחה

המשפחה המודרנית היא דינמית ולא קשורה לכללים הישנים. קרבת דם כבר אינה הקריטריון. יותר ויותר ילדים מחלקים את זמנם בין שני בתים, ילדים להורים גרושים או ילדים להורות משותפת, יותר ויותר ילדים גדלים במשפחות חד-הוריות, חד-מיניות, יותר ויותר ילדים לא מוצאים את עצמם במודל המשפחתי המסורתי של יום המשפחה. הגיע הזמן שמערכת החינוך תתן לך ביטוי ביום הזה.

טוב, אני חייב למהר, יש לי כביסה לקפל.

 

פורסם בקטגוריה משפחה | עם התגים , , , , , , , , | 4 תגובות

דור מיואש – מחשבות בעקבות צפיה בסרט להתראות אדולף

ספרות שואה. תחביב מורבידי שלי

ספרות שואה. תחביב מורבידי שלי

צפיתי בסרט "להתראות אדולף", ששודר במסגרת רצועת "הסיפור האמיתי" בערוץ 1. הסרט הדוקומנטרי נוצר על ידי רגב קונטס ובת זוגו, שיר נוסצקי, ממנהיגי המחאה החברתית. זוכרים את המחאה ההיא מ-2011 עם האוהלים בשדירות רוטשילד? זוכרים כמה היה כאן אופטימי לרגע?

קונטס מספר בסרט את סיפור חיפוש הדירות שלו ושל זוגתו ואת היאוש מהמצב הכלכלי, ומדגים באמצעות הסיפור שלו את היאוש של הדור שלנו בישראל, שמתמודד עם מחירי דירות מאמירים, עם יוקר מחיה מטורף, וצופה בעיניים כלות בצעירים שנודדים לברלין, לטורונטו, לארה"ב או למקומות אחרים. הדור שלנו, שלא מצליח להגיע לדירה, שלא מצליח לחסוך שקל לעתיד, שמשלם בסופר הון כסף על כל מוצר מזון, מיואש. מחירי הדירות עלו בעשרות אחוזים מאז 2011 ונראה שהממשלה לא עושה הרבה בנידון, למרות ההבטחות הרבות. רגב ושיר עושים חשבון שלא יוכלו להמשיך להתקיים כלכלית במצב הנוכחי וגם להביא ילד לעולם.

קונטס, שגדל בבית של ניצולי שואה, ספג את תודעת השואה מימיו הראשונים. הוא חובב ספרי שואה ושותה בצמא את כל המידע והסרטים על השואה, ומתמודד עם הקושי לנסות לחפש בית לגור בו בברלין. הזדהיתי מאוד עם הקטע הזה של ספרות השואה. אמנם לא גדלתי בבית של ניצולי שואה, אך בעברי לימדתי תלמידים בתיכון על השואה, ליוויתי והדרכתי תלמידים בפולין, קראתי ספרות שואה וצפיתי בעשרות סרטים תיעודיים ועלילתיים על השואה, ועד היום אני אוהב לקרוא ספרות שואה. מורבידי משהו, אני יודע. עדיין, כשאני מגיע לברלין אני מתמלא שמחה וחמימות כאילו הגעתי הביתה. יש בעיר הזאת קסם בלתי מוסבר, משהו צעיר וחדשני, תוסס וידידותי.

הדור שלנו מחפש דרכים להשיג דרכונים זרים, באמצעות קרובים נשכחים שעזבו מדינות ונשבעו שלא יחזרו אליהן. אנחנו מחפשים לשמור לעצמנו דרך מילוט מישראל באמצעות דרכון אירופאי נכסף, שיאפשר שהייה ועבודה במקום אחר, שם היוגורט לא עולה 5 שקלים, שם הממשלה תומכת בכל ילד במאות יורו, שם שכר הדירה מוגן מפני עליה והתעמרות של בעלי בתים ובכלל נוח יותר לגור ולחיות, בלי אזעקות, קסאמים וגראדים מדי כמה שנים.

נכון שאני לא משלה את עצמי שהכל טוב בחו"ל. ברור שלא הכל קל, ויש כאלה שמתאכזבים וחוזרים אחרי כמה שנים. קשה להגר לארץ אחרת, עם שפה שונה ותרבות שונה, לבנות חיים מחדש ולחפש עבודה, אבל לפעמים, כשקשה כאן והכל יקר, ומערכת החינוך הופכת דתית ולאומנית, אני חושב לפעמים על כך שיהיה קל יותר בארץ אחרת, שיהיה נורמלי יותר לגדל שם ילדים.

הסביבה שלי מלאה בכאלה אנשים, שארזו את החפצים ונסעו, לשליחות, ל״רילו״, ללימודים, לפוסט-דוקטורט או סתם לחפש עבודה וחיים נוחים בארץ אחרת. חלק נסעו לזמן מוגבל ולא חזרו, חלק התאכזבו וחזרו, הרוב עוד יושבים שם.

המתנגדים להגירה מנופפים בתקריות אנטישמיות בחו״ל, אבל צריך לזכור שסטטיסטית, הסיכוי שלנו להיפגע כאן בישראל בגלל שאנחנו יהודים הוא גדול בהרבה מהסיכוי להיפגע בחו"ל.

רגב מחליט בסוף הסרט (זהירות, ספויילר) להישאר בישראל ולא לחתום על חוזה לשכירת דירה בברלין, וכמוהו גם אני נשאר כאן בישראל. ככל הנראה אני יותר מדי מחובר לכאן בשביל לעזוב. אני במקרה זכיתי לגור בבית משלי, כי אבות אבותי רכשו אדמה חקלאית במרכז, והורי היו יכולים לעזור לי כלכלית, ולא הייתי צריך להתמודד עם שכר דירה שעולה מדי שנה ועם בעלי דירות חמדניים, אבל הלב והראש נודדים לפעמים במחשבות לחו"ל. המחשבה של 'אולי נקום ונברח מפה פעם' לפעמים מקננת בראש. כששר החינוך מוביל תהליכים של הדתה של מערכת החינוך הממלכתית, כשהממשלה מוציאה עוד ועוד תקציבים על תלמידי ישיבות ולכל המטרות החברתיות אין תקציב, כשבכל שנתיים בממוצע יש כאן ״מבצע״ בעזה שמכניס את כולנו למרחבים המוגנים, מתחיל להימאס.

אומרים עלינו שאנחנו דור מפונק. שאנחנו מתעקשים לגור בגוש דן, ומתלוננים על מחירי הדירות במרכז. אומרים שבכל עיר גדולה בעולם זה ככה, שככה זה בלונדון, במנהטן, בפריז, שמחירי הדירות שם מתאימים רק לאוליגרכים. זה לא צריך להיות ככה בישראל. ישראל הוקמה כמדינת רווחה, שבה אדם עובד יכול היה להתקדם למקום כלשהו בחיים. אנחנו לא רעבים ללחם, זו מחאה של מעמד בינוני, שמרגיש שהוא מצטמק ונעלם, שהוא עובד ומשלם מיסים ולא יזכה לראות דירה משלו גם אם יעבוד עד סוף ימיו. כתבתי על כך ב-2011:

״אני לא חושב שמחאה היא רק של רעבים ללחם, שיצאו לרחובות להלחם על הלחם. מעמד הביניים לא מתבייש בכך שהוא רוצה לנסוע לחו"ל פעם בשנה, פעם בשנה לצימר, לקנות בוגבו לתינוק ובייבי ביורן, ועדיין לבקר את הממשלה על כך שמחירי הדיור, הגנים ואחזקת הילדים בישראל הם מהגבוהים בעולם. אני לא צריך לקנות לבת שלי סמרטוטים כדי שתהיה לי הזכות למחות על יוקר המחיה בישראל. זו לא מחאה של שבעים, אבל גם לא מחאה של עניים מרודים. זו מחאה של מעמד הביניים, שמשלם ונותן ומקבל כלום״.

מדינת ישראל לא משכילה להבין את גודל השבר שנגרם לדור שלנו, בני 25 – 45 כיום, אותו דור אבוד שלא רואה כיצד הוא מצליח לפרנס כאן משפחה וילדים ולהגיע לדירה. הורינו הצליחו להגיע לדירה עם משכורות סבירות של בני מעמד הביניים. הדור שלנו לא מצליח לעשות זאת מבלי עזרה מההורים.

 

פורסם בקטגוריה ביקורת חברתית | עם התגים , , , , , | 5 תגובות

מה מעצבן אותי בפרסומת של יס?

צילום מסך מתוך הפרסומת של YES, אתר youtube

צילום מסך מתוך הפרסומת של YES, אתר youtube

צפיתי בפרסומת של יס לראשונה לפני כשבועיים. קשה להימלט ממנה – היא בטלויזיה, באינטרנט, בקולנוע. היא עיצבנה אותי ולא הצלחתי להבין למה. נתתי לזה שבועיים, שאלתי חברות וחברים שצפו בה מה דעתם. עכשיו הבנתי מה מעצבן בפרסומת הזו.

מה יש כאן? הילדים מתעוררים בלילה ומגיעים לסלון. האמא מתחילה לקטר לפניהם על היום שלה, רואים אותה מכניסה קופסאות אוכל לילקוטי הילדים בבוקר, ברקע בן הזוג שלה מייבש צלחות במטבח, אחר כך היא מסיעה אותם לבית הספר, מאיצה את המכונית ומבצעת חניה תוך סיבוב עם בלם היד, אחר כך רואים אותה בחוג השחיה של הילדה, בעוד הכביסה נערמת בבית. היא טובעת במכונת הכביסה, ואז רואים אותה רצה בעבודה, כשכסאות רודפים אחריה, כשהיא צועקת ״ יש לי גם קריירה! אני כבר לא זוכרת את השם שלי! אני אמא עד תשע!״. הילדים אומרים ״אוקיי״ והולכים לישון, ואז האמא מתיישבת על הספה, מתכוננת לצפות בסדרות שלה, מפוצצת עם השלט את מכונת הכביסה והמדיח, בן הזוג שוב מסתכל עליה ועושה תנועה עם הידיים של ״בסדר, אני לא מתערב״, היא מתעלמת ממנו ומתרכזת בטלויזיה, זמן לצפות בעוד פרק.

מה מעצבן כאן? הרי לכאורה הפרסומת מציגה אשה מודרנית וחדשה, שמטפחת קריירה בצד גידול ילדים. זו לא אשה מסורתית, עקרת בית, שנשארת בבית ומקדישה את עצמה לגידול הילדים.

מה שמעצבן כאן זה שהפרסומת מנציחה אי-שוויון במקום לקדם שוויון.

בעשורים האחרונים יש אכן עליה בשיעורי הנשים שיוצאות לעבודה, בעקבות המהפכה הפמיניסטית וגם בגלל התנאים הכלכליים, שלא מאפשרים לרוב המשפחות לחיות ממשכורת אחת. אלא מה, הנשים שיוצאות לעבודה, ועדיין ממשיכות להשתכר פחות מגברים על אותה עבודה, ממשיכות להיות אמהות ומטפלות עיקריות בבית, מה שיוצר את הצורך הבלתי אפשרי לג׳נגל בין קריירה לטיפול בילדים ולעמוד בציפיות הבלתי אפשריות להיות אמא מושלמת בצד טיפוח קריירה מושלמת בעבודה. נשים קרייריסטיות בעמדות בכירות תמיד ישאלו בראיונות איך הן מסתדרות עם גידול הילדים, מה שלעולם לא ישאלו גברים בתפקידים דומים. שיעור האבות שמשתתפים בטיפול בילדים וחולקים את העול שווה בשווה עולה משנה לשנה, אבל עדיין ברוב המשפחות בישראל, האמהות הן המטפלות העיקריות בילדים.

נשים רבות מתמודדת מדי יום עם התסכול המוצג בפרסומת, שנגרם בגלל אי היכולת לעמוד בציפיות. כולנו מכירות ומכירים את זה, כשבאמצע ישיבה או פגישה בעבודה רואים את הטלפון של מזכירות בית הספר או הגן, ועכשיו ברור שנצטרך לעצור הכל בעבודה ולצאת לקחת את הילד/ה החולה. אני, כאב חד-הורי לילדה בת 8, מכיר את הדברים האלה מקרוב, ותזכרו שהדברים האלה נכתבים במוצאי שבת, כשהררי הכביסה של הבית ממתינים להכנס למכונה, ואני עסוק בין לבין בתליית כביסה, בלסדר כביסה נקייה בארונות, בלוודא שהילקוט מוכן למחר, שיש חולצות נקיות לבית הספר לשבוע הקרוב ושיש חולצה להחלפה לחוג הקרמיקה אחרי הצהרון מחר, שיש תזכורת לצאת מוקדם מהעבודה כדי להסיע את בתי מהצהרון לקרמיקה בשעה 15:30 ושיש בריסטול להכין פלקט לשיעור אנגלית מחר אחרי החוג. כל זאת, ועדיין לדאוג שיהיו לי חולצות לבנות מגוהצות לעבודה לשבוע הקרוב.

כולנו כהורים, ובעיקר הורים יחידניים, יכולים להזדהות עם העובדה שהחיים שלנו מתחילים בשעה 20:30 – 21:30, אחרי שהילדים הולכים לישון. אז הטיפול בילדים מסתיים ומתחיל ״הזמן שלנו״, לצפות בסרטים ובסדרות האהובים עלינו, לקרוא ספר או סתם לנוח. מה שהיה קשה לי להזדהות איתו בפרסומת, וגם עיצבן אותי, זו הפסיביות של האב, מה בדיוק הוא עושה שם? הוא ״עוזר״ לאמא לשטוף כלים, אבל מה הוא בדיוק עושה לאורך היום? למה הוא לא משתתף בהסעת הילדים? למה הוא לא עושה כביסה? למה הוא לא נוכח בחיים של המשפחה הזו? הפרסומת היתה יכולה להיות כלי לשינוי חברתי – במקום להנציח מצב שבו האם נדרשת לעמוד בדרישות הבלתי אפשריות של ניהול בית בצד ניהול קריירה וקורסת, היתה אפשרות להראות משפחה אחרת, שבה שני בני הזוג נושאים בנטל של גידול הילדים, שהם נוכחים בחיי הילדים ומגדלים אותם ביחד. כתבתי כאן בעבר, שלפרסומאים יכול להיות תפקיד בשינוי חברתי, ושיש להם יכולת להוביל שינוי במקום להנציח מצב של דיכוי ואי-שוויון. אז למה כאן בחרו מקאן-אריקסון ויס בפתרון הקל?

בנוסף, למה האם מתייחסת לכל הדברים האלה כאל מטלות נוראיות? למה טיפול בילדים ובעבודות הבית זה עונש כל כך נוראי? אני מבין את התסכול, שנובע מהעובדה שהיא גם נדרשת להיות אשת קריירה וגם אמא מושלמת, ושבן הזוג לא ממש עוזר שם, אבל זה חלק מהעניין של גידול ילדים, לא? גידול ילדים זה לא רק כביסה מלוכלכת וכלים בכיור. גידול ילדים זה גם ללוות אותם לחוגים ולראות אותם מתפתחים, זה גם להקריא ספר, לשבת בארוחה ביחד ולדבר. אם נתייחס לכל מה שקשור בילדים כאל מטלות נוראיות, איזה מסר אנחנו מעבירים לילדים שלנו?

עוד דבר – למה תמיד נשים מוצגות כהיסטריות? למה היא נראית לנו משוגעת? נוהגת כמו מופרעת, מפוצצת מכשירי חשמל, מאיימת על הבעל והוא מגיב בסימני ידיים של ״הכל בסדר, תירגעי״? למה פרסומאים תמיד יציגו נשים כרגשניות, בכייניות, היסטריות? לא התקדמנו מאז 1950? למה לא מציגים נשים חזקות ודעתניות? על איזה סדר חברתי זה מאיים?

היו תגובות אוהדות ברשת לפרסומת, והיו נשים שנשבעו שהיום שלהן נראה בדיוק ככה. בצד הביקורות האוהדות היו גם כאלה שהגיבו בביקורות שליליות. יס הגיבו לגולשות ולגולשים שהעירו על העניינים האלה בפרסומת, שבסך הכל מדובר בפרסומת הומוריסטית שלא מתארת מצב אמיתי, שהרי נשים לא באמת טובעות בתוך מכונת הכביסה ולא באמת נמלטות מכסאות בעבודה. זו התגובה הקלאסית לביקורת על פרסומות כמו לכל ביקורת פמניסטית – לא הבנתן את ההומור, פמניסטיות חסרות חוש הומור.

צילום מסך מתוך דף הפייסבוק של חברת ״YES"

צילום מסך מתוך דף הפייסבוק של חברת ״YES"

מעניין שבין הגולשות והגולשים התנהלו ויכוחים לגבי הפרסומת, כשחלק מצדדות בהומור של הפרסומת וחלק טוענות שמה שמוצג הוא דוחה. התגובה כלפי מי שביקרה את הפרסומת היתה – למה את חופרת? למה אין לך חוש הומור?

screen-shot-2016-11-19-at-21-08-36

צילום מסך מתוך דף הפייסבוק של YES

 

כתבתי זאת כאן בעבר ואמשיך לכתוב כאן – פרסומות הן חלק מהתרבות הפופולרית. יותר אנשים נחשפים לפרסומות החוזרות האלה מאשר לתכנים האחרים בטלויזיה או ברשת. לפרסומאיות ולפרסומאים יש יכולת לתרום משהו לשינוי הסדר החברתי ולניפוץ הסטריאוטיפים המגדריים. במקום זאת הם מסתתרים מאחורי ההומור, ומנציחים מצבים חברתיים שמדכאים נשים. זה לא רק מאבק של נשים ולא מאבק של נשים בגברים, זה מאבק שיוביל לשינוי, שהחברה כולה תרוויח ממנו. ככה לא נתקדם. פרסומאים, קחו אחריות.

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה מגדר, משפחה, נשים וגברים | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 2 תגובות

ילדת יום הולדת

IMG_1460דר שלי, היום את בת שמונה. מי היה מאמין שגדלת כל כך? לדעתי כל הורה מרגיש ביום ההולדת של הילדים כאילו הרגע חזרו מבית החולים. הרי הרגע סיימת לאכול מהבקבוק והנחתי אותך על הכתף שלי וחיכיתי שעות שתעשי גרעפס ותירדמי. איך הפכת מזה לילדה החכמה, האינטילגנטית והרגישה שאת?

IMG_0423

אתמול בערב, כששכבת במיטה לפני השינה, אמרת לי שאת מרגשת מאוד לקראת תאריך יום ההולדת שלך. אמרת לי גם שאמא מאוד חסרה לך ביום הזה, וכל תאריך כזה הוא בשבילך עוד שנה בלי אמא. ליטפתי אותך ואת הזכרת לי איך בכל יום הולדת אמא היתה מפתיעה אותך בעוגת יום הולדת בבוקר, וכששאלת אותה מי הכין את העוגה היא אמרה לך: 'הגמדים הקטנים באו בלילה והכינו', ואת היית צוחקת מזה.

ניסית לחשב כמה ימי הולדת היו לך עם אמא וכמה בלעדיה, ואמרת לי: 'היו לי שלושה ימי הולדת עם אמא. אמא נפטרה לפני יום ההולדת הרביעי שלי, אז עכשיו כבר יש לי חמישה ימי הולדת בלי אמא'. כן, יש לך כבר יותר ימי הולדת בלעדיה מאשר איתה, ונשארו רק הזכרונות. עצוב, אבל אלה החיים שלנו.

IMG_0055

הבוקר יצאנו לבית הספר, חמושים בעוגה לילדי הכיתה שלך, מתרגשים לקראת היום המיוחד. אמרת לי שאת רוצה לחלק עוגה או ממתק לילדי הכיתה ביום ההולדת שלך ושזה חשוב לך. לא שכחת שיש שני ילדים שרגישים לחלב וצריך עבורם ממתק אחר. כזו את, אכפתית, שולטת בפרטים הקטנים ויודעת הכל.

IMG_0927

DCIM100GOPROGOPR9103.

ביום כזה אאחל לך הרבה שנים של אושר, של למידה, של דעתנות, כמו שאמא שלך היתה. את מפליאה להשתמש במילים, בכתיבה ובדיבור, שנראה שיש לך קריירה מובטחת בתחום התקשורת (לו רק היה כסף בתקשורת…). שתדעי תמיד מה את רוצה ותעשי הכל כדי להשיג את המטרות שלך. את עוד תגיעי רחוק, ילדה שלי. רק אל תגדלי לי כל כך מהר.

IMG_0426

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , | 18 תגובות

מכתב לבתי: לא רחוק היום שכבר לא אוכל לשמור עלייך

פורסם במקור ב-Onlife

בתי היקרה, שוב אני כותב לך מכתב לקראת שנת הלימודים החדשה. השנה את מתחילה ללמוד בכתה ג'. אני עדיין לא מבין איך גדלת כל כך. איך הפכת מהתינוקת הקטנה לאשה הצעירה שנמצאת איתי בבית? איך הפכת מהתינוקת שביקשה "אפם", שזה "עוד פעם", שאקריא לה את "תירס חם" או "מעשה בחמישה בלונים", לילדה שמגלגלת עיניים ואומרת "בסדר, עוד רגע" כשאני מעיר לה שנמאס לי להקשיב כל היום לסטטיק ובן-אל תבורי ביוטיוב שלה?

עם רוב הבעיות והעניינים הקשורים בגידול ילדים חשבתי שהצלחתי להתמודד. חיתולים, גזים, קפיצת גדילה, חוסר שינה, בקיעת שיניים ראשונות, טנטרומים של גיל שנתיים, של גיל שלוש וגיל ארבע. אנחנו חושבים שכשילד מגיע לגיל חמש, איכשהו הצלחנו להתמודד עם רוב הבעיות, השתלטנו על העסק.

הבעיה היא ששכחתי את החוק הראשון של ההורות: בדיוק כשחשבת שהבנת כבר איך מתמודדים עם משהו, יבוא משהו חדש שיאתגר אותך.

בשנה האחרונה הכרתי עולם חדש שנקרא "מי אמר מה למי בשיעור ובהפסקה". מסתבר שלבת שלי יש עולם חברתי מורכב ומסובך ברמה של טלנובלה בת אלפי פרקים. אולי זה בגלל האינטליגנציה הרגשית המפותחת שלה, ואולי אצל כולם זה דומה. זה מתחיל בערך ככה: היא אמרה להיא משהו בשיעור והיא אמרה את זה למורה, והמורה כעסה על ההיא שאמרה את הדבר ההוא להיא, ואחר כך היא כעסה על ההיא בהפסקה ואמרה להן שלא ישחקו איתה יותר ולמה היא מלשינה למורה, וזה גרם לריב גדול וכולם לא דיברו עם כולם בהפסקה. נדמה שהעולם החברתי של בת שמונה עשיר ומסובך יותר מהעולם החברתי שהיה לנו בגיל הזה, ואולי זה היה כך מאז ומעולם, גם בתקופת בית הספר שלי, וסתם הזדקנתי ושכחתי.

כשאת מספרת לי שחברה שלך רבה איתך בשיעור או בהפסקה, עד היום השתדלתי לעשות מה שעשיתי כשהיית בגן:  להמעיט בחשיבות העניין, להגיד לך "לא נורא, מחר כבר תשכחו ותשלימו". בדרך כלל זה באמת מסתדר בלי התערבות, ויומיים אחר כך את מבקשת להיפגש אחרי הצהרים עם אותה חברה, אבל לפעמים נראה שהסכסוכים האלה חורגים מהרגיל. ומה אז עושים?

החשש הזה מחרם, שלא ישחקו איתי, שלא ידברו איתי, הוא לדעתי הדבר הכי מפחיד בגיל שלך, שבו המעמד החברתי בכתה הוא החשוב ביותר. זה הולך ומחריף עם הגיל. מעטים הילדים שיכולים לגדל עור עבה מספיק כדי לא להתייחס לזה. נדמה שהיום, עם הסמארטפונים, הווטסאפ והסנאפצ'ט, וכל מה שמאפיין את דור ה-Z, זה רק מחריף, כי ענייני ניהול החברה והשמירה על המעמד החברתי ממשיכים גם אחרי שעות בית הספר. פעם ילד יכול היה לצאת בסוף היום משער בית הספר ולשכוח את הדברים האלה. היום זה רק מתחיל אחרי שעות בית הספר. מי אמר מה למי ובאיזה הקשר ובאיזו שעה ובאיזו רשת? מי ארגן חרם על מי? מי קבעה מסיבה אצלה בבית בלי להזמין את החברה הטובה שלה? מי ארגן יציאה לקניון בלי שהאחרים ידעו על זה? ילד וילדה צריכים להתמודד עם הרבה בגיל שלך.

נכון, עוד אין לך סמארטפון או טלפון בכלל, ולרוב הילדים בכתה עוד אין, אבל זה יגיע. אני מנסה לדחות את כניסת הסמארפון לחייך עד כמה שאפשר. את עדיין נותנת לי לנהל את העניינים החברתיים שלך, ומבקשת ממני לקבוע מפגשים אחרי הצהרים עם ההורים של החברות, אבל לא ירחק היום שאת תנהלי את הדברים לבד בסמארטפון שלך. ואז מה? איך אתמודד אם תבואי אלי ותגידי לי שכל הכתה עשתה עלייך חרם? איך אוכל לעזור לך? אני, כהורה, בדרך כלל מנסה לשחק אותה מבין גדול בכל דבר ויודע הכל, ובעניינים האלה נדמה לי שאני לא מבין דבר. איך מתמודדים עם חרם כזה?

אולי זה מפחיד אותי כי זה יושב על דברים שאני חוויתי כילד? כילד לא הייתי מאוד מקובל בכתה, אף פעם לא השתייכתי לקבוצת המקובלים. אני זוכר שזה הפריע לי בתקופות מסוימות בבית הספר, היו תקופות שהתרגלתי לזה. בכלל, אני לא זוכר את בית הספר כתקופה נעימה במיוחד. נראה לי שהמצב הוטב רק לאחר שעזבתי את התיכון, בצבא ואחר כך בלימודים האקדמיים. כאב, רציתי תמיד לחסוך ממך את מה שאני חוויתי. לא רציתי שתחווי השפלה, תסכול, דחיה או חרם מצד החברים. רציתי שתהיי מקובלת חברתית. אולי כשאת מגיעה אלי ואומרת שרבת עם חברה, אני מיד חושש שהנה, שוב הסיפור חוזר על עצמו, שאת תחווי את מה שאני חוויתי כילד לא מקובל. מצד שני, אולי כל הילדים חווים את זה וזה משהו שצריכים לעבור כולם? אולי זו הדרך לפתח אופי עצמאי? כשהיית תינוקת והתאמצת להגיע לצעצוע שהיה על הרצפה התאפקתי לא לעזור לך ולקרב אותו אלייך, במטרה לגרום לך להתאמץ, להתנסות ולהצליח.

תמיד קיימת הדילמה האם להתערב או לא להתערב. האם לתת לך להתמודד עם הדברים האלה לבד מחשש שאם אתערב אני אזיק לך יותר, או שעדיף בכל מקרה להתערב ולערב גורמים הקשורים בבית הספר. לפי ההמלצות של איגוד האינטרנט הישראלי, במקרה שמגלים שיש חרם או שהוקמה 'קבוצת שנאה', יש לערב את מחנכת הכתה או יועצת בית הספר בנושא ולבקש מהן להתערב. נראה לי שילד או ילדה לא צריכים להתמודד עם חרם כזה לבד. זה מסוכן מדי ועדיף להתערב. האיגוד ממליץ שלהורים יהיו כל הסיסמאות לטלפון של הילד, ושיהיה ידוע ומוסכם, כחלק מהתנאים לקניית הטלפון לילד, שלהורים יש גישה לטלפון והם רשאים לבדוק מה קורה שם כדי להגן על הילד. הבעיה היא שילדים לומדים למחוק הודעות ויש היום מספיק אפליקציות שלא משאירות עקבות בטלפון.

בכל מקרה, אני מקווה שלעולם לא תעברי חוויה של חרם חברתי ושתהיה לך שנת לימודים טובה ומהנה, שתיצרי חברויות חדשות ושתצברי חוויות טובות. שנה טובה.

 

 

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה אבהות | עם התגים , , , , , , | 10 תגובות

עם הטסיות שלי

כל חודשיים בערך אני חוזר למקום הפשע, למסדרונות של איכילוב. אני חונה בחניון ועולה לקומת הקרקע והולך דרך המסדרונות האינסופיים האלה, ארוכים ארוכים, שנדמה שנמתחים אל מעבר לאינסוף, עובר את אגף א׳ ואגף ב׳ וג׳ וכן הלאה. המסדרונות האלה, שבהם דחפתי את כסא הגלגלים של איריס כל כך הרבה פעמים, ממהר למעלית ומקווה שבלון החמצן לא יגמר בדרך. המסדרונות האלה תמיד סימנו בשבילי מוות, תמיד היו הליכה אל הסוף הבלתי נמנע. כמה פעמים צעדתי במסדרון הזה, בדרך למגרש החניה או בדרך לקניון בוייצמן כדי לקנות לאיריס משהו לאכול או בדרך לצילום רנטגן או CT.

IMG_0959

אבל עכשיו אני לא הולך למחלקה האונקולוגית ולא לאשפוז יום ולא למרפאת המעקב של הסרטן. עכשיו אני הולך לבנק הדם. פעם בחודשיים אני מגיע לבנק הדם לתרום טסיות דם (טרומבוציטים). לפני כמה חודשים נעניתי לקריאה לתרום טסיות לקרוב משפחה של ידידה שחלה בלוקמיה ועבר השתלת מוח עצם. הגעתי, תרמתי והמשכתי להגיע כל חודשיים.

IMG_0961

כל חודשיים בערך אני מגיע לכאן, נכנס לבנק הדם, ממלא טופס הצהרה על בריאות, ומתיישב על הכורסה, צוחק עם טלאת, האח המסור שמופקד על מכונות השאיבה היקרות, מזכיר לו לא להכאיב לי בוריד כשהוא מכניס את המחט, שיחשוב על דברים טובים בזמן שהוא עושה את זה ולא על דברים רעים.

IMG_0963טלאת בודק לי את יד ימין, מקיש קלות על הורידים ואומר ״יש לך ורידים טובים״. לאחר מכן הוא ממשיך להתקין את הצינורות, דוקר אותי במחט ומחבר אותי למכונת השאיבה, שנראית קצת כמו מכונת כביסה. המכונה שואבת את הדם דרך הוריד, מפרידה מהדם את הטסיות ואז מחזירה את הדם דרך המחט לוריד.

IMG_0964

עניין של שעה וחצי בערך לשאוב שתי מנות של טסיות, שתי מנות של חיים למישהו שחולה בלוקמיה וזקוק לטסיות כדי לחיות. בשבילי זו הדרך שלי להחזיר, לתקן, אולי לתת חיים, אחרי מה שנלקח ממני. אולי זו הדרך שבה בחרתי להנציח את איריס באופן פרטי, אולי זה הניצחון שלי על הסרטן של איריס, אולי זו דרך למחוק את הזכרונות הרעים מאיכילוב.

לכל אחד שמגיע לתרום יש איזה סיפור. מישהו שהוא מכיר, מישהו שהוא הכיר, בני משפחה של מישהו שחולה, חברים. כל אחד מגיע מסיבה כלשהי לתרום. היום שמעתי על ילדה בת 17 שמאושפזת באיכילוב ועומדת לעבור השתלת מוח עצם. היא עם סוג דם +A ומבקשים מאנשים עם סוג הדם הזה להגיע לתרום. הגיעו בני משפחה שלה וחברים מהקיבוץ לתרום.

אני יושב עם טלאת ואנחנו צוחקים תוך כדי התרומה. המכונה מטרטרת לידי, לעיתים אני מרגיש את הלחץ של הדם המוחזר לוריד. טלאת מזכיר לי לכווץ את כף היד בהחזרה. אנחנו יושבים, אני מדי פעם מטה את הכורסא החשמלית אחורה וצוחק שאני טס במחלקת עסקים. הוא מספר לי על הילדים שלו ועל המשפחה באום אל פאחם, אני מספר לו על החיים שלי. נוצרה כבר ידידות אחרי כמה פעמים. אני מזכיר לו סיפורים שסיפר לי לפני חודשיים והוא צוחק.

שעה וחצי בערך אורכת התרומה. תוך כדי התרומה אני לועס כדורי סידן כדי להחזיר לגוף סידן שיוצא מהדם עם הטסיות. אין כמעט תופעות לוואי, לעיתים קצת כאב ראש אחר כך. בלי סחרחורות כמו אחרי תרומת דם רגילה. אפשר לתרום כל חודשיים. מקבלים אחר כך קפה הפוך מהמכונה של טלאת והרבה סיפוק שעזרתם למישהו ואולי עזרתם להציל חיים. אפילו מקבלים חניה חינם בחניון ההנהלה של איכילוב. רק תבואו.

אז תתקשרו לאילנה מבנק הדם באיכילוב בטלפון 03-6973473 ותתאמו מועד לתרומה. אתם צריכים להיות בריאים, לא אחרי קעקועים ועם ורידים טובים. כל סוג דם יתקבל בברכה.

פורסם בקטגוריה סרטן | עם התגים , , , , , , | 9 תגובות