איש היה בישראל

420341_10151460939517838_1788617975_n

אוהבת את פורים

"איש היה בישראל…", דר שרה.
"…בר כוכבא שמו", אני ממשיך.
"אבא, די!", היא אומרת לי.
"למה?", אני שואל.
"כי נמאס לי מהחגים האלה, זה מפחיד אותי. קודם פרעה ומשה בתיבה ועכשיו בר כוכבא והאריה", היא מנמקת, "אחר כך קשה לי להירדם בלילה בגלל הפרעה הזה".
"אילו חגים את אוהבת?", אני מקשה.
"אוהבת את פורים. כי מתחפשים. ואני אוהבת את החג של סוף השנה בגן, שחוגגים בבריכה. זהו".

האמת? אי אפשר להאשים אותה. למה צריך לספר לילדה בת ארבע וחצי על פרעה שציווה להשליך היאורה את כל הבכורים? למה צריך לספר לה על בר כוכבא והאריה? את מי בדיוק זה משרת? את גדעון סער והטיולים למערת המכפלה?

בליל הסדר דר לא הסכימה לפתוח את ההגדה, כשהגענו לפרק של המכות היא כיסתה את האוזניים בפחד. מסתבר שסיפור יציאת מצרים הפחיד אותה.

זה מתחיל בגן. קודם זה המכבים והיוונים, אחר כך בא המן הרשע ובסוף בר כוכבא והרומאים. כמו שנאמר – "ניסו להרוג אותנו, לא הצליחו, בואו נאכל". בדרך יש כמה נקודות אופטימיות כמו סוכות, חג הגינה והירקות (בחורף ממציאים חגים אצלנו בגן), חג ביאליק, ט"ו בשבט, אבל רוב החגים מצייתים לנרטיב היהודי הנרדף. מזל שבגיל הזה עוד לא מדברים על השואה, למרות שכבר דר שאלה אותי מי זה היטלר ולמה הוא רצה להרוג את כל היהודים. "הוא דומה להמן", עניתי. השנה גם דר אמרה לי שעומדים בצפירה לזכר חיילים שמתו, ואפילו לקראת יום העצמאות ארזנו חבילה לחיילים.

אני בדילמה. מצד אחד, גם אני גדלתי על הסיפורים האלה, על בר כוכבא והאריה, על המן ואחשוורוש, וכשהייתי בבית הספר היסודי אהבתי לשבת עם "מקראות ישראל" ולקרוא את הסיפורים. אפילו סיפורי השואה ריתקו אותי. מצד שני, למה דר צריכה לעבור את זה בגיל הזה? לא התבגרנו קצת? למה היא צריכה לפחד בכל פעם שמישהו מזכיר את משה בתיבה, את הארבה או את פרעה? (מסתבר שזה היה המקור לסיוטי הלילה שלה לפני חודש וקצת).

כתבתי כאן פעמים רבות על הרצון שלי להשאיר את דר תמימה, חיה בלה-לה לנד של הילדות, בלי מוות והרוגים, בלי מלחמות קיום ונרדפות. מסתבר שזה קשה. אי אפשר לגדל ילדה בארץ הזאת בלי שתשמע על מוות בגן?

מצד אחד, השירים של לוין קיפניס, שמלווים כמעט כל חג, יפים וקלאסיים. כולנו גדלנו עליהם. מצד שני הם פשטניים, אנכרוניסטים, ומשמשים לחיזוק המיתוסים הלאומיים – גבורה, מלחמות, השמדה, ניסים. דברים שכבר למדנו לערער עליהם –  בר כוכבא לא היה ממש גיבור, והמרד שאותו הנהיג, הוביל את עם ישראל לאבדון, להגליה ולגזרות שמד (מי שרוצה לקרוא עוד יכול לחפש את הויכוח בין ידין להרכבי בנושא).

הענין הוא שזה תהליך שצריך לעבור, בדיוק כמו שאני עברתי. ללמוד את המיתוסים האלה, ורק בגיל מאוחר יותר לשבור אותם. גם אני גדלתי על סיפור יציאת מצרים, ורק כשלמדתי ארכיאולוגיה לימדו אותי שאין עדות ארכיאולוגית ליציאת מצרים, ושזה די סיפורי עם, אבל כל עם צריך את הסיפורים האלה, את הפולקלור הזה.

אז מה נסגר, פרעה מפחיד או לא?

פוסט זה פורסם בקטגוריה אבהות, הרהורים, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

10 תגובות על איש היה בישראל

  1. Tardis הגיב:

    "אז בט"ו בשבט סוף סוף *לא* קרה לנו נס ?"
    (ככה אמרה לי הגדולה שלי כשהיתה קטנה…)
    כמו שאמרתי לך, זה בלתי אפשרי להגן עליהם. לא משנה כמה תסתיר ותעדן את המסר, תנסה לעצור סרטים עצובים לפני הסוף, לא לדבר על חגי ישראל, בסוף בכיתה ב' הם יבואו לך עם עקדת יצחק ("אז אמא, אם הוא היה הורג את יצחק כי אלוהים ביקש ואלוהים לא היה עוצר אותו – זה היה עושה אותו איש טוב או איש רע ?").
    עם הילדים שקוראים מוקדם זה עוד יותר מסובך (חכה חכה כשהיא תקרא את העיתונים שנועדו להיות מצע לחימר בשיעורי אומנות…).
    אני חוששת שקצת אבד הכלח על מושג ה"ילדות". בעצם זה מושג שנוצר כשהומצא הדפוס… לפני כן חיו בעולם שהיה עולם שבו המידע היה מדובר ולכן כשהילדים ישבו עם המבוגרים בערב מסביב למדורה הם שמעו וידעו הכל, אי אפשר היה למדר אותם. אחר כך הומצא הדפוס ואז נוצר ה"סוד" ואיתו מושג הילד והמבוגר. כי פתאום יש דברים שהמבוגר יודע והילד לא, יש גיל שבו מקבלים את ידע והמבוגרים יכולים למדר ולמנן אותו ולהחליט לאיזה טקסטים הוא יהיה חשוף ואיזה לא.
    ועכשיו מה ?
    עכשיו אנחנו חיים בעולם ויזואלי לגמרי. הכל מרוח בכל מקום – במודעות בעיתונים, על לוחות ענק מהבהבים, בטלויזיה, ברדיו, במסכי המחשב והטבלטים. כל המידע נגיש וקיים ואי אפשר למדר אותם יותר.
    אז מה כן ?
    מסתגלים.
    עוזרים להם לסנן, למיין, לזהות מה אמת ומה שקר, לשים כל מידע שכזה במקומו הנכון ולקבל אותו בפרופורציות הראויות לו.
    ובעיקר… מחבקים אותם ואומרים להם שאנחנו פה ולכן הכל יהיה בסדר. את השקר האחד הקטן הזה עוד לא הצליחו לקחת לנו.

    אהבתי

  2. מורן הולצמן גורן הגיב:

    וואי וואי מה מחכה לי ,
    אני חיבקתי חזק והזלתי דמעה כשבמהלך הצפירה נועם אמר לי "אמא זה מפחיד אותי"
    אם יש לך טיפים, תשלח רשימה!!

    אהבתי

  3. חן הגיב:

    אני לפעמים מנסה להזכר כמה אצלנו היתה תמימות, כמה הגנו על הנפש הרכה שלנו.
    אני גם חושבת שמעבירים יותר מידי מידע לילדים בני 4, אני מרגישה את המצב "ספוג" שקיים אצל מיקה, ויש מתחילה לנסות למנוע מכל מיני דברים להשמע, סוגרת את הרדיו כי החדשות עוד רגע מתחילות, מעבירה ערוץ בטלוויזיה ובעיקר מנסה לענות על שאלות בצורה הכי נאיבית שיש "מה זה מכת בכורות? אה… זה שהענישו את הילדים של המצרים…"
    אני ממשיכה לקוות, שהנאיביות תשמר עוד קצת… אולי עוד הרבה

    אהבתי

  4. לי הגיב:

    השאלה שעלתה לי בראש (ובמלים אחרות לאמצעי שלי, בערך בגיל של דר) היא מה יותר מפחיד- פרעה או סרטן?

    אבל ברצינות- יש כאן שאלה עקרונית, ומעבר לה שאלות של מינון ושל דגשים. ברמת העקרון- זה חלק מהאתוס של קבוצת הייחוס שלנו (כמו שאמרה שולמית אלוני- מה זה משנה אם היתה או לא היתה יציאת מצרים? במשך אלפיים שנה האמינו כל היהודים שהיתה, אז זה כבר חלק מהתרבות שלנו), ומאחר ומערכת החינוך (כולל בגן) אמורה לסייע בחיברות (סוציאליזציה) של הילדים, ולהכין אותם לחיים כחלק מהחברה הבוגרת, אז הם צריכים להכיר גם את התכנים האלו.

    עכשיו נשאלת השאלה איך עושים את זה, מה מדגישים ומה "מחפפים", ובאיזה מינון עוסקים בכל אספקט של הפולקלור. אני פעם הייתי במחנה ה"הכל ישר לפנים, וכמה שיותר מהר", והתרככתי. כמו שאנחנו מפחיתים בעוצמה של כל שאר החרדות שלנו (נחשים, יתושים, הצטננות, לכלוך, אבני דרך "אקדמיות", אוכל בריא, ועוד ועוד ועוד) כדי לאזן בין הדרך בה אנחנו רוצים שהילדים יגדלו, לבין הסכנה (האמיתית) שנגדל יצורים היסטריים, חרדתיים וחסרי בטחון עצמי, ככה אנחנו צריכים להתייחס גם לתכנים האלו שבאים מהמערכת. במקום שבו ההורים רואים עין בעין, והגננת משתפת פעולה, אפשר לעשות יופי של דברים. בבית ספר (ככה אומרים לי) זה נהיה הרבה יותר קשה, כי ה"אכיפה" של תכניות הלימודים הרבה יותר הדוקה ומשאירה מעט מאד חופש פעולה. יש הרבה מה לומר בשבחה של ה"בועה" (אחח, החיים במושב…) אבל בשלב כלשהו הילד יוצא מהבועה, ונראה לי שלדחות את ההלם לגיל שמונה עשרה (תוך כדי שאנחנו מבטיחים שההלם יהיה הרבה יותר גדול) זו לא בדיוק הבחירה האופטימלית. אני מאמין בהדרגתיות, בלמצוא כל יום מחדש את המקום הנכון על הרצף שבין ה"בועה" האטומה לבין החשיפה המוחלטת. נכון, זה הרבה יותר עבודה, ודורש להכיר טוב טוב את הילד (וכשיש יותר מילד אחד, להיות מסוגלים לתאם ביניהם כי הם בכל זאת חיים באותו בית), אבל לפרפקציוניסטים אין ברירה אחרת אלא להיות פרפקציוניסטים.

    נו, שוין.

    אהבתי

  5. תמר הגיב:

    אתה מציג פה את אחת משאלות היסוד של חברה שגדלה על מיתוסים…
    איך מחנכים מצד אחד לכבד את העבר, ללמוד ממנו, להנות ממנו ומצד שני לא מקעקעים תודעה ישנה שאולי צריכה להשתנות.
    זה נכון שכדי להבין איך לנפץ מיתוס שגוי צאיך לחוות אותו קודם כל כמיתוס, אבל אז גם קשה הרבה יותר לוותר עליו…
    אנחנו צריכים כחברה, להחליט על כמה מיתוסים שאפשר לוותר עליהם מול כמה שיישארו. זה רק בעייתי משום שכל חלק בחברה שלנו רואה מיתוסים אחרים כחשובים ואחרים כמיותרים.
    אה, כן, וחוצמזה לך תסתבך עם הגננת….

    אהבתי

    • ויוי הגיב:

      דר חריפה ברמות , חדת הפנמה , ולא משקרת לעצמה במיל , יעני , לא מכחישה , מדחיקה , שוכחת פרטים . לא מרככת את המשמעות של כל אתוסי האכזריות והכאב. ובשל כך ( לפחות ) היא ילדה מאד יוצאית דופן , ממש מאד . יש לך ביד יהלומה סופגת , ומקרינה בחזרה !! ולא כל הילדים , אפילו רב רובם , אינם כך . זה לטובתה בעתיד, אך מקשה , היום .

      בתי בת ה – 10 , אינטליגנטית ויודעת להתסכל ישר בפרצוף , למציאות האישית הקשה של ראשית חייה .
      ועדיין כשזה מגיע לחגים , לגיבורים , לאסונות … היא באמת איכשהו "לא מבינה לדיוקו של ענין " , ועושה מכל הגיבורים – וזירת גבורתם / כאבם / הפסדם , סלט תודעתי. שאת רובו , היא שוכחת לאחר הסופגניות המדורות וכו'. היא עשתה כך בכתה ב' נדמה לי , כשהיא שאלה ( ממציאה דוגמא ) למה הנר של פרעה מודלק בחנוכה …? השנה היתה הפעם הראשונה שהיא הבינה יותר לגופם של יום השואה ויום הזכרון . ושאלה למה לא קבעו את יום הזיכרון כך שלא יהיה צמוד ליום העצמאות .

      כוונתי , לא תמיד המורה, גננת, גדעון סער וחבר קודמיו לטובה ולרעה , הם בתוכניותיהם או בהחלטה לבצע את ההוראות , אחראים לחדות ההבנה והחוויה של הילד . אלא הילד . לטובתו , לרעתו , באי יכולתו לבחור במודע כמה עמוק ומדויק להכניס את הידע ( מיתוס ) . הנוכל להשפיע ?

      על תוכניות משרד החינוך …אם ננסה , אבל על יכולת הראייה החדה , וההפנמה הלא משקרת של הסיפורים , …?

      אהבתי

  6. motior הגיב:

    התלבטויות לא פשוטות.
    מצד אחד אני חושב שכן רצוי ללמד את הילדים על החגים, ימי הזיכרון והמסורת
    מצד שני זה לא צריך לגרום להם להאמין בשטויות או לפחד.
    כנראה שצריכים להמשיך ללמד אבל לשנות את השיטה…

    אגב, שמת לב כמה תמונות עירום יש בשיר של "משה בתיבה"? גם זה לא לילדים בגן…

    אהבתי

  7. זה בדיוק זה, בני ישראל , לא משנה מאיזה עדה, הם תמיד "פולנים" – "כולם מנסים להרוג אותי, כולם נגדי".

    אהבתי

  8. פינגבאק: טיול מדבר |

  9. פינגבאק: התגברות על הפחד | אב במשרה מלאה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s