זה קרה ביולי 2010. איריס קראה לי למקלחת ואמרה לי "אני מרגישה גוש, אתה יכול לבדוק ולראות אם זה נראה לך גם לא בסדר?". "עזבי", אמרתי לה, "אני לא מבין בזה. תקבעי תור לרופא". האמת שפחדתי נורא מהענין הזה וקיוויתי שאם אתעלם ולא אגע בגוש, הוא לא יהיה שם. אחר כך איריס מיששה עוד פעם ואמרה לי "יש לי גם גוש בבית השחי".

כמה ימים אחר כך, במרפאה של ד"ר מיכל רביד בעזריאלי, הבדיקה אישרה את מה שאיריס הרגישה. סרטן שד, גוש אחד בגודל סנטימטר בשד שמאל, ובלוטות לימפה נגועות בבית השחי. "זה עדיין נחשב סרטן מקומי בשד, כי בלוטות הלימפה בבית השחי קשורות לשד, זה לא נחשב גרורות", הסבירו לנו. עושים ניתוח ואחר כך כימותרפיה וחוזרים לחיים הרגילים.

בתחילה הכל נראה בסדר. הגילוי היה מוקדם, ויש 92% החלמה בגילוי מוקדם. עושים ניתוח, מוציאים את הגידול, אחר כך כמה חודשי כימותרפיה כדי לוודא שכל התאים הסרטניים שמסתובבים בגוף יושמדו, ואפשר להמשיך עם החיים. איריס חישבה מתי היא אמורה לסיים את הכימותרפיה ומתי הרופא מרשה לה לנסות להכנס להריון שני. יצא שיש לנו תקופה של חצי שנה טיפולים ועוד כמה חודשים.

התחלנו בשימור פריון. הטיפולים הכימותרפיים פוגעים בפוריות ולכן המליצו לנו להקפיא עוברים לפני תחילת הטיפול. עברנו כמה חודשים מתישים של טיפולים באסותא שכללו שאיבת ביציות והפריות. בסופו של דבר הוקפאו שלושה עוברים.

לאחר מכן פנינו לניתוח להסרת הגידול. הניתוח היה קל יחסית, עבר בשלום, הגידולים הוצאו והדיווח היה שהשוליים נמצאו נקיים – הכוונה שהגידול הוצא בשלמותו ושולי הגידול נקיים מסרטן. זה היה סימן מעודד. איריס נהנתה בחדר VIP שלה באסותא, ורק התלוננה על צבע הפיג'מות:

לאחר הניתוח פנינו לטיפולים הכימותרפיים, במחלקת אשפוז יום אונקולוגי באיכילוב. לטיפול הראשון הגעתי עם איריס. היא ישבה בכורסא וחיברו אותו לאינפוזיה שהכילה את החומר הכימותרפי. בכל פעם שהסתיימה שקית, הגיעה אחות והחליפה אותה באחרת, כי נותנים שילוב של שלושה חומרים ביחד. הטיפול הראשון עבר בשלום כמעט ללא תופעות לוואי. כבר חשדנו שסתם נתנו לה מים.

לאחר כמה סבבים של טיפולים, השיער החל לנשור, כצפוי. זו תופעת לוואי מוכרת של חלק מהתרופות הכימותרפיות. הכימותרפיה פוגעת ברקמות מתחדשות של הגוף, ולעיתים פוגעת גם בשורשי השיער. כשלאיריס נמאס לראות שערות נושרות על הכרית, היא ביקשה ממני לגלח לה את השיער.

עוד לפני כן, איריס החלה לקצר את השיער בהדרגה, כדי שדר תתחיל להתרגל לשיער הקצר ולקרחת. היא קיצצה את הרעמה הארוכה בתחילה לקארה קצר יחסית ולאחר מכן הגיעה הקרחת הנוצצת. זה מאוד שעשע את דר כל פעם להגיע "לאמא יש קרחת נוצצת". היו לאיריס עוד תלונות בענייני שיער:

החשש העיקרי לפני כל טיפול היה למצוא וריד טוב להכניס את העירוי. הורידים התכווצו מאוד מכל הטיפולים ובדיקות הדם, וכבר היה קשה למצוא וריד טוב. בכל פעם היו צריכים להזעיק אחות או אח מומחה למצוא ורידים.

בינואר 2012, לאחר כמה סבבים של טיפול, העניינים החלו להשתבש. גושים נוספים החלו להופיע בשד.

הרופאים הודיעו על הפסקת הטיפול הכימותרפי והחלפת התרופה בתרופה אחרת. "ננסה פרוטוקול טיפול אחר", הם אמרו. בדיקת סי טי איששה את חששות הרופאים. גידולים נוספים הופיעו בשד, בכבד ובריאות. איריס עברה לססטוס חדש, "גרורתית". הכוונה לסרטן שד גרורתי, מחלה שאין לה ריפוי אלא רק טיפול במטרה להאריך חיים עד כמה שאפשר. ישבנו אצל פרופ' ענבר, ואיריס שאלה:

"אז כמה זמן נשאר לי לחיות?

– אם לא נמצא תרופה שעובדת, שנה וחצי – שנתיים. אם נמצא תרופה שעובדת – תוחלת החיים שלך כיום היא עוד 10 שנים. אבל זה במצב התרופות הידועות לנו כיום. אם יפותחו תרופות חדשות בעשור הקרוב, תוחלת החיים שלך יכולה לגדול.

– ומתי מפסיקים את הטיפול הכימותרפי?

– בשני מקרים: או שהטיפול מפסיק לעבוד, או שהטיפול עובד אבל החולה בא ואומר שהוא לא יכול יותר לעמוד בכימותרפיה"

קראתי לזה אז "תאריך תפוגה". היה ברור לי אז, שאיריס לא תחיה הרבה. לימים הבנתי שבאותו יום איריס מתה בשבילי. כאילו המוח התחיל להתרגל לכך שהיא תמות, כמנגנון הגנה לקראת מה שהולך לקרות.

לאט לאט התרגלנו גם לססטוס של גרורתית. איריס נכנסה מדי כמה שבועות לטיפול כימותרפי, כשאחרי כל כמה סבבים נערכה לה בדיקת סי טי, שהראתה שאין שיפור, והרופאים מורים על החלפת התרופה הכימותרפית.

כשאיריס אובנה כגרורתית, היא החליטה שניסע בחגים ללונדון עם דר, כי היא רוצה לבלות איתה בחו"ל. בספטמבר 2011 טסנו שלושתנו ללונדון, כשהיה ברור שזו הפעם האחרונה שאיריס תטוס עם דר לחו"ל. השתדלנו ליצור כמה שיותר חוויות עבור דר באותו טיול.

בשלב מסוים איריס עזבה את מקום העבודה שלה כאשת יח"צ, וב-2011 החליטה לנצל את ההזדמנות ונרשמה לתואר בלימודי ממשל במרכז הבינתחומי בהרצליה. בשביל איריס זה היה מוזר ללמוד עם הסטודנטים הצעירים. היא, שהגיעה מתחום התקשורת ויחסי הציבור, והיתה מנוסה גם בפוליטיקה, נראתה להם כמו סבתא זקנה. למרות פערי הגיל והנסיון, איריס התחבבה על הסטודנטים הצעירים.

כמובן שהטיפולים הכימותרפיים לוו במלחמות מול קופת החולים לאשר טיפולים, לקבל טופס 17 לכל דבר ומימון לכל תרופה. היו גם הפתעות טובות.

איריס ניצלה את הנסיון שלה ביחסי ציבור כדי להעביר לנשים צעירות את המסר – סרטן שד אינו רק מחלה של מבוגרות. נשים צעירות רבות, מתחת לגיל 40, מאובחנות כמוה כחולות בסרטן השד. איריס הדגישה את החשיבות של הבדיקה המוקדמת אצל כירוג שד.

במקביל לעבודה ולטיפולים, איריס המשיכה לעבוד בגלי צה"ל כעורכת של התכנית "קולה של אמא". באותה תקופה, התכנית שודרה גם בחינוכית, מה שחייב לבוש מהודר לאולפן.

נכנסו לשגרה של טיפולים, כל שלושה שבועות אשפוז יום – טיפול – מנוחה בבית. לטיפולים יש אפקט מצטבר שמחליש את הגוף וגורם לתופעות הלוואי להתחזק.

במאי 2012 חגגנו את יום הנישואים שלנו בסוף שבוע ב"פנחס וגסטון" בשבי ציון. במהלך הביקור שם הדרדר מצבה של איריס, החלו כאבי גב קשים וקושי לנשום. למרות זאת, ניסינו גם לחגוג את המאורע.

הקושי לנשום השפיע קשות על איריס, בגלל הגרורות בריאות, שהלכו וגדלו והפריעו לאויר להכנס לריאות. איריס חוברה למחולל חמצן ומשקפי חמצן על האף שסייעו לה לנשום.

כאבי הגב הלכו והתגברו ואיריס כבר היתה בטוחה שמדובר בגרורות סרטניות בעמוד השדרה. בדיקת MRI הוכיחה שמדובר "רק" בפריצת דיסק.

האשפוזים הלכו וגברו. בכל פעם שהחום עלה בגלל מיעוט בתאי דם לבנים, איריס נאלצה להגיע לבית החולים ולהתאשפז בבידוד עד לעליה בכמות תאי הדם. 

לשהיה בבידוד היו גם יתרונות – חדר לבד בבית החולים. סוויטת וי.אי.פי.

בסיום האשפוזים חגגנו את שובה של איריס הביתה. 

ביוני 2012 הרופאים המליצו על טיפול חדש, תרופה מארה"ב, שיבאנו בעזרת הביטוח הרפואי הפרטי. התרופה גרמה שוב לנשירת השיער.

איריס המשיכה להכנס ולצאת מאשפוזים בבית החולים.

ביולי 2012, כשהיה ברור שהמצב הרפואי של איריס מאוד קשה, החליטו חברות וחברים לארגן לה מסיבת הפתעה שכללה יום פינוק והופעה פרטית של דני רובס בסלון.

ב-18 ביולי 2012, לאחר שמחולל החמצן בבית כבר לא הספיק לספק לאיריס את החמצן שהיא צריכה, היא התאשפזה בבית החולים בפעם האחרונה. במחלקה האונקולוגית חיברו אותה למכשיר חדש, שמזרים חמצן בלחץ גבוה מאוד לאף. היה ברור שזהו הסוף.

ב-23 ביולי 2012, יום אחרי שחגגנו לי את יום ההולדת בבית החולים, איריס נפטרה.

מהו מוסר ההשכל מהסיפור הזה? לכו להיבדק. פעם בשנה, אצל כירורג שד. זה לא עזר לאיריס, למרות שהגילוי שלה היה מוקדם, אבל אולי זה יעזור לאחרות. בגילוי מוקדם יש 92% החלמה מסרטן השד. זה אחוז גבוה מאוד של החלמה. הכל בתנאי שמגלים את הגידול בשלב הראשוני, לפני שיש גרורות בגוף. לכן החשיבות של הגילוי המוקדם.