מציאות מורכבת

DSC_5236

 

"אבא, למרות שאמא מתה, כיף לי בחיים״. לפעמים משפטים כאלה מפילים אותי לרצפה באמצע היום. סתם ככה, חוזרים משיעור ג׳ודו, אחרי מקלחת. כמעט שנתיים וארבעה חודשים חלפו מאז שאיריס מתה, ודר מכירה במורכבות של החיים, בכך שאפשר לשמור על זכרון עצוב ועדיין לשמוח ולעשות כיף.

בכלל, לשמוע משפט שמתחיל ב״למרות״ מילדה בת 6, זה די נדיר. החיים שלהם בגיל הזה רוב הזמן די דיכוטומיים – שחור ולבן, או ״היה כיף״ או ״לא היה כיף״, הם בדרך כלל לא מבינים את המורכבות של ״למרות״, שמשהו יכול להיות גם טוב וגם לא טוב בעת ובעונה אחת.

יומיים לפני כן דר התלוננה בפני שכשילדים מציקים לה בכיתה היא בוכה כי מתגעגעת לאמא, כי זה מזכיר לה כמה קשה שאין לה אמא. חזרנו ממסיבת יום הולדת וכמה ילדים הציקו לה שם, והיא גם ראתה את כל האמהות והיתה קצת עצובה. אמרתי לה שאני מבין את הכאב שלה, שברגעים הקשים בחיים היא נזכרת באיריס ונהיית עצובה. מצד שני, אמרתי לה, את מסוגלת להתגבר ולעבור הלאה, גם אם מציקים לך.

DSC_5194

לפני שבוע חגגנו לדר יום הולדת עם החברות מהכיתה החדשה. היא ביקשה יום הולדת ״לשבור את הקרח״, והגיעה מפעילה שהפעילה את הילדות לפי הסיפור, הן יצאו למסע להציל את אלזה. דחיתי את מסיבת יום ההולדת מתחילת השנה לאחרי סוכות כדי שדר תספיק להכיר את החברות החדשות מהכיתה. היא היתה מאושרת מאוד מיום ההולדת החלומי שארגנו לה. באמצע המסיבה ניגשו אלי שלוש חברות מצחקקות במבוכה ושאלו אותי: ״איפה אמא של דר? זה נכון שהיא מתה?״. – ״היא מתה, עניתי, לפני שנתיים היא מתה ממחלת הסרטן. אתן יכולות לראות תמונות שלה על הקיר״. הן ברחו נבוכות והתגנבו למטבח להסתכל על התמונות. אני מבין את העובדה שזה מסקרן אותן מצד אחד וגם גורם להן למבוכה מצד שני.

האמת, שילדים יודעים להתייחס לעניין המוות יותר טוב ממבוגרים ששומעים על זה לראשונה. ילדים פשוט שואלים שתיים-שלוש שאלות קונקרטיות, כמו ״איך היא מתה״ ו״איפה קברו אותה״. מבוגרים עושים את המבט הזה שאומר ״כמה אתם מסכנים, הילדה מסכנה, לגדול בלי אמא״. אני בדרך כלל משתדל לא לספר את זה כדי שלא יתחילו עם מבטי הרחמים.

אנחנו לא זקוקים לרחמים. ברור לי שזו תגובה טבעית של מי שפוגש  את הסיטואציה הזו מבחוץ, אבל זה לעיתים מעצבן. אנחנו לא מסכנים, דר ואני משקמים את חיינו אט אט ומשתדלים לחיות חיים נורמליים ככל האפשר. כך הרגלתי אותה מהרגע שאיריס מתה, ואפילו לפני כן, כשעוד היתה חולה ורתוקה לבית או מאושפזת בבית החולים. השתדלתי לשמור על שגרת החיים של דר ככל האפשר, כדי להראות לה שהחיים ממשיכים. היום, אחרי שנתיים ויותר, היא מבינה שהחיים שלה מאושרים, למרות שאמא שלה מתה. דר מוקפת במשפחה אוהבת, בחברות טובות, מצטיינת בלימודים ובחוגים, והחיים שלה, בסך הכל, טובים.

DSC_3839

 

לפני כחודש שודר ב״יס דוקו״ הסרט הדוקומנטרי ״מועדון האמהות המתות״. צפיתי בו והזדהיתי (וגם בכיתי, הרבה) עם הדברים, בעיקר עם העובדה שרוב המרואיינות בסרט, בינהן גם רוזי אודונל וג׳יין פונדה, מספרות על היחסים שיש להן עם הזכרון אימותיהן המתות לאורך החיים, באירועים החשובים של החיים, איזו מורשת אמא שלהן השאירה להן, מה היא לימדה אותן לעשות, מתי הן נזכרות בה, ואת העובדה שכולן מציינות כהישג אם הצליחו לעבור את הגיל שבו אימותיהן מתו. כולן מסכימות שזו מכה, שגם החלישה אותן וגם חיזקה אותן. רוזי אודונל אומרת: ״זה כמו מועדון, את עוברת חניכה, את מקבלת קעקוע, זה לא הולך לעולם״.

לאתר הסרט ב-HBO

פוסט זה פורסם בקטגוריה אובדן, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

8 תגובות על מציאות מורכבת

  1. חן הגיב:

    דר באמת ילדה מדהימה, יחד עם זאת, העובדה שאתה שם, ואתה מי שאתה עושה בעיני הבדל אדיר.
    כי גם אתה הרמת ראש, ויצרת לה מבעוד מועד את התחושה הזו שממשיכים החיים.
    והיא זכתה, זכתה בך כאבא, זכתה במשפחה שלה שהיא חזקה ונחושה.
    ולא מתחבאת מהזיכרון, אתם לא נותנים לזכרונות להפיל אתכם וזה החוזק הגדול שלכם.

    אני אוהבת אתכם אהבת אמת, ולא פעם מרגישה שבזכות איריס זכיתי בהמון דברים, גם בך

    אהבתי

  2. דיאנה הגיב:

    נראה שאתה עושה עבודה טובה. זה לא מובן מאליו.

    אהבתי

  3. yara113 הגיב:

    מאחורי ילדה מדהימה, יש אבא שיכול לשמש דוגמא לרבים.
    התמודדות וקבלה אינם דבר של מה בכך. ומה שנותנים ומקדישים,מקבלים חזרה.

    אהבתי

  4. אני הגיב:

    את העובדה שאמא איננה אי אפשר לשנות. ההתמודדות היא זו שעושה את כל ההבדל. העובדה שהיא מרגישה את המציאות המורכבת, ויכולה לבטא את רגשותיה, מעידה על הסביבה הבריאה והאבא התומך והקשוב שיש לה.
    בתור מי שאיבדה אבא בגיל צעיר ולא זכתה לסביבה כזו לקח לי הרבה מאוד שנים להיות מסוגלת לאוורר את הרגשות. ואני לא צריכה לספר מה קורה למה שלא מאוורר… אז תמשיך במה שאתה עושה, זה מצוין.

    אהבתי

  5. דגנית הגיב:

    הגעתי לכתבה במקרה והתרגשתי. שולחת לך הודעה בפרטי בפייס. מכיוון שאנחנו לא חברים תגיע בוודאי
    ל"אחר" אשמח אם תבדוק

    אהבתי

  6. motior הגיב:

    מזל טוב לדר – שתמשיך להיות מאושרת…

    אהבתי

  7. מיה הגיב:

    אני נדהמת מהיכולות הרגשיות שלך (אינטליגנציה רגשית, בשפה מנוכרת…), מהתשובות שאתה עונה לדר, מהתשובות לחברות שלה. זה נשמע כל כך פשוט וטבעי, כשאתה מציג את הדברים, אבל זה חתיכת-לא-פשוט-בכלל. על החתום: מישהי שמסתבכת עם ילדיה בדברים הרבה הרבה יותר פשוטים ממוות…

    אהבתי

  8. Assaf הגיב:

    הבלוג שלך כאילו מספר את הסיפור שלנו רק שאנחנו חדשים במצב הגרורתי הארור הזה ולנו יש 4 ילדים שהקטן הוא בן שנה, לפעמים אני מרגיש שאני בתוך חלום בלהות זה לא אמיתי אבל אז אני מתאפס וחוזר להיות העוגן המשפחתי

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s