אבא, מה זה צפירה?

 

בשעה עשרה לשמונה בערב,כמו בכל ערב, סיימתי לספר לדר את הסיפור לפני השינה (תאכלו את הלב, היא הולכת לישון כל יום בשמונה 😉 ). עוד מעט תהיה צפירה, אמרתי לה. טוב, אז תעירו אותי לפני הצפירה שלא אפחד, היא אמרה. אין בעיה, אמרתי, אני אבוא להחזיק לך את היד לפני הצפירה שלא תפחדי. אבא, מה זה צפירה? היא שאלה. זה כמו אזעקה של דקה אחת, ששומעים אותה בכל הארץ, אמרתי, והוספתי: זה בגלל יום הזכרון.
דר הסתובבה הצידה במיטה, חיבקה את הסמרטוטי שלה במיטה והקשיבה לדיסק של הכבש הששה עשר, כמו כל ערב.
לפני הצפירה ניגשתי שוב לחדר שלה. אבא למה באת? היא שאלה. תיכף תהיה צפירה, אמרתי, ועמדתי ליד המיטה. היא הסתכלה עלי קצת מוזר על כך שאני עומד ליד המיטה שלה, ואז החלה הצפירה. הכל בסדר, הרגעתי אותה, זו רק הצפירה. ליטפתי את ידה. אחרי חצי דקה היא שאלה: אבא מתי זה יגמר? – תיכף זה מסתיים, אמרתי לה, אל תדאגי, זה נמשך דקה אחת. ואז הצפירה הסתיימה. היא חייכה כששמעה את היללות נרגעות בחוץ. עכשיו אני יכולה לישון, היא אמרה. לילה טוב, אמרתי ויצאתי מהחדר.
נשכבתי על הפוף בסלון. ביס שידרו את הסרט ״לא שם זין״. לא התכוונתי לצפות בסרט אבל נתקעתי מולו. בשלב מסוים החלו הדמעות לזלוג, כשראיתי את המבנים המוכרים של אגף השיקום בתל השומר. ב-1976 אבי נפצע ממוקש בשירות מילואים ורגלו נקטעה. אני הייתי אז בן שלוש ולא זוכר הרבה, אבל את המראות של אגף השיקום אני זוכר. שם התאימו לו פרוטזה ושם למד ללכת מחדש. האמת שכילד אהבתי את המקום הזה, אולי בגלל המרחבים הגדולים של מסדרונות לרוץ בהם, זו חשיבה של ילד בן 4.
עד היום אני שונא את הצפירה. יש משהו מאוד מאיים ביללה הזו שמנסרת את האויר. משהו אלים, כוחני ומפחיד. יש בזה משהו חיובי, שגורם לכולם לעצור את חייהם לזמן קצר ברגע אחד, אבל אני שונא את הצליל של הצופרים.
עד היום דר לא הבינה מה זה צפירה, ולמה יש צפירה, וכלל לא סיפרנו לה על זה. היא לא צריכה לשמוע על חיילים ומוות בגיל כזה. היא בכלל לא מבינה מה זה מוות ולמות, ואני רוצה שכמה שיותר תישאר עם האופטימיות שהחיים הם נצחיים. בשנה שעברה היא אמרה משהו על זה שהגננות אמרו שתהיה צפירה בצהריים ושלא יבהלו, ובסוף לא שמעו את הצפירה בגן. לא רוצה שתלמד על מלחמות, על הרוגים וגיבורים. עוד לא. הרי זה יבוא מתישהו, אז למה להקדים את הענין הזה של המוות.
כשאני נולדתי, כמה חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים, ההורים קיוו שלא יצטרכו צבא עד שנגיע לגיל 18. אז קיוו, הבטיחו יונה, והלכתי לצבא, והסתובבתי בסמטאות רפיח וג׳נין, שכם ורמאללה, והם לא ישנו. אני מקווה שדר כבר לא תצטרך ללכת לצבא, אבל לפי המצב הנוכחי הבטחוני, נראה שגם הנכדים של דר ילכו לצבא. אני משער שאתרגש כשאראה אותה על מדים, כי זה עוד שלב בחיים, כמו שההורים שלי התרגשו כשאני התגייסתי, אבל היום אני רוצה עדיין לשמור אותה בצמר גפן, שלא תכיר מלחמות והרג, ושהחייל היחיד שהיא תכיר זה בני גנץ, החבר שלה מערב פסח. היא מכירה חיילים בעיקר מגלי צה״ל, כי ביקרה שם כמה פעמים עם איריס ואיתי, אבל המשמעות האמיתית של צבא אינה מוכרת לה. נקווה שזה ישאר ככה כמה שיותר.

פוסט זה פורסם בקטגוריה אבהות, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על אבא, מה זה צפירה?

  1. חן הגיב:

    עשיתי לי (שוב) צמרמורת…אצלי צפירה מלווה במחשבות על חבר אהוב, ותמיד זולגות לי דמעות.
    להסביר נראה לי כל כך כואב בשלב הזה, וגם את הדמעות אני עוד לא מסוגלת להסביר.

    אהבתי

  2. liorag הגיב:

    מזדהה עם התחושות.
    גם אני לא מסבירה את המשמעות שמאחורי היום הזה
    ומעדיפה לתת להם עוד קצת זמן בלה-לה לנד המקסים שהם חיים בו.
    שבו רק הטובים הורגים את הרעים. וממילא הם עדיין לא מבינים מה זה הורגים. או שאין טובים ורעים.

    אהבתי

  3. volcman הגיב:

    מצטרף לתקוותיך, אבל ספקטי בדיוק כמוך.
    :-/

    אהבתי

  4. motior הגיב:

    המחשבות שלך מובנות והתקוות ידועות… גם הסקפטיות לצערי

    אהבתי

  5. ditzakatzir הגיב:

    דרור ואיריס, איזה הורים מדהימים שאתם!

    אהבתי

  6. פינגבאק: יום הזכרון שלי | אב במשרה מלאה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s