אלופת הטיולים

עד השנה הייתי מאוד עצלן לגבי טיולים בשטח עם דר. נכון, היא הכירה את הארץ, אבל בעיקר הכירה את המלון הסקוטי ואת פנחס וגסטון, לא ממש טיילת שטח.

ולא שאני מעולם לא טיילתי בשטח. להיפך. אפילו עשיתי קורס מורי דרך, טיילתי עם תלמידים ואף שימשתי כרכז טיולים בבית הספר שבו לימדתי. הענין הוא שמה שקורה למורי דרך אחרי כמה שנים שהם מפסיקים לאהוב טיולים. לא בדיוק שונאים, אבל מתייחסים אליהם כמטלה, כאל דבר שכבר עשינו ואין כח לחזור עליו. כך הייתי אחרי שדר נולדה. לא היה לי כח לצאת איתה לטיולים. את כל המסלולים כבר פחות או יותר הכרתי, עשיתי אותם עם תלמידים, הם כבר נמאסו עלי, והרגשתי שדר מפסידה מזה. רציתי שדר תכיר את הארץ, כמו שאני הכרתי את הארץ עם אבא שלי.

בשנתיים האחרונות היינו גם מוגבלים בטיולים בגלל המצב הרפואי של איריס, שלא איפשר ממש לצאת מהבית להליכות ארוכות.

השנה התארגנו קבוצת חברים לקבוצה של טיולים משפחות. אנחנו מטיילים עם מדריכה קבועה דרך חברת צב קריאה לטיולים. קבענו שאנחנו מטיילים מדי חודש, בשבת האחרונה של החודש, לאתר כלשהו בארץ. הילדים בקבוצה הם עד גיל 5 – 5.5, כך שאנחנו קבוצה די הומוגנית. יש את הקבוצה של הילדים "הגדולים" – בני ה-3-5, שצועדים לבד, ויש את קבוצת התינוקות, שהחלו את הטיולים בגיל 4 – 6 חודשים והיום כבר מעל שנה ויושבים במנשאים במהלך ההליכה.

אנחנו בוחרים מסלולים ברמת קושי קלה, בדרך כלל לא יותר משעתיים-שלוש של הליכה, ומסיימים את הטיולים עד הצהרים. בסיום המסלול הילדים יושבים להכין עבודת יצירה קטנה, שבדרך כלל קשורה לעונה או לחג המתקרב.

דר מאוד מתרגשת לקראת כל טיול. היא כל פעם שואלת אותי מתי השבת האחרונה של החודש ובודקת כמה ימים נשארו עד לטיול. בחורף האחרון, כשהיו כמה שבתות גשומות עם סערות ודחינו את הטיול, היא מאוד התאכזבה.

יצאנו לטיול הראשון במעיין הסטף. דר התרגשה מאוד לקראת הטיול הראשון. כשהתחלנו ללכת בשביל היורד למעיין, עוד ניסיתי לרדוף אחריה ולהזהיר אותה שתיזהר בירידה. לא הצלחתי. היא רצה אחרי המדריכה ונצמדה אליה, מקפצת מסלע לסלע כאילו עשתה את זה כל חייה. אני הייתי מאושר לראות אותה נהנית. כמעט שלא ספרה אותי.

לאחר מכן יצאנו לטיולי חורף ופריחה, היינו בכרמל, באזור בית שמש, בהר תבור, ברמת הנדיב ובהרי ירושלים. דר, שבדרך כלל נרדמת בנסיעות, לא נרדמה בימים של טיול – לא בדרך אל הטיול ולא בדרך חזרה. היתה מלאה בהתרגשות ובאדרנלין. בימי ראשון היא סיפרה לילדים בגן בגאווה על הטיול שעשתה בשבת.

כשאני מסתכל על התמונות של הטיולים לאורך השנה אני מבין כמה דר נהנתה בטיולים וכמה היא התקדמה מבחינת הרצינות שלה בטיולים. לאחרונה קניתי לה תיק עם שקית מים וצינורית כמו של מטיילים "רציניים" ופנס ראש כשנכנסים למערות.

בסוף השבוע האחרון יצאנו לטיול המסכם של השנה, שכלל גם לינה בשטח. התייעצנו עם חברי הקבוצה והחלטנו שנכון שהמבוגרים אוהבים יותר לישון בצימרים או באכסניה, אבל לילדים החוויה של לישון באוהל בשטח היא משמעותית יותר. יצאנו לטייל ברמת הגולן ובאצבע הגליל וישנו את הלילה באוהלים ביער האיילים במושב אודם. החוויה של לישון באוהלים היתה משמעותית מאוד עבור דר. היא נהנתה מאוד מהשינה איתי באוהל ואני חושב שזו חוויה שהיא תזכור לשנים רבות.

בטיול האחרון כל הילדים בקבוצה קיבלו חולצות ומדליות של "אלופי הטיולים". היה מעניין גם לראות את הקשרים שנוצרו בין הילדים לאורך השנה, את החברויות החדשות, את התחרות הסמויה (והגלויה) בינהם על תשומת הלב של המדריכה.

אני מרגיש גם שהכרתי את דר טוב יותר בזכות הטיולים. למדתי להכיר אותה, את התגובות שלה, להבין מתי היא שמחה ומתי היא עצובה, מתי היא רוצה לרוץ קדימה ומתי היא רוצה להצמד לאבא (בעיקר אחרי נפילה על אבן). דר למדה להתגבר על קשיים, היא הכירה חברים חדשים ובאופן כללי מאוד נהנתה.

בשנה הבאה נמשיך לטייל עם הקבוצה. דר כבר מחכה שהקיץ יעבור ונוכל לטייל עוד פעם. היום לקחה את המדליה להראות ולהגאות בפני החברים בגן.