אב במשרה מלאה

אז אשתך נפטרה?
– כן
ואתה מגדל את הילדה לבד?
– כן
והיא בת יחידה?
– כן
מסכנה כזאת. לגדול לבד.

בישראל יש דחף אדיר להיות הורים. בניגוד למדינות אירופה, אלהורות נחשבת סטיה חברתית ממש. התחתנת? יופי, מתי נשמע שאת בהריון? הבטן קצת גדלה, את בטוחה שאת לא בהריון? מתי תביאו לי נכדים? אני לא רוצה להיות סבתא זקנה. ומהרגע שהולדתם ילד, וחשבתם שלרגע יניחו לכם עם הלחצים, מתחילים עם הנדנודים – מה, הוא יהיה לבד? הוא צריך אח שיהיה לו עם מי לשחק. שלא יצא מפונק.

לא ברור מה מניע את שיעורי הילודה הישראלית החילונית, שגבוהים מאוד ביחס למדינות המפותחות במערב. אולי בגלל שאנחנו במירוץ דמוגרפי מול הערבים והחרדים, אולי בגלל שנהרגים פה במלחמות ובפיגועים, אולי בגלל זכרון השואה, אולי בגלל הרצון שהילדים שלנו יטפלו בנו כשנזדקן ונהפוך סיעודיים. לא ברור. אשה בישראל חייבת ללדת, ואם כבר היא ילדה, אז רצוי שתמשיך עם זה עוד ועוד. אני חי בישוב ממעמד סוציו-אקונומי גבוה יחסית, ושיעור המיניוואנים והג׳יפים מרובי המושבים לנפש כאן הוא גבוה מאוד. שני ילדים נחשב נמוך. הרוב עושים שלושה וארבעה. אם יש בן/בת יחידים כנראה שהיה משהו שהתערב באמצע ושיבש את התכניות – גירושים או אי יכולת ללדת. בפרברים יולדים והרבה.

כשתכננו את הבית איריס היתה כבר בהריון. כשעלתה השאלה של כמה חדרי ילדים לתכנן, היא רצתה שלושה, אני אמרתי שמספיק לי אחד לילדה אחת, בסוף התפשרנו על שני חדרי ילדים. כשהיא חלתה, דר היתה בת שנה ועשרה חודשים. אני יכול להניח בוודאות, שאם איריס לא היתה מאובחנת כחולה, היינו היום עם שני ילדים לפחות.

כשפרופ׳ ענבר בישר לאיריס שהמחלה שלה הפכה גרורתית ושחלומה ללדת עוד ילדים נגוז, היא היתה שבורה מזה. אני אמרתי לה שאני מסתפק בילדה הנהדרת והמוצלחת שהצלחנו להוליד, ושנגדל אותה כמה שיותר טוב. אבל לאיריס תמיד היה חלום ללדת עוד ילד/ה לפחות.

ובאמת? מה רע בילד אחד? כולם בטוחים שמי שגדלו כבן או כבת יחידים יצאו מפונקים, אגואיסטים, הוא יסבול כל חייו, יהיה בודד. מחקרים פסיכולוגיים מנפצים את המיתוס הזה. אז מפונקים הם לא יהיו. ישנה אפילו טענה מחקרית הפוכה, שבנים/בנות יחידים יהיו מוכשרים יותר, בעלי דמיון מפותח יותר, עצמאיים יותר ויטו להצטיין יותר בלימודים. לורן סנדלר, סופרת ועיתונאית אמריקאית, בת יחידה ואם לבת יחידה, שכתבה את הספר ״One and Only״, טוענת כי הדחף האבולוציוני להוליד ילדים רבים היה שייך לעידן החקלאי, שם היה צורך בילדים רבים שיעבדו בשדה ויסעדו את ההורים כאשר יזדקנו ולא יוכלו לעבוד.

מה שכן, ילדים יחידים תמיד יסבלו מסטיגמות חברתיות שליליות, יפנימו אותן ויהיו צריכים להתנצל ולשקר. סיפרתי בעבר, שדר תמיד הרגישה שונה בגן, כשלקראת יום המשפחה היו עורכים טבלאות של מספר הנפשות במשפחה, ואנחנו החריגים, היינו תמיד עם הכי פחות, שלוש נפשות. אז דר מצאה דרכים לעקוף את זה, והיתה טוענת שאצלנו סופרים גם את לוקה הכלבה. היא תמיד טענה שהיא ילדת סנדביץ׳, בין שני בני הדודים שלה. ככה היה לה נוח לא להרגיש שונה משאר הילדים. עמליה ארגמן ברנע מספרת בבלוג שלה בסלונה, איך נאלצה לשקר לגבי היותה בת יחידה, והמציאה שהיה לה אח גדול שמת, כדי לא להרגיש חריגה.

לעיתים יש לי שיחות עם דר על הנושא. היא אמרה לי פעם: ״לפעמים עצוב לי שאין לי אחים, אבל אז כשאני הולכת לחברות שלי ויש להן אחיות ואחים והם כל הזמן רבים ומרביצים, אז אני קצת שמחה שאין לי אחים״. מעניין שהיא מצליחה לתפוס גם את הטוב וגם את הרע של העסק מנקודת המבט שלה.

אני מרגיש, שבגלל שהיא בת יחידה, אני יכול להעניק לה יותר תשומת לב, יותר משאבים כלכליים, יותר חוגים ולעזור לה לפתח את עצמה הרבה יותר. פגשתי פעם חברה, שהביאה את הבת הבכורה שלה לחוג. היא עמדה עם הבן הקטן שלה ואמרה ״החוג שלו זה ללוות את האחים שלו לחוגים״. ברור לי שילדים גדלים בצורה נורמלית גם במשפחות עם שניים, שלושה וארבעה ילדים, ועדיין, נראה לי שאני פנוי יותר להעניק לדר הרבה יותר תשומת לב.

אז אין מתכון אחד לאושר. יש גם משפחות מאושרות וגם משפחות מפורקות עם הרבה ילדים, כמו שיש משפחות עם בן/בת יחידים שסובלות מחוסר תפקוד. לי מתאים מאוד לגדל ילדה אחת.

לפני 9 שנים בדיוק, ב-5.5.06, ערכנו, איריס ואני, את טקס החתימה על כתב הזוגיות שלנו. היינו מוקפים בבני משפחה ובחברים אוהבים, הצהרנו על אהבתנו כלפי העולם, וחתמנו על כתב הזוגיות. הנחתה את הטקס עו"ד ויקטוריה גלפנד, מארגון "משפחה חדשה".

איך הכל התחיל?

לא זוכר באיזה יום בדיוק,זה היה לקראת פורים ב-2006. לי היה יום חופשי מבית הספר (הייתי אז מורה בתיכון), והיה איזה יום שאיריס אמרה שהיא תיקח חופש וניסע עם האוטו לרכוב עם האופניים בסינגל האופניים בקיבוץ בארי. איריס אז היתה מתחילה באופניים, והיה לה זוג משומש שקניתי לה. הסכמתי. לאחר שהסכמתי היא אמרה, שאחרי הרכיבה, אפשר לקפוץ ליריד חתונות של התנועה הרפורמית בתל אביב. בסדר, אמרתי.

זו היתה הצעת הנישואים של איריס. מאוד לא רומנטי. בלי כריעת ברך, בלי טבעת, בלי פעמונים וציפורים מצייצות.

אז רכבנו בבארי, איריס התרסקה כמה פעמים עם האופניים ברכיבה, והיא חזרה הביתה עם רגל כואבת וקרסול נפוח, אבל לא נתנה לזה להפריע לה להגיע צולעת ליריד החתונות. הגענו ליריד, ראינו שאנחנו לא ממש מתחברים לחתונה רפורמית, כי לא רצינו חתונה דתית, וקבענו להפגש עם ארגון "משפחה חדשה" כדי לארגן חתונה חילונית.

וזהו. מהרגע שאיריס קיבלה את האוקיי להתחיל בהכנות לחתונה, התחיל מרוץ ההפקה. הבנו שבגלל ספירת העומר, רוב גני האירועים פנויים בחודשים הקרובים, ונוכל לארגן טקס חתונה. תוך חודשיים התקיימה החתונה, בגן האירועים "מקום בטבע", על גדת נחל אלכסנדר, מקום שכבר לא קיים היום.

איריס כתבה את זה טוב יותר בפורום חתונות ב"תפוז":

מרץ 2006. אני מעיינת ב"עכבר העיר" ומוצאת מודעה על יריד חתונות של התנועה הרפורמית. "בא לך ללכת לראות?" אני שואלת את האיש? אחרי התלבטות קלה הוא מסכים. אחרי ביקור ביריד אנחנו מגיעים יחד למסקנה שזה לא מה שאנחנו מחפשים, ומחליטים לפנות לארגון "משפחה חדשה". לא היתה הצעה גרנדיוזית, לא כריעת ברך – פשוט זרמנו עם זה, כשזה נראה לנו הזמן.

ואז מתחיל המרוץ…..
מכיוון שידענו שאין לנו שום כוונה לעבור בשום אופן ברבנות – החלטנו לנצל את תקופת ספירת העומר ולנסות להרים חתונה בתחילת מאי – כשהספקים המבוקשים פנויים יחסית, והמחירים לטובתנו.

ומכאן – מתחילים בקרדיטים….  למען הסדר הטוב, אני פשוט אתחיל בצורה כרונולוגית – על פי סדר הופעת הדברים ביום החתונה. ועל הדרך אני אשחיל גם פה ושם תובנות כלליות על העניין הזה שקוראים לו "חתונה". אז זה מה שהיה ביום שישי, ה 5 במאי 2006.

קודם כל  ולפני הכל, כמה מילים על בחירת היום בשבוע- יום שישי. לטעמנו – זו הייתה ההצלחה הגדולה של כל הפרוייקט. זה היה אירוע נינוח, כולם באו רעננים, בלי לחץ של יום עבודה שקדם לחתונה, לא היו בלחץ של למצוא ביבי סיטר / לשחרר כבר את הבייבי סיטר, ולילדים שהגיעו – היה כייף גדול.
מבחינת החתן-כלה זה אפשר לנו להיות במיטבנו באירוע. אני (המופקדת על החרדות, החלומות הרעים וההיסטריה מקטסטרופות קטנות וגדולות כאחד) כמובן שלא יכולתי לישון כמו שצריך בלילה שלפני. האיש שלי, לא מסוגל לישון כשלידו יש שווארמה שמסתובבת כל הלילה מצד לצד… אז התעוררנו בחמש בבוקר. העניין הוא שהתסריט הזה היה קורה גם אם היה מדובר בחתונת ערב. כך שאם היה מדובר באירוע בערב – הייתי מגיעה אל הצילומים המקדימים (שכנראה היו מתקיימים בסביבות ארבע – חמש אחרי הצהרים – כבר עייפה, מרוטה ורעבה (כי למי יש כוח וראש לאכול – כשאת כבר מאופרת וכו'….)  ואל החופה היינו מגיעים כבר ממש ממוטטים. בעוד שבאירוע שלנו היינו בשיא הערנות שלנו – ובשבע בערב – כשהכל נגמר, היינו עדיין באופוריה ולא עייפים מדי, כך שיכולנו לשבת בנחת עם ההורים, לאכול משהו קטן, לפתוח את המתנות – ולהגיע חזרה הביתה בסביבות 11 בלילה – אל שנת הלילה המתוקה והראשונה שלנו כזוג נשוי.
אגב – בתחילת הדרך חיפשנו מקום שיאפשר לנו, אם אנחנו כבר עורכים חתונה בשישי בצהרים – להמשיך לחגוג גם אחרי כניסת השבת. מצאנו כמה כאלה, בחלקם היה צורך שהאירוע לקראת כניסת שבת ינדוד לחלק אחר, מופרד של הגן , ובחלקם ניתן היה להמשיך את האירוע כמות שהוא. אלא שאז עשינו חושבים והבנו – אם אנחנו מתחילים את האירוע ב 12 או 12 וחצי, והוא מסתיים קרוב ל 6-7 בערב – זה מקביל לאירוע ערב שמתחיל ב 8 בערב, ונמשך עד 2 בלילה. מי צריך יותר???????
אז מסקנה ראשונה – מאד מאד מומלץ – חתונת צהרים בשישי. עדיף בשעון קיץ שמאפשר למשוך את החתונה לפחות עד 6 בערב.  

איריס נתנה קרדיט לכל מי שקיפל מפיות בחתונה, אתם מוזמנים לעיין בהמלצות כדי להבין את הרמה האובססיבית של הירידה לפרטים בחתונה, כדי שכל האורחים יהיו מרוצים ויהנו. עד היום יש חברים ובני משפחה שמזכירים לי את החתונה וטוענים שזה האירוע הכי יפה שהם השתתפו בו. זה לא שרק אני אומר. רבים מהחברים שלנו כיום לא היו אז עדיין בתמונה, וצחקנו פעמים רבות שצריך לערוך חתונה נוספת, עם כל החברים שנוספו מאז החתונה הקודמת.

כך התחילו חיי הנישואים של איריס ושלי. לאחר כשנתיים נולדה דר, ולאחר כשלוש שנים עברנו לבית החדש שבנינו באבן יהודה.

היינו אמורים לחגוג היום תשע שנות נישואים. מי ידע אז שהכל יסתיים בקיץ 2012.

הלידה של דר

רעידת האדמה בנפאל חשפה את הישראלים לתעשיית הפונדקאות שמתנהלת שם. בעבר, הליכי הפונדקאות היו נעשים בהודו, אבל עם הקשחת התנאים לפונדקאות בהודו, עברה התעשייה לנפאל ולגיאורגיה. מסתבר שעשרות זוגות ויחידים נמצאים כרגע בהליכי פונדקאות בנפאל, וכרגע משרד הפנים פועל להעברת הנשים הפונדקאיות לישראל.

בכל פעם שמוזכרת המילה 'פונדקאות', אני נזכר שיש לי שלושה עוברים מוקפאים בבית החולים אסותא. במסגרת הליך שימור הפריון שאיריס עברה לפני הטיפולים הכימותרפיים, נשאבו ממנה ביציות והופרו שלושה עוברים. באותם ימים ב-2010 איריס עוד חשבה שאחרי כמה חודשי טיפולים היא תוכל להכנס להריון. לפני מותה היא הציעה לי להשתמש בעוברים האלה עם אשה אחרת או לעשות פונדקאות. אני סירבתי. אישית, הרעיון של לנסוע להודו או למדינה אחרת כדי שאשה זרה תלד ילדה או ילדה שלי ושל איריס נראה לי זר ומנוכר.

מתנגדי הפונדקאות מצביעים על הניצול שעוברות הנשים האלה, שחיות במדינות עניות בעולם השלישי. הן עוברות טיפולים שמסכנים את בריאותן, רק כדי לממש עבור הורים עשירים ממדינות מפותחות את הזכות להורות. הנשים האלה חיות במוסדות סגורים, מפקחים עליהן בריאותית ותזונתית וברור שהן עוברות ניצול. מצד שני, המדינה דוחפת זוגות חד מיניים או יחידים, המעוניינים בילד, אל המדינות האלה, משום שלפי החוק, רק איש ואשה שהם בני זוג יכולים לבצע את ההליך. הצעת החוק שתאפשר פונדקאות גם לזוגות חד מיניים וליחידים עברה בקריאה ראשונה בכנסת הקודמת, אולם טרם אושרה. המתנגדים לפונדקאות טוענים כי כל פונדקאות היא ניצול ומכירה של גוף האשה, בדומה לזנות, וכי התשלום אינו מכשיר את הבעיות האתיות הנובעות מן ההליך.

תומכי הפונדקאות מצביעים על כך שהטכנולוגיה כיום מאפשרת לעשות דברים שלא היו יכולים להתבצע בעבר, כמו מימוש הזכות להורות לזוגות חד מיניים גבריים ולנשים שעברו את גיל הפריון, הורים לבן שנהרג יכולים לשאוב את זרעו ותיאורטית יכולים ליצור ממנו נכד חדש ועוד. התומכים מדגישים שהנשים הפונדקאיות, בישראל או בחו"ל, מקבלות תמורה כספית על ביצוע הליך הפונדקאות, הפיקוח הרפואי נדרש כדי לשמור על בריאותן, ולכן אין כאן ניצול.

קשה לי להתווכח עם זוג שרוצה לממש את הזכות להורות דרך פונדקאות. כל אחד ושיקוליו. אני גם לא יכול לשפוט אותם. אני מכיר אישית זוגות שעשו פונדקאות בחו"ל, וכיום מגדלים תינוקות באושר רב. אני יכול להבין גם את הרצון העז להיות הורים, גם במחיר של הליך יקר מאוד במדינה מרוחקת בעולם השלישי.

אישית, לא הייתי מסוגל לבצע הליך של פונדקאות, בעיקר לאחר מותה של איריס. להשתמש בחומר גנטי שלי ושל איריס כדי ליצור ילד אחרי מותה נראה לי קיצוני מדי. לא יודע מה אעשה בסוף עם העוברים המוקפאים. אולי אתרום אותם.

דם המכבים. צולם באפריל 2014 בטיול לחרבת חנות

עוד שעה וקצת תשקע ישראל ביום אבל לאומי, יום אבל שבו אנו זוכרים את חללי צה״ל. הרחובות כבר מתרוקנים מהתנועה הרגילה, על המדרכות נראים חניכי תנועות הנוער, שממהרים לטקס במרכז המושבה. תליתי את הדגלים על הכניסה לבית ובגינה, כמידי שנה. דגלי בנק הפועלים, מה לעשות.

מה זה יום הזכרון בשבילי?

כשאבי היה חי, בכל שנה, היינו נוסעים לבית העלמין בקרית שאול לטקס הממלכתי, לפקוד את קברו של איתן הס, שגר דלת מול ההורים שלי בתל אביב ונהרג בשירות צבאי בשנת 1972. בכל שנה הייתי מלווה אותו לחלקת הקבר, עומד עם משפחתו של איתן ליד הקבר.

בשנים האחרונות, מאז שאבי נפטר, הפסקתי לנסוע לקרית שאול. היום הזה קצת איבד משמעות. בשביל אבא שלי, זה היה היום שבו הוא זכר את החברים שלו, שנהרגו בקרבות במלחמת ששת הימים. אהבתי לטייל איתו לאתרי זכרון כמו גבעת התחמושת בירושלים, להסתכל על האנדרטאות, לקרוא את השמות ולשמוע ממנו סיפורים על קרבות הצנחנים. לי אישית אין חברים שנהרגו בשירות הצבאי, התמזל מזלי ולמרות שהייתי חייל קרבי בגדוד שריון לא שירתתי בשום מלחמה, רק קצת במילואים במבצע חומת מגן בג׳נין. כשאבי היה חי, חוויתי את היום הזה דרכו. כיום, לאחר מותו, היום הזה איבד קצת ממשמעותו בשבילי.

אז מה זה יום הזכרון בשבילי? בשנים הקודמות הייתי צופה בסרטי הזכרון שהיו משודרים בכבלים. בשנתיים-שלוש האחרונות קצת הפסקתי עם זה. דר הולכת לישון לקראת שמונה, בדרך כלל את בצפירה היא כבר ישנה, אני עומד ליד המיטה שלה ומוודא שהיא לא מתעוררת בבהלה. השנה היא כבר למדה בבית הספר קצת על יום הזכרון ומה המשמעות שלו. היא יודעת שמציינים את מותם של החיילים שמתו במלחמות, או מערכות ישראל, כפי שהיא מקפידה להגיד. אתמול היא שאלה אותי למה אומרים תמיד ״הבנים״, למה יש באבן יהודה רחוב הבנים וגן הבנים ולא גן הבנות. הסברתי לה שרוב אלה שנהרגו במלחמות היו באמת בנים, ופעם לא חשבו שצריך גם להנציח חיילות, ואולי הגיע הזמן לשנות את זה.

חשבתי לעצמי שבעוד עשר שנים היא תעמוד בפני צו ראשון, ומיונים לצבא, ותתלבט איזה קורס לבחור, ויחידות מובחרות ילחמו על הזכות לזמן אותה למיונים וגיבושים. ומה יקרה אם תרצה להיות קרבית? אולי זה רחוק ממני, אבל אשמח קצת בלב על הילדה שלי שמתנדבת, וקצת אפחד על הילדה היחידה שלי שהולכת לסכן את עצמה בצבא.

ישראל נמצאת בימים האלה בסוג של מאניה-דיפרסיה, עם המעבר החד מאבל לשמחה במוצאי יום הזכרון. למשפחות השכולות זה יותר קושי כבד מנשוא, לעבור בשעה שמונה בערב מהאבל אל החגיגות. אני מבין היום כמה זה קשה, כשאני עובר מיום ההולדת שלי ביולי ליום השנה למותה של איריס, שחל יום אחרי. בצהרים המשפחות עמדו סביב הקברים, ובערב מצפים מהן לצאת ולחגוג בכיכרות. אולי בשם השפיות ובשם הכבוד למשפחות השכולות ולנופלים, נפריד קצת בין יום הזכרון ליום העצמאות.

אז מה זה יום הזכרון בשבילי? ביום הזכרון שלי אני זוכר בעיקר את אבא שלי, חוזר אחרי המילים של ״אחי הצעיר יהודה״ עם המקהלה בטקס או בטלויזיה, ועיניו דומעות.

מאז גיל שנתיים דר פחדה מפסח. מהרגע שהסתיים חג הפורים ובגן החלו ללמוד על פסח, היא היתה נכנסת לחרדה איומה, שהתבטאה בחוסר שינה, סיוטים בלילה, בכי וצרחות. כתבתי על זה לפני כשנתיים כאן וכאן. בשנה שעברה הפחד הפך להיות ממש היסטריה, עד כדי כך שהיא לא רצתה ללכת לגן אחרי פורים כי הגננת תדבר על פסח.

בשיחות עם דר הבנתי שהיא מפחדת מסיפור מכות מצרים, ובעיקר ממכת ערוב. היא טוענת שראתה את התמונות של המכות תלויות בגן, ומאז היא מפחדת מהמכות. הבעיה היא, שמגיל שנתיים היא התקבעה על הפחד וסירבה להתמודד איתו. היא נקטה בעיקר בהמנעות – אם הזכרנו את נושא המכות היא היתה מתחילה לצרוח ולשים ידיים על האזניים.

בשנה שעברה דר החלה להפגש עם דרורית, מטפלת באומנויות, כדי להבין את שורשי הפחד ממכות מצרים ולנסות להתמודד איתו. במהלך הטיפול היא הגיעה למצב שבו היא מסוגלת לדבר על המכות, אבל אסור להזכיר את מכת הערוב. היא סיפרה שבגן היו משכיבים אותה לישון בצהרים ליד התמונה המפחידה והיא היתה בוכה וצורחת ומתעוררת מתוך שינה. לא זוכר שהיו בעיות בשינה אז בגן, אבל כנראה ככה היא זוכרת את זה, והזכרון מועצם מדי שנה.

בגן חובה היא עדיין סירבה לשבת במפגשים שבהם מספרים את סיפור ההגדה. המטפלת באומנויות הפצירה בנו שלא נוותר לדר, לא לחזק את ההמנעות מסיפור המכות, כי זה רק יחריף את הבעיה במקום לפתור אותה – יקבע את הפחד. השיטה היתה לדבר איתה בהגיון – כשהיא מתעוררת בלילה להסביר לה – את מתבלבלת, זה רק סיפור וזה לא אמיתי, זה רק סיפור. למרות זאת, דר היתה ממש בחרדה מהמכות וסיפור ההגדה, ובליל הסדר היא ברחה משולחן הסדר כשהרגישה שמתקרבות המכות. 

השנה התחלתי לדבר איתה על פסח והמכות הרבה לפני פורים. הזכרתי לה שפסח מתקרב ותיכף יתחילו לדבר על המכות. במקום להעלים את הנושא, כל פעם העלתי אותו מחדש, והזכרתי לה שהיא בוגרת והיא בכתה א', והיא התגברה על פחדים מסרטים וממפלצות בסרטים, כמו שבפעם הראשונה כשצפתה ב"פרוזן" היא פחדה, ועכשיו כבר לא מפחדת יותר.

לקראת פסח דר ביקשה להפגש שוב עם דרורית. הן נפגשו ודר אמרה לי שהיא עדיין מפחדת, ושהמורה מלמדת את סיפור ההגדה אז היא מבקשת לצאת למסדרון. כשבוע לפני החופשה, דר אמרה לי שהמורה תלתה על הקיר בכתה את התמונות של המכות וזה מאוד מפריע לה בשיעורים, כי זה מפחיד אותה. "את מבינה שזה לא אמיתי, זה רק ציור, רק צבע שמישהו צייר על נייר, זה לא באמת", אמרתי לה.

למחרת היא ביקשה שאכנס איתה לכתה. נכנסנו ביחד. היא הראתה לי את הקיר שעליו תלויות התמונות. ביקשתי ממנה להתקרב איתי ביחד אל הקיר. היא התקרבה איתי אל הקיר ולראשונה הסכימה להסתכל על התמונות. שאלתי אותה מה מצויר בכל תמונה והיא הסבירה לי. הזכרתי לה שזה רק ציור, זה לא באמת, והיא אפילו הסכימה להקריא את שמות המכות. היא אמרה שהכי פחדה ממכת בכורות, שמתים שם אנשים, אבל הצליחה להתקרב, להסתכל בציור ואף להקריא את הכתוב. לראשונה דר התמודדה באומץ עם הפחד והתגברה עליו.

לקראת ליל הסדר עשינו חזרה. לקחתי הגדה וביקשתי ממנה להקריא את המכות:

בליל הסדר, בניגוד לשנה שעברה, דר לא ברחה מהשולחן כשהגיעו המכות. ביקשנו ממנה להקריא את שמות המכות ושיבחנו אותה על האומץ להתגבר על הפחד.

אתמול נודע לי במקרה, דרך קבוצת הווטסאפ של ההורים בכתה, שהילדים למדו על נושא השואה במסגרת שיעור "חגים" ותרגלו מילים הקשורות ביום השואה:

יום הזכרון לשואה ולגבורה 
שואה אסון גדול וקשה רצח עם
גטו כפר או שכונה סגורה
טלאי צהוב. היהודים היו חייבים לענוד בהוראה של היטלר
גבורה כח או אומץ לב

האמת, מה אני מתלונן? כמורה להיסטוריה בתיכון לימדתי את הנושא, כולל כל הפורנוגרפיה של מחנות ההשמדה ובורות ההריגה והאמבולנסים, ואפילו ליוויתי והדרכתי מסעות לפולין ארבע פעמים, אז עכשיו אני נזעק על כך שבכיתה א' מלמדים את זה? הרי מישהו צריך להכין אותם לקראת כתה י"א והנסיעה לפולין.

אני לא מזדעק על הפגיעה בנפשה הרכה של בתי. מה לעשות, נסיון החיים לימד אותה שאנשים מתים. בשנה שעברה, בגן חובה, היא התוודעה לנושא הצפירה ביום הזה לראשונה, ושאלה אותי למה עומדים. אמרתי לה שפעם היה מישהו שהרג הרבה יהודים, ואנחנו מכבדים את זכרם. "כמו המן?", היא שאלה. "משהו דומה לזה". אמרתי, ובכך סיימתי את ההסבר.

השנה הסברתי לה ששואה זה אסון גדול, ושהיתה מלחמה שקראו לה מלחמת העולם השניה, והגרמנים הרגו הרבה מיהודי אירופה. לא נכנסתי לכל הפרטים.

על מה אני מזדעק? על העובדה שאנחנו מטפטפים לילדים מגיל הגן שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, ושאנחנו צריכים להיות גיבורים ולהגן ולהילחם, ואף אחד לא יציל אותנו כמו שמעצמות אירופה התעלמו מרצח היהודים ולא הפציצו את אושוויץ (לא, כי אהוד ברק וסיירת מטכ"ל חיסלו את הנאצים ולא צבאות בעלות הברית). אנחנו מטפחים בילדים את תודעת הקורבן, עוד לפני שהם בשלים להבין את המורכבות של הסיפור. לא אהבתי את ההתעטפות בדגל בבירנקאו. זה נראה יותר כמו אוהדי כדורגל מאשר תלמידים במסע זכרון. השתתפתי במסעות האלה כי הרגשתי שאני יכול, כמנחה קבוצה, לדבר איתם גם על רעיונות של מוסר אוניברסלי והומניזם, ולא לטפח בהם לאומנות.

אחר כך נוח לצרוח להם "איראן! איראן! איראן! חמאס! דעאש! ערבים! אוטובוסים!" והם נהיים אזרחים צייתנים.

כילד גם אני נחשפתי לזוועות השואה, והאמת שהפורנוגרפיה הזו של המוות מאוד ריתקה אותי. אולי יותר מדי. הייתי צופה במשך שעות בשידורים של יום השואה, בסרטים ובעדויות. אולי בגלל זה נמשכתי להיסטוריה. השאלה אם זה היה נכון להראות לנו כילדים את תמונות הגטאות, מחנות הריכוז ובורות ההריגה? אני לא בטוח היום שזה היה נכון לעשות את זה בגיל צעיר כל כך.

ברור לי שצריכה להיות איזו שהיא התייחסות בבית הספר ליום השואה, גם בכתה א'. אני לא מצפה שיתעלמו מהיום הזה. פשוט אם אפשר להשאיר אותם עוד שנה-שנתיים בתמימות הילדותית.

סבא זאב עם שלושה נכדים, ועוד שניים שאימצו אותו כסבא

בליל הסדר אמרתי לשושי, שהיא קרובה-רחוקה של לאה, אמא של איריס, שהמשפחה הכי טובה זו המשפחה שבוחרים. אם אנסה לתאר את הקשר ביני לבינה, זה יהיה ארוך מדי, אבל אני מרגיש קרבה משפחתית אליה כאילו שגדלנו כל החיים ביחד.

זו כנראה ההגדרה הכי טובה שלי למשפחה – משפחה הם האנשים שאתה בוחר להיות איתם. לפעמים יש קשר דם, לפעמים הקשר רחוק, לפעמים אין בכלל. מה שקובע זה הרצון להיות משפחה ביחד.

כשאבא שלי נפטר, נשארו שני האחיינים שלי ללא סבא. מהר מאוד הם אימצו בחום את זאב, אבא של איריס בתור סבא שלהם. הם נהנים להראות לו מה הם בנו בלגו, קופצים עליו כשהוא מגיע לבקר וקוראים לו סבא זאב. כששני האחיינים ודר פגשו את מנשה, אבא של ענת, הם התאהבו בו ממבט ראשון. גם מורה לרובוטיקה, גם בדרן וגם איש חם ואוהב. אז הוא הפך להיות סבא מנש, סבא של כולם.

כשטסנו בקיץ לכרתים, עם כל הסבים והסבתות, החדשים והישנים, מישהי שאלה אותי: ״אז אתה טס עם החברה שלך, הילדים שלה, ההורים שלה, וההורים של אשתך שנפטרה? כולם ביחד לחו״ל?״. ״כן״, עניתי לה, ״ככה זה מסתדר״.

כל החבורה חוזרת מכרתים

כי ככה זה מסתדר. בתמונה יש שלוש משפחות, שמאוחדות בקשר משפחתי רופף, אבל אנחנו רואים בעצמנו משפחה. כי בחרנו להיות משפחה, לארח ולהתארח, לשמור על קשר, גם להתעצבן לפעמים.

למה זה התעורר אצלי פתאום? כי נגה, הבת של ענת, מכינה עבודת שורשים לבית הספר. פתאום ראינו שהעץ המשפחתי של נגה מסתבך. איטס קומפליקייטד. איך היא מתארת את המשפחה שלה? יש לה אבא ואמא, לאבא שלה יש משפחה אחרת עם אשה אחרת וילד, לאמא שלה יש קשר זוגי עם בן זוג אלמן ויש לו בת, ויש לו הורים ומשפחה, ולבת זוג שלו הורים ומשפחה, ומהצד השלישי עוד כמה סבים וסבתות. נסו להכניס את זה לעץ משפחה.

ענת מראיינת את לאה וזאב לעבודת השורשים

אז יצא שאנחנו מתראיינים לעבודת השורשים, גם אחותי ואמא שלי, גם ההורים של איריס, כולם. כי כולנו חלק מהחיים שלה. כולנו סובבים אותה בדרך זו או אחרת, למרות שאין קשר דם לרוב המרואיינים, הם מגדירים את עצמם כמשפחה.

איך אני מגדיר את המשפחה שלי? וול, איטס וורי קומפליקייטד. יש את המשפחה הגרעינית שלי, אמא שלי ואבא שלי שנפטר, ואחותי והילדים שלה. איריס היתה בת זוג שלי ונפטרה, והבת שלנו דר. יש את ההורים של איריס, את אחותה ושני ילדיה מבעלה הראשון, ואת בן הזוג החדש שלה, שגם לו יש בת מנישואים ראשונים. ויש את ענת, שהיא בת הזוג שלי היום, ויש לה שני ילדים מבעלה הראשון, והוא נשוי כיום לאשה אחרת ויש לו ילד, ויש את ההורים של ענת ואת אחיה ואחותה. אה, וכמעט שכחתי – יש את חמותה של ענת, אמא של בעלה מהנישואים הראשונים, ואנחנו בקשר טוב. מסובך, לא?

זה מתחיל להשמע כמו מערכון של הגשש החיוור.

פורסם במקור ב-onlife

מזל טוב דר, השבוע חל יום האשה הבינלאומי, היום שבו אנו מציינים את פועלן של הנשים בעולם, וגם נזכרים כמה עדיין ארוכה הדרך לשוויון בין המינים.

מהרגע שנולדת, ניסינו איריס ואני, לתת לך דוגמה לניהול משק בית שוויוני, בית שבו אמא ואבא מתחלקים כמה שיותר במטלות הבית, כדי לאפשר לשניהם לבנות קריירה ולהתפתח. איריס, שחיפשה עבודה לאחר חופשת הלידה, אמרה שהיא מרגישה לראשונה בחייה כמו אדם נכה, כשהיא אומרת שהיא צריכה לצאת פעמיים בשבוע מוקדם יותר מהעבודה כדי לאסוף אותך. זו הפעם הראשונה שהבנתי מהו היחס כלפי נשים בשוק העבודה, לאחר שהן יולדות ילדים. בסופו של דבר, אמא מצאה עבודה במשרד יחסי ציבור, ושנינו התחלקנו בימים שבהם יצאנו מהעבודה מוקדם יותר כדי לאסוף אותך. בימי שישי נשארנו, אני ובקבוק החלב השאוב, איתך, כשאמא נסעה לערוך את "קולה של אמא" בגלי צה"ל. 

את תגדלי לעולם שהוא שוויוני יותר כלפי נשים מהעולם שבו אנו גדלנו, ועדיין יש דרך ארוכה לעשות. נשים עדיין כנראה ירוויחו פחות מגברים, יתקלו בתקרת זכוכית, ועדיין יצטרכו להיאבק על זכויותיהן בשוק העבודה. אני משתדל לתת לך כל יום את החיזוק שאת צריכה כדי להאמין בעצמך, ביכולתך כאשה, לעשות דברים שישנו את העולם.

לאחרונה אני לומד הרבה עם פמיניזם, בעיקר מקבוצות כמו "שיח פמיניסטי" ובלוגים כמו "ידועות בציבור"  של נגה כהן. למדתי הרבה על פטריארכיה, דיכוי ופריבילגיות. למדתי שאני, כגבר, לעולם לא ארגיש את הפחד שמרגישה אשה שיוצאת מהמעלית לחניון תת קרקעי אפל, הפחד להידחק במעלית עם הרבה אנשים, או סתם ללכת ברחוב. למדתי על הפגיעות שנשים חוות מדי יום במרחב הציבורי – ברחוב, באוטובוס, במקומות העבודה, בלימודים ועוד. קשה לי לחשוב על כך שזו תהיה מנת חלקך כאשה, שתחווי קריאות משפילות, נגיעות, שריקות ועוד דברים שגברים עושים לנשים וחושבים שזה גברי.

היום אני מגדל אותך ומתפקד גם כאב וגם כאם לאחר מותה של איריס. אני מנסה לגדל אותך עד כמה שאפשר ללא הבניה מגדרית –  לקנות ולהציע לך בגדים בצבעים שונים, לא רק וורוד וסגול, צעצועים שונים, פעילויות וחוגים. לפעמים ללא הצלחה. ההבניה המגדרית שאת חווה מסביב חזקה יותר ממני פעמים רבות, וזה בסדר. זה לגיטימי שאת תבחרי בלגו Friends במקום לגו משטרה, או שתבחרי להתחפש לאלזה, אנה או סופיה במקום לספיידרמן. זו בחירה שלך וזה בסדר. לעולם לא אגיד לך "זה צעצוע של בנים" או "זה צבע של בנים". אני אציע לך לקנות לגו משטרה ליום ההולדת, וזה בסדר אם תסרבי.

כשביקשת ממני לקנות לך נעלי כדורגל, כדי שתוכלי לנצח את הבנים במשחקים בהפסקות, לא היה מאושר ממני. כשאת מספרת לי שאת והחברות שלך חברות במועדון גיבורות העל, ושאתן מנצחות את הבנים, אני שמח מאוד. ביקשת להירשם גם לחוג ג'ודו וגם לחוג התעמלות קרקע וזה נהדר. בשנה שעברה הייתי גאה שאת הבת היחידה בחוג ג'ודו. השנה נוספו עוד חברות לחוג.

את מגיעה משושלת ארוכה של נשים חזקות. סבתא שלך, לאה גולדמן, עשתה קריירה כקצינת משטרה ופרצה את הדרך לנשים רבות אחרות להגיע לדרגות גבוהות במשטרה. אמא שלך, איריס גולדמן, היתה יועצת התקשורת של אריק שרון ושל נתן שרנסקי, היתה מפיקה ולאחר מכן עורכת בגלי צה"ל, או כמו שאת לפעמים אומרת לי, "אשה מפורסמת בתקשורת".

אני בטוח שהנעליים שהן משאירות לך לא גדולות מדי עלייך, ושהישגייך יעלו על הישגייהן.

אני מנסה ללמד אותך איך לקרוא את החדשות בצורה ביקורתית, להבין שהנשים בפרסומות לא באמת נראות ככה, ומה יכול לעשות פוטושופ לתמונה. אני מלמד אותך שאידאל היופי של בובת "ברבי" הוא לא מציאותי, ושאישה צריכה להבין גם מה כתוב במדורי הכלכלה בעיתון, לא רק במדורי האופנה.

הייתי מאוד גאה בך בשנה שעברה, שכשהגננת בגן החובה אמרה לי שהיא מעדיפה שאצרוב דיסקים למסיבת הסיום במקום לאפות עוגיות בצורת אותיות, עמדת לידי ואמרת לה: "אבל אבא ואני יודעים לאפות עוגיות נהדרות וטעימות, אנחנו אפינו כבר כמה פעמים ויצא טעים מאוד". שמחתי על השיעור בנהדר במגדר.

אני אוהב שכשאת מבקשת ממני ללמד אותך איך מרכיבים רהיטים של איקאה, ואיך משתמשים במברגה, בבוקסות ובמפתחות שוודיים.

אני מקווה שהעולם שבו תגדלי יהיה מכבד יותר כלפי נשים, שוויוני יותר, עולם שמותאם יותר לצרכיהן המיוחדים לצרכיהם השונים של נשים ולא רק בנוי רק לפי סטנדרטים גבריים. מקווה שלעולם לא תחווי השפלה, הטרדה או אפליה, וגם אם כן, תדעי לעמוד על שלך ולצעוק בכל הכח "הלו! אני פה ואני שווה לכם וטובה בדיוק כמוכם ואולי גם יותר". אני מקווה שתובילי מהפכות, תנהיגי ותפרצי את הדרך לנשים אחרות ללכת בעקבותייך, וכשתגיעי לעמדה ניהולית גבוהה, תמשיכי לקדם נשים, ולהבין, שאם לא נקדם בעצמנו את השוויון, הוא לא יגיע מעצמו.

מזל טוב, אשה קטנה שלי.

בכל פעם שמישהו מחברי משתף ססטוס של עירית לינור, אני מזכיר לעצמי לנשום, לספור עד עשר, ובדרך כלל להימנע מלהגיב. כמות השטויות המיזוגניות-שמרניות שהאישה הזו מפיקה היא בלתי ניתנת לתיאור.  מי שהתחילה את הקריירה בתכנית ״המילה האחרונה״ בגל״צ על תקן ״השמאלנית״, הפכה להיות מבטאת של דעות שמרניות, במסווה של רצון לחזור לעולם הישן, לחזור לטוב של פעם. בפעם האחרונה שזה הגיע לבית המשפט, נדרשה גל״צ לשלם 38,000 ש״ח פיצויים  (כספי ציבור, לא נשכח) עבור התבטאות כזו שלה.

הפעם לינור פרסמה ססטוס נגד יום המשפחה. היא מבכה את העובדה שזה כבר לא מוגדר כיום האם, אלא, בשם התקינות הפוליטית, היום הפך להיות יום המשפחה:

בעולם של עירית לינור, האם היא זו שנושאת בעול הלידה וגידול הילדים ולכן צריך להודות לה על כך ביום מיוחד. התא המשפחתי שלה תמיד מורכב מאם ואב, ואין בו מקום למשפחות חדשות, עם אם אחת, אב אחד, שני אבות, שתי אמהות, הורים פרודים, הורים שגרים בשני בתים ועוד.יום, היום, ישמור השם, בשם התקינות הפוליטית, הוחלף יום האם ביום המשפחה, שכחו את האמא, שסבלה כל חייה כדי להקים משפחה ולגדל ילדים.

בעולם של לינור, אבות לא משתתפים בגידול הילדים, לא קמים לתת אקמול כשיש חום, לא מחליפים חיתולים, לא מכבסים, מקפלים או מגהצים, לא מרסקים ירקות בבלנדר ולא קונים בננות. זה התפקיד של האם ולכן יש להודות לה על כך ביום מיוחד.

כשדר נולדה גם אני קמתי בלילה לתת לה בקבוק של חלב שאוב, גם אני החלפתי חיתולים, למעשה בימים הראשונים הייתי היחיד שלא פחד לקלח אותה. גם אני נתתי תרופות כשהיתה חולה, והגעתי אחרי הצהרים לקחת אותה מהמשפחתון ואחר כך מהגן. נשארתי בבית עם דר בימי שישי כשאיריס נסעה לגלי צה״ל לערוך את ״קולה של אמא״, וגם נשארתי איתה בבית כשהיתה חולה. לקחתי אותה למרפאה ולטיפת חלב, לחיסונים ולבדיקות גדילה והרגשתי שותף מלא לגידול שלה. איריס ואני התחלקנו במטלות, ככל האפשר, כדי לאפשר לשנינו לצמוח ולבנות קריירות, וגם לשמור על השפיות לאחר לילות חסרי שינה.

איילת עוז ביטאה זאת יותר טוב ממני:

גם לי יש זכרונות מיום האם של ילדותי. גם אני עמדתי בחנות, מחזיק את מטבעות דמי הכיס שלי ומנסה לחשוב איזו מתנה אצליח לקנות בכסף שהיה לי עבור אמא, כי זה בהפתעה. גם אני חיכיתי לאמא עם פרח ביד ושרתי את ״אמא יקרה לי״. זה היה חלק מהעולם של פעם, זה שייך לעבר ולא מתאים כיום.

יום המשפחה הוא יום בעייתי גם ככה למשפחות האחרות, המורכבות, אלה ששונות מהדגם הרגיל. הוא יום בעייתי, כי מערכת החינוך עדיין לא השכילה לצקת בו תכנים אחידים, שיתאימו למשפחות המורכבות, והשאירה את הדבר לשיקול דעתה של הגננת/המורה, לאינטילגנציה הרגשית שלה, וליכולת שלה להבין שיש ילדים, שעבורם יום המשפחה הוא תזכורת תמידית לכך שהמשפחה שלהם לא שלמה, חסרה.

מזל שהילדים שלנו מספיק אינטיליגנטיים לעקוף את הבעיה, ברוב המקרים. אצל דר, המשפחה המורחבת היא חלק מהמשפחה הגרעינית, כך היא פותרת את הבעיה ומרגישה פחות שונה משאר הילדים.

היום, ביום המשפחה, כשכל הילדים כתבו ברכות לאמא ולאבא, דר כתבה ברכה לאבא, סבא וסבתא.

היום, בטקס יום המשפחה, דמעתי כהרגלי, כשראיתי את דר מופיעה. גם מהתרגשות מהכשרון שהפגינה וגם מהעובדה ששוב איריס לא זוכה לראות אותה. כשדר שרה ״אלוהים שמור על אמא״ בכלל בכיתי. השבוע בבית, כשעשתה חזרות על השירים, היא שרה ואמרה לי ״אלוהים לא שמר על אמא״. מה עונים על דבר כזה?

השבוע נזכרתי עם דר בתמונה הזו של איריס, שצולמה בחגיגת יום המשפחה בגן בשנת 2012, כמה חודשים לפני שמתה. זו היתה הפעם האחרונה שאיריס ביקרה בגן, הפעם האחרונה שהיא הצטרפה לחגיגה עם דר בגן, לפני שרותקה לבית ולמחולל חמצן.

בכל מקרה, נהניתי לראות את דר זוכרת את כל המילים וכל התנועות לכל הריקודים:

התנדבתי להכין פנקייקס לארוחה בבית הספר לאחר הטקס. כיוונתי שעון והתעוררתי בשש בבוקר ביום שישי להכין את הפנקייקס. תיקון, המשפחה כוונה שעון והכינה פנקייקס.

ולמי שרצה את המתכון לפנקייקס אליפות (באמת, כל החברים של דר הודיעו שהם באים אלינו לאכול פנקייקס כאלה), הנה המתכון לפנקייקס של שבת בבוקר (תשאלו בשכונה שלי, כל הילדים באים לאכול):

מערבבים עם מטרפה בקערה בינונית:
1 כוס קמח לבן רגיל
כפית אבקת אפיה (אם משתמשים בקמח תופח, לוותר על אבקת אפיה)
1 שקית סוכר וניל
3 כפות סוכר (אפשר להפחית לפי הטעם)
1 כוס חלב
1 ביצה
2 – 3 כפות שמן

מרססים מחבת קלות בספריי שמן, מחממים על להבה בינונית ויוצקים את הבלילה. אני משתמש בדיספנסר לפנקייק ומאפינס כמו שאפשר לראות בתמונה למעלה. זה הופך את המלאכה לנקיה ומדויקת יותר, אבל אפשר להשתמש במצקת קטנה וליצוק על המחבת מתוך הקערה. חשוב לא לתת למחבת להתחמם יותר מדי. אני אחרי 2 – 3 דקות מחליש לאש נמוכה ונותן לפנקייק להתבשל לאט.

מתי הופכים? כשיש הרבה בועות על הפנקייק. הופכים עם מרית סיליקון. אני משתמש במחבת פנקייק עם דוגמאות חיוכים או מחבת פנקייק עם עיגולים. אפשר גם להשתמש במחבת רגיל וליצור פנקייקים גדולים יותר. במחבת רגיל (ללא שקעים), בדרך כלל קל יותר להפוך את הפנקייקס. קחו בחשבון שהמחבת הראשון לפעמים יתחרבש, כי הוא חם מדי. אחר כך זה משתפר.

מה אפשר להוסיף לפנקייק? אני מוסיף לבלילה שערות חלבה ומערבב בפנים. אפשר במחבת להוסיף שוקולד צ׳יפס או חמוציות. אפשר להוסיף קוואקר לבלילה, להחליף חלב בגביע לבן, יש כל מיני וריאציות, אבל הילדים מעדיפים את התערובת הבסיסית. אני מגיש עם רוטב מייפל, דבש או גבינה לבנה. אפשר להיות מושחתים לגמרי ולטבול ברוטב גנאש שוקולד (שמנת מתוקה ושוקולד מריר מחוממים במיקרו ומעורבבים).

כשכתבתי את הרשומה "קחו אחריות – די לתפקידים המגדריים בפרסומות", חלק מהתגובות שקיבלתי, גם מנשים, היו – אתה לא מבין איך הדברים עובדים. האמהות בוחרות את החיתולים, האמהות חברות בקבוצת הווטסאפ של הגן והכיתה, האמהות מתלבטות איזו עוגה להביא ליום המשפחה בווטסאפ. הן חופרות. הגברים לא שם.

אני טענתי כלפי אבוט וכלפי חברת ראובני-פרידן, חברת הפרסום שלהם, שהם יכלו להצליח כל כך הרבה אם היו מצלמים את אותה פרסומת, אבל הפוכה, פרסומת שבה האבות מתייעצים בינהם איזה תמ"ל לתת לתינוקות שלהם, כמו שעשו אנשי כח האבות. במקום זה הם הלכו על הפרסומת הדוחה שבה האב מוצא את עצמו בשיחת האמהות ואומר "בנות, צירפתן אותי בטעות…".

משום מה, אצלי, כשבתחילת השנה נפתחה קבוצה של ההורים של הכיתה, ביקשו אמהות רבות לצרף גם את האבות לקבוצה. גברים אחראים על יותר ויותר מטלות בבית והם מעורבים יותר מבעבר בגידול הילדים. זו עובדה.

אז הנה לפניכן/ם – הדוגמה ההפוכה – חברת אריאל. הם ערכו סקר, לפיו האבות לוקחים חלק פעיל יותר ויותר במטלות הבית – החלפת חיתולים, קניית מצרכים ובישול, עדיין מיעוט מהגברים (11%) אחראים על הכביסה בבית. במקום לצאת עם עוד פרסומת דוחה שבה נשים רוקדות סביב מכונות כביסה, או מתפעלות מגבר בחלוק לבן שמלמד אותן איך אבקת הכביסה מנקה את הכתמים מבגדי הילדים, הם הלכו על הכיוון ההפוך – בואו נהפוך את האבות שותפים יותר לכביסה בבית. במקום להגיד – גם ככה האמהות מכבסות אז נפנה את הפרסומת אליהן, הם פועלים ליצירת שינוי חברתי ומגדרי.

טל ברמן קורא לאבות לקחת אחריות, דווקא לקראת יום המשפחה, ולעשות כביסה בבית. החברה מחלקת קופונים לאבות שיגיעו לרשת הפארם ויקבלו אבקת כביסה חינם. פרסומת טובה, אפקטיבית ולא מעליבה.

שיהיה ברור – אין לי דבר עם אריאל, אין לי מניות שלהם ולא קיבלתי מהם דבר (אני כבלוגר מקפיד לא להענות להצעות שיתוף פעולה של יחצ"נים לכתוב על מוצרים בתמורה למתנות, ובכלל אני מעדיף נוזל כביסה של טייד). הם גם לא פנו אלי ולא ביקשו שאכתוב. סתם נתקלתי בדבר הזה בפייסבוק ולדעתי הוא מקסים. אני, אישית, עשיתי תמיד את הכביסה בבית, גם כשחייתי עם זוגתי, ולא הרגשתי בעיה עם זה, והגיע הזמן שיותר ויותר גברים יהיו מעורבים בכביסה, כמו גם במטלות אחרות בבית.

כל הכבוד אריאל, הוכחתם שאפשר גם אחרת.

———

כמה הערות בעקבות הערות שקיבלתי: נכון, המצב שאריאל מציגים הוא לכאורה אידיאלי – כאילו שרוב הגברים משתתפים בעבודות הבית, והמצב אינו אידיאלי כלל. אין שוויון בין נשים לגברים בעבודות הבית, זה עדיין נתפס בחברה כמטלות נשיות. בחברה שלנו עדיין אומרים "עוזרים" ולא "שותפים" בעבודות הבית, כי עבודות הבית עדיין נתפסות כתפקיד נשי מסורתי, והגבר רק "עוזר". למרות כל זה, הפרסומת של אריאל היא צעד בכוון הנכון, בעיקר לאור מה שמוצג בפרסומות של סימילאק, קפה טורקי או חומרי ניקוי.

ממליץ לקרוא את הפוסט של שלומית הברון בסלונה – הפסקת פרסומות: אישה, תעשי קפה