להתראות אבא

אוהבים אותך, אבא

אוהבים אותך, אבא

אני כותב את הדברים הלילה, כשאבא שלי שוכב במיטת בית החולים, כשהוא נע בין חיים ומוות. הרופאים לא מצליחים להתגבר על דלקת הריאות, והגוף קורס לאט לאט.
בחיים של אדם מגיע הרגע שבו הוא צריך להתמודד עם מוות של הורה, מבוגר או צעיר. אבא שלי לא זקן במונחים של היום, בסך הכל בן 67, ועדיין הכנתי את עצמי ליום הזה שבו הוא יעזוב את העולם. אין בי צער, רק געגועים של ילד קטן שמעריץ את אבא שלו ומתגעגע אליו.

אבא נפצע בסוף שירותו הצבאי בצנחנים, ב- 1963, לאחר צניחה לא מוצלחת ("נר"), שבר שלש חוליות בגבו והוכר כבעל כושר לקוי, אבל למרות זאת לא שוחרר מהצבא וסיים את שירותו הצבאי באופן מלא. במלחמת ששת הימים הוא לא גויס עקב מצבו הרפואי, אבל התנדב לשירות ונלחם בירושלים ואחר כך הועבר לחזית ברמת הגולן. אחרי מלחמת ששת הימים, כשאבא שלי חזר שלם מהמלחמה, החליטו אמא ואבא שלי להתחתן. החתונה נערכה באולמי 'תכלת' ברחוב שיינקין בתל אביב, שאחר כך הפכו להיות מקדונלד'ס וסופר פארם. בשנת 1970 נולדה אחותי, אפרת, וב-1973, חודשיים לפני מלחמת יום הכיפורים, אני נולדתי. אולי בזכותי אבא שלי ניצל במלחמה, כי שבועיים לפני המלחמה הוא היה אמור להיות מגויס לשירות מילואים במוצב המזח בתעלה, ובעקבות הולדתי, ביקש לשנות את מקום השירות והועבר ליחידה של חר"פ באילת, והיה חובש בתאג"ד שהוקם שם במלחמה. הם טיפלו שם בפצועים שהועברו מסיני. כל מי שהיה במוצב המזח ביום הכיפורים נהרג או נפל בשבי המצרים.

במילואים ב- 1976, בזחל"ם שעשה פטרולים בגבול ירדן, אבי סבל קשות מהשברים בגבו בגלל הקפיצות של הזחל"ם, אבל לא ביקש שחרור עקב מצבו, כי לדבריו "לא היו מספיק חובשים, ואם הייתי מבקש שחרור עקב פציעתי, החובשים המעטים לא היו יכולים לצאת לחופשות. לכן החלטתי להחזיק מעמד עוד שבועיים וחצי, עד סיום המילואים". ואז עלה הזחל"ם על המוקש. אבא שלי נפצע קשה והוטס לבית החולים "סורוקה" בבאר שבע. הרופאים בבית החולים נאלצו לקטוע רגל אחת מעל לברך. הרגל השניה גובסה בגבס גדול והרופאים הצליחו להציל אותה ולאחות את שברי העצמות. כל זה קרה כשהייתי בן שלוש. אני לא זוכר את אבא שלי הולך ללא פרוטזה, נולדתי לתוך הדבר הזה והנכות שלו היתה לי טבעית מאוד. אבא שלי לא נתן לנכות שלו לעצור את החיים, הוא חזר לעבודתו ב"תדיראן" והמשיך לנהל חיים נורמליים ככל האפשר. תמיד היה לו הומור ביחס לפציעה שלו, ביחס לנכות ולנכים, וכך הוא התמודד. לפעמים היה צורח מכאבים, אם זה כאבי פנטום או כאבים אחרים בעקבות הפציעה, אבל לא נשבר. בשבילי, אבא שלי, למרות שהיה נכה ולא יכול היה להצטרף איתי לטיולים, היה אבא כל יכול. למרות הפציעה הוא היה לוקח אותי כל חופש לטיול בארץ – בעכו, בחיפה, בירושלים, בצפת ועוד. ממנו למדתי את אהבת הארץ והטיולים, וממנו גם למדתי לצלם. היתה לו מצלמת ניקון ישנה וגדולה, והוא לימד אותי את רזי הצילום.

אבא שלי תמיד פינק אותנו במתנות, לא עשה חשבון על כסף והוצאות, העיקר שיהיה טוב ושנהיה מרוצים. אמא שלי תמיד אמרה שאם ניתן לו לנהל את ההוצאות, לא נשאר עם גרוש בכיס, והיא תמיד איזנה את הפזרנות שלו. הוא תמיד חזר מכל טיול בחו"ל עם ארגזי לגו ופליימוביל שבשבילי היו כמו להכנס לארץ החלומות. ביחד איתו בניתי עיר לגו עם רכבות ורמזורים, הוא לימד אותי לבנות את הדגמים של הלגו הטכני, לימד אותי איך עובד מנוע ואיך מחליפים נורות ושקעים בקיר, איך מתקנים ברז דולף ואיך מחליפים אטם בשירותים. בזכותו אני מסתדר יפה עם ארגז כלים ומברגה, יודע לטפל ובגינה ולטפח את הצמחיה.

כשאני השתחררתי מהצבא עבדתי באבטחה, חסכתי כסף וקניתי ג'יפ סוזוקי קטן. באותו זמן הקימו חוג טיולי ג'יפים בבית הלוחם בתל אביב והצטרפנו לטיולים. בשביל אבא שלי זה היה לחזור לימי הנערות שלו, לפני הפציעה, למקומות בהם טייל בתנועת הנוער, וכעת יכול היה להגיע אליהם עם רכב שטח. היינו נוסעים בשבתות, עם גג ברזנט פתוח או סגור, הוא היה יושב לידי ונהנה מהנופים – נחל פארן, ארץ המרדפים, הגולן, נחלי הגליל והנגב. כשהוא היה צריך להחליף את האוטו שלו הוא קנה ג'יפ טויוטה והמשכנו לטייל, הפעם במסגרת יותר משפחתית ואפילו נסענו לטיול במדבריות ירדן. בשביל אבא שלי הנופים והאויר היו שחרור מכבלי הנכות שלו והוא נהנה לצאת לכל טיול.

אבא שלי תמיד ידע לפרגן לי, תמיד ידע איך לעזור ולסייע. ההורים שלי לא חסכו במאמצים ובכסף לעזור לי ולאחותי – מימנו לנו לימודים, דאגו שרק שנהיה פנויים ללמוד, דאגו לנו לדיור, סייעו לנו רבות בבניית הבתים. לא הייתי מגיע לאיפה שאני היום בלי ההורים שלי, שתמיד דאגו אם יש לי מספיק כסף ואם לא צריך משהו.

בשנת 2008, קצת לפני שדר נולדה, הוא עשה שטות והחליט לקפץ על רגל אחת כשיצא מהאוטו כדי להגיע לכסא הגלגלים. הוא נפל ושבר את הרגל היחידה שנותרה לו. הרופאים שוב גיבסו את הרגל והוא עבר שיקום ארוך מאוד, שנועד להחזיר אותו למצב של הליכה, אולם כוחותיו כבר לא עמדו לו. הוא כבר לא יכול היה לעמוד וללכת יותר, ונזקק לכסא הגלגלים. כשבנינו את הבית באותה תקופה הקפדנו שהבית יהיה מותאם כולו לכסא גלגלים, כדי שאבא שלי יוכל לבוא ולבקר.

אבא שלי מאוד נהנה לשחק עם הנכדים, עם ארז, דר ואייל. הוא נהנה להשתולל איתם במיטה, נהנה לקחת אותם לטיול בקלנועית, להראות להם איך פועל המנוף שמרים את כסא הגלגלים על הגג של הוולוו. את אייל היה מפנק בחוטי חשמל ובמכשירים ישנים, והנכדים כולם העריצו אותו והתחרו על סיבוב איתו בכסא הגלגלים הממונע. אין דבר שיותר הרגיע נכד בוכה או עצבני מאשר סבא, שלוקח אותו לסיבוב על כסא הגלגלים. הם היו עומדים על אחת הרגליות, מחבקים אותו סביב הבטן הגדולה, והוא היה מסיע אותם לקול צהלות השמחה.

הישיבה על כסא הגלגלים וחוסר הפעילות נתנו את אותותם, והשפיעו על המצב הרפואי של אבא. לאחרונה הוא חלה בדלקת ריאות ממושכת, והפך להיות חלש יותר ויותר. לפני שבועיים אושפז בבית החולים והוכנס למחלקת טיפול נמרץ נשימתי. הריאות לא תפקדו, הלב לא דחף מספיק דם לאיברים והכליות קרסו. הרופאים ניסו להנשים אותו באמצעות צינור לקנה הנשימה, ניסו לייצב את מצבו אך הוא הדרדר במהירות. אני מקווה שאתה לא סובל יותר מדי, אבא, ושהרופאים עושים הכל להקל עליך את שעותיך האחרונות.

בשנת 2007 הכנתי סרטון תמונות עבור מסיבת ההפתעה לרגל 40 שנות נישואים של ההורים שלי:


…ואבא שלי משחק
איתי בכדור ובג'ולים
ואבא שלי לי הביא
אלבום וגם יופי של בולים
אז למה כששרתי לו שיר שאהב
נרדם הוא פתאום ועצם את עיניו
אז למה כששרתי לו שיר שאהב
נרדם הוא פתאום ועצם – את – עיניו

פוסט זה פורסם בקטגוריה אבא, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

26 תגובות על להתראות אבא

  1. מלכה הגיב:

    אין מילים .
    יכולה רק ״למחזר״ לך מה שאמרתי כשנפרדתי מאמא שלי שמה ״ שהורישה״ נשאר בלב כמו ״אור תמיד״ שמלווה כל יום כל הזמן.

    אהבתי

  2. עוז הגיב:

    אתה יכול להוסיף לרשימת המעריצים עוד בן דוד אחד, שאוהב ומעריץ אותו כמו שבן אוהב ומעריץ את אביו… אני זוכר תמיד שהייתי בא אליכם, את רכבת הלגו, הסקייטבורד, הוידאו הראשון שראיתי בחיי, הסיבובים על כיסא הגלגלים, את השעות הארוכות בגינה, בפרדס…
    לבוא אליכם תמיד היה בשבילי כמו לטוס לחו"ל, אם הייתי צריך להקריא את המילים שאני כותב, לא הייתי מצליח… הדמעות יושבות לי בגרון מעל המילים, ואם אפתח את הפה…
    הרגע ההוא ב-2008 לא יוצא לי מהראש… הייתי לידו… ורציתי ללכת להביא את המפתחות של האוטו כדי שאוכל להזיז אותו והוא לא יצטרך לקפץ מעל הברזל, הוא לא יצא מהאוטו, הוא רצה להיכנס אליו כדי לקחת אותי הביתה אחרי שעבדתי אצלכם בגינה… הייתי צריך להתעקש יותר… )-':

    אין לי מילים יותר… מחבק ומנסה לחזק…
    הלוואי שזה היה אחרת…

    אהבתי

    • דרור כהנוביץ' הגיב:

      עוז, אני זוכר שהיית מגיע אלינו מהקיבוץ, רץ לשחק ברכבות ובלגו, באמת זה היה עולם אחר. שכחתי לגמרי שהיית עם אבא כשהוא שבר את הרגל.
      אני מקווה שאתה יודע כמה אבי אהב אותך וכמה העריך אותך ודאג לך.

      אהבתי

  3. נטלי להבי הגיב:

    עם כל הצער הרב והכאב, יש הרבה על מה לברך…. אשריכם שזכיתם באבא שכמותו,
    שזכה אבא שלך בכם, במשפחה מבורכת ואוהבת ומעריצה….

    מקווה איתך שלא חש בסבל….
    ומאחלת לכולכם שלא תדעו עוד צער (לפחות בעשורים הקרובים. די. מספיק חוויתם פרידות עצובות בטרם עת)

    אהבתי

  4. michalkreitler הגיב:

    מדהים איך שניכם משתקפים בפנים שלו.

    קל זה לא הולך להיות 😦 מקוה שהוא לא סובל יותר מדי.

    אהבתי

  5. LioraG הגיב:

    בורכתם שניכם באבא נדיר
    תודה שחלקת איתנו
    וגם לי אין ממש מילים..

    אהבתי

  6. חן הגיב:

    אני רוצה להגיד כמה הלב כואב לי, אבל זה העצב, זה האובדן, זה החוסר אונים שכואב ומשתק.
    סיימתי כבר מזמן עם מה שפייר ומה שלא, שולחת כרגיל המון חיבוקים ואהבה גדולה.

    מתנגן לי בעיקר בראש שלומי שבת שר לאבא שלו 😦

    אהבתי

  7. נורית הגיב:

    כמה כאב . כמה הערכה ומילים חמות שאני בטוחה שהשכלת לומר לו כשעוד יכול היה לשמוע.
    כמה אובדן ועצב בשנה אחת . שנה של התמודדות קשה לך , לדר ולכל המשפחה .
    חיבוק וירטואלי .. כנראה לא סתם התברך בבן כמוך .

    אהבתי

  8. זיו הגיב:

    תהיו חזקים

    אהבתי

  9. ditzakatzir הגיב:

    כבר אמרתי היום שאני אוהבת?
    ואנחנו, כולנו, נמשיך להיות שם. לחבק. ולהמשיך ביחד הלאה.

    אהבתי

  10. Ari Cohen-Nov הגיב:

    דרור יקר,
    אתה מצליח לגעת בי כל פעם מחדש עם המילים המדויקות שציירו הפעם דיוקן מדהים של אביך. ובכל פעם שאני קורא את דבריך הם מצליחים לצבוט אותי עמוק עמוק בבטן עד כדי כך שכשמגיע מייל עם הודעה על פוסט חדש שלך, אני דוחה אותו לזמן המתאים, ברגעים האלה בערב, שאהיה נכון ולקרא את הדברים הכנים והחזקים עם כוונה.
    אני מאחל לך ולדר חיים שמחים ומלאים כמו שהוריך העניקו לך.
    בהערצה ועם הרבה רגש,
    ארי

    אהבתי

  11. inbar הגיב:

    דרור יקר!
    פתחת לי את הברזים…..<3

    אהבתי

  12. Oz Shomer הגיב:

    מפחיד עד כמה שזה מזכיר לי את הסיפור עם אבא שלי, למזלי, אבא שלי היה בן 81.

    אהבתי

  13. נועה סמולסקי הגיב:

    דרור, תודה ששיתפת,
    תקופה לא קלה עוברת עליכם, במפגשים האחרונים עם אביך אני רואה את הצער והקושי על פניו המביעות כל כך הרבה חום ואהבה.
    אני נזכרת בדר נצמדת אליו ברגעים קשים ואת חיבוקו העוטף והמגונן.
    החזרת אותי אחורה לשעות אחרונות עם אבי, אלה שעות לא פשוטות אבל הזדמנות להגיד בקול רם "אני אוהב אותך" אפילו שהוא יודע…..

    אהבתי

  14. רמית הגיב:

    אני זוכרת את החתונה של הוריך וזוכרת שנולדת – וגם רגעים מוקדמים יותר, עם אבא שלך החובש הקרבי הגיבור מציל אותנו מכל פציעה ושריטה. זוכרת את הפציעה שלו ואיך פתאום הפכנו להיות לכמה חודשים 5 ילדים בבית, יחד עם אפרת ואיתך. אחרי הפציעה כשהוא עוד שכב בבית החולים הוא הבטיח לי שהוא עוד ירקוד בחתונה שלי – וקיים! (ועוד בחתונה השנייה.)
    אחי ואני עוקבים אחרי המצב מרחוק בזמן האחרון, מתעדכנים ושולחים לכולכם הרבה אהבה. חזקו ואמצו ואל תתייאשו! כל עוד יש חיים יש תקווה.

    אהבתי

    • דרור כהנוביץ' הגיב:

      כמובן, שכחתי לספר איך אבא היה מטפל בכל ילד בשכונה שהחליק ונפצע, נחבל או נשרט. תמיד היו לו פלסטרים ותחבושות, ותמיד הוא ידע לחבוש בצורה המקצועית ביותר.

      אהבתי

  15. דנה הגיב:

    מהדקות הספורות בהן פגשתי את אביך הוא נתפס בעיני כאדם רגיש, נעים ובעיקר – אוהב. מגיע לו, ולכם, החסד שבפרידה אוהבת וללא סבל.
    חיבוק מרחוק ותקווה לימים טובים יותר.

    אהבתי

  16. רויטל הגיב:

    😦
    כתבת מאוד מרגש. אביך אדם מדהים ומרשים ובעיקר אוהב עד אין קץ.
    אני מקווה שהוא לא סובל. תהיו חזקים ובאמת שלא תדעו עוד צער, מגיע לכם גם קצת אושר ושמחה אחרי כל מה שעברתם לאחרונה.
    שולחת המון חיבוקים.

    אהבתי

  17. חנה תדהר הגיב:

    לא מכירה איש מכם ויחד עם זאת הקולקטביות באהבה ובאנושיות עושה את שלה ויושבת לי כאן מיבבת להנאתי מחייכת ונזכרת ברגעים השמחים ובחוויות המשעשעות. געגוע זה אוניברסלי ותודה לך על השיתוף היושר והאהבה שאתה מפזר ככה בלי חשבון.

    אהבתי

  18. רוני הגיב:

    כמה חסד יש במילותיך, והזדמנות לומר לו את כל אלו. מקווה שתקרא לו את מה שכתבת, אין לי ספק שזה ירגש אותו כמו שזה מרגש אותנו, הקוראים. זכית.

    אהבתי

  19. motior הגיב:

    זכית לאבא נהדר. "מלח הארץ" זה בדיוק התיאור בשבילו.
    מצטרף לתקווה שהוא לא סובל.

    אהבתי

  20. איה הגיב:

    פרידה מהורה הינה פצע עמוק. במיוחד אבא שהיה כל כך משמעותי וחיובי בחייך. שמחה שאתה יכול להסתכל על האיש הנהדר שהוא היה. עכשיו כל שנותר הוא שהוא יפסיק לסבול.

    אהבתי

  21. זהבה נגבי הגיב:

    החיים מזמנים לנו פרידות קשות וכואבות, מחזקת אותך באבלך, שלא תדע צער.

    אהבתי

  22. פינגבאק: אבא. נפטר לאחר השירות | אב במשרה מלאה

  23. פינגבאק: קישואים | אב במשרה מלאה

  24. פינגבאק: בשיבה טובה | אב במשרה מלאה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s