יום הזכרון שלי

DSC_2976 copy

דם המכבים. צולם באפריל 2014 בטיול לחרבת חנות

עוד שעה וקצת תשקע ישראל ביום אבל לאומי, יום אבל שבו אנו זוכרים את חללי צה״ל. הרחובות כבר מתרוקנים מהתנועה הרגילה, על המדרכות נראים חניכי תנועות הנוער, שממהרים לטקס במרכז המושבה. תליתי את הדגלים על הכניסה לבית ובגינה, כמידי שנה. דגלי בנק הפועלים, מה לעשות.

מה זה יום הזכרון בשבילי?

כשאבי היה חי, בכל שנה, היינו נוסעים לבית העלמין בקרית שאול לטקס הממלכתי, לפקוד את קברו של איתן הס, שגר דלת מול ההורים שלי בתל אביב ונהרג בשירות צבאי בשנת 1972. בכל שנה הייתי מלווה אותו לחלקת הקבר, עומד עם משפחתו של איתן ליד הקבר.

בשנים האחרונות, מאז שאבי נפטר, הפסקתי לנסוע לקרית שאול. היום הזה קצת איבד משמעות. בשביל אבא שלי, זה היה היום שבו הוא זכר את החברים שלו, שנהרגו בקרבות במלחמת ששת הימים. אהבתי לטייל איתו לאתרי זכרון כמו גבעת התחמושת בירושלים, להסתכל על האנדרטאות, לקרוא את השמות ולשמוע ממנו סיפורים על קרבות הצנחנים. לי אישית אין חברים שנהרגו בשירות הצבאי, התמזל מזלי ולמרות שהייתי חייל קרבי בגדוד שריון לא שירתתי בשום מלחמה, רק קצת במילואים במבצע חומת מגן בג׳נין. כשאבי היה חי, חוויתי את היום הזה דרכו. כיום, לאחר מותו, היום הזה איבד קצת ממשמעותו בשבילי.

אז מה זה יום הזכרון בשבילי? בשנים הקודמות הייתי צופה בסרטי הזכרון שהיו משודרים בכבלים. בשנתיים-שלוש האחרונות קצת הפסקתי עם זה. דר הולכת לישון לקראת שמונה, בדרך כלל את בצפירה היא כבר ישנה, אני עומד ליד המיטה שלה ומוודא שהיא לא מתעוררת בבהלה. השנה היא כבר למדה בבית הספר קצת על יום הזכרון ומה המשמעות שלו. היא יודעת שמציינים את מותם של החיילים שמתו במלחמות, או מערכות ישראל, כפי שהיא מקפידה להגיד. אתמול היא שאלה אותי למה אומרים תמיד ״הבנים״, למה יש באבן יהודה רחוב הבנים וגן הבנים ולא גן הבנות. הסברתי לה שרוב אלה שנהרגו במלחמות היו באמת בנים, ופעם לא חשבו שצריך גם להנציח חיילות, ואולי הגיע הזמן לשנות את זה.

חשבתי לעצמי שבעוד עשר שנים היא תעמוד בפני צו ראשון, ומיונים לצבא, ותתלבט איזה קורס לבחור, ויחידות מובחרות ילחמו על הזכות לזמן אותה למיונים וגיבושים. ומה יקרה אם תרצה להיות קרבית? אולי זה רחוק ממני, אבל אשמח קצת בלב על הילדה שלי שמתנדבת, וקצת אפחד על הילדה היחידה שלי שהולכת לסכן את עצמה בצבא.

ישראל נמצאת בימים האלה בסוג של מאניה-דיפרסיה, עם המעבר החד מאבל לשמחה במוצאי יום הזכרון. למשפחות השכולות זה יותר קושי כבד מנשוא, לעבור בשעה שמונה בערב מהאבל אל החגיגות. אני מבין היום כמה זה קשה, כשאני עובר מיום ההולדת שלי ביולי ליום השנה למותה של איריס, שחל יום אחרי. בצהרים המשפחות עמדו סביב הקברים, ובערב מצפים מהן לצאת ולחגוג בכיכרות. אולי בשם השפיות ובשם הכבוד למשפחות השכולות ולנופלים, נפריד קצת בין יום הזכרון ליום העצמאות.

אז מה זה יום הזכרון בשבילי? ביום הזכרון שלי אני זוכר בעיקר את אבא שלי, חוזר אחרי המילים של ״אחי הצעיר יהודה״ עם המקהלה בטקס או בטלויזיה, ועיניו דומעות.

 

 

 

פוסט זה פורסם בקטגוריה אובדן, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על יום הזכרון שלי

  1. ditzak2013 הגיב:

    אוהבת אותך ומחבקת

    אהבתי

  2. motior הגיב:

    בקיץ הזה צו ראשון לבתי… קצת מטריד למרות שאני די בטוח שלא תהיה קרבית.
    רשומה עצובה ליום עצוב.

    אהבתי

  3. yara113 הגיב:

    בתקווה שלא תהינה יותר מלחמות.
    ויגדלו כאן פרחים במקום כברים לעלות אליהם.
    יהי זכרם ברוך.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s