כאב פנטום

כאב פנטום מוגדר כתחושת כאב הנתפסת בחלק החסר של איבר קטוע. כאב או תחושת פנטום מופיעים כמעט בכל מקרי הקטיעה, ולעתים ממשיכים להופיע באופן קבוע או לסרוגין במשך עשרות שנים. מעבר לסבל הכרוך בכאב פנטום, הוא עשוי לפגוע בתפקודו של האדם הסובל ממנו. הכאב שפעמים אינו נפרד מתחושת פנטום או מכאב בגדם, נגרם מהפרעות בגדם ובעיקר עקב שינויים במערכת העצבים בכל רמותיה בעקבות הקטיעה. החל משינויים בקצות העצבים הקטועים ועד לשינויים במוח. הטיפול הקיים בכאב פנטום כולל בעיקר תרופות משככות כאב (מתוך ויקיפדיה).
 

אבא שלי ז"ל היה קטוע רגל. לעיתים, ובעיקר בעונות המעבר, הוא היה סובל מכאבי פנטום בגדם של הרגל הקטועה. הכאבים היו מתבטאים בתחושת זרם שהיה חש בגדם מדי מספר דקות. בתקופות כאלה הוא היה נכנס למיטה ושוכב, מדי פעם מתעוות מכאב, ומחכה עד שהכאבים יעברו. לאחר יום-יומיים הוא היה מסוגל לצאת מהמיטה. הכאבים היו קשורים כנראה, לקצוות עצבים שנחתכו ומדי פעם יצרו "קצרים" חשמליים שגרמו לתחושת הכאב.

עברו שנים רבות ומישהו פעם אמר לו שהתרופה הטובה ביותר לכאבים כאלה היא פשוט לקחת כדור אדוויל. הכדור חיסל לו את הכאבים כמעט לגמרי.

הבוקר הרגשתי כאב פנטום רגשי כזה.

אתמול אירחתי בבית את המשפחה לליל הסדר. היו סביב השולחן 15 בני משפחה, והיה כיף ונחמד. לפני שפגשתי את איריס שנאתי לארח, שנאתי את הבלגן במטבח ואת ההמולה בבית. איריס לימדה אותי לאהוב לארח. לתת לאנשים הרגשה טובה, שדואגים להם, שמפנקים אותם. שיאהבו לחזור לבוא אלינו. ישבנו סביב שולחן הסדר, השולחן מוקף בבני משפחה, ואני לא יכולתי להפסיק לחשוב על מי שחסרים ליד השולחן. כמו אליהו הנביא עם הכסא הריק וכוס היין, חסרו ליד השולחן איריס ואבא שלי, שנפטרו בהפרש של כמה חודשים.

איריס ודר בליל הסדר ב-2012

איריס ודר בליל הסדר ב-2012

דר ישבה לצידי, ולי היתה כל הזמן הרגשה שמשהו חסר. קראנו את ההגדה, הסתכלתי על דר. היא ישבה קצת מבוישת כי היא קצת מפחדת מסיפור יציאת מצרים. בגן סיפרו להם את הסיפור והיא מפחדת ממכות מצרים ומארבה. נו, ככה זה בת ארבע וחצי. בשלב מסוים היא התיישבה על ברכי וישבנו ביחד והתחבקנו. ניסיתי למלא את החלל שיש בה בחיבוק שלי, והרגשתי כל הזמן שמשהו חסר. בשנה שעברה איריס עוד היתה פעילה כמעט לגמרי בפסח. זה היה לפני ההדרדרות במצב הרפואי שהחלה בתחילת מאי 2012. היא עוד הלכה, נשמה בכוחות עצמה והיתה פעילה. היא היתה עייפה בעיקר, אבל פעילה. בשנה בעברה דר ואני הכנו את רוב האוכל, כי איריס היתה עייפה מכדי לעמוד במטבח לבשל. היא ישבה על הספה ליד המטבח ונתנה הוראות בעיקר. אולי הבינה שזה הפסח האחרון ושהיא צריכה להעביר אלי את מקל האירוח. טוב, להכין כבד קצוץ וסלט איריס למדתי. השנה הצלחתי (עם עזרה מהמשפחה) לארח את ליל הסדר אצלנו ולהמשיך את המסורת. אני בטוח שאיריס היתה גאה, למרות שבוודאי היו לה כמה הערות וריג'קטים.

DSC_6693

ליל הסדר 2013. משהו חסר

איך אפשר למלא את החלל שנפער בגופנו? איך אפשר להחזיר איבר שנקטע?

הבוקר הייתי עייף והרגליים כאבו לי מהאירוח של אתמול. ענת לקחה את דר לשחק בפארק ונתנה לי כמה שעות של מנוחה. הרמתי את הוילונות בחדר השינה ופתחתי את החלונות. נשכבתי במיטה והרגשתי את הרוח המערבית שנכנסה דרך החלונות. בחוץ היה שקט של בוקר חג. הרוח המלטפת הזכירה לי איך הייתי משכיב את איריס על המיטה, כשהיא התקשתה לנשום. היא אהבה כשאני פותח את החלונות ונותן לרוח הקרירה ללטף אותה. היא אמרה שזה עוזר לה לנשום, שזה מכניס חמצן לחדר. פתאום חזרתי אחורה, למאי 2012, לאיריס שסובלת במיטה, משתעלת כדי לנסות להכניס עוד חמצן לריאות. למה אני זוכר רק את הרגעים האלה, של הסוף? למה אני לא מצליח לזכור את איריס לפני הסרטן? לא מצליח להוציא את התמונה של איריס החולה מהראש.

ב-5.6.12 כתבתי: "המצב של איריס השתפר קצת בשבוע האחרון, אולי בגלל החמצן, אולי בגלל החברים ואולי בגלל שהיא פשוט מתרגלת למצב. לומדים מה כואב, איזו תנוחה יותר מקלה, איך לסדר את הכריות ועוד. בשישי ובשבת אחרי הצהרים הוצאתי את איריס עם הכורסה של הסלון למרפסת, שתשב על הדק בחוץ ותהנה מהאויר הצח. מסתבר שזה עוזר, גם רפואית וגם נפשית. היא עדיין אוכלת כמו ציפור, אבל לפחות עברה משייקים נוזליים של פירות לאוכל אמיתי כמו עוף, בולונז ופסטרמה".

בתוך הייאוש הכללי שהייתי שרוי בו אז אני מזהה עכשיו רגעים של אופטימיות, רגעים שבהם הרגשתי שאולי יום אחד הסרטן הזה יעלם.

שכבתי במיטה והרגשתי כמו שקטוע רגל מרגיש. מרגיש שהרגל לא שם, אבל עדיין מרגיש אותה לפעמים. זו תחושה מוזרה, להרגיש את האין, להרגיש פתאום את מה שנעלם. הרגשתי כאילו איריס יושבת לידי, אני מתפלל שכבר תצליח להירדם, בדמיוני יכולתי אפילו לשמוע את מחולל החמצן מטרטר בחדר, ואני מלטף לה את הגב בעיגולים. "תעשה לי עיגולים", איריס היתה מבקשת. רק כך היא היתה מצליחה להירגע ולהירדם. בדרך כלל נרדמה לזמן קצר, 40 דקות, שעה, לא יותר. אני הייתי יוצא מהחדר בשקט כדי לתת לה לישון ושוכב בסלון. אחרי 40 דקות הייתי שומע אותה משתעלת, או שהיא היתה שולחת לי הודעה לפלאפון "התעוררתי", והייתי רץ לעזור לה.

כמה זמן לא חשבתי על הזכרון הזה, שפתאום הבוקר הופיע אצלי.

כל חג או אירוע שנתי גורם לי לחשוב על הזכרון של מה שהיה בשנה שעברה. מה איריס עשתה, מה היא אמרה, איזה מתכון היא הכינה לחג. יש מתכונים שהיא לימדה אותי, ויש כאלה שהיא לא הספיקה להעביר לי, אבל אני מנסה לשחזר. כמו הרוטב לסלט איריס, שמכיל תפוזים. אני מכין את הסלט, והוא יוצא טעים, אבל לא טעים כמו שהיא הכינה. אני נזכר בטעמים, בריחות, בדברים שאמרה.

לפני כמה חודשים שלחה לי חברה קישור לבלוג שכותב אנג'לו מרנדינו, צלם ובן זוג לאשה שנפטרה מסרטן. הבלוג מכיל בעיקר צילומים שצילם, הוא מתאר איך כל דבר מזכיר לו אותה – חפצים, חגים, ימי שנה.

באותו לילה שקיבלתי את הקישור לבלוג, ישבתי כמה שעות ועברתי על הפוסטים, קראתי אחורה את הסיפור שלהם, של ג'ן ואנג'לו. זה מדהים איך שהוא מצליח להעביר את התחושה שלו, שכל חפץ בבית מזכיר לו אותה, כשהוא מספר על החוויות שעברו ביחד, ובעיקר על הסוף שלה, כשהם עשו דברים בידיעה שזו הפעם האחרונה שיעשו אותם. עברתי צילום אחרי צילום והזדהיתי עם התחושות שלו, עם המחשבות, כמי שליווה בת זוג גוססת עד הסוף. בוידאו הוא מספר על הפעם האחרונה שלקח אותה לים, ושהיא צפה במים והוא אומר: "For a minute there was no cancer". כתבתי כאן בעבר על ההדחקה, על דברים שעשינו עם חברים, ולרגע הרגשנו שאין סרטן:

"אחרי הצהרים הגיעו חברות של איריס עם הילדים ושקענו באירוח והכנת פיצות מקמח מלא. ההדחקה הטובה שוב שבה ונפרסה מעלינו כמו שמיכת פוך מפנקת. לפחות לכמה שעות" (נכתב ב-15.1.12).

אם פעם חברים וחוויות גרמו לי להרגיש שאין סרטן, היום חברים וחוויות גורמים לי לעיתים להרגיש את האין, את החוסר באיריס, את הזכרונות של הדברים משנה שעברה. זה קשה, זה תוקף אותי כשאני לא מוכן לזה, קשה להתמודד עם זה ביום יום.  משיחות עם חברות של איריס זה תוקף גם אותן. אני אולי נותן לזה פחות ביטוי חיצוני, מנסה להדחיק את ההרגשה. מנסה לשמוח בשביל דר במסיבה חנוכה בגן, כשבראש שלי תמונות של איריס עם דר מהמסיבה בשנה שעברה. מנסה להלביש אותה חגיגי לחגיגת ליל הסדר בגן, ובאותו זמן מנסה לחשוב מה איריס היתה בוחרת בשבילה ללבוש.

אני משער שזה ילך ויתעמעם, אולי אתרגל לזה בשלב מסוים. ואולי לא.

פוסט זה פורסם בקטגוריה אובדן, עם התגים , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

26 תגובות על כאב פנטום

  1. גילי א הגיב:

    דרור דרור , חופש היא משמעות שמך ולא בכדי.
    בחר לך את הרשות לכאוב ולצלול באין מתוך ידיעה כבדיוק בזמן המדוייק תצוף ותחיה את היש. בכל יום מחדש.
    איריס היתה יש גדול ולכן ברור אם כי על גבול הבלתי נסבל שהאין שהיא יהיה גדול באותה מידה.
    זה בסדר. בסדר להיות נכה רוח, לכאוב, לרצות להעלם. לא להצליח כ-ל הזמן להתנחם במה שיש.
    תחליפים אין.
    יש משמעות לקיום וגם לאי קיום.

    אתה איש בריא, גדול נפש ושפוי.
    זה הרבה יש בתוך אין גדול.
    כל יום מחדש עד שיהיה הקיום הנוכח הרגל.
    חיבוק של חיזוק ותמיכה מעוד בלתי ידועה
    גילי מירושלים

    אהבתי

  2. שירלי הגיב:

    דרור היקר,
    כמו תמיד הכתיבה שלך מרתקת אותי למסך, והתמונות בהן איריס נוכחת, כשכבר יודעים שזהו תיעוד אחרון שלה – תמיד מדמיעות.

    אתה מצליח להעביר בתיאור שלך את ההרגשה שלך ב-דיוק, רגש, כאב וכנות מדהימים.
    אני קוראת לא מעט בלוגים ובאמת שטרם "נתקלתי" בהעברת רחשי הלב בצורה כזו.

    איריס נצורה בלבך ובלב אוהביה ע"י הזכרונות הללו, והגעגועים אליה אף פעם לא יפסיקו מלהתקיים ו"לתקוף" בלי התראה מוקדמת, גם מדבר "קטן" שיזכיר אותה וגם מגדול, כמו כל אותם האירועים שהחיים מזמנים לנו.

    אני מאחלת לך ולדר שההתמודדות תהיה קלה יותר, ובטוחה שהמורשת של איריס תישמר ותהיה פעילה בציוני דרך רבים בחייכם.

    שיהיה חג שמח ואוהב.

    אהבתי

  3. רוני לזר הגיב:

    אין לי מה להגיד.
    רק שתדע שקראתי והנקתי ובכיתי נורא.

    אהבתי

  4. flashes הגיב:

    גם אחרי שש שנים הגעגוע לא פג
    הזכרונות אינם קמלים
    והאין המסוים הזה נשאר (גם אם מתמלא בו משהו חדש אחר)
    שיר שכתבתי מזמן ועדין אקטואלי במובן של האיש ההוא – החסר כל כך

    "דְּמוּתְךָ מִשְׁתַּקֶּפֶת
    מִבַּעַד לְוִילוֹן הַזְּמַן
    בְּרֵיחוֹ שֶׁל אַפְטֶר שֶיְיב
    שֶׁדָּבַק בִּסְדִינַי הַכְּמֵהִים
    לְמַגָּע אַהֲבָתךָ"

    © כל הזכויות שמורות ליהודית רשף

    מאחלת לך שהאין יתמלא
    אבל גם שישאר חסר תמיד…

    חג שמח לך ולדר

    אהבתי

  5. אלכס הגיב:

    והדמעות זולגות מעצמן…
    חשבתי עליכם בחג, שמחתי לראות את דר ואת זה שאירחת, כמו שאיריס אהבה.
    חג שמח , כמה שניתן.

    אהבתי

    • דרור כהנוביץ' הגיב:

      זה מאוד מצחיק אותי שאנשים אומרים לי "איך אתה מסתדר עם האוכל?", כאילו שאני לא יודע לבשל.
      גם אמרו לי "מה? אתה מארח את כולם אצלך? איך תסתדר?". מסתדרים. גם ככה לא אני הכנתי את כל האוכל. כל בן משפחה הביא משהו וביחד מילאנו את השולחן במטעמים.

      חג שמח

      אהבתי

  6. חן הגיב:

    כשראיתי את הכותרת של הפוסט פתאום נכמר לי הלב, פתאום קיבלתי בעיטה לבטן ואמרתי לעצמי אוי מה עשינו, אתמול ישבנו וחפרנו לך על הגעגוע ואתה בשלך שקט, או עסוק או שניהם…
    וזה כואב, החוסר הזה הוא תמיד יכאב בדיוק כמו הכאב פאנטום של אבא שלך, אבל הכאב הזה ילך וישתפר, בשבילך וגם בשביל האחרים שכל כך אוהבים את איריס.
    אני גאה בך, כל יום יותר על הכוחות שלך, על הלב העצום שלך שממשיך לפעום ולאהוב ולעשות הכל.
    ואני לא זוכרת אם אמרתי לך, בטח לא פנים מול פנים, שתמיד הייתי של איריס, וקצת מלפני שנה הכרתי אותך יותר ויותר, עד הסוף שם בעצם הכרתי אותך הכי טוב, איריס תמיד נתנה לי, בין עם עצות או משימות וגם במותה היא נתנה לי כמה חברים לחיים… שמחה שאתה אחד מהם.
    חג שמח דרור יקר, נשיקות וחיבוקים גם לדר.

    אהבתי

    • דרור כהנוביץ' הגיב:

      כולנו מתגעגעים, והחגים מעוררים בנו זכרונות. זה לא אתן שעשיתן את זה. כולנו הרגשנו את זה בערב החג.

      אהבתי

  7. חנה תדהר הגיב:

    איש יקר
    לא מכירה לא אותך ולא את איריס. יש לי אחות בשם הזה, שם שאני בחרתי לה. ניצולת לובסטר כמו שהיא קוראת לזה. כל מחלה הכי קטנה שלה מדוממת לי את הנשימה גם אם זמנית. לא יודעת למה מספרת לך.
    קראתי את הבלוג ודמעתי ולא רק מעצב אלא מהכרת החסר, מכאב הפנטום שאתה כה מטיב לתאר. חושבת על השם שלך ועל השם של דר וכל כך הרבה טמון בכם ובשמות שלכם. יש לך דרור לחוש את מה שעובר לך בנשמה ובראש ויש לך את הדרור לא להניח. הזמן לא מרפא אלא מלמד אותנו בזמן שלו לחיות עם הכאב. ובאשר לדר, היא צופנת כל כך הרבה בה ובאהבה הגלויה שלך אליה ובזו המוצפנת שלה אליך… באמת אין מילים מלבד הקלישאה של חג שמח חיים טובים ובעיקר חיים חיים ובריאות. חיבוק של אדם שאינך מכיר.

    אהבתי

  8. Dana Namdar הגיב:

    כל כמה זמן איזה קול קטן בראשי מציין שכבר מזמן "לא שמעתי" ממך, ואז משתחרר פה עוד פרק בקורותיך, ושוב אני מוצאת את עצמי יושבת מול המסך ומטפטפת…
    אין לי כל כך מה לומר פרט לזה שאני יודעת שאתם מוקפים באנשים טובים שאוהבים אתכם עד מאד, ומהזווית המוגבלת שלי נראה כאילו אתה מארגן לך ולדר חיים מדהימים למדי.
    מאחלת מינימום כאב ומקסימום שמחה, בריאות והמוווון אור!
    (אם היינו מכירים קצת יותר טוב, או בעצם מכירים… הייתי שולחת לך גם חיבוק חזק)

    אהבתי

    • דרור כהנוביץ' הגיב:

      תודה, אני משתדל לחיות חיים נורמליים ולתת לדר חוויות רגילות של ילדה. מעבר לכך, יש לה חוויות לא רגילות של ילדה, כמו לבקר בבית הקברות מדי פעם. אני חושב שהיא מסתדרת יפה.

      חג שמח.

      אהבתי

  9. ditzak2013 הגיב:

    אתמול, בבית הקברות, כשנפרדנו, לי ואני נכנסנו למכונית שלנו, ואתה נתת יד לדר, ואני המשכתי להביט בכם, דקות ארוכות, הולכים ביחד – יד ביד, לעבר הקבר של איריס. נראה היה שאתם כמעט מדלגים לשם, היתה תחושה, שהביחד שלכם, שלך ושל דר, הוא כל כך שמח, וכל כך טוב, שלא משנה היכן או עם מי אתם נמצאים.
    ובדיוק כמו שאמר פו החכם לחזרזיר…. – "אם יגיע הרגע שבו לא נוכל להיות יותר ביחד, שמור אותי בלבך, שם אני אוכל לחיות לנצח…."

    אהבתי

    • דרור כהנוביץ' הגיב:

      הצטערתי שלא יכולנו להיות ביחד בבית הקברות, ורק נפגשנו בכניסה. התמיכה שלכם בנו כל כך חשובה ולא מובנת מאליה. אוהבים ומתגעגעים.

      חג שמח

      אהבתי

  10. ליאור הגיב:

    אני פחות ותיק ממך בתחום, אבל לוח השנה יצא לי אכזרי למדי (פורים באמצע השבעה, למשל). אבל מה שאתה (אני) חייב להשלים איתו זה שאירועים לא יצאו יותר כמו שהיא היתה מארגנת אותם. אין מה לעשות- החיים אחרים עכשיו. אתה יכול ללמוד המון מלחיות עם מישהו שנושם אירוח, שיודע בדיוק מה לעשות איך ומתי ולאיזה קהל, אבל כמה שלא תלמד אי אפשר "להדבק" בכשרון כזה. אני הולך לארח ביום העצמאות (שני ימי הולדת), וברור לי שזה לא יתקתק ויזרום כמו זה יכול היה להיות. אבל גם ברור לי שהאנשים שאיתי לא יתנו לי ליפול, ולא יתנו ליום להתפרק, ושיהיה אוכל ויהיו פעילויות ושבסופו של דבר הילדים יהנו (וזה מה שהכי חשוב, לא?). ואם יהיה לי מזל, בסוף היום, אחרי שכולם ילכו, אני ארגיש אותה אומרת לי בלב שהיא גאה בי.

    וזה הצד השני של כאבי הפאנטום- כל כך הרבה ממנה נמצא בתוכך, שלפחות חלק מהזמן אתה יכול לדעת מה היא היתה חושבת ואומרת על מה שקורה (או לא קורה). תשתמש בזה כמה שאתה רק יכול. אין לי ספק שהמתכונים האבודים זה כואב (כמו שאין לי ספק שיש מספיק דברים אחרים שהיא לא הספיקה לכתוב שכואבים באותה מידה, אם לא יותר). אבל נשמע שאתה ודר נהנים לבשל יחד- מדי פעם, כשנחה עליכם הרוח (וכן, זה חייב להתאים לשניכם), אתם יכולים לנסות "בישול בלשי". שלוש-ארבע ורסיות של אותו מתכון, ואם אפשר להזמין כמה אנשים קרובים שיחוו את דעתם- מה טוב. סביר להניח שזה לא יהיה בדיוק אותו דבר, אבל טבעם של מתכונים טובים באמת הוא שהם כל פעם יוצאים קצת אחרת, ומשתבחים עם הזמן- קח את זה כחלק מהתהליך.

    מאחל לך כמה שיותר חיבוקי פנטום, וכמה שפחות כאבי פנטום,
    ליאור.

    אהבתי

    • דרור כהנוביץ' הגיב:

      השלמתי עם העובדה שהדברים לא יהיו כמו שהיו פעם. גם המאכלים. אני מנסה לשחזר מאכלים שאיריס הכינה ומתקרב לטעם שלה. זה מספק אותי.
      לארח שני ימי הולדת – קטן עליך. שיהיה בהצלחה. אני בטוח שהילדים יהנו.

      חג שמח.

      אהבתי

  11. shoshhazangrinberg הגיב:

    כמה כאב וכמה עדינות… ככה זה, איבר שנקטע, אדם שאבד, הם תמיד יהיו ברקע, מלווים את חייך, מרגישים אותם.

    אהבתי

  12. איה הגיב:

    קראתי את הפוסט בנייד ועכשיו עוד הפעם. תארת להפליא את מה שאמרתי תמיד על אמי שהלכה כל כך מוקדם. זה ממש כאב פיזי. נהגתי להגדיר את זה שכואב לי כאילו שקטעו לי איבר. לא הכרתי את המונח עליו דברת. כל כך מזדהה עם מה שכתבת. הטריות של האירועים קשה. החגים הראשונים, ימי ההולדת הראשונים. אני קוראת אותך ושמחה בשביל דר שאתה כל כך רגיש. מאחלת לך שהחגים הבאים יהיו טיפה יותר קלים שההרגלים יכנסו לחיים אבל הזכרון חשוב מאין כמוהו.

    אהבתי

  13. volcman הגיב:

    |חיבוק|

    אהבתי

  14. פינגבאק: הכסא הריק |

  15. פינגבאק: חג מלא אור | אב במשרה מלאה

  16. פינגבאק: איך מתמודדים עם מוות של בן/בת זוג | אב במשרה מלאה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s