איך מלמדים ילדים לרכוב על אופניים ללא גלגלי עזר? השיטה שלי לא מקורית, היא לקוחה מכאן. בעקרון, השיטה אומרת שלא צריך כלל להתחיל עם גלגלי עזר. לילדים יש חוש שיווי משקל טבעי, רק צריך לפתח אותו. גלגלי עזר מדכאים את החוש הזה וגורמים לכך שאחר כך קשה מאוד להתנתק מגלגלי העזר.
לקראת גיל שלוש קניתי לדר אופני עץ, ללא דוושות. יש מוצר דומה שנקרא "סטרידר", שהוא דומה מאוד, רק עשוי מברזל. העקרון דומה – הילד דוחף את עצמו באמצעות הרגליים ולומד מהר מאוד שהאופניים נשארים יציבים בזמן שהם נעים, וכשעוצרים אפשר להוריד רגל וליצב אותם. התחלנו להתאמן בגן השעשועים סביב גיל 3. בתחילה זה הלך לאט, דר דחפה את האופניים בעליה ובירידה קצת פחדה "לתת גז", אבל לאט לאט קיבלה בטחון ותפסה תאוצה.
וכך זה נראה כמה חודשים אחר כך:
לפני כמה שבועות דר ביקשה לעבור מאופני העץ שלה לאופניים של גדולים. היא קיבלה אופניים מאחד מבני הדודים שכבר התבגר וקיבל אופניים גדולים יותר והתחלנו להתאמן.
השלב הראשוני כולל את פירוק הדוושות מהאופניים. לי יש מפתח יעודי לפירוק דוושות, אבל כל מפתח פתוח 15 מ"מ יעשה את העבודה. רק תזכרו שההברגות הפוכות. מפרקים את הדוושות מהאופניים ועושים בדיוק את אותו הדבר שעשינו עם אופני העץ – לתת לילד לדחוף את עצמו עם הרגליים ולפתח שיווי משקל ובטחון ברכיבה.
ושוב, ככה זה נראה – דר יורדת ירידות בשיווי משקל עם האופניים הכבדים והגדולים יותר:
במשך כמה ימים דר רכבה על האופניים ללא דוושות, עד שביקשה להרכיב את הדוושות. הברגתי את הדוושות (שוב, לזכור שההברגות הפוכות) והתחלנו להתאמן. מומלץ להתאמן על משטח רך, הכי טוב בגן שעשועים עם משטח גומי, שיספוג את הנפילות וימנע נזקים. לדר גם היה בטחון גדול יותר כשהיא ידעה שהיא רוכבת על משטח גומי.
המעבר מרכיבה ללא דוושות לרכיבה עם דוושות מחייב הסתגלות – הילד צריך לתאם בין הדחיפה של הדוושות לבין התנועה של האופניים. בתחילה צריך לעזור לו קצת, לתת דחיפה ראשונית, אבל אין את המצב שצריך לרוץ אחרי הילד כי הוא כל רגע מרגיש שהוא נופל בלי גלגלי העזר (כי מעולם לא חווה רכיבה עם גלגלי עזר).
זה מקרטע בתחילה, אבל תוך כמה נסיונות, שארכו כ-10 דקות, דר תפסה את הענין, פתאום זה מצליח להם, הגוף מצליח לתאם בין תנועת הדוושות לשיווי המשקל והם מצליחים לרכוב.
זהו. העיקר לא להתייאש. לא ללחוץ עליהם, להתקדם בקצב שמתאים לילד ולהבין שמדובר בלמידה שמתרחשת בקפיצות. הם פתאום תופסים את זה.
הדוגמה האולטימטיבית לכך שגברים יש דחף בסיסי לרכוש דברים מגניבים היא, כפי הנראה, 'מעבורת החלל'. הגברים העומדים בראש התכנית טוענים, כמובן, שיש לה מטרה מדעית עליונה', דהיינו לבדוק כיצד מתפקדים בני האדם בחלל. אך הרי אנחנו יודעים כבר שנים כיצד מתפקדים בני האדם בחלל: הם צפים להם במעבורת ואומרים דברים כמו: "נראה מצוין, יוסטון!". לא, הסיבה העיקרית לקיומה של 'מעבורת החלל' היא העובדה שזו חתיכת ציוד ענקית ומגניבה לאללה. גברים יכולים 'לשחק' בה לנצח נצחים, לפעמים גם להפעיל אותה, ולהשתמש בה כדי להציב ציוד מכני מורכב נוסף במסלול כדור הארץ, שם כמעט תמיד מתקלקל הציוד על המקום, וזה הרי תירוץ נהדר לשלוח שוב את מעבורת החלל. זהו גן עדן לגברים עלי אדמות.
(דייב בארי, המדריך השלם לגברים אמיתיים)
"איזה חלומות יש לך בחיים?", היא שאלה אותי.
"חלומות? אין לי ממש חלומות. זה יותר דברים שטחיים רוצה. דברים חומריים", עניתי.
"לכולם יש חלומות חומריים, זה בסדר", היא ענתה.
בעוד חודשיים אהיה בן 40. החלטתי למכור את שתי המכוניות, שלי וזו שהיתה של איריס, ולקנות משהו שמתאים למשבר גיל העמידה. אחד החלומות שלי תמיד היה מכונית מיני קופר. מאז שראיתי את "הג'וב האיטלקי", גם הסרט המקורי וגם הגרסה החדשה שעשו לו, התאהבתי באוטו הזה. יש משהו ברכב הקטן, המהיר והזריז הזה, שנוסע בסרט בתעלות הביוב של טורינו וגובר על השוטרים האיטלקיים, שעשה לי את זה.
בערב שבועות עשיתי מעשה לא הגיוני. נכנסתי לסוכנות "מיני", זו שכתוב על הדלתות שלה "Get MINI", והזמנתי מיני קופר. החלטתי ללכת לא עם ההגיון אלא עם הרגש, לקנות מכונית קטנה, לא שימושית, שמדברת אל הלב ולא אל הראש. מכונית שלוש דלתות, כמו פעם, שצריך לקפל בה את המושב הקדמי בכל פעם שרוצים להכנס לאחור, כזו עם בגז' קטן, שבקושי מספיק לכמה שקיות מהסופר. אבל איזה ריגוש.
דר מאוד נהנתה להיות בסוכנות "מיני". שאלתי אותה איזו מיני היא הכי אוהבת בתצוגה. "את הפתוחה", היא ענתה והתיישבה במיני רודסטר עם גג פתוח.
"טוב, אבל יש בה רק שני מושבים, זו בכלל לא שימושית", עניתי, כאילו שהבחירה שלי במיני "הרגילה" היתה מאוד שימושית. אחר כך דר ואני עשינו נסיעת מבחן במיני. לדעתי דר נהנתה יותר ממני. היתה לה דאגה אחת – אם אפשר לחבר את האייפון למיני כדי שהיא תוכל להקשיב למוסיקה של "קזבלן".
עברו שלושה שבועות של יסורי המתנה למיני. "המיני הגיעה לארץ", בישרה לי לינוי, נציגת השירות, אחרי חג השבועות, "עוד שבועיים תקבל אותה". היה קשה לחכות, בינתיים התנחמתי בפרוספקטים של מיני, שתיתי בצמא כל מילה שנכתבה שם. הזמנתי מאמזון את שני הסרטים של "הג'וב האיטלקי". כשזה לא הספיק קניתי דגם מוקטן של מיני בפיראט האדום ב-19.90:
בסוף מאי הגיע הטלפון המיוחל. "שלום, רציתי לתאם לך מסירה ביום ראשון הקרוב". איזו התרגשות. במרכז המסירה הייתי נרגש מאוד. הנציג של החברה התעכב על כל כפתור והסביר מה הוא עושה, ואני, שכבר קראתי בחוברות בדיוק מה עושה כל דבר לא הפרעתי לו כדי שיסיים מהר ואוכל לשחרר את המיני מכבליה ולשעוט לעבר השקיעה (או סתם לנסוע לעבודה).
לבסוף יצאנו לחופשי. אני והמיני. הו, איזה אושר. כמו לנהוג במכונית קרטינג. כמו לנהוג בנעל ספורט קטנה. הרגשה כאילו אני מפנה את ההגה ולא ההגה מפנה את הגלגלים אלא היד שלי נוגעת בהם ומסיטה את הרכב ממסלולו. תא הנוסעים מעוצב בסגנון "רטרו", ולא ניתן למצוא בו אלמנט עיצובי אחד ישר. גג הזכוכית נותן הרגשה של נסיעה בקפסולה שקופה, המנוע מגיב לכל פקודה של הרגל, הבלמים נושכים ו… אני נשמע כמו יחצ"ן של מיני. אבל האמת היא שזה באמת כיף.
אפילו הפקקים הפכו יותר נעימים בזכות המיני. כיף גם לשבת ברכב הזה במהירות 0.
דר מאוד אוהבת את המיני. בגן סיפרה שעוד מעט היא מקבלת מיני, והגננות לא היו בטוחות אם מדובר ברכב או בחצאית. כשהבאתי את המיני היא מאוד התרגשה להכנס פנימה. היא לא ידעה את נפשה מרוב התרגשות. התחילה לשאול על כל הכפתורים. הראתי לה שגם בגן יש להם מיני – שהם משחקים בה בחצר, מהדגם הישן:
פתאום היא הבחינה בדמיון בין המיני מיינור הקטנה שיושבת בחול לבין האוטו של אבא. אז בכלל הרכב נראה לה כמו צעצוע.
עוד מעט יחלפו להם שבועיים של הנאה עם המיני שלי. זר לא יבין את ההתרגשות שיש בי בכל פעם שאני נכנס לתוכה, מכניס את המפתח העגול ולוחץ על כפתור ההתנעה. אולי כדי להמחיש את ההתרגשות לקוראות מהמין הנשי אגיד, שזה בערך כמו לקנות מגפיים מגניבים בחורף ולהתרגש בכל פעם שיוצאים איתם מהבית. כך אומרים לי, אני לא ממש מתרגש מנעליים.
כשאני נוהג בה אני מרגיש כמו צ'רלי קרוקר ב"ג'וב האיטלקי", משתחל בין מכוניות המשטרה בטורינו. סתם, אני לא משתולל. עורך דין וזה. חוץ מזה, יש מד מהירות ענק באמצע לוח השעונים ודר משגיחה על המהירות כשאני נוהג. הכי היא אוהבת להסתובב בכיכרות. המיני פונה כמו מכונית קרטינג והיא אוהבת את התחושה.
"These doctors…talking about surviving. One year, two years, like it's the only thing that matters. But what good is it, to just survive if I am too sick to work, to enjoy a meal, to make love? For what time I have left, I want to live in my own house. I want to sleep in my own bed. I don't wanna choke down 30 or 40 pills every single day, lose my hair, and lie around too tired to get up…and so nauseated that I can't even move my head. And you cleaning up after me? Me, with…some dead man, some artificially alive…just marking time? No. No. And that's how you would remember me. That's the worst part. So…that is my thought process, Skyler. I'm sorry. I just…I choose not to do it".
"הרופאים, מדברים על השרדות. שנה, שנתיים, כאילו שזה הדבר היחיד שחשוב. אבל בשביל מה לשרוד, אם אני חולה מדי מכדי ללכת לעבודה, להנות מארוחה, לעשות אהבה? בזמן שנותר לי אני רוצה לחיות בבית שלי. אני רוצה לישון במיטה שלי. אני לא רוצה לדחוף לעצמי 30 – 40 כדורים כל יום, לאבד את השיער ולשכב עייף מדי מכדי לקום… ויש לי בחילה שאני לא יכול אפילו להזיז את הראש. ואת תנקי אחרי? אני, איזה אדם מת, חי באופן מלאכותי, סתם סופר את הזמן? לא. לא. וככה אתם תזכרו אותי. זה החלק הגרוע ביותר. אז… זו המחשבה שלי, סקיילר, אני מצטער. אני בוחר לא לעשות את זה".
בפרק החמישי בעונה הראשונה של "שובר שורות", המשפחה של וולט עורכת לו פגישת התערבות, כדי לשכנע אותו להסכים לטיפולי כימותרפיה. הוא אובחן כחולה בסרטן ריאות בדרגה שלישית, עם גרורות לבלוטות הלימפה. בתחילה הוא מצליח להסתיר את המחלה מבני המשפחה, אולם כשהם מגלים, הם מנסים לשכנע אותו להסכים לכימותרפיה. כמובן שאחרי הנאום הזה וולט בסוף מחליט להסכים, אבל כשצפיתי בפרק הזה, לא יכולתי שלא לחשוב על השנתיים האחרונות. על המרדף אחרי הכימותרפיה, אחרי מחזורי הטיפולים, הקורסים של ההקרנות והכימו, ספירות הדם. והכל היה לשווא. כל הטיפולים לא הצליחו לעצור או להאט את התקדמות המחלה. למדנו שגם המומחים הגדולים ביותר לאונקולוגיה יורים באפלה, מתבססים על תקוות ותחושות בטן כשהם בוחרים תרופה, כי אין להן מושג מה יקרה. הרופאים יודעים היום יותר מתמיד על המחלה הזו, ועדיין לא יודעים מספיק כדי לרפא.
זה לא נאום בגנות הכימותרפיה. ברור לי שבכל מקרה היינו עוברים את הכימותרפיה וההקרנות, גם בשביל הסיכוי הקלוש שזה יעשה שינוי. הרי איש לא צפה שהסרטן של איריס יתנהג כפי שהתנהג. הכל היה אמור לעבוד, לפחות על הנייר. האחוזים היו בעדנו. עד שהכל התהפך.
כתבתי כאן שפעם שאלתי את איריס למה היא עושה את כל זה, למה היא מוכנה לסבול טיפולי כימותרפיה שגומרים אותה, גופנית ונפשית. היא ענתה לי שהיא עושה הכל כדי לבלות עוד יום עם דר ואיתי, שזה הדבר החשוב לה בחיים. אני הייתי בעד להפסיק את הכימותרפיה בשלב מסוים, אחרי ששישה פרוטוקולים שונים לא עשו דבר לגידולים. איריס לא היתה מוכנה לוותר.
אני חושב לעצמי מה יכולנו לעשות אחרת, איך יכולנו לשנות את הגורל שכביכול נגזר עלינו, ששנתיים מגילוי הגוש בשד איריס תמות. אני לא מצליח למצוא תשובה.
אני עובר על הפוסטים מלפני שנה בארכיון הבלוג, ונזכר בשבועות בשנה שעברה. איריס סבלה מקוצר נשימה חמור, השתעלה ולא הצליחה לנוח או לישון. זה היה רגע לפני שהתחברה לחמצן באופן קבוע. בשבועות בשנה שעברה איריס הרגישה כל כך רע, וממש צריך לגרור אותה בכח לאוטו ולנסוע איתה לקיסריה, לבית של אריק ודיצה שאחר כך כיניתי אותו "מלון הצפון". השכבתי אותה שם על הספה לצד הבריכה, הרוח הנעימה והאויר כנראה עשו לה טוב והיא הצליחה להירדם לכמה שעות. דר ואני נהננו לשחות בבריכה, ושמחנו על כך שהיא נושמת ושלווה מספיק כדי להירדם. אני חושב שזו היתה הפעם האחרונה שהיא הצליחה להירדם כמו שצריך. בשבת האחרונה התארחנו אצל דיצה בבריכה, חגגנו את פתיחת העונה במלון הצפון. הילדים השתוללו בבריכה. דיצה, לאה ואני ישבנו ביחד והסתכלנו על הספה, נזכרנו בשנה שעברה. נדמה שזה היה אתמול בכלל, מי מאמין שעברה כבר שנה?
"איש היה בישראל…", דר שרה.
"…בר כוכבא שמו", אני ממשיך.
"אבא, די!", היא אומרת לי.
"למה?", אני שואל.
"כי נמאס לי מהחגים האלה, זה מפחיד אותי. קודם פרעה ומשה בתיבה ועכשיו בר כוכבא והאריה", היא מנמקת, "אחר כך קשה לי להירדם בלילה בגלל הפרעה הזה".
"אילו חגים את אוהבת?", אני מקשה.
"אוהבת את פורים. כי מתחפשים. ואני אוהבת את החג של סוף השנה בגן, שחוגגים בבריכה. זהו".
האמת? אי אפשר להאשים אותה. למה צריך לספר לילדה בת ארבע וחצי על פרעה שציווה להשליך היאורה את כל הבכורים? למה צריך לספר לה על בר כוכבא והאריה? את מי בדיוק זה משרת? את גדעון סער והטיולים למערת המכפלה?
בליל הסדר דר לא הסכימה לפתוח את ההגדה, כשהגענו לפרק של המכות היא כיסתה את האוזניים בפחד. מסתבר שסיפור יציאת מצרים הפחיד אותה.
זה מתחיל בגן. קודם זה המכבים והיוונים, אחר כך בא המן הרשע ובסוף בר כוכבא והרומאים. כמו שנאמר – "ניסו להרוג אותנו, לא הצליחו, בואו נאכל". בדרך יש כמה נקודות אופטימיות כמו סוכות, חג הגינה והירקות (בחורף ממציאים חגים אצלנו בגן), חג ביאליק, ט"ו בשבט, אבל רוב החגים מצייתים לנרטיב היהודי הנרדף. מזל שבגיל הזה עוד לא מדברים על השואה, למרות שכבר דר שאלה אותי מי זה היטלר ולמה הוא רצה להרוג את כל היהודים. "הוא דומה להמן", עניתי. השנה גם דר אמרה לי שעומדים בצפירה לזכר חיילים שמתו, ואפילו לקראת יום העצמאות ארזנו חבילה לחיילים.
אני בדילמה. מצד אחד, גם אני גדלתי על הסיפורים האלה, על בר כוכבא והאריה, על המן ואחשוורוש, וכשהייתי בבית הספר היסודי אהבתי לשבת עם "מקראות ישראל" ולקרוא את הסיפורים. אפילו סיפורי השואה ריתקו אותי. מצד שני, למה דר צריכה לעבור את זה בגיל הזה? לא התבגרנו קצת? למה היא צריכה לפחד בכל פעם שמישהו מזכיר את משה בתיבה, את הארבה או את פרעה? (מסתבר שזה היה המקור לסיוטי הלילה שלה לפני חודש וקצת).
כתבתי כאן פעמים רבות על הרצון שלי להשאיר את דר תמימה, חיה בלה-לה לנד של הילדות, בלי מוות והרוגים, בלי מלחמות קיום ונרדפות. מסתבר שזה קשה. אי אפשר לגדל ילדה בארץ הזאת בלי שתשמע על מוות בגן?
מצד אחד, השירים של לוין קיפניס, שמלווים כמעט כל חג, יפים וקלאסיים. כולנו גדלנו עליהם. מצד שני הם פשטניים, אנכרוניסטים, ומשמשים לחיזוק המיתוסים הלאומיים – גבורה, מלחמות, השמדה, ניסים. דברים שכבר למדנו לערער עליהם – בר כוכבא לא היה ממש גיבור, והמרד שאותו הנהיג, הוביל את עם ישראל לאבדון, להגליה ולגזרות שמד (מי שרוצה לקרוא עוד יכול לחפש את הויכוח בין ידין להרכבי בנושא).
הענין הוא שזה תהליך שצריך לעבור, בדיוק כמו שאני עברתי. ללמוד את המיתוסים האלה, ורק בגיל מאוחר יותר לשבור אותם. גם אני גדלתי על סיפור יציאת מצרים, ורק כשלמדתי ארכיאולוגיה לימדו אותי שאין עדות ארכיאולוגית ליציאת מצרים, ושזה די סיפורי עם, אבל כל עם צריך את הסיפורים האלה, את הפולקלור הזה.
רות מוריץ נולדה במלבורן, אוסטרליה ב-1930. בגיל 5 עלתה לארץ עם הוריה ובגיל 15, גיל שאנחנו היינו עסוקים במסיבות כיתה ובצופים, היא הצטרפה לאצ"ל. היא עברה קורסים באצ"ל והפכה להיות אלחוטנית. כאלחוטנית מצטיינת היא יצאה לקורס מפקדים של האצ"ל וקיבלה את הכינוי המחתרתי "דבורה".ב-1947 היתה לה אפשרות לחזור למלבורן ללימודים באוניברסיטה, אבל היא בחרה להשאר בארץ ישראל ולהשתתף בקרבות במסגרת האצ"ל.
ביוני 1948 השתתפה עם האצ"ל בקרבות לכיבוש הכפר יהודיה, שעל חורבותיו יושבת היום העיר יהוד. אנשי האצ"ל כבשו את יהודיה והפכו את המסגד למפקדה שלהם. מאוחר יותר התקדם אל הכפר הלגיון הערבי, והיה ברור שהמעטים שנותרו במקום לא יוכלו להמשיך להגן עליו. ניתנה פקודת נסיגה, ורות עלתה אל רכב הפינוי. על הרכב היא הבינה, שאלחוטנית שלה בשם מרים אהרוני נותרה במסגד. היא קפצה מן הרכב ורצה אל המסגד. משבוששה לחזור, הרכב נסע ושתיהן מצאו את עצמן עם קבוצת לוחמים מעטים במסגד מול הלגיון הערבי שהתקדם אל הכפר. לא ידוע מה היה גורלן של שתי הלוחמות. מספרים שקפצו מצריח המסגד והעדיפו למות כי ידעו מה יהיה גורלן אם יפלו בשבי. אחרי 4 שנים הובאו על ידי הצלב האדום חלקי גופות מהקרב ביהוד, והם נטמנו בקבר אחים בקרית שאול.
רות מוריץ היתה גם קרובת משפחה של אבא שלי, סוג של בת דודה רחוקה. אבא שלי הכיר את הסיפור שלה, אבל לא ידע איפה היא קבורה. הוא נהג להגיע לקרית שאול בכל יום זכרון, לחלוק כבוד לאיתן הס, חבר ושכן מהדירה בבנין בתל אביב, שנהרג ב-1972. לפני כמה שנים הוא מצא את פרטיה של רות באתר "יזכור", ואיתר את קברה בבית העלמין. ליוויתי אותו וחיפשנו ביחד את הקבר. לבסוף, כשהגענו אל החלקה, ראינו שלידה יושבת אשה. "מי את?", שאלנו. היא השיבה שהיתה חברה של רות והכירה אותה והיא פוקדת את הקבר מדי שנה. היה מעניין לדבר איתה.
הסיפור של רות מוריץ ומרים אהרוני נגע לליבי. בעידן שבו אנו שואלים מה המדינה היתה יכולה לעשות למעננו, מעניין למצוא סיפורים על הדור ההוא, שהקים את המדינה, שנלחם כדי שאנחנו נחלום חלומות. שנקטר, שנצעק. הדור ההוא ראה במדינה הזו התגשמות חלום, הכל נראה פלא. כל מה שאנחנו רואים כמובן מאליו. לרות היו הרבה הזדמנויות להמלט מגורלה, להנצל ממוות, אך היא בחרה בדרך הקשה.
היום בצפירה חשבתי על רות ומרים, על צריח המסגד ביהודיה. אני מכיר את המסגד הזה, שנמצא במרכז יהוד. מדהים שהיום אנחנו הולכים על קרקע שפעם נלחמו עליה.
צריח המסגד של יהודיה. כיום במרכז יהוד (מקור: ויקיפדיה)
השכבתי את דר לישון הערב. כשהחלה הצפירה ישבתי ליד מיטתה וליטפתי אותה, שלא תפחד מהצליל של האזעקה. אנחנו עושים הכל כדי להגן עליהם, אפילו להגן עליהם מצפירה, שלא יפחדו. חשבתי על הוריה של רות. מה הם חשבו כששמעו מה קרה לה? כהורה, אני חושב שהדבר הגרוע ביותר הוא לאבד ילד או ילדה. איך אפשר להתמודד עם זה? אחרי כל האבל שעברנו השנה, הדבר שהכי מפחיד אותי זה שיקרה משהו לדר.
כאב פנטום מוגדר כתחושת כאב הנתפסת בחלק החסר של איבר קטוע. כאב או תחושת פנטום מופיעים כמעט בכל מקרי הקטיעה, ולעתים ממשיכים להופיע באופן קבוע או לסרוגין במשך עשרות שנים. מעבר לסבל הכרוך בכאב פנטום, הוא עשוי לפגוע בתפקודו של האדם הסובל ממנו. הכאב שפעמים אינו נפרד מתחושת פנטום או מכאב בגדם, נגרם מהפרעות בגדם ובעיקר עקב שינויים במערכת העצבים בכל רמותיה בעקבות הקטיעה. החל משינויים בקצות העצבים הקטועים ועד לשינויים במוח. הטיפול הקיים בכאב פנטום כולל בעיקר תרופות משככות כאב (מתוך ויקיפדיה).
אבא שלי ז"ל היה קטוע רגל. לעיתים, ובעיקר בעונות המעבר, הוא היה סובל מכאבי פנטום בגדם של הרגל הקטועה. הכאבים היו מתבטאים בתחושת זרם שהיה חש בגדם מדי מספר דקות. בתקופות כאלה הוא היה נכנס למיטה ושוכב, מדי פעם מתעוות מכאב, ומחכה עד שהכאבים יעברו. לאחר יום-יומיים הוא היה מסוגל לצאת מהמיטה. הכאבים היו קשורים כנראה, לקצוות עצבים שנחתכו ומדי פעם יצרו "קצרים" חשמליים שגרמו לתחושת הכאב.
עברו שנים רבות ומישהו פעם אמר לו שהתרופה הטובה ביותר לכאבים כאלה היא פשוט לקחת כדור אדוויל. הכדור חיסל לו את הכאבים כמעט לגמרי.
הבוקר הרגשתי כאב פנטום רגשי כזה.
אתמול אירחתי בבית את המשפחה לליל הסדר. היו סביב השולחן 15 בני משפחה, והיה כיף ונחמד. לפני שפגשתי את איריס שנאתי לארח, שנאתי את הבלגן במטבח ואת ההמולה בבית. איריס לימדה אותי לאהוב לארח. לתת לאנשים הרגשה טובה, שדואגים להם, שמפנקים אותם. שיאהבו לחזור לבוא אלינו. ישבנו סביב שולחן הסדר, השולחן מוקף בבני משפחה, ואני לא יכולתי להפסיק לחשוב על מי שחסרים ליד השולחן. כמו אליהו הנביא עם הכסא הריק וכוס היין, חסרו ליד השולחן איריס ואבא שלי, שנפטרו בהפרש של כמה חודשים.
איריס ודר בליל הסדר ב-2012
דר ישבה לצידי, ולי היתה כל הזמן הרגשה שמשהו חסר. קראנו את ההגדה, הסתכלתי על דר. היא ישבה קצת מבוישת כי היא קצת מפחדת מסיפור יציאת מצרים. בגן סיפרו להם את הסיפור והיא מפחדת ממכות מצרים ומארבה. נו, ככה זה בת ארבע וחצי. בשלב מסוים היא התיישבה על ברכי וישבנו ביחד והתחבקנו. ניסיתי למלא את החלל שיש בה בחיבוק שלי, והרגשתי כל הזמן שמשהו חסר. בשנה שעברה איריס עוד היתה פעילה כמעט לגמרי בפסח. זה היה לפני ההדרדרות במצב הרפואי שהחלה בתחילת מאי 2012. היא עוד הלכה, נשמה בכוחות עצמה והיתה פעילה. היא היתה עייפה בעיקר, אבל פעילה. בשנה בעברה דר ואני הכנו את רוב האוכל, כי איריס היתה עייפה מכדי לעמוד במטבח לבשל. היא ישבה על הספה ליד המטבח ונתנה הוראות בעיקר. אולי הבינה שזה הפסח האחרון ושהיא צריכה להעביר אלי את מקל האירוח. טוב, להכין כבד קצוץ וסלט איריס למדתי. השנה הצלחתי (עם עזרה מהמשפחה) לארח את ליל הסדר אצלנו ולהמשיך את המסורת. אני בטוח שאיריס היתה גאה, למרות שבוודאי היו לה כמה הערות וריג'קטים.
ליל הסדר 2013. משהו חסר
איך אפשר למלא את החלל שנפער בגופנו? איך אפשר להחזיר איבר שנקטע?
הבוקר הייתי עייף והרגליים כאבו לי מהאירוח של אתמול. ענת לקחה את דר לשחק בפארק ונתנה לי כמה שעות של מנוחה. הרמתי את הוילונות בחדר השינה ופתחתי את החלונות. נשכבתי במיטה והרגשתי את הרוח המערבית שנכנסה דרך החלונות. בחוץ היה שקט של בוקר חג. הרוח המלטפת הזכירה לי איך הייתי משכיב את איריס על המיטה, כשהיא התקשתה לנשום. היא אהבה כשאני פותח את החלונות ונותן לרוח הקרירה ללטף אותה. היא אמרה שזה עוזר לה לנשום, שזה מכניס חמצן לחדר. פתאום חזרתי אחורה, למאי 2012, לאיריס שסובלת במיטה, משתעלת כדי לנסות להכניס עוד חמצן לריאות. למה אני זוכר רק את הרגעים האלה, של הסוף? למה אני לא מצליח לזכור את איריס לפני הסרטן? לא מצליח להוציא את התמונה של איריס החולה מהראש.
ב-5.6.12 כתבתי: "המצב של איריס השתפר קצת בשבוע האחרון, אולי בגלל החמצן, אולי בגלל החברים ואולי בגלל שהיא פשוט מתרגלת למצב. לומדים מה כואב, איזו תנוחה יותר מקלה, איך לסדר את הכריות ועוד. בשישי ובשבת אחרי הצהרים הוצאתי את איריס עם הכורסה של הסלון למרפסת, שתשב על הדק בחוץ ותהנה מהאויר הצח. מסתבר שזה עוזר, גם רפואית וגם נפשית. היא עדיין אוכלת כמו ציפור, אבל לפחות עברה משייקים נוזליים של פירות לאוכל אמיתי כמו עוף, בולונז ופסטרמה".
בתוך הייאוש הכללי שהייתי שרוי בו אז אני מזהה עכשיו רגעים של אופטימיות, רגעים שבהם הרגשתי שאולי יום אחד הסרטן הזה יעלם.
שכבתי במיטה והרגשתי כמו שקטוע רגל מרגיש. מרגיש שהרגל לא שם, אבל עדיין מרגיש אותה לפעמים. זו תחושה מוזרה, להרגיש את האין, להרגיש פתאום את מה שנעלם. הרגשתי כאילו איריס יושבת לידי, אני מתפלל שכבר תצליח להירדם, בדמיוני יכולתי אפילו לשמוע את מחולל החמצן מטרטר בחדר, ואני מלטף לה את הגב בעיגולים. "תעשה לי עיגולים", איריס היתה מבקשת. רק כך היא היתה מצליחה להירגע ולהירדם. בדרך כלל נרדמה לזמן קצר, 40 דקות, שעה, לא יותר. אני הייתי יוצא מהחדר בשקט כדי לתת לה לישון ושוכב בסלון. אחרי 40 דקות הייתי שומע אותה משתעלת, או שהיא היתה שולחת לי הודעה לפלאפון "התעוררתי", והייתי רץ לעזור לה.
כמה זמן לא חשבתי על הזכרון הזה, שפתאום הבוקר הופיע אצלי.
כל חג או אירוע שנתי גורם לי לחשוב על הזכרון של מה שהיה בשנה שעברה. מה איריס עשתה, מה היא אמרה, איזה מתכון היא הכינה לחג. יש מתכונים שהיא לימדה אותי, ויש כאלה שהיא לא הספיקה להעביר לי, אבל אני מנסה לשחזר. כמו הרוטב לסלט איריס, שמכיל תפוזים. אני מכין את הסלט, והוא יוצא טעים, אבל לא טעים כמו שהיא הכינה. אני נזכר בטעמים, בריחות, בדברים שאמרה.
לפני כמה חודשים שלחה לי חברה קישור לבלוג שכותב אנג'לו מרנדינו, צלם ובן זוג לאשה שנפטרה מסרטן. הבלוג מכיל בעיקר צילומים שצילם, הוא מתאר איך כל דבר מזכיר לו אותה – חפצים, חגים, ימי שנה.
באותו לילה שקיבלתי את הקישור לבלוג, ישבתי כמה שעות ועברתי על הפוסטים, קראתי אחורה את הסיפור שלהם, של ג'ן ואנג'לו. זה מדהים איך שהוא מצליח להעביר את התחושה שלו, שכל חפץ בבית מזכיר לו אותה, כשהוא מספר על החוויות שעברו ביחד, ובעיקר על הסוף שלה, כשהם עשו דברים בידיעה שזו הפעם האחרונה שיעשו אותם. עברתי צילום אחרי צילום והזדהיתי עם התחושות שלו, עם המחשבות, כמי שליווה בת זוג גוססת עד הסוף. בוידאו הוא מספר על הפעם האחרונה שלקח אותה לים, ושהיא צפה במים והוא אומר: "For a minute there was no cancer". כתבתי כאן בעבר על ההדחקה, על דברים שעשינו עם חברים, ולרגע הרגשנו שאין סרטן:
"אחרי הצהרים הגיעו חברות של איריס עם הילדים ושקענו באירוח והכנת פיצות מקמח מלא. ההדחקה הטובה שוב שבה ונפרסה מעלינו כמו שמיכת פוך מפנקת. לפחות לכמה שעות" (נכתב ב-15.1.12).
אם פעם חברים וחוויות גרמו לי להרגיש שאין סרטן, היום חברים וחוויות גורמים לי לעיתים להרגיש את האין, את החוסר באיריס, את הזכרונות של הדברים משנה שעברה. זה קשה, זה תוקף אותי כשאני לא מוכן לזה, קשה להתמודד עם זה ביום יום. משיחות עם חברות של איריס זה תוקף גם אותן. אני אולי נותן לזה פחות ביטוי חיצוני, מנסה להדחיק את ההרגשה. מנסה לשמוח בשביל דר במסיבה חנוכה בגן, כשבראש שלי תמונות של איריס עם דר מהמסיבה בשנה שעברה. מנסה להלביש אותה חגיגי לחגיגת ליל הסדר בגן, ובאותו זמן מנסה לחשוב מה איריס היתה בוחרת בשבילה ללבוש.
אני משער שזה ילך ויתעמעם, אולי אתרגל לזה בשלב מסוים. ואולי לא.
בימים האחרונים דר מתעוררת פעמים רבות בלילה. זה מאוד חריג, כי בדרך כלל היא ישנה לילות שלמים, 11 שעות רצופות מבלי להתעורר. שלשום היא החלה להתלונן על חלומות רעים וסיוטים והתעוררה בערך כל שעה בלילה. "אבא, אני לא מצליחה להירדם", "אבא, אני מפחדת", "אבא, בוא תלטף אותי", "אבא, לא רוצה חושך, תדליק לי אור". ישבתי ליד המיטה שלה והרדמתי אותה כל פעם.
עם הפחד מהחושך כבר הצלחנו להתמודד. הרבה בזכות הספר "מי מפחד מהחושך" מאת דלית רשפי-תור, וגם בזכות מנורת לילה שדולקת בחדר. דר נרדמת עם אור חלקי בחדר, ואחרי שנרדמת אני מכבה אותו ומשאיר את מנורת הלילה דולקת. ליד המיטה יש לה שרשרת כוכבים שדולקת עם סוללה והיא אוהבת להשאיר אותה דלוקה.
למחרת סיפרתי לגננת שהיו לה סיוטים בלילה, והיא יצרה ביחד עם דר לב מיוחד שכתבה עליו "חלומות טובים". לפני השינה הנחנו את הלב ליד המיטה ואיחלתי לדר שיהיו לה חלומות טובים. היא היתה עייפה מאוד ונרדמה מאוד מוקדם אתמול. אחרי כמה שעות התחילה להתעורר שוב, והחלטתי לקחת אותה לישון לידי במיטה. היא ישנה כל הלילה לידי ולא התעוררה. רק הקפידה לדחוף לי רגל מתחת לבטן, רצתה כנראה להרגיש אותי לידה.
אני עקרונית מקפיד שדר תישן במיטה שלה בלילות. קבענו כלל שהיא ישנה איתי רק שכשהיא חולה או במקרים מיוחדים. אני לא חושש שהיא לא תרצה לחזור למיטה שלה, עברנו את השלב הזה, אבל כשהיא חולה או סובלת בלילה אני לוקח אותה לישון לידי. זה גם נוח יותר בשבילי, במקום לקום אליה כל רגע, והיא ישנה טוב יותר כשהיא לידי וצריכה קצת ליטוף.
בכל מקרה, אחרי שהיא עברה למיטה שלי היא ישנה לילה שלם וגם אני יכולתי לישון רצוף. בבוקר היא שאלה אותי: "אבא, למה העברת אותי למיטה שלך?" – "כי סבלת מחלומות רעים בלילה, ולא יכולת לישון", עניתי לה. מצחיק שהיא לא זוכרת. אולי זה דווקא טוב שהיא לא זוכרת.
מומחים טוענים שביעותי לילה הם רגילים בגיל הגן, ועלולים להופיע מדי פעם בגיל 3 – 5. ברור לי שזה כנראה שלב טבעי וכנראה יחלוף, אבל בגלל המצב המיוחד של דר זה מטריד אותי. אני לא שקט כשדר לא רגועה. נקווה שזה יעבור.
היום נשארתי עם דר בבית. כנראה החליטה להמשיך את חופשת הפורים ואתמול סיימה את היום בהקאות ובחום. היא היתה די אומללה בלילה אז לקחתי אותה למיטה שלי, היא ישנה לצידי וחיבקה אותי. מדי פעם התעוררה, ביקשה לשתות מים, פעם אחת הקיאה וכמה פעמים קמה לשירותים. אז היום נשארנו בבית שנינו. דר אוהבת להיות חולה כי היא אוהבת להישאר איתי בבית. אנחנו עושים כיף ביחד. התחלנו את היום בהרכבת פאזל. רק מה, מסתבר שאת דר לא ענין שהפזל הוא של 180 חלקים, היא דרשה מסבתא לקנות את הפאזל. "דר, זה פאזל של 180 חלקים, הוא די קשה. סבתא ראתה את זה?". – "אבא, אל תכעס על סבתא, אני רציתי את הפאזל הזה. נסתדר", היא ענתה לי. טוב, ישבנו שעה וחצי והרכבנו פאזל של שלגיה. כשסיימנו, דר שאלה אם אפשר לנסוע לבקר בבית הקברות. "אני רוצה לשים על הקבר את האבנים המיוחדות", היא אמרה והושיטה לי אבנים מרובעות שאספה. "יש כאן שתי אבנים, אחת שאתה תשים על הקבר של סבא, ואחת שאני אשים על הקבר של אמא. אתה שם את האבן ואז אתה מסובב אותה שש פעמים, פעם אחת על כל צד של הקוביה", היא הסבירה לי.
נסענו לבית הקברות. בדרך היא ספרה – "אבא, אתה יודע, כבר חמישה, לא – שישה אנשים כבר נפטרו מהמשפחה שלנו! זה המון!". "מי אלה השישה?", שאלתי. "אמא, לוקה, סבא עמי, דודה שולה, סבתא נלי שהיא אמא של סבתא, וסבא שלמה, שהוא אבא של סבתא", היא הסבירה לי. "אנשים מבוגרים נפטרים כל הזמן, זה חלק מהחיים, כשאנשים מזדקנים הם נפטרים לפעמים", עניתי לה. "ומה עם אמא?", היא שאלה. "אמא היתה חולה במחלת סרטן, היא נפטרה צעירה יחסית, בת ארבעים. זה לא המצב הרגיל", הסברתי לה. "כן, סרטן זו מחלה שבה התאים של הגוף תוקפים את הגוף עצמו, והיא לא מדבקת", היא שיננה לעצמה את מה שהסברתי לה פעמים רבות.
יצאנו מהאוטו והלכנו לתוך בית הקברות. היא ניגשה לקבר הטרי יחסית של אבא שלי, הניחה אבן והמשיכה לקבר של איריס, שקבורה סמוך מאוד, והניחה עוד אבן. "אבא, תחזיק את האבן ותסובב אותה שש פעמים", היא הזכירה לי. עשיתי זאת. "עכשיו תעמוד ליד הקבר של סבא עמי, תחזיק את הידיים ביחד כמו בתפילה, ותגיד מה שאתה רוצה להגיד לסבא", היא הורתה לי. היא נעמדה ליד הקבר של איריס, הצמידה את שתי כפות הידיים ביחד, עצמה את עיניה ואמרה "אמא, אני אוהבת אותך. אני מאוד מצטערת שאת נפטרת. אני רוצה לספר לך על החיים שלי ועל האופניים החדשים שקיבלתי". "עכשיו אתה", היא הורתה לי. אני הצמדתי את כפות ידי ואמרתי "אבא היקר, עצוב לי שאתה נפטרת. אני מתגעגע אליך מאוד. תמיד דאגת לנו, הילדים והנכדים, דאגת שכולנו נהיה מרוצים ושלכולנו יהיה טוב. אני מאוד אוהב אותך", אמרתי.
אחר כך הלכנו למלא מים בבקבוק והשקנו את העציצים על הקבר של איריס. עציצי הרקפות פורחים יפה ומקשטים את האבן האפורה. "למצבה של סבא, סבתא בחרה צורה של ספה, שאפשר לשבת עליה", היא הסבירה לי. "למצבה של אמא, אתה בחרת צורה של מיטה עם כרית. אני אוהבת יותר את הכרית".
בית הקברות לא אומר לי הרבה. בשבילי זה אבנים. הביקור שלי במקום מתמצה בעיקר בהשקיית העציצים ושטיפת הקבר. בשביל דר הוא הרבה יותר מוחשי. זה המקום שבו איריס נמצאת עבורה. אני לא צריך אבן כדי לזכור את איריס או לחשוב עליה, אבל עבור דר, שחושבת חשיבה קונקרטית, המקום הוא המקום שבו ניתן לדבר לאמא, כי שם היא נמצאת ושם היא שומעת אותה. הבטחתי לדר שנוכל תמיד לבקר בבית הקברות כשהיא תרצה, והיא מדי פעם מבקשת. הביקורים שלנו קצרים, 5 – 10 דקות כל פעם, אבל אני מרגיש שזה מאוד חשוב לה. פעמים רבות היא מכינה כרטיסים עם ציורים כדי להניח על הקבר, לפעמים אנחנו עוברים בחנות הפרחים וקונים זר או יוצאים לשדה ליד הבית וקוטפים סביונים ושוזרים מהם זר צהבהב. אני מרגיש שזה חשוב לה, הטקסיות הזו, ושמח שהקבר קרוב לבית ושאפשר תמיד לנסוע לשם.
אחר כך נסענו הביתה. אחרי הצהרים דר הביאה דף וטוש ואמרה לי: "אני רוצה לכתוב משהו לאמא". "מה את רוצה לכתוב?", שאלתי. "אמא, אני אוהבת אותך", היא ענתה והחלה לכתוב. "א-מ-א א-נ-י א-ו-ה-ב-ת א-ו-ת-", ואז נעצרה ושאלה אותי: "באיזו אות מסיימים את המילה 'אותך'?" – "בכ"ף סופית", עניתי לה. "אני לא יודעת לכתוב אותיות סופיות", היא ענתה, אז הראיתי לך איך כותבים כ"ף סופית. לאחר מכן היא ציירה אותי, את עצמה ואת איריס. "לך יש קוצים בשיער, ולאמא היתה קרחת", היא הסבירה לי תוך כדי הציור. בזכרון שלה, איריס תישאר תמיד קירחת, כמו שהיא זוכרת אותה מבית החולים ומהתקופה האחרונה. לא משנה כמה תמונות אראה לה של איריס עם שיער. היא מסבירה לעצמה שאמא קירחת כי אמא היתה חולה. לא מסתדר לה שאמא מתה עם שיער כי אמא לא מתה בריאה. לאחר מכן היא כתבה – דרור, דר ואיריס. איזו יכולת כתיבה וביטוי יש לה, ועוד לא בת ארבע וחצי. איריס בוודאי היתה מתגאה.
דר חזרה אתמול מהגן עם ציור מודפס שצבעה לקראת יום המשפחה – מצויירים שם אמא (עם חצאית), אבא, ילד וילדה וכתוב מעל הכל מצויר לב ולמטה כתוב: "משפחה". יום המשפחה – חג שהוא סיוט לכל משפחה שאינה משפחה "רגילה". מהי משפחה רגילה – אבא, אמא, שניים-שלושה ילדים, כלב וחתול. לא רגילה – כל השאר. למה סיוט? כי הוא מעורר שאלות קשות בקרב הילדים שאינם בני משפחות "רגילות", אלה שלא מתאימים לתבנית הרגילה. מי יצר את היום הארור הזה?
האמת שהתכוננתי לקראת היום הזה, וניצלתי אותו כדי להסביר לדר על משפחות מיוחדות, על משפחות עם הורה אחד, הורים מאותו מין, הורים גרושים וכו'. אנחנו גרים בסברביה, כך שאחוז המשפחות המיוחדות אינו גבוה כמו בתל אביב, אבל בכל זאת היא הבינה. הבוקר היא שאלה אותי: "נכון שיש משפחות עם שתי אמהות?". "כן", עניתי לה, "יש גם משפחות עם שתי אמהות ויש גם משפחות עם שני אבות. יש כל מיני סוגי משפחות".
דר סיפרה לי שבגן למדו על "משפחה גרעינית" ו"משפחה מורחבת", ושהיא פירטה בפני הילדים שהמשפחה הגרעינית שלה כוללת את אבא ואותה. "זה קצת, רק שניים", היא אמרה לי, "אז אמרתי לחברים בגן שיש לי גם משפחה מורחבת ואמרתי את השמות של כולם". יצאה מזה יפה. את הקיר בכניסה לגן מקשטת דיאגרמה הכוללת את ילדי הגן וכמות הנפשות בכל משפחה. כמובן שהפסדנו, אנחנו רק שניים. יאמר לזכותה של הגננת שהיא הודיעה לי מראש שהיא מודעת לרגישות של דר בעניין הזה ומתייחסת אליה מאוד בעדינות, כדי שלא תרגיש שיש לה משפחה "חסרה".
בניגוד למה שאנחנו חושבים, ישראל היא מדינה שמרנית מאוד בכל הקשור למשפחות. זה אולי מסביר למה נהגים מרגישים צורך להדביק מדבקות "המשפחה שלי" על החלון האחורי של המיניוואן מהליסינג שלהם. הייתי מדביק, אבל מסתבר שאין להם מדבקה של אמא מרחפת בשמיים, רק תינוקות מלאך (WTF?). עוד הערה פמיניסטית: בדף של האמהות, אין "אמא בעבודה" או "אמא במשרד". הדבר הקרוב ביותר לאמא שעובדת הוא "אמא עסוקה", סוג של נזיפה לאמא, שעומדת עם המחשב והפלאפון. למקבילה האבהית – אבא עם מחשב נייד, קוראים "אבא עם מחשב נייד", לא "אבא עסוק". זה הרי טבעי שאבא עם מחשב. אמא עם מחשב היא "עסוקה" ולכן אין לה זמן לילדים.
למרות שאין כזה דבר "משפחות רגילות", רוב המשפחות שאנחנו רואים סביבנו בישראל הן משפחות שהיינו מכנים "רגילות". לפחות כלפי חוץ הן נראות רגילות. כמו שיעור הילודה בישראל, שהוא מהגבוהים במדינות המפותחות (ולא רק בגלל החרדים והערבים, גם החילונים יולדים הרבה יחסית לעולם), ולמרות שיש עליה בשיעור הגירושין בישראל, עדיין זוגות בוחרים להתחתן וללדת ילדים במסגרת משפחתית "רגילה". עושים מהר ילד אחד ומיד מתחילות השאלות הפולניות – "מתי עוד אחד?", "שהילד לא ירגיש לבד ויגדל ויהיה אגואיסט". אחרי השני מיד מתחילים לנדנד לגבי השלישי.
השאלה היא למה? למה ישראל החילונית-ליברלית ממשיכה להתנהג לפי הדפוסים השמרניים? ועוד דבר – כשמדובר בהחלטה החשובה בחיים כמו חתונה, זוגות חילוניים, שהדת רחוקה מהם מרחק מזרח ממערב, מחליטים להתחתן ברבנות ללא שום היסוס, בעיקר ללא הבנה לאיפה הם נכנסים. אותו דבר עם מנהג ברית המילה שחילונים עושים "כי כולם עושים". לא חושבים על המשמעויות של הדברים.
כשאיריס ואני שקלנו חתונה היה ברור לי שאני לא מתחתן בדרך כלשהי שתכלול טקס דתי. שנינו לא היינו דתיים, והטקס עם הרב לא אמר לנו דבר. לא אהבתי את אי השוויון בין הגבר לאשה בטקס הדתי, וגם לא רציתי לערב את הרבנות בגירושין (אם יהיו), ולכן לא רצינו חתונה בקפריסין או בחו"ל. פגשתי בחיי הרבה זוגות שהתחתנו בקפריסין וחלקם אפילו לא ידעו שבמידה ויחליטו להתגרש, המדינה תכפה עליהם טקס גט ברבנות. החלטנו בסוף לערוך טקס פרטי עם עורכת דין של "משפחה חדשה". חתמנו על הסכם חיים משותפים, שהוא סוג של הסכם ממון בין בני זוג, המפרט את חלוקת הרכוש במקרה של פרידה. הנישואים שלנו לא הוכרו על ידי המדינה ושנינו נחשבנו לידועים בציבור. לא שהיתה לנו בעיה עם זה. בניגוד לכל מיני מיתוסים, הילדים לא נחשבים ממזרים, הילדים מקבלים את כל הזכויות המגיעות להם (אין זכות לילד שנובעת מנישואי הוריו). כזוג, זכינו לכמעט כל ההטבות של זוג נשוי. השוני היה בעיקר בכל מיני הליכים בירוקרטיים שמחייבים התייצבות של שני בני הזוג – כמו ברישום ילדים והוצאת תעודת לידה, מעמד שבו חתמתי על הצהרה שאני אבי הילדה, ובהוצאת דרכון לדר – שנינו היינו צריכים להתייצב במשרד הפנים ולחתום בפני הפקידה על הבקשה להוצאת דרכון. היום, לאחר מותה של איריס, אני כידוע בציבור זכאי לקצבת שארים מהביטוח הלאומי, ואני נחשב היורש שלה.
אז היום דר ואני לא נחשבים משפחה "רגילה". אנחנו משפחה "מיוחדת", ומנסים להסתדר עם מה שיש. אני מנסה להיות גם אבא וגם אמא, למרות שזה קשה. למדתי לסרק ולקלוע צמות, למדתי אפילו להתאים צבעים בבגדים (כמעט). למדתי את ההבדל בין נסיכות לפיות ("פיות הן כמו נסיכות אבל עם כנפיים", כך דר הסבירה לי). למרות זאת, קשה לי לפעמים להיות גם אבא וגם אמא, ולדר קשה עם הורה אחד. בעיקר קשה לי להתחרות עם זכרון של אמא מושלמת. לא שאיריס היתה מושלמת, אבל ככה היא נשארה באופן טבעי בזכרון של דר. מול הזכרון המושלם יש אבא שמנסה להציב גבולות, ולכן נחשב לעיתים בעיניה ל"אבא רע". אני מנסה להסביר לה את הצורך בגבולות ולהסביר לה שלמרות שאני נוזף בה לעיתים על מעשה שעשתה או לא מסכים לבקשה שלה, אני עדיין אוהב אותה, שאני לא כועס עליה אלא על המעשה שעשתה.
האמת שאני מתייסר ביני לבין עצמי בענין הצבת הגבולות. מצד אחד, היא צריכה גבולות, אבל מצד שני – מה אני רוצה ממנה? היא עברה כל כך הרבה סבל וצער בשנה האחרונה. אז לפעמים אני מוותר לה, לפעמים "מפנק" קצת באיזו מתנה או ממתק. שתרגיש טוב, שתשמח קצת. אני מתייסר גם לגבי העובדה שזה מייסר אותי. עד שלא אשתחרר מההרגשה הזו, זה ימשיך להציק לי. אתמול דיברתי עם דר, הסברתי לה שהגבולות הן לטובתה, שאני לא אומר סתם "לא" אלא מסביר לה מה אפשר ומה לא, ולעיתים אפשר לעשות את מה שהיא מבקשת, אבל לא באותו רגע אלא בעוד שעה או מחר, ושאני יודע שקשה לה וגם לי קשה. ביקשתי גם ממנה שלא תטיח בי את הצרחות "אני רוצה את אמא" בכל פעם שהיא רוצה וופל או ממתק אחר.
אבא ואמא שלי בשנת 1978 במקום שהיום נמצאת הכניסה לרחוב שלנו.
כל בוקר השבוע אני קם, מסיע את דר ואייל לגן ואז חוזר הביתה, לובש את החולצה השחורה עם הקרע ומתייצב בבית אמי. זיפי הזקן כבר גדלו פרא והחלו להציק ולגרד בפנים. מבקרים מגיעים, חברים, בני משפחה ומכרים. זה שונה מהשבעה של איריס, שם הגיעו בעיקר צעירים. מטבע הדברים לשבעה של אבא מגיעים בעיקר מבוגרים, פנסיונרים, חברים שהורי צברו עם השנים. בשבעה של איריס היו מגיעות בבוקר בעיקר החברות שהיו בחופשת לידה, עם התינוקות. בשבעה של אבא שלי בבוקר מגיעים בעיקר הפנסיונרים. מסתכלים בתמונות, באלבומים הישנים, שומעים סיפורים. גם אני למדתי השבוע דברים חדשים על אבא שלי, על כך שהתנדב למלחמת ששת הימים, על כך שהתנדב למילואים למרות הפציעה הראשונה שלו. אבא שלי לא דיבר על הדברים האלה ולא התגאה בכך שהתנדב. מבחינתו זה היה מובן מאליו להתנדב, ללכת כי כולם הולכים.
כשסיפרתי לדר שסבא נפטר היא הגיבה בתחילה באדישות, כאילו כבר ידעה שזה צפוי. אחר כך שאלה שאלות טכניות – האם יש כבר מצבה, האם הוא נקבר ליד אמא ושאלה מתי נוכל ללכת אל הקבר. הסברתי שההלוויה תתקיים למחרת, שעדיין אין מצבה ושהוא יקבר סמוך לאיריס, כי דר מכירה את בית הקברות וראתה איפה המקומות הפנויים לקבורה. למחרת היא נשארה בבית כי היה לה חום והקאות. בבוקר היא ביקשה לראות את סרט החתונה של איריס ושלי. ישבתי איתה וצפינו בסרט ואז היא אמרה: "אבא, אתה יודע, זה חשוב לראות את הסרט כי גם אמא כאן וגם סבא עמי. זה חשוב לזכור אותם". אחר כך ביקשה שאספר לה סיפורים על סבא. למחרת היא כבר הרגישה טוב יותר והלכה לגן. היה לה קצת קשה בגן, היא בכתה והתגעגעה אלי ואל איריס. במשך השבוע היא הרבתה לבכות והיתה עצבנית. הבנתי מאיפה מגיע העצב שלה, הבנתי שככה היא מבטאת את המצוקה שלה, והשתדלתי להעניק לה תשומת לב יתרה.
ביום שישי בערב לאחר המקלחת סירקתי אותה, והשיער שלה היה מלא קשרים. הסירוק הכאיב לה והיא התחילה לבכות. פתאום היא החלה לצעוק: "אמא! אני רוצה את אמא! אני מתגעגעת לאמא! אני רוצה את אמא!". המילים האלה היו כמו סכינים בלב שלי. כשאיריס עמדה למות כבר דמיינתי את הרגע הזה, שבו היא תטיח בי את המילים האלה, שהיא רוצה את אמא. חיבקתי אותה ואמרתי לה: "אני אוהב אותך, דר. גם אני מתגעגע לאמא, שנינו אהבנו אותה מאוד". היא נרגעה, הקראתי לה סיפור והיא נרדמה. בשבת בבוקר היא התעוררה ורצה אלי למיטה. היא נכנסה איתי מתחת לשמיכה החמה וביקשה שאכין לה שוקו. "אני רק עכשיו התעוררתי, תני לי עוד כמה דקות להיות במיטה ואז אקום ואכין לך שוקו", אמרתי לה. היא החלה לבכות ולצרוח במיטה ואז חזרה על המילים "אמא! אני רוצה את אמא! אני מתגעגעת לאמא!". הבנתי שמדובר במניפולציה. ילדים לומדים להבין מה עובד הכי טוב על ההורים, מה הכי כואב לנו, ומנצלים את זה לטובתם. המשכתי לשכב לידה ונתתי לה להירגע. כשהיא נרגעה חיבקתי אותה ואמרתי לה – "אני אוהב אותך, דר. את לא צריכה לבכות בגלל שוקו. הרגע הערת אותי, תיכף אקום ואכין לך, אין סיבה לבכות". לאחר מכן קמנו והכנתי לה שוקו.
באחד הימים ישבנו אצל אמי, ודר וארז שיחקו בחדר הסמוך. פתאום שמעתי את ארז אומר לדר – "את יודעת, שלושה אנשים כבר נפטרו – אמא שלך, לוקה וסבא עמי. שלושה אנשים! את מבינה?". ארז היה קשור מאוד לאבא שלי, הוא גדל כאן בבית וסבא היה בשבילו כמו אבא. גם הוא מתמודד עם המוות שלו ושואל שאלות רבות. הילדים אוהבים להסתכל על התמונות ואוהבים לשמוע סיפורים על סבא בתור ילד. גם הם רוצים לזכור אותו.
בשבת נסעתי עם דר לפארק האופניים בהרצליה. היא נהנתה מאוד והפליאה לרכוב על האופניים שלה במסלול האופניים. לרגע שכחנו מבית הקברות, מהאבל ומהשבעה. היה לנו כיף ביחד. כשאבא שלי אושפז בבית החולים, רציתי רק לחזור לשגרה. השבוע נציין שישה חודשים לפטירתה של איריס. נקווה שימי האבל יסתיימו ושנוכל, כל המשפחה, לחזור לשגרה.
איך מלמדים ילדים לרכוב על אופניים ללא גלגלי עזר? השיטה שלי לא מקורית, היא לקוחה מכאן. בעקרון, השיטה אומרת שלא צריך כלל להתחיל עם גלגלי עזר. לילדים יש חוש שיווי משקל טבעי, רק צריך לפתח אותו. גלגלי עזר מדכאים את החוש הזה וגורמים לכך שאחר כך קשה מאוד להתנתק מגלגלי העזר.
ושוב, ככה זה נראה – דר יורדת ירידות בשיווי משקל עם האופניים הכבדים והגדולים יותר:
אב במשרה מלאה 