מזל טוב איריס, היום היית צריכה להיות בת 45. אני מנסה לחשוב מה היה קורה אם היית חיה היום, מנסה למלא את החלל של חמש שנים שהשארת אחרייך. מה היינו עושים? לאיפה היינו נוסעים היום? איפה היית מזמינה סוף שבוע ארוך?

בטח היינו נוסעים לפנחס וגסטון, כי "אם לנסוע לצימר בישראל אז רק אצל פיני, כי אם כבר מוציאים כסף אז שיהיה במקום על רמה", כמו שהיית אומרת, ומקפידים לחזור ביום ראשון בצהרים, "כי סוף שבוע שמסתיים בשבת בצהריים הוא קצר מדי". כמה זכרונות טובים יש לי משם, אפילו שתמיד אזכור את הפעם ההיא במאי 2012, שחזרנו משם לאחר שמצבך הרפואי הדרדר ואושפזת בבית החולים.

אתמול דר הציצה בתאריך ואמרה "מחר זה יום ההולדת של אמא". היא נהייתה כזו עצמאית עכשיו. יש לה טלפון נייד חדש והיא קובעת פגישות עם חברות והולכת לקולנוע ולפיצה לבד. כזו גדולה ועצמאית. היית מאוד גאה בה. אני מגיע לכל מסיבת סיום שלה וכל טקס בבית ספר, ואיך שהיא עולה על הבמה הדמעות מתחילות לזלוג – "בוכות הדמעות מעצמן" – אני מוחה דמעה בסתר ומצטער שאת לא שם לראות אותה באירוע סיום.

השנה דר שוב קיבלה תעודת הצטיינות חברתית, על פעילות במסגרת "גשר לחברות", שזו קבוצה שפועלת לפתרון סכסוכים בבית הספר בדרך לא אלימה. היא יושבת לבד ומכינה מצגות ושלטים, ומתייעצת איתי על רעיונות לפעילויות חברתיות. במסיבת הסיום בכיתה היא התנדבה לכתוב דברים, הדפיסה עמוד שלם של נאום שתאר את החוויות שלה מכיתה ג׳ והקריאה מול הכיתה. ״המורה אמרה שמותר לכתוב משהו אז כתבתי״, היא אמרה לי. ממש אמא שלה. כשאת סיימת את התיכון, הבדיחה היתה שלבגרויות לא ממש למדת, אבל תעודת הצטיינות חברתית קיבלת.

את עולה אצלי בזכרונות כמעט מדי יום. זה יכול להיות ריח של משהו, צליל, משהו שמישהו אומר ומעלה בי מיד תחושה מוזרה כזו, מעלה זכרון ישן. זה יכול להיות בזמן הארוחה, בקניות או בנהיגה ברכב. את חמש שנים כבר אינך אבל הזכרון שלך מסרב ללכת. השפעת על כל כך הרבה אנשים והשארת חותם שקשה לשכוח אותו.

בקרוב נציין חמש שנים למותך, ואצלי מתחילה התכונה של חודש יולי, חודש ימי ההולדת והאזכרה. דר כבר כותבת במחשב את הדברים שהיא רוצה להקריא. אני עוד מתלבט. ככל שהזמן עובר האזכרות נהיות קשות יותר. קשה יותר לחדש, קשה יותר לשמור על הזכרון שלך טרי, קשה לספר עלייך שוב ושוב בכל שנה מבלי להרגיש שהסיפורים חוזרים על עצמם. אבל הסיפורים צריכים לחזור על עצמם, כי זו את, ואת נשארת שם ב-2012, עם דני רובס והחגיגות של גיל 40 ובית החולים והמוות וההלוויה והשבעה, ואנחנו המשכנו בחיים.

אז שיהיה לך יום הולדת שמח, יום הולדת עגול של אמצע שנות הארבעים, במקום שבו את נמצאת. בטח תחגגי באיזו מסיבה מפוארת, כי חייבים לחגוג בגדול. אנחנו מתגעגעים אלייך.