לזכרה של רות מוריץ

סגן רות מוריץ, "המפקדת דבורה" ז"ל 1930 – 1948 (מקור: ויקיפדיה)

רות מוריץ נולדה במלבורן, אוסטרליה ב-1930. בגיל 5 עלתה לארץ עם הוריה ובגיל 15, גיל שאנחנו היינו עסוקים במסיבות כיתה ובצופים, היא הצטרפה לאצ"ל.  היא עברה קורסים באצ"ל והפכה להיות אלחוטנית. כאלחוטנית מצטיינת היא יצאה לקורס מפקדים של האצ"ל וקיבלה את הכינוי המחתרתי "דבורה".ב-1947 היתה לה אפשרות לחזור למלבורן ללימודים באוניברסיטה, אבל היא בחרה להשאר בארץ ישראל ולהשתתף בקרבות במסגרת האצ"ל.

ביוני 1948 השתתפה עם האצ"ל בקרבות לכיבוש הכפר יהודיה, שעל חורבותיו יושבת היום העיר יהוד. אנשי האצ"ל כבשו את יהודיה והפכו את המסגד למפקדה שלהם. מאוחר יותר התקדם אל הכפר הלגיון הערבי, והיה ברור שהמעטים שנותרו במקום לא יוכלו להמשיך להגן עליו. ניתנה פקודת נסיגה, ורות עלתה אל רכב הפינוי. על הרכב היא הבינה, שאלחוטנית שלה בשם מרים אהרוני נותרה במסגד. היא קפצה מן הרכב ורצה אל המסגד. משבוששה לחזור, הרכב נסע ושתיהן מצאו את עצמן עם קבוצת לוחמים מעטים במסגד מול הלגיון הערבי שהתקדם אל הכפר. לא ידוע מה היה גורלן של שתי הלוחמות. מספרים שקפצו מצריח המסגד והעדיפו למות כי ידעו מה יהיה גורלן אם יפלו בשבי. אחרי 4 שנים הובאו על ידי הצלב האדום חלקי גופות מהקרב ביהוד, והם נטמנו בקבר אחים בקרית שאול.

רות מוריץ היתה גם קרובת משפחה של אבא שלי, סוג של בת דודה רחוקה. אבא שלי הכיר את הסיפור שלה, אבל לא ידע איפה היא קבורה. הוא נהג להגיע לקרית שאול בכל יום זכרון, לחלוק כבוד לאיתן הס, חבר ושכן מהדירה בבנין בתל אביב, שנהרג ב-1972. לפני כמה שנים הוא מצא את פרטיה של רות באתר "יזכור", ואיתר את קברה בבית העלמין. ליוויתי אותו וחיפשנו ביחד את הקבר. לבסוף, כשהגענו אל החלקה, ראינו שלידה יושבת אשה. "מי את?", שאלנו. היא השיבה שהיתה חברה של רות והכירה אותה והיא פוקדת את הקבר מדי שנה. היה מעניין לדבר איתה.

הסיפור של רות מוריץ ומרים אהרוני נגע לליבי. בעידן שבו אנו שואלים מה המדינה היתה יכולה לעשות למעננו, מעניין למצוא סיפורים על הדור ההוא, שהקים את המדינה, שנלחם כדי שאנחנו נחלום חלומות. שנקטר, שנצעק. הדור ההוא ראה במדינה הזו התגשמות חלום, הכל נראה פלא. כל מה שאנחנו רואים כמובן מאליו. לרות היו הרבה הזדמנויות להמלט מגורלה, להנצל ממוות, אך היא בחרה בדרך הקשה.

היום בצפירה חשבתי על רות ומרים, על צריח המסגד ביהודיה. אני מכיר את המסגד הזה, שנמצא במרכז יהוד. מדהים שהיום אנחנו הולכים על קרקע שפעם נלחמו עליה.

צריח המסגד של יהודיה. כיום במרכז יהוד (מקור: ויקיפדיה)

השכבתי את דר לישון הערב. כשהחלה הצפירה ישבתי ליד מיטתה וליטפתי אותה, שלא תפחד מהצליל של האזעקה. אנחנו עושים הכל כדי להגן עליהם, אפילו להגן עליהם מצפירה, שלא יפחדו. חשבתי על הוריה של רות. מה הם חשבו כששמעו מה קרה לה? כהורה, אני חושב שהדבר הגרוע ביותר הוא לאבד ילד או ילדה. איך אפשר להתמודד עם זה? אחרי כל האבל שעברנו השנה, הדבר שהכי מפחיד אותי זה שיקרה משהו לדר.

רות מוריץ – ויקיפדיה
רות מוריץ – אתר יזכור
רות מוריץ – העמותה להנצחת חללי חיל הקשר והתקשוב

פוסט זה פורסם בקטגוריה הרהורים, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על לזכרה של רות מוריץ

  1. Tardis הגיב:

    נו, היית ממש בסדר עד השורה האחרונה הזו…
    אין ספק שהדבר שלומדים באופן הכי ברור בתור הורים הוא לפחד.
    היום בבוקר בעודי עוברת על כל החומר של טקס יום הזכרון חשבתי שאני מסוגלת לשאת את קטעי הקריאה והשירים והמכתבים שמדברים על בן זוג שמת ואת אלו שמדברים על הורה שמת אבל את אלו שעוסקים בילד שמת, לא מסוגלת. הדברים האחרים הם עצובים ואיומים וקורעי לב, אבל הם משהו שההגיון יכול לתפוס כאפשרי.
    שמשהו יקרה לילדים ? זה כל כך מפחיד שהמוח קופא ומסרב להתיחס.
    אז מזל שיום זכרון יש רק אחד בשנה, החוכמה היא בשאר השנה, להצליח לחיות את החיים לא דרך זכוכית המגדלת של החרדות שלנו אלא כל יום כמו שהוא ועם כל הפחד לדעת גם לשחרר את הילדים שלנו להיות מי שהם רוצים וצריכים ומגיע להם להיות.
    דווקא אחרי כל מה שעברתם השנה, רק חידדתם את היכולת שלכם להעריך את החיים וזה ראוי להערצה.
    מקדישה לכם שיר, אני מאד אוהבת אותו והוא מחזק אותי בזמנים שאני מפחדת או מרגישה אבודה. זה שיר שכתבה צרויה להב ושרה ריטה, בדיוק על היכולת לזכור גם בתוך מה שרע, את כל מה שטוב ושווה לחיות בשבילו:

    אם אתכסה בפנים/צרויה להב

    ואם אתכסה בפנים תחת הר העננים
    תזכיר לי שלא אשכח ואם יום אחד ידעך
    גם הכח להחזיק שלא אשכח –
    איך אנשי החושך עם פנס או אור כוכב
    מחפשים יהלומים במנהרות אפלות
    את מראות השמש והמלח הנשטף
    ותפילות הנשארים ערים בלילות

    ואם אתכסה בפנים תחת הר העננים
    תזכיר לי שלא אשכח ואם יום אחד ידעך
    גם הכח להחזיק שלא אשכח –
    את כנפי הרוח המכה בסורגים
    איך נפקח חיוך של ילד ומגע אהבה
    את שפת הליצנים הנחשים והדגים
    את זרימת עורקיה של אימי הטובה

    את מראות השמש והמלח הנשטף
    ותפילות הנשארים ערים
    בלילות

    אהבתי

  2. bluedevil הגיב:

    למרות שאצלנו תושבי הדרום הצפירה מתחברת עם אזעקה (וביום השואה היתה.לנו פאניקה קטנה) הילדונת עמדה בצפירה בערב בגבורה.לא צריך להגן מכל דבר.

    אהבתי

  3. motior הגיב:

    יהי זכרה ברוך.
    בזכותה ובזכות אנשים כמוה אנחנו כאן היום – זו לא קלישאה.

    וגם אני לא יכול שלא לתהות כמה נורא זה לאבא ילד. מקווה שלעולם לא נחווה זאת.

    אהבתי

  4. מלכה הגיב:

    מדהים שדווקא כשאנחנו כבר ״גדולים״ וחושבים שמכירים את ההסטוריה של המלחמות והקרבות שהובילו להקמת הארץ הזו
    בא סיפור לכאורה ״אישי״ כזה ושם את ״האצבע״ על העוצמה שבנתינה וההקרבה שהייתה בדור ההוא שרק מעטים בחברה שלנו היום חדורים ולו רק בחלק מהראיה הזו שכדי לקיים את המדינה צריך לתת ולאו דווקא בשדה הקרב
    תודה דרור, כול יום לומדים משהו חדש )
    הפחד החשש הדאגה והשמחה שמלווים גידול ילדים הם חלק מהחיים כהורים מהיום שהם נולדים ועד ככל הנראה אחרון ימינו כהורים

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s