איך לעזור לילדים להתמודד עם אובדן

photo 5

(פורסם גם ב-ynet)

אקדים ואומר שאיני פסיכולוג או בעל מקצוע טיפולי כלשהו. הדברים שיובאו כאן מבוססים על נסיוני האישי בלבד. מומלץ להתייעץ באנשי מקצוע מוסמכים. אני כותב את הדברים כדי לתמצת שיחות שיש לי עם הורים שמתקשרים או מופנים אלי בבקשה שאמליץ להם כיצד לנהוג עם הילדים במקרה של מוות במשפחה. שלא תזדקקו.

ילדים, בעיקר בגיל הצעיר, לא מבינים את משמעות המושג "מוות". תפיסת המוות מתחילה להווצר אצל ילדים סביב גיל 9. בגילאים הצעירים, מוות הוא דבר מופשט מאוד, אין להם עדיין את התפיסה שאנשים יכולים למות, הם יכולים להגיד על חבר "אני אהרוג אותו" מבלי להבין את משמעות המלים. מוות במשפחה תופס אותם לא מוכנים, מבלי יכול להתמודד עם השאלות המורכבות והמופשטות הקשורות במוות.

הכלל הבסיסי שעלינו לזכור: לא לספר לילד סיפורים. לא לספר על בן המשפחה שנסע לחו"ל, נסע למקום רחוק או דברים כאלה, כי זה יעורר בעיות בהמשך. מנסיוני עם בתי למדתי שהגישה הישירה היא העדיפה והבריאה ביותר. לענות על השאלות שמתעוררות בצורה אמיתית ככל האפשר, בהתאם לגילו ולרמת הבנתו של הילד.

הכנה לקראת המוות

אם המוות אינו פתאומי, כמו בתאונה או בהתקף לב, ובן המשפחה החולה עומד למות, ניתן להכין את הילד לקראת המוות. אצלי, דר היתה לפני גיל 4 כשמצבה הרפואי של איריס הדרדר. לפני ההתדרדרות, שנמשכה כמה חודשים, לא דיברנו איתה על מוות. כן דיברנו על מחלת הסרטן, הסברנו שהרופאים מחפשים תרופות ומנסים טיפולים שונים. לקראת המוות של איריס התחלתי לדבר עם דר על כך שהרופאים מנסים כל מיני טיפולים לרפא את המחלה, אבל בינתיים לא מצאו תרופה מתאימה, ושלאיריס קשה מאוד לנשום, והקושי הולך ונהיה גדול יותר מיום ליום.

179535_10150908160291920_2147177880_n

כיוון שהרעיון של המוות הוא מופשט מדי, כדאי להעסיק את הילד בפעילויות שהוא יכול לשלוט בהן – ציור ציורים, כתיבה, יצירה. דר, לדוגמה, היתה מציירת ציורים לאיריס, והקפדנו לתלות אותם על הקיר ליד המיטה שלה בבית החולים. הקפדתי גם לצלם אותם כשביקרתי בבית החולים כדי להראות לה שהציורים שם. זה רעיון למשהו שהילד כן יכול לשלוט בו. עוד רעיון היה לסדר אלבום תמונות. הדפסתי המון תמונות של איריס, דר והמשפחה, והיא סידרה אותן באלבום באחד הביקורים בבית החולים. עד היום האלבום הקטן מונח ליד המיטה של דר, והיא מסתכלת בתמונות מדי פעם. עוד משהו שעשיתי זה לבחור תמונות מסוימות ולהכניס למסגרת – דר בחרה תמונה אחת שתהיה בבית החולים ותמונה שניה בבית ליד המיטה שלה. לאחר מותה של איריס, נתתי לדר את התמונה מבית החולים ותלינו גם אותה ליד המיטה שלה בבית.

אלבומי התמונות והסיפורים המשפחתיים

אלבומי התמונות והסיפורים המשפחתיים

חשוב לשמור על השגרה ככל שניתן. בכל הזמן שאיריס היתה מאושפזת בבית החולים, וגם בפעמים שחזרה הביתה, דר המשיכה ללכת לגן ולחוגים באופן מסודר ככל האפשר. ההצמדות לשגרה נותנת בטחון לילד. חשוב לשמור על שגרה עד כמה שאפשר. מדי פעם היינו נוסעים ביחד לבית החולים לבקר את איריס. כל ביקור היה מלווה בהכנת ציורים ויצירות חדשות להעניק לאיריס במתנה.

ילדים מבינים וקולטים מאיתנו המון, גם אם לא נגיד להם את הדברים ישירות. כמה ימים לפני שאיריס נפטרה, דר שאלה אותי באוטו כשנסענו לבית החולים – "כשמתים אז מגיעים לשמיים?". מעולם לא דיברתי איתה על מוות לפני כן, אבל היא קלטה את הדברים מבלי שאגיד.

מה עושים ברגע המוות? 

התקבלה ההודעה על המוות. מה עושים עכשיו עם הילד? אני קיבלתי או ההודעה בבית, בבוקר כשהתכוננתי להסיע את דר לגן. לקחתי אותה בידי, ואמרתי לה: "את זוכרת שאמא מאוד חולה ואמרתי לך שהרופאים מנסים למצוא תרופה אבל למרות המאמצים שלהם, אמא מתה הבוקר. היא לא נושמת יותר, היא מתה". כך, בצורה פשוטה וישירה אמרתי לה. לא סיפרתי סיפורים. חיבקתי אותה ואמרתי לה שמעכשיו אני אדאג לה. היא לא הבינה ברגע הראשון. לאחר מכן היא ביקשה ללכת לגן. זה בסדר. היא לא היתה יכולה להתמודד עם ההודעה הזו, ורצתה לחזור לשגרה שלה. באותו יום הודעתי לגננת והיא נסעה אל הגן. בגן נתנו לה לצייר ציורים וכרכו אותם באלבום לאחר מכן, זו גם תרפיה טובה.

האם להביא את הילד להלוויה? דר היתה בת ארבע ואני חשתי שההלוויה תלחיץ אותה, כל האנשים מסביב, היא תרגיש מצוקה. בחרתי שלא להביא אותה להלוויה, היא נשארה בבית עם בת של חברים. הסברתי לה לפני כן שאנחנו הולכים להלוויה בבית הקברות, ואני מבקש שהיא תשאר בבית, ושבעוד חודש, כשתהיה מצבה וקבר מסודר אנחנו נבקר בבית הקברות. בדיעבד זו היתה החלטה נכונה.

בשבעה

צריך להבין, שהסיטואציה של שבעה יכולה להיות מלחיצה לילד. הבית מלא אנשים זרים, אין פרטיות, הוא מרגיש שההורים לא פנויים להיות איתו. דר אמרה לי: "כמה רעש היה בשבעה. לא יכולתי לישון". מצד שני, היא נהנתה ממתנות שקיבלה מחלק מהאורחים. בימי השבעה היא הלכה לגן, כדי לשמור על השגרה, ובשעה ארבע היתה חוזרת הביתה. היינו מוקפים במשפחה ובחברים והיו הרבה אנשים ששיחקו איתה והעסיקו אותה בבית.

בבית הקברות

ביקרתי לראשונה עם דר בבית הקברות יום לפני השלושים, הלכנו לבד בלי כל האנשים והקהל כדי לא להלחיץ אותה. המצבה כבר היתה מוקמת. שאלתי אותה האם היא רוצה להיות למחרת באזכרה והיא ביקשה להיות נוכחת. למחרת לקחתי אותה איתי לאזכרה.

378614_10151126797017838_224901495_n

לפני בניית המצבה, אפשר להראות לילד את הכיתוב המוצע על המצבה, להסביר לו את משמעות הכיתוב ולשאול אותו אם הוא רוצה להוסיף עוד משהו, זה חשוב.

עד היום יש לנו טקס לפני ההליכה לבית הקברות, שהוא חשוב מאוד וקשור לדברים שהם בשליטת הילד – אנחנו נוסעים לחנות הפרחים או למשתלה, דר בוחרת פרחים בצבע שהיא אוהבת או רוצה להביא, היא בוחרת את הסרט לקשור את הזר, בחרנו גם אגרטל מיוחד. חשוב לתת לילד לבחור כמה שיותר דברים שהם בשליטתו. לפני בית הקברות אני שואל את דר אם היא רוצה להכין כרטיס או ציור להניח על הקבר, היא יכולה לבחור בובה או צעצוע להביא ולהניח על הקבר. הכל בסדר מבחינתי. לאורך הזמן היא יצרה פרחים ואגרטל מקרמיקה, ביקשה לבחור בובות של פיות להניח על הקבר, בחרה אבנים מיוחדות שמצאה בחוף הים או בטיולים, להניח על הקבר, לתת לה תחושה שזו המקום שלה, פחות קר ומנוכר ויותר אישי.

2014-06-03 10.28.39

חשוב לתת לגיטימציה לילד לבקר בבית הקברות בזמן שהוא ירצה או ירגיש בנוח לעשות זאת. אני אמרתי לדר שאנחנו נלך בכל פעם שהיא תרצה. לעיתים אני מציע לה ללכת לאחר שהיא אומרת שהיא מתגעגעת. צריך גם לדעת לקבל סירוב ללכת, וזה בסדר. לא צריך לכפות על הילד לבקר בבית הקברות.

DSC_5336

השאלות

בגלל שהמוות הוא מופשט וקשה לתפיסה (גם לנו כמבוגרים), הילד יציף אתכם בשאלות קונקרטיות. איפה אמא עכשיו? היא נושמת שם? לא כואב לה? החול לא מפריע לה? איך קברו אותה? איך הורידו אותה אל הקבר? מה יש מתחת לשיש של המצבה? מה היא מרגישה? היא שומעת אותי? חשוב, כמו תמיד, לענות על השאלות האלה בכנות ולא לספר סיפורים. אני אמרתי לדר: "לאמא כבר לא כואב יותר, היא לא זזה, לא נושמת, הלב שלה כבר לא פועם, לא קר לה ולא חם לה. היא איתך במחשבות, ואם זה עושה לך טוב לדבר אליה, אז תדברי ותאמיני שהיא תשמע אותך". הסברתי לה ברמה שהיא מבינה איך התנהלה ההלוויה.

חשוב להבין שהשאלות האלה יכולות לבוא פתאום באמצע היום, בלי הכנה. בהתחלה זה מפתיע פתאום שבאמצע נסיעה באוטו הם שואלים ואומרים משהו.

אם נוח לכם מבחינת האמונה הדתית להגיד שמי שמת עולה לשמיים, זה בסדר. אני בחרתי להגיד שאמא נמצאת עכשיו במחשבות שלנו, בזכרונות שלנו. הרבה אנשים אמרו לדר שאמא נמצאת עכשיו בשמיים ושומרת עליה. היא שאלה אותי על זה ועניתי לה שהיא יכולה לבחור להאמין שהיא בשמיים או במחשבות שלה, וזה בסדר.

לעיתים הילד שואל שאלה שכבר אנחנו מחכים לתת לו הרצאה שלמה בתור תשובה, ואחרי שני משפטים הוא פונה לעיסוק אחר או שואל על משהו שלא קשור בכלל. זה בסדר, זה אומר שהוא הגיע לרמת סף מסוימת של הכלה, וכעת הוא לא מעוניין יותר לעסוק בזה. אפשר להניח לו לעבור לענין אחר.

מה עושים עם אמירה כמו "אני מתגעגעת לאמא"? לעיתים כשדר במצוקה או עצובה היא אומרת לי שהיא מתגעגעת. לעיתים היא מספרת לי שילדים העליבו אותה ואז היא היתה עצובה והתגעגעה ובכתה. אני מחבק אותה ואומר "גם אני מתגעגע לאמא. זה מאוד עצוב שאמא מתה. כולנו מתגעגעים אליה", ומסיים בזאת את ההתייחסות. חשוב גם לא להפוך את הילד לקורבן של המצב, לא לחזק את ההתנהגות הקורבנית. להראות לו שלמרות המוות, הוא עדיין ממשיך בחיים ומסוגל לתפקד.

אילו שינויים צפויים בהתנהגות הילד לאור מוות במשפחה?

תלונות על מחושים ובעיות רפואיות – הילד יהפוך קצת להיפוכונדר, יתחיל להתלונן על מחושים, כאבים ומחלות. זו תגובה טבעית למוות, חלק בגלל רצון למשוך תשומת לב, חלק בגלל מצוקה. חשוב מצד אחד לא לתת לזה יותר מדי תשומת לב, כדי לא להעצים את התלונות על מחושים ולחזק את ההתנהגות הזו, ומצד שני לא להתעלם מבעיות רפואיות אמיתיות. כשדר מתלוננת על כאבים אני מציע לה לשתות מים קרים, מציע ליטוף, חיבוק או פלסטר. אני לא מבטל את הדברים שהיא אומרת, אבל מציע "טיפול" קצר ופשוט. לא עושה מזה יותר מדי ענין.

הצמדות והישענות על המשפחה המורחבת – הילד חווה אובדן של בן משפחה, והוא כעת מחפש על מי הוא יכול להשען – אחים, דודים, סבים, סבתות. חשוב שהמשפחה המורחבת תראה נוכחות בבית, תראה לילד שיש הרבה אנשים סביבו, שעוזרים לו להתמודד ומעניקים לו אהבה.

חרדה ממחלות של ההורים והסובבים – לאחר מותה של איריס, דר היתה חרדה מכל שיעול שלי. היא היתה בטוחה שזה סימן למחלה, ושאני עומד למות. היא גם עשתה איתי חישובים – "בת כמה אמא היתה כשמתה ובן כמה אתה, זה אומר שעוד שנה תהיה בגיל שלה ואז תמות?". חשוב להסביר את ההבדל בין מחלות רגילות כמו שפעת לבין מחלה שגורמת למוות כמו סרטן. הסברתי לדר שכולנו חולים בעיקר בחורף במחלות שונות שעוברות תוך כמה ימים ולא מתים מהם, ושסרטן זו מחלה קשה מאוד, שלעיתים לא מחלימים ממנה.

דר התחילה לעשות רשימות בראש של אנשים שמתו במשפחה ולספור כמה אנשים כבר מתו וכמה אנשים עדיין חיים. הבטחתי לה שאחיה עוד שנים רבות איתה. מצד שני, היא כאילו מתכוננת למוות של אנשים. היא אמרה יום אחד על הסבתא רבתא שלה בת ה-92, שתיבדל לחיים ארוכים – "היא מאוד זקנה, עוד מעט היא תמות", כאילו היא מכינה את עצמה נפשית לכך שיש אנשים שיעזבו את עולם החיים בקרוב.

האשמה עצמית – ילדים נוטים להאשים את עצמם במוות של הורה או בן משפחה וחשוב להכיר את זה ולהסביר להם שהם לא אשמים. ילד יכול לחשוב שהוא חשב מחשבות רעות על ההורה או אמר משהו או רב עם ההורה ובגלל זה הוא מת. השבוע סיפרה לי אמא לילד שסבו נפטר מדום לב בפתאומיות, שהילד חשב שבגלל שקפץ על סבא לפני שיצא להליכה, אז סבא מת. במקרה של מוות ממחלה, זה יכול להיות פחד מזה שהוא הדביק את ההורה. דר שאלה אותי כמה פעמים איך אמא נדבקה במחלת הסרטן. הסברתי לה שסרטן זו לא מחלה מדבקת, אלא מחלה שנגרמת מזה שתאים בגוף מתחילים לא לפעול כמו שצריך והגוף תוקף את עצמו ולכן קשה מאוד לטפל בה. אמרתי לה מספר פעמים שהיא לא הדביקה את איריס, אפילו אם היתה חולה במחלות שונות כשהיתה ילדה.

האם ללכת לטיפול פסיכולוגי או לא?

דעתי היא, שלא כל ילד שחווה אובדן של בן משפחה חייב מיד ללכת לטיפול פסיכולוגי. יש לעקוב אחרי התנהגות הילד, לזהות אם יש שינויים חריגים בהתנהגות, שלא עוברים זמן רב, לראות אם הילד מרגיש במצוקה. אם כן, אפשר לפנות לטיפול. לא חייבים לפנות לטיפול מיד. רצוי לטפל בבעיות חריגות ולהפסיק את הטיפול לאחר שהבעיות נפתרו. לא צריך לתייג ילד כזה כילד בעייתי.

סיכום

זכרו, ככל שאנחנו נתייחס אל הילד כאל בוגר בענין המוות, נענה על השאלות בכנות, לא נסתיר ולא נספר סיפורים, הילד יקבל את המוות בצורה יותר "בריאה", ידע גם הוא להתמודד עם המוות ולהסביר לאנשים אחרים מה קרה. ילדים שקיבלו תשובות כנות יודעים גם לענות בכנות על שאלות שחברים ואנשים שואלים אותם, מבלי לעשות עניין גדול מהעובדה שחוו מוות במשפחה. חשוב להראות לילד שהחיים ממשיכים, שהוא גם מאושר ויש לו חברים ועיסוקים מלבד המוות.

DSC_8577

החיים ממשיכים. דר בטיול ברמת הגולן

 

 

 

פוסט זה פורסם בקטגוריה אובדן, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

14 תגובות על איך לעזור לילדים להתמודד עם אובדן

  1. ditzak2013 הגיב:

    דרור אהוב, אני מלאת הערצה להתמודדות שלך, לדרך בה אתה ממשיך לגדל את דר, באותה הרוח בה איריס רצתה שדר תגדל, ולמרות שאיריס איננה, היא חיה בתוכך, בדר, בנו, כל הזמן.
    אוהבת.
    דיצה

    Liked by 1 person

  2. animo12 הגיב:

    אני אמנם כבר סבתא אבל התמודדתי בעבר עם האובדן. הילדים היו יותר מבוגרים מדר אבל ההתמודדות קיימת בכל גיל. אני יכולה רק לחזק אותך בהתנהלותך . בהתחשב בנסיבות – לא יכולת ואינך יכול להגיב ולהסביר יותר טוב. אשריה של הילדה שאתה אביה. ♥

    Liked by 1 person

  3. motior הגיב:

    רשומה חשובה ועצובה… העצות נשמעות לי מאוד טובות והגיוניות (וכמובן הן מסוג העצות שאנחנו לא רוצים להזדקק להן)

    Liked by 1 person

  4. דרור אני מלאת כבוד על התמדדות שלך ועל היותך אבא נפלא לדר ממני קרן גולדפרב

    Liked by 1 person

  5. ליאור הגיב:

    תודה דרור- נשמר ותוייק. הכי תמציתי, מדוייק ונגיש שיכול להיות.
    בייחוד ההתייחסות למתן שליטה לילד זה משהו שלא נתתי לו מספיק מקום עד היום, והשארת לי הרבה חומר למחשבה.

    Liked by 1 person

  6. Sharon Cohen Yigal הגיב:

    הכל נכון, רציונלי ומרגש. כמה יפה מצידך שאתה לוקח את הזמן ומעלה את הדברים על הכתב לטובת הציבור.
    (תיקון קטן של טעות מלאה במשמעות- "לאחר שהבעיות נפטרו" צריך להיות נפתרו)

    Liked by 1 person

  7. חן הגיב:

    דרור אהוב,
    תודה רבה… לפעמים השיחות שלך עם דר, והתובנות שאתה כותב ממלאים גם אצלי איזה רציונאל, ולפעמים אני מרגישה שגם אצלי משהו מתגבש ומסתדר

    אהבתי

  8. yara113 הגיב:

    מעריצה אותך על ההתמודדות והעולאת הנושא כדי שמי שמתמודדים ילמדו כיצד להתודד ולא לפחד או להדאיג או לספר סיפורים. האמת והשיחה הישירה הם הכי חשובים.
    אגב במשפחות שומרות מסורת לוקחים ילדים גם קטנים מאוד לבית הקברות, לדעתם זה חלק מהחיים וחשוב שיראו גם את הצד הלא נעים של החיים. כך אמרה לי בת דוד שלי בעבר. במקומות מסודרים יש סדנאות למשפחה יחד עם הילדים, זה טוב וזה עוזר ונותן כלים למי שאין. למזלך הילדה שלך נבונה ומבינה בדרכה שלה. וטוב שאתה מאפשר לה לבחור.
    ישר כוח.

    אהבתי

  9. מיה הגיב:

    אתה לא פסיכולוג? אולי לא למדת פסיכולוגיה, אבל אתה בהחלט מומחה בפסיכולוגיה…

    Liked by 1 person

  10. פינגבאק: איך מתמודדים עם מוות של בן/בת זוג | אב במשרה מלאה

  11. פינגבאק: בשיבה טובה | אב במשרה מלאה

  12. Tal Stroselsky הגיב:

    קודם כל אני בן 11
    ולפני 8 חודשים נפטר לי האבא
    ואני רוצה להגיד לך תודה רבה אני כבר מרגיש יותר מדי טוב נתת עצות טובות
    תמשיך ככה!!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s