ביוני 2012, כשאיריס היתה מאושפזת בבית החולים, כחודש לפני מותה, החלטתי להפתיע אותה ולנטוע בגינה עץ פומלה במקום אחד העצים שנפל בסערה. בחרתי לנטוע את העץ ליד חלון חדר השינה שלנו, כדי שאיריס, שבאותו זמן היתה מרותקת למיטה רוב הזמן, תוכל לראות אותו כשהיא בחדר השינה. היא מאוד רצתה עץ פומלה, אז בחרתי עץ במשתלה ונטעתי אותו בגינה.

איריס היתה פסימית ואמרה: ״אבל יקח לו עוד שנים לתת פירות, אני לא בטוחה שאספיק להנות מהם״. עניתי לה: ״את עוד תהני מהפירות של העץ הזה, לא לדאוג״.

איריס כתבה על כך בפייסבוק שלה:

התמונה הופיעה גם בכתבה שפורסמה על איריס באותו חודש במוסף ״סופשבוע״ של מעריב.

איריס נפטרה כחודש אחרי שהדברים נכתבו ולא זכתה להנות מפירות העץ. מאז אני דואג לעץ ומטפח אותו, מסתכל עליו מדי בוקר מחדר השינה, דואג שיהיו לו מספיק מים ומדשן אותו בקומפוסט, עוקב אחרי צמיחת העץ וממתין שיופיעו הפירות הראשונים. הגדר החיה שהורכבה משיחי פסיפלורה פורקה בגלל הסערות והרוחות בחורף שגרמו לקריסתה, אולם עץ הפומלה נשאר עומד בכל הסערות והרוחות.

בסתיו האחרון, כמעט שלוש וחצי שנים לאחר שניטע העץ, הופיעו הפירות הראשונים. בתחילה הופיעה פומלה אחת, וכעת יש כבר ארבע פומלות על העץ. דאגתי מאוד בשבוע שעבר, שהעץ לא נפגע בסערה ושהפירות לא נפלו, אבל העץ שרד את הרוחות העזות שהפילו עצים גדולים וגבוהים ממנו.

הבוקר דר ואני השקינו את העץ ובחנו את הפירות החדשים. כשהעץ היה חדש וצעיר, הוא היה נמוך יותר ממנה. היא היתה אז כמעט בת ארבע. היום היא בת שבע וחצי, העץ עבר אותה בגובה, למרות שהיא כמעט הכפילה את גובהה מאז, והוא מלבלב ומניב פירות. דר מחכה בכליון עיניים לזמן שבו הפומלות החדשות יהיו בשלות לקטיף.

אני מלא צער על כך שאיריס לא זכתה להנות מפירות העץ. באותם ימים, ביוני 2012, ניסיתי לשמור על אופטימיות, למרות שהיה ברור שמצבה הרפואי של איריס קשה ומחמיר מיום ליום. רציתי לשמח אותה בהפתעה קטנה, להעלות חיוך על פניה כשתראה את העץ. שלחתי לה את התמונה של העץ לבית החולים כדי לעודד אותה.

חבל שהיא לא זכתה לכך. לפחות נשאר לדר ולי עוד זכרון ממנה.