איך מתמודדים עם מוות של בן/בת זוג

10500523_596756263778519_2852735536946581846_n

הבלוג הזה עוסק הרבה באובדן. השאלה היא איך מתמודדים עם אובדן של בן/בת זוג. מה עושים עכשיו, שעה אחרי הטלפון הנוראי, שעתיים, שבוע, אחרי השבעה, איך ממשיכים בחיים ויוצאים מזה. שאלת ההתמודדות נשאלת הרבה בקבוצות ובפורומים של אלמנות ואלמנים. ״מה אני עושה עכשיו?״, ״איך אני חיה עכשיו בלעדיו?״. אנסה לסכם כאן את התובנות שלי ממה שעברתי.

אני ליוויתי את בת הזוג שלי, איריס גולדמן-כהנוביץ׳, במשך שנתיים של מחלת סרטן ארורה ואכזרית. ביולי 2010, ביום הולדת 38 שלה, היא גילתה גוש קטן בשד ועוד גוש אחד בבלוטות הלימפה בבית השחי. הכל היה אמור להיות קל בגלל הגילוי המוקדם, אבל לאחר כמה חודשים התברר שהסרטן שבו איריס חלתה הוא מאלה שלא מגיבים לשום טיפול. ההתמודדות עם המחלה היתה קשה מאוד עבור שנינו. בשבילי, לראות את בת הזוג שלי דועכת מיום ליום, יכולה לעשות פחות ופחות, מתקשה לנשום עם כל תוספות החמצן שהוזרמו לראותיה, זו היתה חוויה קשה מנשוא. הבנתי את זה רק אחרי שהיא מתה. כשהייתי בתוך המירוץ הזה בין מרשמים, תרופות ואשפוזים לא נתתי לעצמי כמעט מקום לעצור ולחשוב. המחשבות הגיעו אחרי המוות שלה, כשפתאום מצאתי שיש לי המון זמן פנוי כשאני לא צריך לרוץ לבתי מרקחת ולבית החולים.

ביולי 2012, אחרי שנתיים של מחלה, קיבלתי את הטלפון שבו נאמר לי שאיריס מתה בבית החולים. יום לפני כן עוד חגגנו לי יום הולדת בבית החולים ונפרדתי מאיריס בנשיקה. כמה שמתכוננים למוות, הוא עדיין מפתיע. למרות שהיה לי ברור בשבוע האחרון לחייה של איריס שזה כבר הסוף, עדיין הטלפון הראשון השאיר אותי מבולבל. החיים שהכרתי עד אותו רגע, עם חלומות על חיים משותפים, הסתיימו. התחיל פרק חדש. לא הבנתי מה קורה איתי, באו מאות אנשים הביתה, אחר כך להלוויה ולשבעה. זה היה סוג של אירוח מתמשך של אנשים, שלא נתן לי מנוח, כנראה מהסיבות הנכונות. בלילות, כשהבית התרוקן ודר כבר ישנה, ישבתי במטבח וחיפשתי תמונות במחשב, העלתי תמונות לפייסבוק וכתבתי ליד כל תמונה איזה סיפור היא מזכירה לי ובאילו נסיבות היא צולמה.

אחרי השבעה הגיעה הריקנות הגדולה. כעסתי על איריס, שהשאירה אותי לבד, הרגשתי כמו בן זוג שאהובתו עזבה אותו ביום אחד. עשיתי את הדברים בלי חשק, לנסוע לעבודה, לחזור, לקחת את דר לחוגים, ללכת לישון, להתעורר בלילה, להירדם שוב, לקום בבוקר, להכין את דר לגן ולהסיע אותה, לנסוע לעבודה, לחזור הביתה. מאוד היה חשוב לי לשמור על השגרה. השגרה נתנה לי בטחון, למרות שכאמור עשיתי את הדברים בלי חשק, בלי תשוקה, בלי הנאה.

מה עושים עכשיו? הדבר הגרוע ביותר שאומרים למישהו שהתאלמן זה ״תהיה חזק״. אצלנו באלמנות ה״תהיה חזק״ הזה הוא בדיחה. לא צריך להיות חזק. מותר להיות חלש, לבכות, להתאבל, להתגעגע, לכעוס, גם לצחוק לפעמים. זה טבעי וזה בסדר. זה טבעי לרצות להישאר במיטה כל היום ולהשאר בדכאון, ולא לרצות לתפקד, אבל גם טוב להכריח את עצמך לצאת מהמיטה בבוקר ללא חשק או תשוקה, לעשות את הדברים בכל בוקר, כי השגרה תציל אותך בסוף. השגרה תוציא אותך מהמנהרה האפלה שבה שקעת עכשיו, צריך לקום ולהמשיך ללכת לכוון האור. כמו עם הילדים, שרצוי לתת להם להתמודד עם המוות בתחומים שבהם יש להם שליטה כמו ציורים, תמונות וכתיבה, גם לנו, ההורים זה עוזר. ניסיתי להתרכז בדברים שיש לי עליהם שליטה בחיים שלי. במוות אני לא יכול לשלוט. בכביסה, בעבודה ובקניות אני כן יכול לשלוט. עוד סיבה שאני מצאתי כדי להכריח את עצמי לתפקד היתה דר, הבת שלי, שצריך להסיע אותה לגן כל בוקר ולאסוף אותה אחרי הצהרים. השגרה היתה חשובה גם לה, להבין שהחיים נמשכים, שאבא שלה מתפקד ושלא הכל התפרק בחיים שלה.

על איך לסייע לילדים להתמודד עם מוות ניתן לקרוא כאן

התשובה שאני נותן למישהו שעכשיו התאלמן ושואל ״מה עושים עכשיו?״ היא ״נושמים עמוק ועוברים את זה, שעה שעה, יום אחרי יום, נושמים וממשיכים״, כמו כורה שנתקע במכרה חשוך ומנסה לזחול ולחפש את פתח היציאה. זה קיטשי, אבל בסרט ״נדודי שינה בסיאטל״ טום הנקס אומר את זה במונולוג המרגש ביותר: ״אני אקום מהמיטה בכל בוקר, אנשום פנימה והחוצה כל היום, ואחרי זמן מה לא אצטרך להזכיר לעצמי לקום מהמיטה ולנשום פנימה והחוצה, ואחרי זמן מה אני אני לא אצטרך לחשוב על כמה היה לי טוב ומושלם לתקופה מסוימת.״

השגרה נותנת תעסוקה, משחררת את המוח לחשוב על דברים אחרים. מנסים לעבור את השעה הקרובה בלי לחשוב עליה, בלי לבכות, בלי להשבר. בהתחלה זה קשה, אבל הנה, פתאום עברה שעה ולא חשבנו עליו/עליה. זה בסדר. עכשיו לשעה הבאה. אחרי כמה פעמים כבר לא מסתכלים על השעון והנה עבר חצי יום. מותר להשבר באמצע, מותר לבכות, מותר להיות עצובים. כל דבר הרי מזכיר לנו אותו/ה. כל שיר ברדיו, כל ריח של בגד, כל תמונה או חפץ. זה בסדר להיזכר, זה בסדר לבכות.

השגרה נתנה לי את היכולת לעבור יום אחרי יום, ופתאום מגיע היום ה-30, האזכרה וגילוי המצבה. שוב התמודדות, שוב חזרתי להלוויה, לחיבוקים, ל״תהיה חזק״. בסדר, גם זה עבר. השעות הקשות ביותר הן השעות האלה בערב, כשהייתי נשאר לבד בבית. פתאום הבית כל כך גדול וריק, המיטה כל כך רחבה וריקה, נדמה שההד חוזר מהקירות ומכה אותי בכל פעם. היה קשה מאוד לחזור לשגרה. באותה תקופה דר היתה בחופש גדול, ועסקתי בעיקר בתכנון תכניות להעסיק אותה בחופש. קראתי לזה ״קייטנת אבא״.

חשוב מאוד להישען על כל רשתות התמיכה החברתיות והמשפחתיות שיש לכם באותו רגע. אם זה חברים או משפחה שיכולים לסייע לכם עם המטלות, לעזור עם הילדים. זה כל כך חשוב בתקופה הזו. ההורים של איריס התחילו לקחת את דר אליהם לילה בשבוע בתקופה הזו, וזה היה לי טוב. זה נתן לי אויר לנשימה, לצאת קצת מהבית, לישון, לנוח, אפילו לבלות. חברות לימדו אותי לשתות אלכוהול בפעם הראשונה. למדתי לצחוק, לשכוח קצת מהכל לכמה רגעים. להסיר מעלי את משקל העולם הכבד הזה, אפילו אם זה רק לכמה שעות. עם זאת, כשדר לא היתה בבית ונשארתי לבד הרגשתי ריקנות ודכאון. עד אותה נקודה דר היתה הסיבה שהכריחה אותי לתפקד, וכעת כשהיא לא נמצאת הרגשתי מרוקן מאנרגיה.

החגים הכי קשים. בחגים מרגישים את האובדן בצורה הקשה ביותר. הכסא הריק הזה של בן/בת הזוג זועק לשמיים בשולחן החג. נזכרים מה היה בשנה שעברה, איפה כל אחד ישב, נזכרתי מה איריס הכינה וכמה זה היה טעים. קראתי לזה פעם ״כאב פנטום״ שתוקף אותך בלי התרעה מוקדמת. צריך לדעת שזה קורה, ושזה טבעי וזה בסדר להרגיע רע בחג, ולבכות בארוחת החג. צריך גם להבין ולקוות שעם כל חג שעובר, זה נהיה קצת פחות כואב. השנה, לאחר שלוש שנים, הצלחתי לעבור בשלום את חגי תשרי ואת חנוכה בלי כאב פנטום כזה.

עובר יום ועוד יום, ופתאום זה חודשיים ושלושה וארבעה. התחושה טובה יותר מצד אחד, כבר התרגלתי לקום כל בוקר לעבודה ולשגרה, ומצד שני נשארת הבדידות. אוקי, נניח שעל הטראומה של בת זוג שמתה התגברתי, מה עכשיו עושים? מתחילים לצאת כמו בגיל 20? למה זה מגיע לי? עד שכבר שכחתי את עולם הדייטים אני צריך לצאת לשם שוב?

ויוצאים. עם כל המטען שאנחנו סוחבים. כמו תמיד, בהתחלה זה מלאכותי. הייתי צריך להכריח את עצמי לצאת, ואני מודה שאפילו נהנתי לכמה רגעים. אחרי כמה דייטים הגיעה הדחיה, הרגשתי ששוב עזבה אותי מישהי ושבחיים לא אמצא מישהי. שוב כעסתי על איריס שהשאירה אותי לבד.

תתכוננו גם שהסביבה, שאמרה לכם כל הזמן שאתם צריכים להתקדם, פתאום תרים גבה. אנשים ידברו עליכם מאחורי הגב, קצת ברשעות ובפולניות – ״הגופה עוד לא התקררה והוא כבר יוצא עם מישהי״. צריך לפתח קצת עור של פיל בעניין הזה, פחות להתרגש מלשונות רעות ולהתמקד במה שעושה לכם טוב כרגע. אתם לא חיים בשביל העולם, אתם חיים בשבילכם.

אצלי זה קרה, בלי שהתכוונתי. פגשתי את ענת. ענת היתה חברה של איריס והכרתי אותה לפני כן, ואיכשהו זה קרה והתחלנו להיות ביחד. בהתחלה עם הרבה רגשות אשמה, עם תחושה שאני בוגד בזכרון של איריס. צריך להבין שגם זה טבעי. כמה שאיריס השביעה אותי שלא אשאר לבד, עדיין הרגשתי קצת לא בסדר שאני עם מישהי חדשה. צריך לתת לעצמנו זמן להיפתח. להשתחרר מרגשות האשמה ולהחליט ״אני ממשיך בחיי״. יכול להיות שזה יקרה במקרה, יכול להיות שזה יקרה בהחלטה מודעת להכריח את עצמנו לעשות את זה. צריך להבין שזה יכול להיכשל, שאנחנו נמצא את עצמנו שוב לבד, אבל זה חייב לקרות. חייבים לנסות להיפתח למישהו חדש. ענת פעם אמרה לי שלהיות עם אלמן זה קשה, כי בניגוד לגרוש, אין לו קלוז׳ר עם בת הזוג שלו, היא תמיד תישאר כזכרון אהוב שלו, היא תמיד תהיה המושלמת שאי אפשר להתחרות בה. גרוש לא עומד כל שנה על הקבר ואומר כמה הוא מתגעגע לבת הזוג שלו. צריך להבין שאלה יחסים מסובכים. לא כל אחד ואחת מתאים לחיות עם אלמן או אלמנה, לא כל אחת מתאימה לשאת את המטען הזה של בן זוג אלמן, עם או בלי ילדים. צריך להבין גם שבת הזוג המתה לא היתה מושלמת, לכולם היו ויש חסרונות. אם זה לא מסתדר, כנראה שזה לא האדם המתאים בשבילכם כרגע. צריך מישהו עם הרבה רגישות, אינטילגנציה רגשית ויכולת לשים את עצמו לרגע בצד ולא במרכז ברגעים הנכונים, כשהזכרונות עולים, באזכרה השנתית, להבין שיש ותמיד יהיו רגשות לבת הזוג שמתה, ושזה בסדר וטבעי.

ועדיין, שלוש וחצי שנים אחרי, אני נוהג באוטו ומקשיב לשיר הזה ופתאום דמעות עולות בעיני. רק הפעם אלה דמעות של אושר, שהנה, זה קרה.

יום אחד זה יקרה
בלי שנרגיש, משהו ישתנה
משהו יגע בנו, משהו ירגע בנו
ולא יהיה ממה לחשוש.

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד
זה יבוא בטוח בעצמו
כאילו היה שם תמיד
וחיכה שנבחין בו

וזה יבוא, אתה תראה
הידיים הקפוצות יתארכו
והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל
זה יבוא, כמו שהטבע רגיל
להיות שלם עם עצמו.

 

פוסט זה פורסם בקטגוריה אובדן, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

10 תגובות על איך מתמודדים עם מוות של בן/בת זוג

  1. איילת הגיב:

    מקסים, והפוסט הזה הגיע מבחינתי בדיוק בזמן. אני קצת אחרי השלושים, עם תחושת הריקנות… עובדת על אוטומט. מאחלת לעצמי גם להגיע יום אחד, שוב, למקום הטוב בחיים. תודה על הפוסט.

    Liked by 1 person

    • svizner הגיב:

      שמחה בשבילך! מגיע לך שיהיה לך טוב וזוגיות זה לא מותרות. לאיריס תמיד יהיה את המקום שלה אצלך בלב והיא תמיד תהיה אמא של דר. היית הרבה שנים בעל של ואבא של. שמת את עצמך בצד ולא קצת. עכשיו תורך!

      הלב מתרחב ויש בו מקום לאהוב ולחיות בזוגיות עם ענת.
      מאחלת לך הרבה הצלחה ואהבה, לשניכם 🙂

      Liked by 1 person

  2. גן-יה הגיב:

    אני כבר 31 שנים אחרי… השבוע, לו היה חי, היה חוגג 60. איכשהו, המחשבה על כך תפסה אותי ממש לא מוכנה. הרי הוא לא זכה לחגוג 29 וזה אומר שהוא מת יותר שנים ממה שחי… הבן המשותף שלנו כבר בן 34! יותר מבוגר ממה שהוא היה כשנפרד מאיתנו…
    אחד המשפטים שחזרתי ואמרתי בשנים הראשונות היה שאפשר לחיות עד 120 גם מבלי להתנסות ב"חוויה" הזאת, היא לגמרי מיותרת, אך, כנראה, מישהו או משהו זימן לנו התנסות מהסוג הקשה הזה, שהופכת אותנו ל… רגישים יותר / מודעים יותר / מבינים יותר / מעריכים יותר… לא יודעת, משהו אחר. בכל מקרה יותר. "אין דבר שלם יותר מלב שבור" אמר הרבי מקוצק ואני מוסיפה ואומרת שהלב המתאחה מתחזק והולך ומתעצם ומתמלא בכל מה שיש לחיים להציע. והחיים חזקים יותר מהכל. מניסיון… עלית על דרך המלך!

    Liked by 1 person

  3. קרן הגיב:

    אנחנו לא מכירים וכנראה גם לא נזכה להפגש.אני "אלמנה" טרייה קצת אחרי ה 30.
    קוראת את הבלוג שלך עוד לפני ה….והוא מלווה אותי בשלבים שלי ונותן לי נקודת מבט של גבר.
    בן זוגי נפטר מסרטן במוח לפני קצת יותר מחודש.
    מייד אחרי השבעה ידעתי מה אני צריכה לעשות.
    בחרתי בחיים ואני מנסה לחיות אותם בתשוקה.
    למדתי הרבה ממך!!!ואתה אפילו לא יודע שלימדת.

    Liked by 2 אנשים

  4. חנה הגיב:

    מרגש מה שכתבת ומרגשות התגובות של כל מי שאתה נותן להן ולהם כוח. שאהבה תמשיך ושגם הזיכרון ילווה אותך בטוב וברע ושיהיה טוב!

    Liked by 1 person

  5. ethy ab הגיב:

    האהבה תמיד מנצחת. החיים נותנים לנו את הכוח להמשיך,
    אני בחרתי בחיים, הזכרון,תמיד ישנו והוא לא נעלם.
    שמחה שיש לך חיים עם מימד חיובי. רק כך מתגברים.
    מאחלת לך רק טוב לך ולסובבים אותך.

    Liked by 1 person

  6. אני עדיין צעירה כלכך, רק בת 26 ועוד לא נשואה אבל מצליחה להתחבר כלכך למילים שלך. תודה על שאתה פותח נושא שלפעמים מרגיש כמו טאבו ולמרות שעוד לא חוויתי אובדן של מישהו כה מרכזי בחיי מרגש אותי לראות שמתישהו, ולמרות הקושי שלא נגמר, החיים ממשיכים ואפילו באושר. שמחה בשמחתך על שמצאת אהבה חדשה, מגיע לך ומגיע לאיריס שבטוח מחייכת לה 🙂

    Liked by 1 person

    • קרן הגיב:

      לך אני באמת רוצה לומר..את צעירה חייך לפנייך .את לא צריכה להיות פה.עזבי את הנושא הזה הוא לא בשבילך.
      שלעולם לא תדעי צער ולא תצטרכי להתנסות

      אהבתי

  7. ל הגיב:

    תודה לך
    תודה

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s