אב במשרה מלאה

פורסם גם ב-ynet

דר אוהבת רופאות ורופאים, מרפאות ופרוצדורות רפואיות. סוג של יורם מקרובים קרובים. היפוכונדרית שאין לתאר. אוהבת תרופות, זריקות, חיסונים ובדיקות. בגיל שנה בדקה אותה הרופאה, ושאלה ״היא כבר מדברת?״. ״תשאלי אותה מה תלוי לך על הצוואר״, אמרתי לה. ״קופ! קופ!״, דר אמרה לה, והתכוונה לסטטוסקופ. ״אני לא מאמינה״, אמרה הרופאה.

דר מקבלת חיסון נגד שפעת

השבוע, אחרי כמעט שבוע של נזלת ושיעולים, היא כבר התחילה להתלונן על כאב בריאות, מה שחייב אותי לקבוע סוף סוף תור לרופאת הילדים. שלחו אותנו לצילום ריאות כדי לבדוק שאין דלקת. בהמתנה לצילום הסברתי לה מה זה רנטגן ואיך נראה צילום, חיפשתי בגוגל תמונות של צילומי ריאות והראיתי לה איך נראית דלקת ריאות בצילום. היא התרגשה מאוד, נכנסנו לחדר הצילום, היא צייתה להוראות מפעילת הרנטגן ויצאנו מהר משם. הרופאה פסקה – אנטיביוטיקה לחמישה ימים.

לאורך השבוע דר קיבלה הרבה תרופות – להורדת חום, להפחתת נזלת ושיעולים, לכאבי גרון וכמובן – אנטיביוטיקה. בשלב מסוים היא התחילה לדבר על הסירופים כמו מבקרת מסעדות – ״זה קצת מתוק בהתחלה אבל משאיר טעם לוואי חמוץ אחר כך״, ״טעם התות טעים יותר מטעם הפטל״. ממש נהייתה מבקרת סירופים.

הצעתי לה, שבתור שירות להורים ולילדים, היא תערוך פינת ביקורת סירופים. הנה התוצאה:

אחר כך הוספנו עוד ביקורת, הפעם של תרסיסי מלח לאף:

״אבא, מה עושים היום בחופש?״
חשבתי לעצמי איך אצליח להמלט מקניונים ופסטיגלים בחופש חנוכה. ״היום ניסע לטיול במרכז תל אביב״, אמרתי.
״טיול בתל אביב? אי אפשר ללכת לאיזה מוזיאון?״
״נלך למוזיאון. מוזיאון פתוח, ברחוב, שמספר על הקמת העיר תל אביב. נלך מהתחנה עד לשדרות רוטשילד ונספר את סיפור הקמת תל אביב״. ככה זה, נתקעה עם אבא שהיה גם מורה להיסטוריה וגם מורה דרך.

(הערה: אחרי המלצות החופש לנסיעה ברכבת לנתב״ג ולאיקאה, הנה קצת טיול עם היסטוריה אמיתית)

ארזנו תיק עם מעילים, מטריות, בגדים חמים, נעליים וגרביים להחלפה, כי כל הבוקר ירד גשם, ונסענו לתל אביב. חנינו בחניון של מתחם התחנה.

כי חייבים להצטלם על הפסים במתחם התחנה

הסתובבנו קצת בחנויות המזכרות ואז יצאנו לכוון נווה צדק. בדיוק התחיל לטפטף אז חזרנו את האוטו לקחת מעילים.

הלכנו ברחובות הצרים של נווה צדק, ובדרך הסברתי לדר על היציאה של היהודים מהחומות של יפו בסוף המאה ה-19, יפו היתה צפופה מדי ואז כמה יזמים – אהרון שלוש, אלעזר רוקח ודוד רוקח, החליטו להקים את השכונה מחוץ לחומות יפו. לאחר מכן הקים זרח ברנט את שכונת ״נווה שלום״. אם צועדים מהתחנה צפונה לכוון סוזן דלאל, רואים את הרחובות הראשונים עם הבתים הנמוכים. זו נווה שלום, ולאחר מכן עוברים לנווה צדק.

ברחבה של סוזן דלאל סיפרתי לדר על שני בתי הספר שפעלו בנווה צדק – בית הספר לבנים ובית הספר לבנות. אחר כך הסתכלנו על העבודה של דוד טרטקובר שמספרת בתמונות את סיפור הקמת העיר תל אביב, ממלחמת הדיליז׳נסים ברכבת לירושלים, דרך האישים שהקימו את השכונות ועד לרחוב הרצל והגימנסיה.

אחרי כל ההיסטוריה הזו היה צריך לנוח, אז נכנסנו לגלידה סבתא לנוח.

אחרי הגלידה הלכנו לראות את ביתו של אהרון שלוש, ועמדנו על הגשר שעבר מעל פסי הרכבת הטורקית הישנה שהגיעה מירושלים ונכנסה לתחנת יפו. המשכנו לרחוב רוקח עד שהגענו לביתו של שמעון רוקח.

מרחוב רוקח עברנו למעשה לשכונת ״אחוזת בית״, היא תל אביב. הלכנו ברחוב יהודה הלוי, ראינו את הבתים שנבנו בשנות העשרים, שכונו ״בתי החלומות״, ובינהם ראינו גם את בתי ה״באוהאוס״ שנבנו בשנות השלושים.

הלכנו עד רחוב הרצל וראינו את מגדל שלום, העומד במקום שעמדה הגימנסיה העברית הרצליה. סיפרתי לדר את הסיפור על הריסת בנין הגימנסיה ועל חשיבות שימור האתרים. נכנסנו למוזיאון מתחת למגדל שלום, המספר את ימיה הראשונים של תל אביב. דר מאוד התלהבה מהתמונות של אנשים מלפני 90 שנים, ״הם נראים ממש כמונו, מבלים על חוף הים״, היא אמרה.

סלפי עם מגדל שלום

הבטן שלה כבר התחילה לקרקר, והיא ראתה בהרצל מסעדת סושי נחמדה בשם ״סושה״. אז ישבנו שם על קערת נודלס וכמה רולים של סושי. היה טעים מאוד.

משם המשכנו לשדרות רוטשילד. הלכנו במעלה השדרה ונכנסו לביתו של מאיר דיזינגוף, ראש העיר הראשון של תל אביב, ומקום הכרזת העצמאות, המכונה ״בית העצמאות״. אולם העצמאות מרשים מאוד, משוחזר עד הפרטים האחרונים. דר מאוד התרגשה מהמעמד. יש במקום מפות של תכנית החלוקה ונוסח ההכרזה. קראנו חלק מההכרזה והסברתי לה על תכנית החלוקה.

אחרי אולם העצמאות הסתובבנו עוד קצת בשדרה, עד שנהיינו עייפים והתחלנו לחזור למתחם התחנה. דר התלוננה קצת על ההליכה, אבל שאבה עידוד מכך שאנחנו הולכים לתחנה כדי לקנות ״מזכרות״. פתאום היא התמלאה אנרגיה להגיע לתחנה.

בתחנה נכנסנו פנימה ועשינו קצת שופינג ב״סוהו״.

לאחר מכן, שאלתי אותה: ״בבוקר אמרת שאת רוצה להגיע לחוף הים?״. ״כן!״, היא הודיעה לי והתמלאה באנרגיה מחודשת. חצינו את דרך הרברט סמואל לכוון גן צ׳ארלס קלור וירדנו אל החוף. דר נהנתה ממגע המים ברגליה ואספה כמה צדפים יפים להכין מהם שרשראות.

כשחזרנו מהים מצאנו סוף סוף את רחוב דר:

לסיכום היום: 20 ש״ח חניה במתחם התחנה לכל היום. ההליכה, העצירות והאוכל לקחו לנו 4 שעות. נטו זה בערך שעה הליכה. מרחק של 1.5 ק״מ לכל כיוון. אם ממש מתעייפים, אפשר גם לתפוס מונית חזרה לתחנה. מוזיאון העצמאות עולה 24 ש״ח למבוגר ו-16 ש״ח לילד מגיל 5. הטיול מומלץ דווקא במזג אויר חורפי. פחות חם ולא מזיעים, והגשם נותן קצת תחושה של אירופה.

(פורסם גם ב-ynet)

אקדים ואומר שאיני פסיכולוג או בעל מקצוע טיפולי כלשהו. הדברים שיובאו כאן מבוססים על נסיוני האישי בלבד. מומלץ להתייעץ באנשי מקצוע מוסמכים. אני כותב את הדברים כדי לתמצת שיחות שיש לי עם הורים שמתקשרים או מופנים אלי בבקשה שאמליץ להם כיצד לנהוג עם הילדים במקרה של מוות במשפחה. שלא תזדקקו.

ילדים, בעיקר בגיל הצעיר, לא מבינים את משמעות המושג "מוות". תפיסת המוות מתחילה להווצר אצל ילדים סביב גיל 9. בגילאים הצעירים, מוות הוא דבר מופשט מאוד, אין להם עדיין את התפיסה שאנשים יכולים למות, הם יכולים להגיד על חבר "אני אהרוג אותו" מבלי להבין את משמעות המלים. מוות במשפחה תופס אותם לא מוכנים, מבלי יכול להתמודד עם השאלות המורכבות והמופשטות הקשורות במוות.

הכלל הבסיסי שעלינו לזכור: לא לספר לילד סיפורים. לא לספר על בן המשפחה שנסע לחו"ל, נסע למקום רחוק או דברים כאלה, כי זה יעורר בעיות בהמשך. מנסיוני עם בתי למדתי שהגישה הישירה היא העדיפה והבריאה ביותר. לענות על השאלות שמתעוררות בצורה אמיתית ככל האפשר, בהתאם לגילו ולרמת הבנתו של הילד.

הכנה לקראת המוות

אם המוות אינו פתאומי, כמו בתאונה או בהתקף לב, ובן המשפחה החולה עומד למות, ניתן להכין את הילד לקראת המוות. אצלי, דר היתה לפני גיל 4 כשמצבה הרפואי של איריס הדרדר. לפני ההתדרדרות, שנמשכה כמה חודשים, לא דיברנו איתה על מוות. כן דיברנו על מחלת הסרטן, הסברנו שהרופאים מחפשים תרופות ומנסים טיפולים שונים. לקראת המוות של איריס התחלתי לדבר עם דר על כך שהרופאים מנסים כל מיני טיפולים לרפא את המחלה, אבל בינתיים לא מצאו תרופה מתאימה, ושלאיריס קשה מאוד לנשום, והקושי הולך ונהיה גדול יותר מיום ליום.

כיוון שהרעיון של המוות הוא מופשט מדי, כדאי להעסיק את הילד בפעילויות שהוא יכול לשלוט בהן – ציור ציורים, כתיבה, יצירה. דר, לדוגמה, היתה מציירת ציורים לאיריס, והקפדנו לתלות אותם על הקיר ליד המיטה שלה בבית החולים. הקפדתי גם לצלם אותם כשביקרתי בבית החולים כדי להראות לה שהציורים שם. זה רעיון למשהו שהילד כן יכול לשלוט בו. עוד רעיון היה לסדר אלבום תמונות. הדפסתי המון תמונות של איריס, דר והמשפחה, והיא סידרה אותן באלבום באחד הביקורים בבית החולים. עד היום האלבום הקטן מונח ליד המיטה של דר, והיא מסתכלת בתמונות מדי פעם. עוד משהו שעשיתי זה לבחור תמונות מסוימות ולהכניס למסגרת – דר בחרה תמונה אחת שתהיה בבית החולים ותמונה שניה בבית ליד המיטה שלה. לאחר מותה של איריס, נתתי לדר את התמונה מבית החולים ותלינו גם אותה ליד המיטה שלה בבית.

אלבומי התמונות והסיפורים המשפחתיים

חשוב לשמור על השגרה ככל שניתן. בכל הזמן שאיריס היתה מאושפזת בבית החולים, וגם בפעמים שחזרה הביתה, דר המשיכה ללכת לגן ולחוגים באופן מסודר ככל האפשר. ההצמדות לשגרה נותנת בטחון לילד. חשוב לשמור על שגרה עד כמה שאפשר. מדי פעם היינו נוסעים ביחד לבית החולים לבקר את איריס. כל ביקור היה מלווה בהכנת ציורים ויצירות חדשות להעניק לאיריס במתנה.

ילדים מבינים וקולטים מאיתנו המון, גם אם לא נגיד להם את הדברים ישירות. כמה ימים לפני שאיריס נפטרה, דר שאלה אותי באוטו כשנסענו לבית החולים – "כשמתים אז מגיעים לשמיים?". מעולם לא דיברתי איתה על מוות לפני כן, אבל היא קלטה את הדברים מבלי שאגיד.

מה עושים ברגע המוות? 

התקבלה ההודעה על המוות. מה עושים עכשיו עם הילד? אני קיבלתי או ההודעה בבית, בבוקר כשהתכוננתי להסיע את דר לגן. לקחתי אותה בידי, ואמרתי לה: "את זוכרת שאמא מאוד חולה ואמרתי לך שהרופאים מנסים למצוא תרופה אבל למרות המאמצים שלהם, אמא מתה הבוקר. היא לא נושמת יותר, היא מתה". כך, בצורה פשוטה וישירה אמרתי לה. לא סיפרתי סיפורים. חיבקתי אותה ואמרתי לה שמעכשיו אני אדאג לה. היא לא הבינה ברגע הראשון. לאחר מכן היא ביקשה ללכת לגן. זה בסדר. היא לא היתה יכולה להתמודד עם ההודעה הזו, ורצתה לחזור לשגרה שלה. באותו יום הודעתי לגננת והיא נסעה אל הגן. בגן נתנו לה לצייר ציורים וכרכו אותם באלבום לאחר מכן, זו גם תרפיה טובה.

האם להביא את הילד להלוויה? דר היתה בת ארבע ואני חשתי שההלוויה תלחיץ אותה, כל האנשים מסביב, היא תרגיש מצוקה. בחרתי שלא להביא אותה להלוויה, היא נשארה בבית עם בת של חברים. הסברתי לה לפני כן שאנחנו הולכים להלוויה בבית הקברות, ואני מבקש שהיא תשאר בבית, ושבעוד חודש, כשתהיה מצבה וקבר מסודר אנחנו נבקר בבית הקברות. בדיעבד זו היתה החלטה נכונה.

בשבעה

צריך להבין, שהסיטואציה של שבעה יכולה להיות מלחיצה לילד. הבית מלא אנשים זרים, אין פרטיות, הוא מרגיש שההורים לא פנויים להיות איתו. דר אמרה לי: "כמה רעש היה בשבעה. לא יכולתי לישון". מצד שני, היא נהנתה ממתנות שקיבלה מחלק מהאורחים. בימי השבעה היא הלכה לגן, כדי לשמור על השגרה, ובשעה ארבע היתה חוזרת הביתה. היינו מוקפים במשפחה ובחברים והיו הרבה אנשים ששיחקו איתה והעסיקו אותה בבית.

בבית הקברות

ביקרתי לראשונה עם דר בבית הקברות יום לפני השלושים, הלכנו לבד בלי כל האנשים והקהל כדי לא להלחיץ אותה. המצבה כבר היתה מוקמת. שאלתי אותה האם היא רוצה להיות למחרת באזכרה והיא ביקשה להיות נוכחת. למחרת לקחתי אותה איתי לאזכרה.

לפני בניית המצבה, אפשר להראות לילד את הכיתוב המוצע על המצבה, להסביר לו את משמעות הכיתוב ולשאול אותו אם הוא רוצה להוסיף עוד משהו, זה חשוב.

עד היום יש לנו טקס לפני ההליכה לבית הקברות, שהוא חשוב מאוד וקשור לדברים שהם בשליטת הילד – אנחנו נוסעים לחנות הפרחים או למשתלה, דר בוחרת פרחים בצבע שהיא אוהבת או רוצה להביא, היא בוחרת את הסרט לקשור את הזר, בחרנו גם אגרטל מיוחד. חשוב לתת לילד לבחור כמה שיותר דברים שהם בשליטתו. לפני בית הקברות אני שואל את דר אם היא רוצה להכין כרטיס או ציור להניח על הקבר, היא יכולה לבחור בובה או צעצוע להביא ולהניח על הקבר. הכל בסדר מבחינתי. לאורך הזמן היא יצרה פרחים ואגרטל מקרמיקה, ביקשה לבחור בובות של פיות להניח על הקבר, בחרה אבנים מיוחדות שמצאה בחוף הים או בטיולים, להניח על הקבר, לתת לה תחושה שזו המקום שלה, פחות קר ומנוכר ויותר אישי.

חשוב לתת לגיטימציה לילד לבקר בבית הקברות בזמן שהוא ירצה או ירגיש בנוח לעשות זאת. אני אמרתי לדר שאנחנו נלך בכל פעם שהיא תרצה. לעיתים אני מציע לה ללכת לאחר שהיא אומרת שהיא מתגעגעת. צריך גם לדעת לקבל סירוב ללכת, וזה בסדר. לא צריך לכפות על הילד לבקר בבית הקברות.

השאלות

בגלל שהמוות הוא מופשט וקשה לתפיסה (גם לנו כמבוגרים), הילד יציף אתכם בשאלות קונקרטיות. איפה אמא עכשיו? היא נושמת שם? לא כואב לה? החול לא מפריע לה? איך קברו אותה? איך הורידו אותה אל הקבר? מה יש מתחת לשיש של המצבה? מה היא מרגישה? היא שומעת אותי? חשוב, כמו תמיד, לענות על השאלות האלה בכנות ולא לספר סיפורים. אני אמרתי לדר: "לאמא כבר לא כואב יותר, היא לא זזה, לא נושמת, הלב שלה כבר לא פועם, לא קר לה ולא חם לה. היא איתך במחשבות, ואם זה עושה לך טוב לדבר אליה, אז תדברי ותאמיני שהיא תשמע אותך". הסברתי לה ברמה שהיא מבינה איך התנהלה ההלוויה.

חשוב להבין שהשאלות האלה יכולות לבוא פתאום באמצע היום, בלי הכנה. בהתחלה זה מפתיע פתאום שבאמצע נסיעה באוטו הם שואלים ואומרים משהו.

אם נוח לכם מבחינת האמונה הדתית להגיד שמי שמת עולה לשמיים, זה בסדר. אני בחרתי להגיד שאמא נמצאת עכשיו במחשבות שלנו, בזכרונות שלנו. הרבה אנשים אמרו לדר שאמא נמצאת עכשיו בשמיים ושומרת עליה. היא שאלה אותי על זה ועניתי לה שהיא יכולה לבחור להאמין שהיא בשמיים או במחשבות שלה, וזה בסדר.

לעיתים הילד שואל שאלה שכבר אנחנו מחכים לתת לו הרצאה שלמה בתור תשובה, ואחרי שני משפטים הוא פונה לעיסוק אחר או שואל על משהו שלא קשור בכלל. זה בסדר, זה אומר שהוא הגיע לרמת סף מסוימת של הכלה, וכעת הוא לא מעוניין יותר לעסוק בזה. אפשר להניח לו לעבור לענין אחר.

מה עושים עם אמירה כמו "אני מתגעגעת לאמא"? לעיתים כשדר במצוקה או עצובה היא אומרת לי שהיא מתגעגעת. לעיתים היא מספרת לי שילדים העליבו אותה ואז היא היתה עצובה והתגעגעה ובכתה. אני מחבק אותה ואומר "גם אני מתגעגע לאמא. זה מאוד עצוב שאמא מתה. כולנו מתגעגעים אליה", ומסיים בזאת את ההתייחסות. חשוב גם לא להפוך את הילד לקורבן של המצב, לא לחזק את ההתנהגות הקורבנית. להראות לו שלמרות המוות, הוא עדיין ממשיך בחיים ומסוגל לתפקד.

אילו שינויים צפויים בהתנהגות הילד לאור מוות במשפחה?

תלונות על מחושים ובעיות רפואיות – הילד יהפוך קצת להיפוכונדר, יתחיל להתלונן על מחושים, כאבים ומחלות. זו תגובה טבעית למוות, חלק בגלל רצון למשוך תשומת לב, חלק בגלל מצוקה. חשוב מצד אחד לא לתת לזה יותר מדי תשומת לב, כדי לא להעצים את התלונות על מחושים ולחזק את ההתנהגות הזו, ומצד שני לא להתעלם מבעיות רפואיות אמיתיות. כשדר מתלוננת על כאבים אני מציע לה לשתות מים קרים, מציע ליטוף, חיבוק או פלסטר. אני לא מבטל את הדברים שהיא אומרת, אבל מציע "טיפול" קצר ופשוט. לא עושה מזה יותר מדי ענין.

הצמדות והישענות על המשפחה המורחבת – הילד חווה אובדן של בן משפחה, והוא כעת מחפש על מי הוא יכול להשען – אחים, דודים, סבים, סבתות. חשוב שהמשפחה המורחבת תראה נוכחות בבית, תראה לילד שיש הרבה אנשים סביבו, שעוזרים לו להתמודד ומעניקים לו אהבה.

חרדה ממחלות של ההורים והסובבים – לאחר מותה של איריס, דר היתה חרדה מכל שיעול שלי. היא היתה בטוחה שזה סימן למחלה, ושאני עומד למות. היא גם עשתה איתי חישובים – "בת כמה אמא היתה כשמתה ובן כמה אתה, זה אומר שעוד שנה תהיה בגיל שלה ואז תמות?". חשוב להסביר את ההבדל בין מחלות רגילות כמו שפעת לבין מחלה שגורמת למוות כמו סרטן. הסברתי לדר שכולנו חולים בעיקר בחורף במחלות שונות שעוברות תוך כמה ימים ולא מתים מהם, ושסרטן זו מחלה קשה מאוד, שלעיתים לא מחלימים ממנה.

דר התחילה לעשות רשימות בראש של אנשים שמתו במשפחה ולספור כמה אנשים כבר מתו וכמה אנשים עדיין חיים. הבטחתי לה שאחיה עוד שנים רבות איתה. מצד שני, היא כאילו מתכוננת למוות של אנשים. היא אמרה יום אחד על הסבתא רבתא שלה בת ה-92, שתיבדל לחיים ארוכים – "היא מאוד זקנה, עוד מעט היא תמות", כאילו היא מכינה את עצמה נפשית לכך שיש אנשים שיעזבו את עולם החיים בקרוב.

האשמה עצמית – ילדים נוטים להאשים את עצמם במוות של הורה או בן משפחה וחשוב להכיר את זה ולהסביר להם שהם לא אשמים. ילד יכול לחשוב שהוא חשב מחשבות רעות על ההורה או אמר משהו או רב עם ההורה ובגלל זה הוא מת. השבוע סיפרה לי אמא לילד שסבו נפטר מדום לב בפתאומיות, שהילד חשב שבגלל שקפץ על סבא לפני שיצא להליכה, אז סבא מת. במקרה של מוות ממחלה, זה יכול להיות פחד מזה שהוא הדביק את ההורה. דר שאלה אותי כמה פעמים איך אמא נדבקה במחלת הסרטן. הסברתי לה שסרטן זו לא מחלה מדבקת, אלא מחלה שנגרמת מזה שתאים בגוף מתחילים לא לפעול כמו שצריך והגוף תוקף את עצמו ולכן קשה מאוד לטפל בה. אמרתי לה מספר פעמים שהיא לא הדביקה את איריס, אפילו אם היתה חולה במחלות שונות כשהיתה ילדה.

האם ללכת לטיפול פסיכולוגי או לא?

דעתי היא, שלא כל ילד שחווה אובדן של בן משפחה חייב מיד ללכת לטיפול פסיכולוגי. יש לעקוב אחרי התנהגות הילד, לזהות אם יש שינויים חריגים בהתנהגות, שלא עוברים זמן רב, לראות אם הילד מרגיש במצוקה. אם כן, אפשר לפנות לטיפול. לא חייבים לפנות לטיפול מיד. רצוי לטפל בבעיות חריגות ולהפסיק את הטיפול לאחר שהבעיות נפתרו. לא צריך לתייג ילד כזה כילד בעייתי.

סיכום

זכרו, ככל שאנחנו נתייחס אל הילד כאל בוגר בענין המוות, נענה על השאלות בכנות, לא נסתיר ולא נספר סיפורים, הילד יקבל את המוות בצורה יותר "בריאה", ידע גם הוא להתמודד עם המוות ולהסביר לאנשים אחרים מה קרה. ילדים שקיבלו תשובות כנות יודעים גם לענות בכנות על שאלות שחברים ואנשים שואלים אותם, מבלי לעשות עניין גדול מהעובדה שחוו מוות במשפחה. חשוב להראות לילד שהחיים ממשיכים, שהוא גם מאושר ויש לו חברים ועיסוקים מלבד המוות.

החיים ממשיכים. דר בטיול ברמת הגולן

דר התקשרה אלי היום מהצהרון כשהייתי בדרך חזרה מהעבודה. ״אבא, אני מגעגעת לאמא ועצוב לי קצת״, היא אמרה. ״אני עוד 15 דקות מגיע לאסוף אותך, אני בדרך״, עניתי לה. ״15 דקות זה רבע שעה, נכון?ֿ״, היא שאלה. ״כן״, עניתי. בזמן האחרון דר עסוקה מאוד בשעון ובתאריכים.

אספתי אותה מהצהרון וראיתי שהיא קצת עצובה. הרמתי אותה וחיבקתי אותה. ״מה עושים היום עד החוג?״, היא שאלה. ״אפשר לבקר בבית הקברות ולהגיד שלום לאמא״, הצעתי לה. ״כן!״, היא התלהבה וביקשה שנעבור לקנות פרחים קודם לכן. נסענו וקנינו שני עציצי רקפות, אחד ורוד ואחד לבן, להניח על הקבר של איריס.

אנחנו לא הולכים הרבה לבית הקברות בזמן האחרון. אמרתי לדר שנלך בכל פעם שהיא תרצה ותבקש, ובזמן האחרון היא פחות מבקשת. בשבילי המקום הזה קצת קר ומנותק מהזכרון של איריס. בשבילה הוא יותר מוחשי וקונקרטי.

בדרך נזכרתי שהיום ה-23 בחודש, מה שאומר שמלאו בדיוק שנתיים וארבעה חודשים למותה של איריס. זה נראה מצד אחד קרוב מאוד ומצד שני, איך פתאום עבר כל כך הרבה זמן.

הנחנו את העציצים על הקבר, ודר קראה את מה שכתוב על המצבה. אני חושב שזו הפעם הראשונה שהיא מצליחה לקרוא הכל לבד. היא מתקדמת מאוד בקריאה מאז שנכנסה לכתה א׳, ובדרך גם קוראת שלטי רחוב ושלטי פרסומת בעצמה. אחר כך היא עשתה את הטקס הקבוע שלה, שבו היא לוקחת פיסת שיש מלבנית ומסובבת אותה על על הפאות שלה, וסופרת אחת, שתיים, שלוש, עד עשרים.

״את רוצה להגיד משהו לאמא?״, שאלתי אותה. ״היום אתה תגיד״, היא ענתה לי. ״בסדר״. עניתי ואמרתי:

איריס, אמא יקרה שלנו. כמה שאנחנו מתגעגעים אלייך. שנתיים וארבע חודשים עברו מאז שאת נפטרת, ואנחנו, שנינו מתגעגעים לפעמים, דר ואני מרגישים קצת עצב, כשאנחנו נזכרים בך. אני חושב שאם היית רואה היום את דר, היית מאוד גאה בה. היא נבחרה ביום שישי כנציגת הכיתה שלה במנהיגות הצעירה בבית הספר, קיבלה רוב קולות בבחירות, היא מצטיינת בבית הספר בקריאה, בחשבון, במדעים ובאומנויות. דר מצליחה מאוד בחוג ג׳ודו ובחוג התעמלות קרקע, יש לה הרבה חברות וחברים בכיתה החדשה והיא אהובה על כולנו. היית מאוד גאה בה, גידלת אותה לתפארת. אנחנו מסתדרים רוב הזמן בסדר, ואפילו חיים חיים מאושרים, נהנים להזכר בך ולזכור כמה היית יפה, ואיזו אמא נהדרת היית. אנחנו זוכרים אותך ומתגעגעים.

כשדיברתי, דר חיבקה אותי וראיתי שהיא מתרגשת מאוד מהדברים. חשוב לה לספר לאיריס על מה שעובר עליה. בדרך כלל היא מספרת, הפעם היא ביקשה שאני אספר.

הדואליות הזו מלווה את דר ואותי מאז מותה של איריס – מצד אחד זוכרים, הלב קצת נצבט, ומצד שני לא מפחדים להיות מאושרים, לשמוח, להנות, לעשות כיף. לזכור גם את הזכרונות הנעימים מאיריס, לשמר את הזכרונות עד כמה שניתן.

שנינו מתגעגעים אלייך מאוד.

"אבא, למרות שאמא מתה, כיף לי בחיים״. לפעמים משפטים כאלה מפילים אותי לרצפה באמצע היום. סתם ככה, חוזרים משיעור ג׳ודו, אחרי מקלחת. כמעט שנתיים וארבעה חודשים חלפו מאז שאיריס מתה, ודר מכירה במורכבות של החיים, בכך שאפשר לשמור על זכרון עצוב ועדיין לשמוח ולעשות כיף.

בכלל, לשמוע משפט שמתחיל ב״למרות״ מילדה בת 6, זה די נדיר. החיים שלהם בגיל הזה רוב הזמן די דיכוטומיים – שחור ולבן, או ״היה כיף״ או ״לא היה כיף״, הם בדרך כלל לא מבינים את המורכבות של ״למרות״, שמשהו יכול להיות גם טוב וגם לא טוב בעת ובעונה אחת.

יומיים לפני כן דר התלוננה בפני שכשילדים מציקים לה בכיתה היא בוכה כי מתגעגעת לאמא, כי זה מזכיר לה כמה קשה שאין לה אמא. חזרנו ממסיבת יום הולדת וכמה ילדים הציקו לה שם, והיא גם ראתה את כל האמהות והיתה קצת עצובה. אמרתי לה שאני מבין את הכאב שלה, שברגעים הקשים בחיים היא נזכרת באיריס ונהיית עצובה. מצד שני, אמרתי לה, את מסוגלת להתגבר ולעבור הלאה, גם אם מציקים לך.

לפני שבוע חגגנו לדר יום הולדת עם החברות מהכיתה החדשה. היא ביקשה יום הולדת ״לשבור את הקרח״, והגיעה מפעילה שהפעילה את הילדות לפי הסיפור, הן יצאו למסע להציל את אלזה. דחיתי את מסיבת יום ההולדת מתחילת השנה לאחרי סוכות כדי שדר תספיק להכיר את החברות החדשות מהכיתה. היא היתה מאושרת מאוד מיום ההולדת החלומי שארגנו לה. באמצע המסיבה ניגשו אלי שלוש חברות מצחקקות במבוכה ושאלו אותי: ״איפה אמא של דר? זה נכון שהיא מתה?״. – ״היא מתה, עניתי, לפני שנתיים היא מתה ממחלת הסרטן. אתן יכולות לראות תמונות שלה על הקיר״. הן ברחו נבוכות והתגנבו למטבח להסתכל על התמונות. אני מבין את העובדה שזה מסקרן אותן מצד אחד וגם גורם להן למבוכה מצד שני.

האמת, שילדים יודעים להתייחס לעניין המוות יותר טוב ממבוגרים ששומעים על זה לראשונה. ילדים פשוט שואלים שתיים-שלוש שאלות קונקרטיות, כמו ״איך היא מתה״ ו״איפה קברו אותה״. מבוגרים עושים את המבט הזה שאומר ״כמה אתם מסכנים, הילדה מסכנה, לגדול בלי אמא״. אני בדרך כלל משתדל לא לספר את זה כדי שלא יתחילו עם מבטי הרחמים.

אנחנו לא זקוקים לרחמים. ברור לי שזו תגובה טבעית של מי שפוגש  את הסיטואציה הזו מבחוץ, אבל זה לעיתים מעצבן. אנחנו לא מסכנים, דר ואני משקמים את חיינו אט אט ומשתדלים לחיות חיים נורמליים ככל האפשר. כך הרגלתי אותה מהרגע שאיריס מתה, ואפילו לפני כן, כשעוד היתה חולה ורתוקה לבית או מאושפזת בבית החולים. השתדלתי לשמור על שגרת החיים של דר ככל האפשר, כדי להראות לה שהחיים ממשיכים. היום, אחרי שנתיים ויותר, היא מבינה שהחיים שלה מאושרים, למרות שאמא שלה מתה. דר מוקפת במשפחה אוהבת, בחברות טובות, מצטיינת בלימודים ובחוגים, והחיים שלה, בסך הכל, טובים.

לפני כחודש שודר ב״יס דוקו״ הסרט הדוקומנטרי ״מועדון האמהות המתות״. צפיתי בו והזדהיתי (וגם בכיתי, הרבה) עם הדברים, בעיקר עם העובדה שרוב המרואיינות בסרט, בינהן גם רוזי אודונל וג׳יין פונדה, מספרות על היחסים שיש להן עם הזכרון אימותיהן המתות לאורך החיים, באירועים החשובים של החיים, איזו מורשת אמא שלהן השאירה להן, מה היא לימדה אותן לעשות, מתי הן נזכרות בה, ואת העובדה שכולן מציינות כהישג אם הצליחו לעבור את הגיל שבו אימותיהן מתו. כולן מסכימות שזו מכה, שגם החלישה אותן וגם חיזקה אותן. רוזי אודונל אומרת: ״זה כמו מועדון, את עוברת חניכה, את מקבלת קעקוע, זה לא הולך לעולם״.

לאתר הסרט ב-HBO

זה קרה ביולי 2010. איריס קראה לי למקלחת ואמרה לי "אני מרגישה גוש, אתה יכול לבדוק ולראות אם זה נראה לך גם לא בסדר?". "עזבי", אמרתי לה, "אני לא מבין בזה. תקבעי תור לרופא". האמת שפחדתי נורא מהענין הזה וקיוויתי שאם אתעלם ולא אגע בגוש, הוא לא יהיה שם. אחר כך איריס מיששה עוד פעם ואמרה לי "יש לי גם גוש בבית השחי".

כמה ימים אחר כך, במרפאה של ד"ר מיכל רביד בעזריאלי, הבדיקה אישרה את מה שאיריס הרגישה. סרטן שד, גוש אחד בגודל סנטימטר בשד שמאל, ובלוטות לימפה נגועות בבית השחי. "זה עדיין נחשב סרטן מקומי בשד, כי בלוטות הלימפה בבית השחי קשורות לשד, זה לא נחשב גרורות", הסבירו לנו. עושים ניתוח ואחר כך כימותרפיה וחוזרים לחיים הרגילים.

בתחילה הכל נראה בסדר. הגילוי היה מוקדם, ויש 92% החלמה בגילוי מוקדם. עושים ניתוח, מוציאים את הגידול, אחר כך כמה חודשי כימותרפיה כדי לוודא שכל התאים הסרטניים שמסתובבים בגוף יושמדו, ואפשר להמשיך עם החיים. איריס חישבה מתי היא אמורה לסיים את הכימותרפיה ומתי הרופא מרשה לה לנסות להכנס להריון שני. יצא שיש לנו תקופה של חצי שנה טיפולים ועוד כמה חודשים.

התחלנו בשימור פריון. הטיפולים הכימותרפיים פוגעים בפוריות ולכן המליצו לנו להקפיא עוברים לפני תחילת הטיפול. עברנו כמה חודשים מתישים של טיפולים באסותא שכללו שאיבת ביציות והפריות. בסופו של דבר הוקפאו שלושה עוברים.

לאחר מכן פנינו לניתוח להסרת הגידול. הניתוח היה קל יחסית, עבר בשלום, הגידולים הוצאו והדיווח היה שהשוליים נמצאו נקיים – הכוונה שהגידול הוצא בשלמותו ושולי הגידול נקיים מסרטן. זה היה סימן מעודד. איריס נהנתה בחדר VIP שלה באסותא, ורק התלוננה על צבע הפיג'מות:

לאחר הניתוח פנינו לטיפולים הכימותרפיים, במחלקת אשפוז יום אונקולוגי באיכילוב. לטיפול הראשון הגעתי עם איריס. היא ישבה בכורסא וחיברו אותו לאינפוזיה שהכילה את החומר הכימותרפי. בכל פעם שהסתיימה שקית, הגיעה אחות והחליפה אותה באחרת, כי נותנים שילוב של שלושה חומרים ביחד. הטיפול הראשון עבר בשלום כמעט ללא תופעות לוואי. כבר חשדנו שסתם נתנו לה מים.

לאחר כמה סבבים של טיפולים, השיער החל לנשור, כצפוי. זו תופעת לוואי מוכרת של חלק מהתרופות הכימותרפיות. הכימותרפיה פוגעת ברקמות מתחדשות של הגוף, ולעיתים פוגעת גם בשורשי השיער. כשלאיריס נמאס לראות שערות נושרות על הכרית, היא ביקשה ממני לגלח לה את השיער.

עוד לפני כן, איריס החלה לקצר את השיער בהדרגה, כדי שדר תתחיל להתרגל לשיער הקצר ולקרחת. היא קיצצה את הרעמה הארוכה בתחילה לקארה קצר יחסית ולאחר מכן הגיעה הקרחת הנוצצת. זה מאוד שעשע את דר כל פעם להגיע "לאמא יש קרחת נוצצת". היו לאיריס עוד תלונות בענייני שיער:

החשש העיקרי לפני כל טיפול היה למצוא וריד טוב להכניס את העירוי. הורידים התכווצו מאוד מכל הטיפולים ובדיקות הדם, וכבר היה קשה למצוא וריד טוב. בכל פעם היו צריכים להזעיק אחות או אח מומחה למצוא ורידים.

בינואר 2012, לאחר כמה סבבים של טיפול, העניינים החלו להשתבש. גושים נוספים החלו להופיע בשד.

הרופאים הודיעו על הפסקת הטיפול הכימותרפי והחלפת התרופה בתרופה אחרת. "ננסה פרוטוקול טיפול אחר", הם אמרו. בדיקת סי טי איששה את חששות הרופאים. גידולים נוספים הופיעו בשד, בכבד ובריאות. איריס עברה לססטוס חדש, "גרורתית". הכוונה לסרטן שד גרורתי, מחלה שאין לה ריפוי אלא רק טיפול במטרה להאריך חיים עד כמה שאפשר. ישבנו אצל פרופ' ענבר, ואיריס שאלה:

"אז כמה זמן נשאר לי לחיות?

– אם לא נמצא תרופה שעובדת, שנה וחצי – שנתיים. אם נמצא תרופה שעובדת – תוחלת החיים שלך כיום היא עוד 10 שנים. אבל זה במצב התרופות הידועות לנו כיום. אם יפותחו תרופות חדשות בעשור הקרוב, תוחלת החיים שלך יכולה לגדול.

– ומתי מפסיקים את הטיפול הכימותרפי?

– בשני מקרים: או שהטיפול מפסיק לעבוד, או שהטיפול עובד אבל החולה בא ואומר שהוא לא יכול יותר לעמוד בכימותרפיה"

קראתי לזה אז "תאריך תפוגה". היה ברור לי אז, שאיריס לא תחיה הרבה. לימים הבנתי שבאותו יום איריס מתה בשבילי. כאילו המוח התחיל להתרגל לכך שהיא תמות, כמנגנון הגנה לקראת מה שהולך לקרות.

לאט לאט התרגלנו גם לססטוס של גרורתית. איריס נכנסה מדי כמה שבועות לטיפול כימותרפי, כשאחרי כל כמה סבבים נערכה לה בדיקת סי טי, שהראתה שאין שיפור, והרופאים מורים על החלפת התרופה הכימותרפית.

כשאיריס אובנה כגרורתית, היא החליטה שניסע בחגים ללונדון עם דר, כי היא רוצה לבלות איתה בחו"ל. בספטמבר 2011 טסנו שלושתנו ללונדון, כשהיה ברור שזו הפעם האחרונה שאיריס תטוס עם דר לחו"ל. השתדלנו ליצור כמה שיותר חוויות עבור דר באותו טיול.

בשלב מסוים איריס עזבה את מקום העבודה שלה כאשת יח"צ, וב-2011 החליטה לנצל את ההזדמנות ונרשמה לתואר בלימודי ממשל במרכז הבינתחומי בהרצליה. בשביל איריס זה היה מוזר ללמוד עם הסטודנטים הצעירים. היא, שהגיעה מתחום התקשורת ויחסי הציבור, והיתה מנוסה גם בפוליטיקה, נראתה להם כמו סבתא זקנה. למרות פערי הגיל והנסיון, איריס התחבבה על הסטודנטים הצעירים.

כמובן שהטיפולים הכימותרפיים לוו במלחמות מול קופת החולים לאשר טיפולים, לקבל טופס 17 לכל דבר ומימון לכל תרופה. היו גם הפתעות טובות.

איריס ניצלה את הנסיון שלה ביחסי ציבור כדי להעביר לנשים צעירות את המסר – סרטן שד אינו רק מחלה של מבוגרות. נשים צעירות רבות, מתחת לגיל 40, מאובחנות כמוה כחולות בסרטן השד. איריס הדגישה את החשיבות של הבדיקה המוקדמת אצל כירוג שד.

במקביל לעבודה ולטיפולים, איריס המשיכה לעבוד בגלי צה"ל כעורכת של התכנית "קולה של אמא". באותה תקופה, התכנית שודרה גם בחינוכית, מה שחייב לבוש מהודר לאולפן.

נכנסו לשגרה של טיפולים, כל שלושה שבועות אשפוז יום – טיפול – מנוחה בבית. לטיפולים יש אפקט מצטבר שמחליש את הגוף וגורם לתופעות הלוואי להתחזק.

במאי 2012 חגגנו את יום הנישואים שלנו בסוף שבוע ב"פנחס וגסטון" בשבי ציון. במהלך הביקור שם הדרדר מצבה של איריס, החלו כאבי גב קשים וקושי לנשום. למרות זאת, ניסינו גם לחגוג את המאורע.

הקושי לנשום השפיע קשות על איריס, בגלל הגרורות בריאות, שהלכו וגדלו והפריעו לאויר להכנס לריאות. איריס חוברה למחולל חמצן ומשקפי חמצן על האף שסייעו לה לנשום.

כאבי הגב הלכו והתגברו ואיריס כבר היתה בטוחה שמדובר בגרורות סרטניות בעמוד השדרה. בדיקת MRI הוכיחה שמדובר "רק" בפריצת דיסק.

האשפוזים הלכו וגברו. בכל פעם שהחום עלה בגלל מיעוט בתאי דם לבנים, איריס נאלצה להגיע לבית החולים ולהתאשפז בבידוד עד לעליה בכמות תאי הדם. 

לשהיה בבידוד היו גם יתרונות – חדר לבד בבית החולים. סוויטת וי.אי.פי.

בסיום האשפוזים חגגנו את שובה של איריס הביתה. 

ביוני 2012 הרופאים המליצו על טיפול חדש, תרופה מארה"ב, שיבאנו בעזרת הביטוח הרפואי הפרטי. התרופה גרמה שוב לנשירת השיער.

איריס המשיכה להכנס ולצאת מאשפוזים בבית החולים.

ביולי 2012, כשהיה ברור שהמצב הרפואי של איריס מאוד קשה, החליטו חברות וחברים לארגן לה מסיבת הפתעה שכללה יום פינוק והופעה פרטית של דני רובס בסלון.

ב-18 ביולי 2012, לאחר שמחולל החמצן בבית כבר לא הספיק לספק לאיריס את החמצן שהיא צריכה, היא התאשפזה בבית החולים בפעם האחרונה. במחלקה האונקולוגית חיברו אותה למכשיר חדש, שמזרים חמצן בלחץ גבוה מאוד לאף. היה ברור שזהו הסוף.

ב-23 ביולי 2012, יום אחרי שחגגנו לי את יום ההולדת בבית החולים, איריס נפטרה.

מהו מוסר ההשכל מהסיפור הזה? לכו להיבדק. פעם בשנה, אצל כירורג שד. זה לא עזר לאיריס, למרות שהגילוי שלה היה מוקדם, אבל אולי זה יעזור לאחרות. בגילוי מוקדם יש 92% החלמה מסרטן השד. זה אחוז גבוה מאוד של החלמה. הכל בתנאי שמגלים את הגידול בשלב הראשוני, לפני שיש גרורות בגוף. לכן החשיבות של הגילוי המוקדם.

התשובה לתמ"ל – צילום מסך מתוך פרסומת כח האבות

חברת אבוט, יצרנית תחליך החלב לתינוקות, סימילאק, החליטה לפרסם את העובדה שהוציאה את שמן הדקל מהמוצרים שלה. נשים בצד את העובדה, שכשחברה מפרסמת שמרכיב מסוים לא נמצא אצלם במוצר, אני מיד מתחיל לחשוד איזה עוד מרכיבים הם דחפו בפנים ולא סיפרו לנו. כדי להביא לידיעת הציבור את העובדה הזו, החליטו במשרד הפרסום "ראובני-פרידן", לצאת עם הפרסומת הדוחה הבאה:

הערה לאחר כתיבת הדברים: זו פרסומת מתוקנת, שהועלתה לרשת. הפרסומת המקורית הורדה. בפרסומת הזו הכל זהה, למעט התגובה של האב, שבמקור אומר: ״נראה לי שצירפתן אותי לכאן בטעות״. בפרסומת הזו האב אומר: ״ברור, את הדקל השארתי לסכך״. לא ברור האם הפרסומת תוקנה או שזה היה מהלך מתוכנן.

הנה צילום מסך של הגרסה המקורית של הפרסומת (מתוך הבלוג "אל מדף ספרי ההיסטוריה":

מה מוצג כאן? אמא אחת בסופר, כותבת בווטסאפ של הגן על הסימילאק. מיד עוברים לאמא אחרת, שיושבת על השטיח בבית ולידה תינוק שמנסה לקום וללכת, אחר כך עונה אמא אחת שנמצאת בישיבה במשרד, ואחריה אמא שיושבת על ספסל בגינה ציבורית עם תינוק בעגלה. האב היחיד שמופיע בפרסומת נמצא בבית קפה, עם לפטופ פתוח, הוא מודיע להן שצירפו אותו בטעות לקבוצה ומיד יוצא מן השיחה. בסוף יש קריינות של גבר, כי רק גבר נשמע סמכותי.

כך המפרסמים רואים אותנו – אשה בסופר, אשה בבית, אשה בגינה ואחת בתור עלה תאנה במשרד. אבות לא שותפים לעניין הזה, הם שם בטעות.

אני כבר רואה בעיני רוחי את ישיבת הקריאיטיב במשרד הפרסום – בואו נעשה פרסומת מגניבה, נראה בה אמהות שנראות כמו דוגמניות, שחופרות בווטסאפ של הגן על הסימילאק החדש. כן! זה מתכתב עם הטורים של מיקה אלמוג ב"הארץ" על גן פשוש שהיו ויראליים בפייסבוק. כן, זה מגניב כי יש שם ווטסאפ ופייסבוק, ואמהות שחופרות. יאהבו אותנו! ואז מישהו קפץ ואמר – מה עם האבות? – נכניס איזה אבא  שם בטעות לקבוצה, והוא יכתוב שהוא בקבוצה הלא נכונה. ענו לו. אבל אבות גם שותפים להחלטות לגבי איזה תמ"ל לתת לתינוק? הוא ניסה להגיד, ומיד היסו אותו – עזוב, רק אמהות עסוקות בזה. בואו נהפוך את הסימילאק ללא שמן דקל למוצר מגניב, מדליק, צעיר ושובב, של אמהות מדליקות ושובבות! זה ימכור. אולי בכל זאת נכניס איזו אשה בעבודה, שלא יקפצו עלינו כל הפמיניסטיות, שאלה מישהי. טוב, נכניס משהו, ענו לה.

אז יש לי חדשות בשבילכם, אנשי הקריאיטיב בראובני פרידן. כמו בענין הבירה, העולם השתנה, רק שכחו להגיד לכם. המשפחות החדשות כבר לא מחולקות לתפקידים המגדריים המסורתיים. אבות כבר לא רק עסוקים בפרנסה ולא אכפת להם מה האמהות קונות לתינוקות שלהם. גם אבות עושים קניות בסופר. נשים כבר עובדות בחוץ ולא מבלות רק בקניות בסופר. אבות שותפים לגידול הילדים, מעורבים בבית ושותפים להחלטות. יש אבא חדש. רק תציצו מעבר לוילונות של חדרי הישיבות המעוצבים שלכם, תחפשו בגוגל, תמצאו כאן וכאן וכאן וכאן.

בכל מקרה, קבוצה שלא רק יודעת לקטר כמוני אלא גם לעשות, שנקראת "כח האבות", הכינה סרטון נגדי, שמציג אותה סיטואציה בהיפוך מגדרי:

קבוצת כח האבות כותבת:
"נמאס לנו ממפרסמים שמחנכים את הציבור שאבא הוא לא חלק מהמשפחה או שאמא כבולה לטיפול בילדים בלי צ'אנס לקריירה. קבוצת כח אבות מבית הכוורת קוראת למפרסם להתחיל לקחת אחריות על התכנים שלו". 

מה קורה שם במשרדי הפרסום? למה הם מתעקשים להשאיר אותנו בתפקידים המגדריים המסורתיים? תחשבו לדוגמה אם ראובני פרידן היו מציגים את הפרסומת בהיפוך המגדרי – אילו תשואות הם היו מקבלים. הנה משרד פרסום שמציג אבות כמעורבים בגידול התינוקות. הנה משרד פרסום שלא תקוע בשנות הארבעים של המאה הקודמת.

אבל לא. המפרסמים חוששים כנראה מהשינוי החברתי. הם מעדיפים לשמר את ההבניה המגדרית הפטריארכלית, לקדם תרבות אונס, להציג נשים כחפצים, כרגשניות וסובלות מכאבי ראש ומחזור תמידיים. זה כנראה מה שנראה להם שמוכר היום (אולי זה באמת מוכר). במקום לקחת אחריות ולשנות כיוון, הם מעדיפים להסחף עם הזרם.

ואם אסכם זאת במילה אחת – איכס.

לא הבנתם? אולי לייסי גרין תגיד את זה יותר טוב ממני?

דיון מעניין מהתכנית ״עושים סדר״ בין עמרי אימבר חלפין מ״כח האבות״ לתומר בראנד מהבלוג ״אבטיפוס״ בנושא:

״אין עילה״, פוסק אב בית הדין פעם אחר פעם, ״אין עילה לחייב בגט״. זוהי תמצית הסרט ״גט – המשפט של ויויאן אמסלם״. אשה מגיעה לבית הדין הרבני, מבקשת להתגרש מבעלה. הוא מסרב לתת לה גט. ״בגדת בו?״, ״הוא הרביץ לך?״, ״האם הוא לא מפרנס אותך?״, שואלים הדיינים במטרה לבסס עילת גט. ״לא״, היא עונה. ״אני לא אוהבת אותו. אני רוצה להשתחרר ממנו״.

צפיתי בסרט וישבתי מהופנט. הסרט מתרחש כולו באולם בית הדין הרבני ובמסדרון ההמתנה. הסצינות מתרחשות כולן באותו סט, רק הכיתוב מראה לנו כמה זמן עבר מאז הדיון הקודם. הקהל מרגיש תקוע במבנה העלוב של בית הדין הרבני, ביחד עם ויויאן, המתחננת בפני הדיינים שישחררו אותה מהנישואים. עם כל סצינה שעברה ניסיתי לחשוב מה עשתה ויויאן בחודשיים האחרונים מאז הדיון הקודם? איזה סבל היא עוברת?

המחשבה שליוותה אותי היתה למה היא מתעקשת על הגט. הרי היא אישה חילונית, הוא אדם דתי, היא עזבה אותו ולא מתגוררת עימו. היא יכולה לחיות בנפרד ממנו. למה היא מתעקשת? למה היא לא בוחרת בקיצור דרך, משקרת ואומרת ״בגדתי בו עם גבר אחר״, צעד שיוביל מיד לחיוב של בני הזוג להתגרש. הדיינים ממש מעודדים אותה להודות בבגידה ולזכות בגט, והיא בוחרת להתעקש וללכת בדרך הקשה.

ויויאן רוצה גט כי היא רוצה להשתחרר מאחיזת בעל ששולט בה, מתעלל בה נפשית, מאיים עליה בשקט. ״לעולם לא אתן לך גט״, כך הוא מסנן בשקט אליה בצרפתית. מבחינתו של הבעל, היא הרכוש שלו, והוא יחליט מתי לשחרר אותה. היא, מצידה, לא רוצה קיצורי דרך, היא לא רוצה לשקר, היא לא רוצה להמציא עילת גט. היא רוצה להשתחרר, ואת זה בית הדין לא נותן לה. ויויאן פונה ביאוש אל המדינה ומבקשת את הסיוע שלה מול הבעל הסרבן, והמדינה מסרבת לסייע.

הסרט מאיר מציאות קשה של סרבנות גט מצד בעלים בבית הדין הרבני. על פי החוק הישראלי, נישואים וגירושים יערכו לפי הדין הדתי, ובמקרה של יהודים, בבית הדין הרבני ולפי חוקי ההלכה. ההלכה היהודית קובעת, שבמקרה של אי הסכמה בין בני הזוג, בית הדין יפסוק שעל בני הזוג להתגרש רק אם הוכיח התובע, או הוכיחה התובעת, שמתקיימת עילת גט. יש רשימה סגורה של עילות המחייבות גט כגון: עקרות, סירוב לקיים יחסי אישות, אי קיום מצוות התורה, בגידה, מעשה כיעור (חשש לבגידה ללא הוכחה) ועוד. אם לא מתקיימת עילה, לא ניתן לחייב בגט. אין גירושים ללא אשם – אין עילה של חוסר התאמה או חוסר אהבה, למרות שישנה פסיקה, שקובעת, שאם בני הזוג חיים בנפרד מעל 18 חודשים, בית הדין יפסוק שעליהם להתגרש. עדיין, אין כפיית גט על הבעל, רק פסיקה שעל בני הזוג להתגרש.

על פי ההלכה היהודית, גט הוא שטר שאותו נותן הבעל בידה של האשה. מדובר באקט של הגבר כלפי האשה. בית הדין יכול לכפות על הבעל לתת גט, אולם בהלכה קיים חשש שהכפיה תוביל ל״גט מעושה״, גט לא אמיתי, שכפו על הבעל לתת אותו, הוא לא התכוון אבל הסכים רק בשל הכפיה, ואז הגט לא תקף. אותה אשה, שקיבלה את הגט המעושה, תתחתן ותלד ילדים ממזרים על פי ההלכה, כי בשל העובדה כי הגט היה מעושה, היא למעשה עדיין נשואה לבעלה הקודם והרתה מגבר אחר. לכן בתי הדין הרבניים עושים הכל כדי לא לכפות על הבעל גט, למרות שבידם כל הסמכויות לעשות זאת, אפילו סמכות להכניס בעל לכלא בשל אי ציות להוראת בית הדין.

כמה מסורבות גט חיות היום בישראל? קיימת מחלוקת לגבי אופן איסוף הנתונים באשר לכמות מסורבות הגט בישראל. לפי בתי הדין הרבניים, סופרים רק מקרים שבהם בית הדין הרבני חייב את בני הזוג להתגרש או כפה על הבעל לתת גט, ועברו שנתיים ללא גט. לפי הספירה הזו יש כמה מאות. ארגוני הנשים סופרים נשים שהיו במצב של חשש לסירוב לגט או איום בסירוב לגט, ומגיעים למספר של כמה מאות אלפים. עוד מידע ניתן למצוא במסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת (PDF) כאן.

חשוב לציין גם שהמחקרים מראים שרוב סחטנות הגט מצד הגברים היא סחטנות טקטית, שמטרתה להשיג ויתורים מצד האשה בנושאים כמו חלוקת רכוש, מזונות או הסדרי ראיה. נשים רבות נאלצות לוותר כדי לקנות את הסכמת הבעל לגט. מעטים הגברים שנוקטים בסרבנות אידיאולוגית לתת גט. חשוב להזכיר שוב, שלבית הדין הרבני יש את כל הכלים לכפות על הבעל גט ולסייע לאשה, אבל הוא בוחר להפעיל את הסמכות הזו במקרים נדירים ביותר.

כשאיריס ואני חשבנו על חתונה התלבטתי. לא רציתי לערוך טקס חתונה לפי המערכת היהודית ההלכתית, לא רציתי טקס שנוגד את השקפת עולמי. לא רציתי לתת יד לחיזוק המונופול הרבני על נישואים וגירושים בישראל. איריס ואני בחרנו לקיים טקס חתונה דרך ארגון ״משפחה חדשה״. חתמנו על הסכם חיים משותפים וטקס חתונה עם עורכת דין של הארגון. הטקס היה שוויוני, מכבד והתנהל לפי השקפת עולמנו. מדינת ישראל לא מכירה בנישואים האלה, ואנחנו נחשבנו ל״ידועים בציבור״ – בני זוג החיים ביחד ומקיימים משק בית משותף ביחד. באופן מעשי, זכינו לכמעט כל הזכויות כמו זוג נשוי.

טקס החתונה שלנו. טקס פרטי ושוויוני של "משפחה חדשה"

טקס החתונה שלנו דרך ארגון משפחה חדשה

כשדר נולדה הלכתי למשרד הפנים וחתמתי על טופס הצהרת אבהות, ואני נחשב אביה החוקי לכל דבר וענין. דר זכאית לכל הזכויות מהמדינה, כי שום זכות של ילד לא נובעת מסטטוס הנישואים של הוריו. לאחר מותה של איריס, ירשתי את חלקי בעזבון שלה מתוקף היותי ידוע בציבור ואני מקבל קצבת שארים מהביטוח הלאומי.

השאלה היא למה זוגות חילוניים עדיין מכניסים את עצמם לדבר הזה שנקרא נישואים על פי ההלכה במדינת ישראל? למה אנשים חופשיים יכניסו את עצמם מרצון למערכת כפיה דתית כמו המערכת ההלכתית, שחוקיה נקבעו בעת העתיקה ובימי הביניים? למה זוגות עושים זאת? התשובה היא כי הרוב עושים זאת, ויש כאן תופעת עדר, יש גם הרבה בורות מצד זוגות, וכשמתחתנים לא חושבים על כך שיום אחד יצטרכו להתגרש. ראוי לציין בהקשר זה, כי גם יהודים שנישאו בחו״ל בנישואים אזרחיים יצטרכו לעבור ״גט לחומרה״ בבית הדין הרבני, כי כאמור, לפי החוק בישראל, גירושים בין יהודים יערכו על פי דין תורה.

אז מה צריך לעשות? להפסיק להתחתן דרך הרבנות בישראל. אתם מקווים שיהיה בסדר וגם אם הנישואים יעלו על שרטון, תוכלו איכשהו להגיע להסכמה על הגט. השאלה היא למה להכנס לדבר כזה? למה לתת למערכת רבנית לנהל לכם את חיי הזוגיות?

אתמול לא קיבלנו שיעורים. זאת אומרת, לא הגיע מייל מהמורה, ואני כבר התחלתי לחשוש. אולי המייל לא הגיע, או שבאמת לא היו שיעורים. בסופו של דבר דר חזרה מהצהרון ואמרה לי שאין שיעורים. נשמתי לרווחה. אחר הצהרים פנוי. יהיה לי זמן לכסח את הדשא.

דר נכנסה לכתה א' לפני כשלושה שבועות. מאז, כל יום, אני מקבל במייל את פירוט השיעורים שלה. כל יום, איזה עמודים צריך להשלים בחוברת שפה, בחוברת חשבון, בחוברת גיאומטריה, צריך לצבוע שער למחברת חגים, מחר צריך להביא דבקיות (מה זה דבקיות, לכל הרוחות?), שקית זיפר (כנ"ל, מה זה?), שלושה עפרונות מחודדים, ולא לשכוח למחר נעלי ספורט לשיעור חינוך גופני (ושיער אסוף לבנות, כמובן), וזכוכית מגדלת לשיעור מדעים.

מה רע בזה? אתם שואלים. מערכת החינוך בסך הכל נענית לצורך שלנו, ההורים, להיות מעורבים, להיות בעניינים. הרי כל היום אנחנו רודפים אחרי הקריירות שלנו ואין לנו זמן להקדיש לילדים, שעונים לנו "בסדר" על השאלה "איך היה בבצפר היום?", זורקים  את התיק בצד הדלת ורצים לשחק מיינקראפט או לצפות בפעם האלפיים ב"לשבור את הקרח".

מה רע בזה? רע בזה שזה מעביר את האחריות על השיעורים והכנת המטלות אלינו, ההורים, במקום ללמד את הילדים להיות אחראים למטלות האלה. דר חוזרת הביתה ואומרת לי: "תבדוק אצלך במייל אם היו שיעורים, אני לא זוכרת". הרי הם מסמנים בחוברת את הדפים שצריך להשלים, והיא יכולה לבדוק, אבל לימדו אותה שהשיעורים אצלי במייל.

כנרת רוזנבלום תיארה את זה כך ב"הארץ":

"הרבה דרכים מתקצרות כך: קל יותר להניע הורה לחדד ארבעה עפרונות מלטפח הרגלי למידה אצל הילדים. קל יותר להסביר להורים איך ללמוד לבוחן בגיאומטריה מלכתוב בוחן שהתלמיד יתמצא בו בקלות. ובינינו, העבודות מרשימות יותר כשההורים עושים אותן….

איזה טוויסט נהדר של מערכת היחסים: ממבקרים חריפים של מערכת החינוך נהפכו ההורים לעבדיה הנרצעים. המינונים העכשוויים של יידוע ההורים ושיתופם בחיי בית הספר ובתהליך הלימודי הם מנוף להעברת האחריות על מה שצריך לקרות בין כותלי בית הספר, בשעות הלימודים, ובין המורים לתלמידיהם, להורים בשעות אחר הצהריים".

בקיצור, ההורים דרשו להיות מעורבים, המערכת עירבה אותם וראתה כי טוב – הדברים מתבצעים ביעילות. לא עוד חקירות של הילד "היו לך שיעורים היום?", היום הכל כתוב במייל, יש מסירה משפטית, ההורה מוחזק כיודע מה היו השיעורים והוא האחראי להכין אותם.

כותב שורות אלה, שסיים 12 שנות לימודים ואפילו איזה תואר אקדמי ועוד קצת דברים, מצהיר, שאביו ואמו מעולם לא שאלו אותו אם יש לו שיעורים, מעולם לא שאלו אם יש בחינות, אם היתה בחינה וכמה קיבל בבחינה. הורי נהגו לפי שיטת מכון אדלר, שבעיקרה מעבירים את האחריות על השיעורים לילד. הילד מבין ששיעורים זו המטלה שלו והאחריות שלו לבצע. הוא יודע שאם לא יכין שיעורים, יזכה לסנקציות מבית ספר. הוא יענש, לא ההורים.  עוד על כך ניתן לקרוא כאן באתר של מכון אדלר.

היו פעמים שהכנתי, היו פעמים שלא הכנתי, היו פעמים שהעתקתי שיעורים מחבר בהפסקה. אם לא הכנתי ונתפסתי, רשמו לי את זה בתעודה וזהו. זה לא היה העסק של ההורים שלי. הצלחתי לסיים את בית ספר די בסדר, לדעתי.

אני לא מתעלם מזה שיש ילדים עם בעיות סדר וארגון, שצריכים את ההכוונה של ההורה בהכנת שיעורי הבית, כדי להקנות הרגלי למידה והכנת שיעורים, אבל רוב התלמידים מסוגלים להתמודד עם הכנת המטלות בעצמם.

לדר אין הרבה שיעורים כי את הרוב היא מסיימת בכיתה, ואנחנו רק בתחילת כתה א'. בדרך כלל זה לצבוע איזה דף עבודה או להדפיס תמונות (מלמד אותה לחפש תמונות בגוגל, אבל מה זה בזבוז הנייר הזה?)  בינתיים, כשהיא שואלת אותי אם היו לה שיעורים, אני מפנה אותה לילקוט שלה, שתוציא את החוברות ותבדוק אילו דפים היא סימנה ואם נשאר לה משהו להכין בבית. יכול להיות, שהפתרון הקבוע, ברגע שהיא תתחיל לקרוא באופן שוטף, יהיה לפתוח לה תיבת מייל באייפד שלה ולעשות העברה אוטומטית של כל מייל שמכיל את המילים "שיעורי בית" ישר אליה. שיבואו אליה בטענות, לא אלי.

עוד אני כותב את הרשומה הזו ומתקבל המייל הבא מהמורה. אני חייב לרוץ, יש לי המון שיעורי בית לחופשת ראש השנה!

כבר שבוע אני מבטיח לעצמי שלא אבכה, כשדר תיכנס לכתה א׳ ותתחיל את פרק בית הספר בחייה. אז הבטחתי. כשדר נכנסה לבית הספר, וצעדה בשער ״שלום כתה א׳״ התחלתי להרגיש את הדמעות חונקות את הגרון, נוזלות על הפנים, לא יכולתי לדבר, ניגבתי את העיניים הדומעות וניסיתי לשווא לשמור על פאסון.

איריס (מימין) בדרך לבית הספר. בימים אחרים

עוד תחנה בחיים של דר הגיעה, עוד משהו שאיריס לא תזכה לראות. כמה איריס חלמה ללוות את דר לכתה א׳. האמת שבשלבים האחרונים של המחלה, השאיפות היו מצומצמות יותר, איריס חלמה להגיע למסיבת יום הולדת ארבע של דר. היא לא הצליחה – היא נפטרה כמה ימים לפני המסיבה המתוכננת בגן. אני מזכיר לעצמי שיהיו עוד תחנות כאלה בחיים – בת מצווה, קבלת רשיון נהיגה, סיום תיכון, יום הגיוס, יום החתונה, ועוד כל מיני תאריכים ותחנות בחיים, שבהם הלב יצבט, העיניים ידמעו והמחשבות לא יפסיקו לחשוב – למה את לא כאן לראות את זה? למה זה היה צריך לקרות? למה ילדה צריכה ללכת לבית הספר ולחשוב על אמא שלה שלא נמצאת איתה ולא יכולה להיות איתה בשום אירוע חשוב בחיים?

בבית, בבוקר יצאנו אל החצר, עם הילקוט וחולצת בית הספר, להצטלם, כמו בפורים. דר צחקה ואמרה ״אני מתרגשת להיות תלמידה״. ״את תהיי תלמידה מצטיינת״, אמרתי לה.

בדרך לבית הספר דר אמרה לסבא שלה: ״אתה יודע איזה ילקוט וקלמר בחרתי? בחרתי של פול פרנק. אתה יודע שאמא אהבה את פול פרנק, זה עם הקוף הזה, החמוד״. בתחילת החופש הלכתי איתה ליריד של ציוד לבית הספר והיא בחרה בעצמה את התיק והקלמר, טעם טוב (ויקר) יש לה. היא שאלה אותי: ״אמא היתה אוהבת את הילקוט שבחרתי?״ – ״בוודאי, עניתי לה. בחרת ילקוט מקסים. אמא היתה גאה בטעם שלך״. האמת ששמחתי שהיא לא בחרה משהו ורוד של נסיכות ודווקא בחרה את התיק הזה, עם הקוף המחייך. אמא שלה בטח היתה מזמינה משהו מחו״ל, שיהיה יחיד ויחודי בבית הספר.

בשבוע האחרון, כנראה כחלק מההתרגשות וההכנות לקראת בית הספר דר שאלה אותי:

– אז יש לי אמא או אין לי אמא?
– למה את מתכוונת?
– אני מתכוונת שאם שואלים אותי אם יש לי אמא, אז להגיד שיש או להגיד שאין.
– מה את מרגישה?
– אני מרגישה שיש לי אמא, שהיא תמיד בלב שלי ואני חושבת עליה, וגם שאין לי אמא כי היא חסרה לי.
– אני מבין. לדעתי את צריכה לענות שיש לך אמא, אבל היא מתה ממחלה.
– זה קצת מעצבן אותי ששואלים אותי את זה כל הזמן, איפה אמא שלי ולמה אין לי אמא.
– למה זה מעצבן?
– כי זה עושה אותי עצובה שאני צריכה לענות על השאלות האלה.
– בכל מקום חדש שאליו תגיעי, ילדים תמיד ישאלו אותך שאלות על אמא, כי זה מסקרן אותם, זה שונה, זה משהו שהם לא מכירים. את יכולה לענות בקצרה שאמא שלך מתה ממחלה וזהו.
– אבל אז הם ממשיכים לשאול ולשאול.
– את יכולה להגיד להם שזה מעציב אותך לדבר על זה ואת מבקשת שלא ישאלו יותר. ככל שהזמן יעבור ויכירו אותך כבר, ישאלו פחות, הם יתרגלו לזה.

לפעמים אני שואל למה יצאה לי ילדה כל כך חכמה ששואלת שאלות כל כך קשות. לפעמים השאלות שלה מאלצות אותי להתמודד עם דברים שאני לא מתמודד איתם, או עם שאלות שלא חשבתי שיתעוררו. צריך פשוט להתרגל, שחסרונה של איריס יורגש בכל תחנה בחיים ובכל אירוע חשוב. לא מתגברים על זה, אולי מתרגלים, אולי כבר אצליח להתרגל לדמעות שמציפות אותי בכל פעם שדר רוקדת או שרה באיזה טקס, ואני רק חושב לעצמי כמה גאה איריס היתה אילו רק היתה כאן לראות אותה. למה את לא כאן כדי לראות את זה?

כשהמחנכת של דר באה לקחת אותה עם הכתה שלה ולעלות לבנין, ראיתי אותה, צועדת בטוחה בראש הטור, מקדימה את המורה, מראה לכולם את הדרך. באסיפת ההורים הראשונה, שהתקיימה בשבוע שעבר, התבקשתי לתאר את דר במשפט קצר. ״תני לה שעתיים, והיא מנהלת את כל הכיתה, ואולי גם את בית הספר כולו״. כך היא. מובילה, מעורבת, יודעת כל דבר שמתרחש, קולטת במהירות את יחסי הכוחות ומובילה את כולם קדימה. כך היה בגן וכך יהיה עכשיו בבית הספר. אולי זה מנגנון הגנה שלה, לפצות ולהראות ״הנה, אני בראש. אני ילדה רגילה כמו שאר הילדים״.

אז איריס, רציתי לומר לך, שהילדה שלך גדלה לתפארת (לא ברור לי איך בדיוק, כנראה החלב שינקה ממך עשה לה את זה). היא קוראת בצורה מרשימה, בעלת אינטיליגנציה רגשית מאוד מפותחת, חברותית ואוהבת חברות וחברים, מצטיינת בספורט, אהובה ומובילה חברתית. רציתי לומר לך, שעשינו עבודה טובה ביחד ואני אשתדל להמשיך.

הילדים נכנסו לכיתות. אנחנו הלכנו אל השער. נזכרתי ביום הראשון שלי בכיתה א׳, באותו בית ספר, באותה א׳2, הסתכלתי על הבנין הישן שבו למדתי בבית הספר בכיתה א׳, וחשבתי על ההורים שלי, שליוו אותי בהתרגשות (או שזו היתה רק אמא שלי באותו יום?). הדמעות חזרו לנזול ברגע שהגעתי חזרה אל השער. מה יהיה שם איתה? היא תסתדר לבד?

״גבר באמצע הבוקר
גבר בלב חייו
על יד גדר של בית ספר לבדו ניצב
והוא זוכר שאביו
פעם הלך אחריו
הוא מנסה לשמוע את קול צעדיו״
(כל עוד / עלי מוהר)