אב במשרה מלאה

פורסם גם ב-onlife

צ׳ולנט באידיש, או חמין בעברית, הוא המאכל האהוב עלי להכנה בשבתות חורפיות, כשקר וגשום. זה מאכל יהודי בסיסי של שבת, זול וקל להכנה, שאמור להתבשל שעות בבישול איטי. החמין קל להכנה ולא דורש כמעט תוספות.

יש אלפי מתכונים לחמין, וכל אחד או אחת בטוחים שהם מכינים את החמין הטוב ביותר בעולם. שרי אנסקי אפילו ריכזה כמה עשרות מתכוני חמין בספר אחד. כל עדה מתבלת את החמין אחרת, משנה בו מרכיבים. העקרון הבסיסי הוא תבשיל שמכיל בשר, קטניות ותפוחי אדמה ומתבשל בישול איטי בתנור או על פלטת שבת עד שאוכלים אותו בשבת בצהרים. זו דרך זולה להאכיל עשרות אנשים מסיר אחד, עם בערך קילו בשר וקטניות.  אני מדגיש שאני מציג כאן את הגרסה שלי לחמין. ברור לי שיש עוד אלפי דרכים שונות וטעימות להכין את החמין.

עוד בקטגוריית מתכונים:
מתכון לפסטרמה ביתית
מתכון לפנקייק
מתכון לעוגיות ביסקוויטים
מתכון לריבת תות

את החמין אני מכין ביום שישי בערב, מכניס לתנור בסביבות השעה 20:00 בשישי, ומוציא לקראת הצהרים בשבת בשעה 13:00. כל הזמן הזה מתבשל לו החמין בסיר לאיטו ב-100 מעלות, לא יותר ולא פחות. לא משחקים עם התנור, לא מרתיחים או מורידים טמפרטורה.

המצרכים הדרושים – מתכון ל-15 – 20 סועדים:

1 קילו – 1.3 קילו בשר שריר, חתוך לנתחים עבים
2 – 3 עצמות בקר, רצוי חלולות עם מח עצם (לא חייבים)
10 – 15 תפוחי אדמה בינוניים, מקולפים
4 – 5 בצלים גדולים
חצי קילו שעועית לבנה או אדומה, מושרית במים מראש לכמה שעות בקערה. אפשר גם לערבב חצי מהכמות שעועית לבנה וחצי שעועית אדומה
חצי קילו גריסי פנינה
קופסת רסק עגבניות קטנה – 100 גרם
10 – 12 ביצים
מלח
פלפל
חצי כוס שמן קנולה
כפית סוכר חום
אפשרי להוסיף: פירות יבשים, ערמונים מבושלים.

מה לגבי קישקע? אותו נחש/נקניק של מעיים ממולאים בצק? בעבר היית מכין את החמין עם קישקע קנוי. לאחרונה למדתי שאפשר לותר על הקישקע. לא נרשמו תלונות. ביננו, מדובר במרכיב הלא בריא שיש בחמין – תערובת של קמח ומרגרינה. החמין עצמו נחשב אוכל בריא – יש בו פחמימות מורכבות ופחמימות פשוטות, יש בו חלבונים מהבשר, והוא נחשב ארוחה מאוזנת יחסית.

אופן ההכנה:

בוחרים את הסיר הגדול ביותר והרחב ביותר שיש בבית. אני משתמש בסיר של סולתם בקוטר של 34 ס״מ.
מחממים את התנור מראש ל-100 מעלות.
את הסיר אנחנו מסדרים לפי שכבות – בצל, שעועית, תפוחי אדמה, בשר ועצמות, שעועית, גריסים.
הסיבה שמסדרים את הסיר בשכבות היא כדי למצוא את המרכיבים השונים בזמן ההגשה.
הצלחת הבסיסית מכילה את כל המרכיבים – בשר, שעועית, תפוח אדמה, ביצה וגריסים. יש אנשים שמעדיפים שעועית ולא רוצים בשר, יש כאלה שאוהבים קטניות ותפוחי אדמה ובשר בלי שעועית וכו׳. כך נוח להגיש את המנות ולסדר לכל סועד את הצלחת שהוא רוצה.

פורסים את הבצלים לפרוסות עבות ומסדרים את הפרוסות בתחתית הסיר כמצע לחמין.
על מצע הבצלים מפזרים שכבה צרה של שעועית.
על השעועית מסדרים את תפוחי האדמה הקלופים. אם תפוח האדמה גדול מדי, חותכים אותו לשני חצאים.

על שכבת תפוחי האדמה, מסדרים את נתחי הבשר ועצמות הבקר (אם החלטתם להשתמש בעצמות), במרכז הסיר. כאן בתמונה ניתן לראות שהוספתי כמה תאנים מיובשות בצדדים.

על הבשר מניחים את יתרת השעועית, כדי למלא את הרווחים בין הבשר לתפוחי האדמה, ועל השעועית את גריסי הפנינה, לאחר ששטפנו אותם במים בקערה מספר פעמים.

בקערה נפרדת מערבבים את הרוטב – אני מערבב רסק עגבניות, מלח, כפית סוכר, מעט פלפל שחור, שמן ומים. כמה מים? המים צריכים לכסות את כל המרכיבים בסיר בתחילת הבישול. אל דאגה, רוב המים יתאדו או יספגו בקטניות השונות, לא יצא לנו מרק. אפשר להוסיף שנייים שלושה בצלים שלמים קלופים ולהניח בין נתחי הבשר.

כשהתנור ב-100 מעלות, מכניסים את הסיר לתנור. חשוב להניח את הסיר על תחתית התנור, כדי שקבל חום ישיר בחלק התחתון. אם תניחו אותו באויר על רשת, יצא לכם מרק כי החום לא ישיר. אפשר להניח תבנית ברזל על תחתית התנור כדי לקלוט נוזלים שאולי ישפכו מהסיר וכך נשמור על תנור נקי.

אני מסדר את הביצים בסיר נפרד עם מים ומכניס לתנור. אם אין מקום, אפשר להכניס את הביצים לתוך הסיר הגדול. אצלנו לא כולם אוהבים ביצים, אז אני מפריד בין הסירים. סיר הביצים צריך להיות מלא במים כך שהמים יכסו את הביצים. אני מוסיף כפית מלח לסיר ומכסה אותו במכסה.

זהו. ההכנה הסתיימה. עכשיו שלב הבישול האיטי. חשוב לא לשחק עם החום של התנור. תשאירו אותו ב-100 מעלות עד הצהרים בשבת. יותר מדי – יצא שרוף. פחות מדי – ישארו יותר מדי נוזלים ויצא מרק. החמין צריך להתבשל מינימום של 12 שעות.

לאחר 12 שעות של בישול החמין צריך להיראות ככה:

בזמן ההגשה, אני בדרך כלל מעמיד את הסיר על מעמד או על הכיריים, ומסדר לכל סועד את הצלחת לפי המרכיבים שהוא אוהב.

מה מגישים ליד החמין? כמעט לא צריך דבר. החמין הוא ארוחה מלאה וממלאת. למרות זאת, אני בדרך כלל מגיש סלט כרוב או חסה לצד החמין ומנה של מלפפונים חמוצים.

מה מגישים אחרי החמין? חמין זו ארוחה כבדה, בגלל בעיקר השילוב בין הקטניות, החיטה והבשר. מומלץ בסוף הארוחה להגיש תה עם נענע או ג׳ינג׳ר, להקלה על העיכול. עכשיו חייבים לנוח עד מוצאי שבת.

ביוני 2012, כשאיריס היתה מאושפזת בבית החולים, כחודש לפני מותה, החלטתי להפתיע אותה ולנטוע בגינה עץ פומלה במקום אחד העצים שנפל בסערה. בחרתי לנטוע את העץ ליד חלון חדר השינה שלנו, כדי שאיריס, שבאותו זמן היתה מרותקת למיטה רוב הזמן, תוכל לראות אותו כשהיא בחדר השינה. היא מאוד רצתה עץ פומלה, אז בחרתי עץ במשתלה ונטעתי אותו בגינה.

איריס היתה פסימית ואמרה: ״אבל יקח לו עוד שנים לתת פירות, אני לא בטוחה שאספיק להנות מהם״. עניתי לה: ״את עוד תהני מהפירות של העץ הזה, לא לדאוג״.

איריס כתבה על כך בפייסבוק שלה:

התמונה הופיעה גם בכתבה שפורסמה על איריס באותו חודש במוסף ״סופשבוע״ של מעריב.

איריס נפטרה כחודש אחרי שהדברים נכתבו ולא זכתה להנות מפירות העץ. מאז אני דואג לעץ ומטפח אותו, מסתכל עליו מדי בוקר מחדר השינה, דואג שיהיו לו מספיק מים ומדשן אותו בקומפוסט, עוקב אחרי צמיחת העץ וממתין שיופיעו הפירות הראשונים. הגדר החיה שהורכבה משיחי פסיפלורה פורקה בגלל הסערות והרוחות בחורף שגרמו לקריסתה, אולם עץ הפומלה נשאר עומד בכל הסערות והרוחות.

בסתיו האחרון, כמעט שלוש וחצי שנים לאחר שניטע העץ, הופיעו הפירות הראשונים. בתחילה הופיעה פומלה אחת, וכעת יש כבר ארבע פומלות על העץ. דאגתי מאוד בשבוע שעבר, שהעץ לא נפגע בסערה ושהפירות לא נפלו, אבל העץ שרד את הרוחות העזות שהפילו עצים גדולים וגבוהים ממנו.

הבוקר דר ואני השקינו את העץ ובחנו את הפירות החדשים. כשהעץ היה חדש וצעיר, הוא היה נמוך יותר ממנה. היא היתה אז כמעט בת ארבע. היום היא בת שבע וחצי, העץ עבר אותה בגובה, למרות שהיא כמעט הכפילה את גובהה מאז, והוא מלבלב ומניב פירות. דר מחכה בכליון עיניים לזמן שבו הפומלות החדשות יהיו בשלות לקטיף.

אני מלא צער על כך שאיריס לא זכתה להנות מפירות העץ. באותם ימים, ביוני 2012, ניסיתי לשמור על אופטימיות, למרות שהיה ברור שמצבה הרפואי של איריס קשה ומחמיר מיום ליום. רציתי לשמח אותה בהפתעה קטנה, להעלות חיוך על פניה כשתראה את העץ. שלחתי לה את התמונה של העץ לבית החולים כדי לעודד אותה.

חבל שהיא לא זכתה לכך. לפחות נשאר לדר ולי עוד זכרון ממנה.

גיל 16, הכל כזה
מין קצפת ודובדבנים
(דני סנדרסון, "תשע בכיכר").

בכל שנה, כשמגיעים לאמצע החופש הגדול, אנחנו מתחילים להתלבט איזו מסיבת יום הולדת לערוך לדר. יום ההולדת שלה חל בשבוע הראשון של ספטמבר, אז צריך להזדרז בתחילת השנה. השנה, לקראת יום הולדת 7, דר התלבטה מאוד ולא הצליחה להחליט איזו מסיבה היא רוצה. בשנה שעברה זה היה קל – הכל היה סביב "פרוזן" אז מסיבת יום ההולדת היתה מסיבה לפי הנושא של פרוזן. השנה זה כבר נהיה מסובך יותר. מצד אחד היא מאוד אוהבת כדורגל וצופה בסדרה "סופר סטרייקה" וקוראת את הספרים של דייויד בקהאם, ומצד שני נושא הנסיכות ודיסני כבר נהיה "של קטנות", אבל עדיין בסתר כולן אוהבות את אנה ואלזה.

בסוף בחרתי עבורה כי היא לא הצליחה להחליט. בחרתי ביום הולדת ספא לחברות מהכתה. ידעתי מראש, כהורה מודע לנושא המגדרי, זה יגרור ביקורת או הרמת גבות. הרי מדובר פה בהנצחת סטריאוטיפ של אידאל יופי, משטור הגוף, הסללה לדוגמנות וכו'. מצד שני, אמרתי לעצמי, דר והחברות שלה בדיוק בגיל שהן רוצות להיות כמו גדולות ומצד שני אוהבות ורוד ונצנצים, איפור ואביזרים. אז ניתן להן להרגיש כמו גדולות, שעושות יום ספא ליום ההולדת וגם מתקשטות. את הנושא המגדרי דר מקבלת מספיק ממני, לפעמים עד שזה כבר מעצבן אותה ("אוף אבא, אתה והמגדר שלך כל הזמן").

האירוע היה מוצלח מאוד, בעיקר הודות לצוות הנהדר שמפעיל את מיני ליידי – נוי, איתי ורז. הן הגיעו כשעה וחצי לפני האירוע והחלו לפרוק ארגזים ומזוודות של ציוד. לא האמנתי כמה הן הביאו.

יום ההולדת נפתח במריחת קרם פנים, אמבט לרגליים, דמיון מודרך ומסז' לידיים ולרגליים. כל משתתפת קיבלה חלוק. פירות חתוכים חולקו למשתתפות, כיאה לספא שמכבד את עצמו.

לאחר מכן הן עברו לשלב האיפור והתאמת האקססוריז והצטלמו.

כל משתתפת קיבלה מגנט למזכרת.

החברות היו מוקסמות, האירוע היה מוצלח מאוד, ואני ממליץ מאוד על המפעילות של "מיני ליידי".

אז נכון, הייתם מצפים ממני, כמי שכותב על פמיניזם, מגדר וחינוך שוויוני, לספר על יום הולדת כדורגל או על יום הולדת מכוניות על שלט שערכתי לדר, וכמה ההיפוך המגדרי היה נהדר והתאים לה. העניין הוא שחינוך מגדרי אינו רק היפוך תפקידים ובנות שמתלבשות כמו בנים ובנים שמתחפשים לנסיכות. חינוך מגדרי הוא להיות מודע לדברים, ללמד את הילדים להיות מודעים לדברים כשהם מבצעים את הבחירות שלהם. ילדה בת שבע יכולה להרגיש דוגמנית ליום אחד ולהצטלם עם אקססוריז ואיפור ועדיין להיות מודעת לכך שזו לא חזות הכל ולא יעודה בחיים. חינוך מגדרי אינו למנוע מילדות דברים שנחשבים נשיים קלאסיים.

בימי הולדת, כמו בפורים, אנחנו אוהבים להתחפש ליום אחד למשהו אחר. אם זה נסיכות, כוכבי כדורגל או כבאים, או להתפנק ביום ספא. כאן ניתנה הזדמנות לילדות להרגיש למשך שעתיים כמו נערות בוגרות יותר, להתאפר ולהצטלם, והן מאוד אהבו את זה. לא הרגשתי שיש כאן משטור גוף או קידוש אידאל הרזון. לפעמים בנות שמורחות לק או מתאפרות הן רק בנות שמורחות לק או מתאפרות כי הן רוצות את זה, לא כי החברה גרמה להן לרצות את זה.

דר כבר שלוש שנים מתאמנת בג'ודו ומגיעה להישגים, משחקת במכוניות על שלט ובאמבולנסים ושוטרים, משחקת כדורגל וגם נהנית להתחפש לנסיכה ולמרוח לק ואיפור. הכל בסדר, כל עוד עושים בחירה מודעת.

דר עושה את הבחירות שלה ואני מכבד אותן. אני לא מונע ממנה משהו כי הוא לא "נכון" מגדרית. אני מסביר לה לעיתים את המשמעות של הדברים, מלמד אותה להיות ביקורתית כלפי הדברים שהיא צורכת, אבל כשהיא מבקשת לגו "Friends" ולא לגו משטרה, אני מכבד את הבחירה שלה. אני מציע לה אופציות אחרות, אבל זו הבחירה שלה. נכון שבמקרה יום ההולדת אני בחרתי עבורה, אבל זה רק כי היא לא הצליחה להחליט. אולי בשנה הבאה היא תבחר ביום הולדת כדורגל או סתם בסרט ופיצה עם שתי חברות טובות.

אתר מיני ליידי

עמוד הפייסבוק של מיני לייידי

אחד הדברים שגורמים לי לחרדה זה מה יהיה אם יקרה לי משהו, ודר תישאר לבד בעולם. חלק מזה קשור בדאגה לבריאות, הרצון להשאר כמה שיותר בריא לחיות כמה שיותר שנים עבורה. הבעיה היא שזה התנגש עם הרצון לקחת משהו מתוק בערב, או לזלול משהו טעים ומושחת. קשה מאוד להורה במשפחה חד הורית לצאת לעשות כושר, כשכל יציאה מחייבת בייביסיטר. לאט לאט הזנחתי את הבריאות ואת התזונה ועליתי במשקל.

באחד הימים ענת תפסה אותי ברגע של חולשה, או חוסר תשומת לב, וכתבה לי משהו על איזה אתגר של שישה שבועות. ״זה מתחיל ביום שני בערב, דיברתי איתה״, היא כתבה. ״בסדר, אין בעיה״, עניתי לה ולא התעמקתי בדיוק במה מדובר.

״הנה הדפים שמפרטים את התפריט שלכם לשבועיים הקרובים״, אמרה לנו מורן שאשא, המאמנת והתזונאית מ״אקטיב לייף״. ״קוראים לזה אתגר ששת השבועות. אנחנו מתחילים בניקוי רעלים. בעקרון מדובר על תזונה המבוססת על אורז וירקות, וגם חלק מהירקות אסורים בשבועיים הראשונים. אחר כך נתחיל להוסיף בהדרגה סוגי מזון נוספים. בכל שבוע ניפגש לאימון ומדידות. חוץ מזה גם אתם צריכים להתאמן״. אוי א-ברוך, חשבתי לעצמי. לאיפה נכנסתי. רק אורז ומוצריו במשך שבועיים? איך אחזיק מעמד?

ארוחת בוקר. אורז עם תרד וקישואים ואנטיפסטי

״דיאטת אובדן שמחת החיים״, קראתי לזה בהתחלה. השבועיים הראשונים היו הקשים ביותר, בגלל הצורך בגמילה מגלוטן, מבשר, ממוצרי חלב, משומן, מקפאין, מסוכרים ומכל מה שהסב לי אושר. על כוס אחת של אספרסו בבוקר לא הסכמתי לוותר, אבל גם לרדת לכוס קפה אחת ביום זה סוג של גמילה בשבילי. מכנים את זה ״דיאטת ניקוי רעלים״. אני קורא לזה ״דיאטת שינוי הרגלים״. פשוט מפסיקים לאכול את כל הדברים האלה למשך שבועיים, ולאחר מכן מתחילים בהדרגה להוסיף מוצרים לתפריט.

ארוחת בוקר. אורז ושעועית מש, אנטיפסטי וסלט סלק חי

אחרי כמה ימים ענת אמרה לי שרואים על הפנים שלי שרזיתי. ״זה מהדכאון״, אמרתי לה. ״איבדתי את שמחת החיים ואת החשק לחיות ולאכול״. אי אפשר להגיד שלא שבעים, כי האורז והירקות ממלאים מאוד, אבל יש געגוע לדברים קטנים כמו סויה, עגבניות, חצילים וכמובן – סוכר.

תבשיל אורז פרא עם תרד וירקות

בכל יום ארזתי לי לעבודה קופסה עם תבשיל אורז, ירקות, פריכיות אורז מלא וגם שני תפוחים לעבור את היום. לאט לאט התרגלתי לתזונה הזו. הכי קשה היה לצאת למסעדות כי אין כמעט מה לאכול. הזמנתי בדרך כלל ירקות אנטיפסטי (בלי חצילים ובטטה) ואורז לבן. סלק הפך להיות מעדן בשבילי, ובעיקר נהנתי לשתות את המים מהסיר שבו בישלתי את הסלק.

המדידה הראשונה אחרי שבוע הראתה ירידה של ארבעה קילו. הייתי די מופתע מהתוצאות. בנוסף, המדידות הראו ירידה באחוזי השומן וירידה בהיקף הבטן. הייתי מאוד מעודד מהתוצאות. ענת ואני התחלנו לצעוד כמה פעמים בשבוע, בנוסף לאימון עם מורן. חוץ מזה הוצמד לי מד צעדים, שמדד כמה אני הולך ביום, וקיבלתי משימה לעבור את ה-12,000 צעדים, ורצוי להגיע ל-15,000. למדתי שהליכה בבוקר לבית הספר ובחזרה שווה כ-2000 צעדים, ועליה במדרגות בבניין שבו אני עובד שווה עוד כ-250 צעדים. למדתי שכדאי לחנות רחוק וללכת ברגל, ולמדתי שסידור הבית שווה כמה מאות צעדים כל שעה. נותן תירוץ טוב לסדר. במשרד הקפדתי לקום מהכסא כל חצי שעה, לצעוד במשרד, להקפיד על שתיה מרובה במהלך היום (10 כוסות מים לפחות עד הצהרים, לדוגמה).

סלט חסה, צנונית ומלפפון עם אורז מלא וחומוס מבושל

בשבועיים שלאחר מכן הוספנו קטניות לתפריט, ופתאום העולם הקולינרי שלי הפך מגוון יותר. למדתי שהאוכל שאני נהנה ממנו מאוד הוא שילוב של סלט ירקות עם תבשיל אורז וקטניות חם, כמו מג׳דרה או תבשיל דאל הודי (תבשיל עדשים כתומות עם כורכום) שענת בישלה לי. דאל הוא אחד המאכלים האהובים עלי ואני יכול לאכול ממנו שלוש פעמים ביום, כך שזה לא היה קשה.

גיליתי ירקות חדשים כמו קולורבי, חתוך טרי בסלט או אפוי בתנור ושעועית מש. קולורבי אפוי בתנור זה גם סוג של מעדן, הוא מקבל מרקם של תפוח אדמה, מעט מתוק, ובלי קלוריות כמעט (המלצה של אביעד קיסוס).

צ׳יפס קולורבי אפוי בתנור

חזרתי לרכוב על האופניים, בין אם זה להסיע את דר לקייטנה בבוקר או לצאת לרכיבות על אופני הכביש. הרכיבה, מעבר לכושר, מסבה לי הנאה ורוגע לאורך כל היום, וזה פשוט כיף. אתמול, לדוגמה, ניצלתי את העובדה שדר ישנה אצל חברה, ויצאתי בשעה 6:30 לרכיבה של 28 ק״מ על האופניים. אושר צרוף.

פתאום חזרתי לבגדים שכבר עברו לחלק האחורי של הארון כי הם לא עלו עלי, פתאום יכולתי לחגור את חגורת המכנסיים ולסגור אותה בחור האחרון, פתאום צווארון החולצה והעניבה נסגרו בלי מאמץ, נהיה לי פחות חם והפכתי פחות עייף. בשבועות האחרונים כבר יכולתי לאכול מנת דג ולאחר מכן מנת עוף וגם ביצה וזה כבר הפך לתזונה יותר מוכרת. יכולתי להכין את הפסטרמה שלי, רק שהחלפתי את רוטב הסויה במעט סילאן. לחלב אורז התרגלתי, וגם לפריכיות.

סלט עם מג׳דרה וביצה קשה

חזה עוף צלוי

פסטרמה ביתית

באזכרה שנערכה בשבוע שעבר קיבלתי מחמאות רבות על ההרזיה. קראתי לזה ״הכן גופך לאזכרה״. המדידות הסופיות בסיום שישה שבועות הראו ירידה של 9 ק״ג במשקל, ירידה באחוזי השומן מ-31.4% ל-25% וירידה בהיקף המותניים ב-10 ס״מ.

ומה עכשיו? האתגר הסתיים בהצלחה, אבל אנסה לדבוק כמה שיותר בהרגלי האכילה שסיגלתי לעצמי בשבועות האחרונים. פחות שומן, פחות סוכר, פחות קפאין, פחות סויה ומלח ויותר פעילות גופנית. המטרה היא לשמור על הקיים ואפילו לרדת קצת ולאט. בשבוע שעבר, ביום ההולדת שלי, התפתיתי לאכול קינוח במסעדה ואחר כך הרגשתי כל כך לא טוב עם כל המתוק הזה בבטן. כאילו עברתי גמילה מסוכר. בערב אני כבר לא מחפש ממתקים לפני השינה. אנסה ככל האפשר לשמור על הקיים ובעיקר לחזור להתאמן בקביעות, אם זה בהליכה או ברכיבה.

ארוחת הערב שלי. סלט עם מג׳דרה

לקראת יום השנה השלישי למותה של איריס, החלטתי לצלם סרט שילווה את דר במשך כמה שבועות. ראיינתי אותה לגבי התחושות שלה, הקשיים, העצב וגם מה עושה אותה שמחה. צריך לזכור שהיא ילדה רגילה כמו כל הילדים, אבל מתמודדת עם אובדן.

דר מפגינה חוזק נפשי רב מאוד כשהיא מתראיינת על התחושות שלה כשהיא רואה אמהות אחרות, כשהיא עומדת מול הקבר של איריס ומספרת לה מה היא חושבת, ועונה על שאלות קשות.

ימי ההולדת של איריס ושלי חלים שניהם בחודש יולי. בכל שנה, כשאיריס היתה מתחילה לדבר איתי על מתנות, הייתי אומר לה (ברגישות הגברית הידועה), ״בואי נתקזז, את לא תקני לי מתנה ואני לא אקנה לך״. ממש עזר לי. בהתחשב בהצעת הנישואים העלובה ביותר בהיסטוריה, אני חושב שיכולתי להגיע יותר גרוע ברומנטיקה. בכל מקרה, בכל יום הולדת התעקשת לסחוב אותי למסעדה יקרה מדי ולחגוג. מזל שחגגנו.

היום, בדיעבד, אם הייתי יודע שלא יהיו לנו יותר מדי ימי הולדת לחגוג ביחד, הייתי משקיע יותר. מה זה יותר? היינו כל פעם נוסעים לחו״ל, למרות שאנחנו לא אוהבים לנסוע בקיץ. היינו נשארים בקנדה עוד חודש, ומספיקים לראות את צבעי השלכת ביערות כמו שרצית.

היינו נשארים עוד יום במפרץ פאנדי, ורואים את הגאות והשפל עוד פעם ועוד פעם, מטיילים בגשם השוטף, עם מטריות ומעילים, ועושים עוד כמה טריילז ביחד, למרות שכבר התחננת ואמרת לי ״אני לא יכולה כבר עם כל היערות והטבע הזה, אני חייבת עיר ואיזה קניון״. מי היה מאמין שאת, שמעולם לא עזבת את רחובות הקניות בכל עיר, תצאי אל היערות והטבע ותעשי מסלולי הליכה בגשם?

חיינו את החיים בהנחה שיש לנו עוד הרבה שנים לחיות ביחד, בהנחה שעוד נספיק להיות במקומות האלה עוד פעם, והשארנו משהו לביקורים עתידיים. היום אני מבין שאין ביקור נוסף, מה שהספקנו ביחד בעולם הזה, הספקנו, ואין הזדמנות לתקן.

לו הייתי יודע אז מה עתיד לקרות, היינו טסים עוד 30 פעמים ללונדון, חורשים עוד קצת את הקובנט גרדן, אוכלים עוד פעם במסעדת פנג׳ב ב-Neal Street, עושים עוד שופינג יקר באוקספורד ומרוקנים שוב את המלאי בפריימארק.

האמת, שחיית את החיים האלה עד תומם, ניצלת כמה שיותר נקודות ומיילים בכרטיס הנוסע המתמיד של בריטיש איירווייז, התפנקת במחלקת עסקים, קנית תמיד את הביוקר ותמיד הלכת על השדרוג הקטן. ״איריס גולדמאסטרקארד״, קראתי לך ולעיתים גם ״איריס של הביוקר״ או ״איריס פרימיום״. ידעת תמיד איך למצוא את השדרוג הקטן (והיקר), שיהפוך את הנסיעה ברכבת לקצת יותר נוחה בשבילך, את הנהג ההוא עם המרצדס שיחכה תמיד בשדה התעופה, כי לנסוע סתם באיזה מיניוואן למלון זה לאנשים רגילים. תמיד התעקשת לעבור פעם אחרונה בסלפרידג׳ס, לקנות עוד מתנה אחרונה למישהו, או להספיק לקנות את התיק ההוא, שראית ביום הראשון וידעת שאגיד שהוא יקר מדי, ועכשיו, רגע לפני הטיסה, כבר אהיה עייף מדי מלעצור אותך.

חיית את החיים האלה ונהנית מכל רגע, כך אני מקווה, למרות שנראה שלא ידעת שובע. אפילו שבועיים לפני שמתת, לאחר שסיימת את אחד האשפוזים, ביקשת ממני להוליך אותך בכסא גלגלים עם בלון חמצן במרכז וויצמן, ודאגת לקנות עוד זוג נעלי סירה של קרוקס, שיהיה נוח להניח את הרגליים בכסא הגלגלים. ״עכשיו את יכולה לקנות מה שאת רוצה״, אמרתי לך, ״אני לא מתווכח הפעם״.

לפחות את יום ההולדת האחרון שלך, יום הולדת 40, חגגת מוקפת בחברים אהובים, עם השירים הכי יפים שאהבת.

יום הולדת 43 שמח, אהובה שלי.

(פרפרזה על שירו של דוד אבידן, ״אדם זקן״)

אלמן – מה יש לו בחייו?
הוא קם בבוקר, כאילו כלום,
ארוחת בוקר וארוחת עשר
ארוזה בקופסה,
ותמונה של אשה על הקיר.

אלמן – מה יש לו בחייו?
הוא קם בבוקר, וחושב שעבר עוד חודש,
ומכין קפה ומלווה לבית הספר,
הכל נורמלי ורגיל.
חוץ מהשלט ״לבית הקברות״ בדרך.

אלמן – מה יש לו בחייו?
בדיחות שחורות על קברים ושיש,
וחברים שמשווים מצבות.
וחור במקום שהיה בו הזכרון, האהבה,
שצורב ולפעמים גם כואב.

אלמן – מה יש לו בחייו?
חרדה למות, חרדה להשמין,
חרדה מלעזוב את העולם הזה.
חרדה מכל שיעול, מכל כאב,
מכל שריר דואב.

אלמן – מה יש לו בחייו?
לומד דברים חדשים,
לאפות עוגות ועוגיות,
לקלוע צמות,
לגרש חלומות רעים.

אלמן – מה יש לו בחייו?
חי את חייו, כאילו כלום,
מיום ליום התפקוד משתפר,
לעשות הכל כמו כולם.
שאיש לא ירגיש, שמשהו לא בסדר.
רק במסיבת הסיום ישב בצד, ימחה דמעה,
על זו שלא זכתה לראותה.

איש לא מסוגל להבין באמת מה עובר על אלמן או אלמנה, שאיבדו בן/בת זוג. זה לא נראה על פני השטח, אנחנו מסווים את זה די טוב במהלך היום, לפעמים זה מציץ החוצה בטעות. האובדן, הגעגועים לאשה שהיתה ולא נמצאת כאן יותר.

לכאורה, התפקוד שלי בסדר גמור. אני מגדל את דר, שגדלה להיות ילדה מוכשרת ומצטיינת לתפארת, מנהל בית, חיי זוגיות, החיים בסדר. אבל בשלוש השנים האחרונות, מאז מותה של איריס, יש משהו שמציק כל הזמן בפנים, הזכרון הזה שלא מרפה.

ענת אומרת שלחיות עם אלמן זה לחיות בשלישיה, תמיד תהיה האשה האחרת נוכחת בחיים שלו, אותה אשה שאסור לו לשכוח, אסור לו להרפות מהזכרון. אותה אשה שתמיד תיזכר כמושלמת, למרות הפגמים. לעולם לא יהיה לו closure עם האשה הזו. זה בסדר, כל עוד יודעים למה נכנסים.

אלמן נמצא תמיד בקונפליקט פנימי. האם העובדה שאני מתגבר על הקשיים, והצלחתי לעבור יום, שבוע, חודש, בלי לבכות, אומרת ששכחתי? האם זה אומר שהמקום של איריס נעלם מהחיים שלי? האם הרפיתי מהזכרון? אז זהו, שלא. ניתן להגיע לרמת תפקוד טובה ביום יום מבלי להרפות מהזכרון, שמתעקש להפתיע לפעמים ולקפוץ לתודעה. לפעמים זה סיפור, לפעמים זה ריח, לפעמים זו הרגשה או סיטואציה מסוימת, לפעמים זו צפיה ב״נדודי שינה בסיאטל״ או ב״העולם מצחיק״, שגורמים לזכרון ולדמעות להופיע. כאילו שהזכרון אומר: ״הלו, אני כאן, לא הלכתי לשום מקום, אל תשכח אותי״.

אם מבינים את זה, שהזכרון תמיד יהיה נוכח בחייו של אלמן, אפשר להתקדם וגם כמעט להירפא מהאבל. מבינים שלמרות שהכל ביום יום הוא רגיל, תמיד יהיה זכרון נוכח. כמו תיק גב שהאלמן נושא איתו לכל מקום, ובו הזכרונות של האשה שאיבד.

מחר דר תחגוג את סיום כתה א׳ בבית הספר. אני כרגיל אשב גאה ואמחה דמעות.

לפני שבוע דר בחרה את החצאית הזו ללבוש לבית הספר ביום שישי. כשהיא חזרה מבית הספר היא סיפרה לי שהמורה שלה אמרה לה שהחצאית קצרה מדי והיא מבקשת לא להגיע איתה לבית הספר.

לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. הארץ סוערת בעקבות ״מחאת המכנסיים הקצרים״, שבמסגרתה מוחות תלמידות מבתי ספר בכל הארץ על הסטנדרט הכפול המוחל כלפיהם לעומת תלמידים בנים, שלהן מודדים את אורך המכנסיים, ואילו לבנים נותנים להכנס לבית הספר במכנסיים קצרים. הנימוקים נגד המכנסיים הקצרים מתמצים בכך שזה מגרה את הצוות החינוכי והבנים, וכאן מודיעים לילדה בת שש שהיא לבושה בחצאית קצרה מדי? נפלנו על השכל? זו ילדה בת שש.

מודה, גם אני עבדתי כמורה וכמחנך בבית ספר עד לפני כעשור וגם אני הערתי לתלמידות ולתלמידים על לבוש (אצלנו זה היה איסור על גופיות ספגטי, עוד לפני התלבושת האחידה, וכפכפי אצבע). גם אני ביקשתי מתלמידות להתלבש בצורה מכובדת ״כי פה זה לא חוף הים״. מעולם לא טענתי שהלבוש שלהן מגרה את הצוות החינוכי, מקסימום שהוא לא מכובד. היום אני מבין כמה מגוחך זה היה.

תלמידות מתקוממות כנגד הסטנדרט הכפול, שבנים יכולים להגיע במכנסיים קצרים, להוריד חולצה כשהם מזיעים לאחר שיעור ספורט, וזה נחשב לגיטימי ומקובל, והן נאלצות לסבול מהחום במכנסיים ארוכים כי מתייחסים אליהן כאובייקט מיני, שאותו צריך להסתיר.

מה אנחנו כחברה אומרים לנערות האמיצות האלה? שהן צריכות לשמור על עצמן, שכל גבר שסובב אותן רואה בהן אובייקט מיני ולכן לא צריך לעורר אותו? מה אומרים לילדה בת שש? שהחצאית שהיא הלכה איתה לגן החובה לפני שנה היתה בסדר, אבל עכשיו היא בכיתה א׳, וכבר צריכה לשמור על עצמה מפני הבנים? ילדה בת שש אינה אובייקט מיני.

מיותר לציין כי המכנסונים המגרים האלה נחשבו פעם לבגדי ההתעמלות המקובלים, כפי שניתן לראות בתמונות רבות, לא מלפני המון זמן. אז מה השתנה? הגברים לא יכולים לשלוט בעצמם יותר? אולי נלמד אותם לא לאנוס?

לכל מי שטוען שזה לא קשור למיניות אלא לכיבוד המוסד החינוכי אומר, שכל עוד הסטנדרט לא נאכף על הבנים בצורה שווה כמו שהוא נאכף על הבנות, הטיעון הזה לא מחזיק מים.

מערכת החינוך איבדה כיוון. הגיע הזמן שיתעסקו בדברים החשובים ויניחו לתלמידות. שישקיעו את האנרגיה בשיעורי חינוך מיגדרי, זה יהיה קצת יותר יעיל במניעת תקיפות מיניות.