בין כסה לעשור

ביום שישי הקרוב נציין ארבע שנים למותה של איריס. כמו כל שנה, תאריך הפטירה של איריס סמוך ליום ההולדת שלי, והשנה יצא שנערוך את האזכרה ביום ההולדת שלי. כשקבעתי את התאריך התלבטתי אם זה נכון לעשות את זה כך, ובסופו של דבר החלטתי שזה לא מפריע לי, שגם ככה אני מציין את יום ההולדת שלי במועד אחר, בגלל סמיכות התאריכים.

הימים האלה, בין יום ההולדת של איריס שחל ב-9 ביולי, לבין יום ההולדת שלי ויום מותה של איריס, שחלים ב-22 וב-23 ביולי, נדמים בעיני לימים הנוראים. מין ״בין כסה לעשור״ כזה שנמשכים שבועיים. אלה שבועיים שבהם עולים בי זכרונות מהחודש האחרון בחייה של איריס, ממסיבת יום ההולדת ה-40, דרך ההדרדרות במצב הרפואי שהתרחשה לאחר מכן ולימים האחרונים בקומה התשיעית באיכילוב עד ליום מותה של איריס. כאילו נדונתי לחזור על החוויות האלה מדי שנה באופן מחזורי.

השבוע קראתי את מה שכתבתי ב-17 ביולי 2012, כשבוע לפני מותה של איריס בפוסט ״למה באתם״. נזכרתי בדמעות שהציפו אותי כשכתבתי את הדברים, כשאיריס שוכבת לידי ומתקשה לנשום:

 

״אז למה באתם? לטיפול?״ שואלת אותי פקידת הקבלה במחלקה לאשפוז יום אונקולוגי. ״לא, לא לטיפול״, אני עונה, ״לטיפול תומך״ וחושב לעצמי: ״מה אגיד לה? שאיריס מתקשה לנשום, נחנקת, מאבדת את הנשימה, לא מצליחה לישון וכבר כל משככי הכאבים והכדורים לא עוזרים לה?". הפקידה ראתה שאני עם דמעות ושתקה. כנראה רגילה לזה.

הנשימה של איריס הופכת קשה יותר ויותר מיום ליום. ברור לי שאנחנו חיים, תרתי משמע, על זמן שאול. גונבים עוד כמה ימים בבית לפני האשפוז הגדול, שממנו אין חזרה. עד לפני כמה חודשים איריס עוד נכנסה לאשפוז יום בהליכה, מחייכת, צוחקת עם האחיות. היום כל נסיעה לאיכילוב היא מבצע צבאי, עם בלוני חמצן וציוד של אמבולנס באוטו. מנסים לצאת מוקדם לפני הפקקים כדי שהחמצן לא יאזל באמצע הדרך.

אני מלווה את איריס כבר שנתיים מאז גילוי המחלה ואני רואה את ההדרדרות ההדרגתית והכואבת במצב שלה. הטיפולים הראשונים עברו כמעט ללא תופעות לוואי, למעט נשירת השיער. לאט לאט איריס הפכה חלשה יותר ויותר, הלכה פחות ולאט יותר, היתה עייפה יותר, מדי פעם היתה חשה קוצר נשימה קל ומשתעלת עד שלבסוף הגיעה לבית החולים וחזרה עם משקפי חמצן ומחולל חמצן צמוד. פתאום היא לא יכולה להשאר לבד, צריך לעזור לה בכל פעולה, אוכלת פחות, הפסיקה להנות מאוכל, התרופות הלכו והתרבו, ריצות לבתי מרקחת לחפש תרופות ולהזמין זריקות מיוחדות לכל דבר. הביקורים באשפוז יום ובחדר המיון הפכו תכופים יותר, עוד מנות דם, עוד עירוי, עוד תרופה לווריד. שום דבר לא עוזר. החסימה בריאות הולכת וגדלה, והיא נאבקת יותר ויותר על כל נשימה.

 

אני קורא את הדברים וכל מילה ושורה מחזירה אותי לתחושת חוסר האונים שהרגשתי באותה תקופה. תחושה שנלחמים באויב סמוי, בלתי מנוצח, שמנסים להרוויח עוד דקות, למשוך זמן, להאריך את הקץ, ומצד שני, רציתי שזה יגמר כבר, שהיא תפסיק לסבול. איריס לא ויתרה עד הרגע האחרון. אני כבר הייתי מוכן לוותר כי ראיתי אותה סובלת כל כך, נאבקת על כל נשימה, משתעלת, מתקשה להירדם, מתעוררת עם חנק בגרון. ״רק תעשה לי עיגולים עם היד על הגב, זה מרגיע אותי ונותן לי לישון קצת״, היא ביקשה.

רוב השנה אני מנסה להדחיק את הזכרונות האלה, להתעלם מהתחושות האלה, אבל בחודש יולי המחשבות צפות וחוזרות אלי. הזכרונות ממלאים את הראש ולעיתים אני מתקשה להירדם ומתעורר בלילה.

בנסיון לברוח קצת מהתחושות האלה בילינו את סוף השבוע האחרון בדירה בעיר העתיקה בעכו מול הים. היה כל כך שקט ונהדר שם שיכולתי קצת לחשוב על דברים אחרים. כשרחש הגלים מילא את האוזניים, לא שמעתי את הצפצוף הקבוע והטורדני בתוך הראש שלי.

IMG_0806דר ואני נערכים לאזכרה ביום שישי. שנינו מתלבטים מה לכתוב ולהקריא באזכרה. היא רוצה גם להקריא דברים שכתבה, ונדמה שהכתיבה הזו נהיית קשה משנה לשנה, כמו שדר ניסחה את זה: ״אני מנסה להגיד משהו חדש, אבל יוצאים לי דברים שכתבתי ואמרתי גם בשנה שעברה״. הסכמתי איתה והסברתי לה שהתחושות שלנו לא משתנות משנה לשנה, ואפשר גם לחזור על דברים. הבנתי שזה מה שהופך את זה עבורי לקשה – ההתמודדות עם הצורך לחדש כל שנה, להגיד משהו שונה. אבל אין משהו שונה, אנחנו מגעגעים לאיריס ומתמודדים עם החיים, די בהצלחה רוב הזמן. האובדן נשאר נוכח בחיים שלנו תמיד. אין הרבה מה לחדש.

אז שוב השנה, כמו כל שנה, נלך לבחור פרחים, ולנקות את הקבר, ולהכין את הבית לקראת האורחים, ונכין את הדברים שאנחנו רוצים להגיד בבית הקברות. הפקת אזכרה. כבכל שנה, ימלאו את הבית קרובים, חברות וחברים שהתגעגענו אליהם מאוד, הבית יתמלא רעש והמולה כמו שאיריס אהבה, נזיל דמעה לזכרה וגם נספר כמה סיפורים מצחיקים עליה. את חסרה לנו מאוד כאן, איריס. השארת חלל גדול אחרייך.

71727_455987437837_581667837_5400712_2506830_n

 

פוסט זה פורסם בקטגוריה אובדן, עם התגים , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על בין כסה לעשור

  1. חן הגיב:

    הפוסט של למה באתם קפץ לי השבוע בזכרונות של פייסבוק, וזרק אותי 4 שנים אחורה, אני זוכרת את הרגעים האלו כל כך טוב, את הטלפון מליאורה שאמרה לי שהיא קראה מה כתבת ושזה גמר אותה, אותי עוצרת הכל לקרוא, ואת הדמעות שלא הפסיקו.
    את הסמס ממך קצת אחרי שאומר שהגיע הזמן להפרד, את הרשימות שערכתי עם איריס ואת החוסר רצון לקבל שזה באמת הסוף.
    חיבוק גדול גדול, לכולכם, איריס חיה אצלנו בלב

    אהבתי

  2. אילנה הגיב:

    השנה ה-פוסט והתמונות שבו נתנו לי את ההרגשה , שאני אתכם רואה את הקבר, שותפה להכנות ושומעת את הדברים שבר מתכננת לומר בבית העלמין. תודה לכם על כך, אע"פ שאתם תמיד בזכרני וברגשותיי. בוטחת בדר שלמרות הקושי תתגבר ומה נאחל ליום הולדת כה טעון – רק בריאות והמון גאווה ונחת מדר אוהבת אילנה -צובה

    אהבתי

  3. motior הגיב:

    עצוב מאוד.
    יהי זכרה ברוך

    אהבתי

  4. volcman הגיב:

    חיבוק גדול

    אהבתי

  5. מיכל הגיב:

    כל כך קשה ועצוב לקרוא … אתכם בצערכם …

    אהבתי

  6. Misrad Kobymandell הגיב:

    נא למחוק את
    aviva@kobymandell.org
    מרשימת המייל שלכם
    היא כבר לא עובדת פה

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s