I'm a survivor

 

עכשיו כבר מותר לגלות. גם אני, או גמאני, בורודות. אני מודה. השתתפתי בפלאשמוב של "גמאני" לקידום המודעות לסרטן השד.

יום שישי 26.10.12. אני מתעורר בשבע וחושב: "ללכת לנמל תל אביב או לא?". בהחלטה של רגע אני מחליט לנסוע. טלפון לדיצה – "מתי נפגשים ואיפה?" – "תגיע לנמל ב-8:30, אנחנו בחזרות במועדון ה-TLV.

טוב, עכשיו רק צריך למצוא חולצה ורודה. הבגד הורוד היחיד שלי הוא דווקא החולצה שלי מהחתונה, אבל כבר מזמן היא קטנה עלי (מה לעשות, נישואים זה משמין). פניתי לארון הבגדים של איריס ובחרתי את הדבר הורוד ביותר שמצאתי שם. התברר שזו חולצת בגד הים של איריס, בורוד פוקסיה זועק.

מספיק ורודה?

יאללה, בסדר. שותה קפה ונכנס לאוטו. הגעתי לחניון רידינג והתחלתי ללכת לכוון שפך הירקון. מכל העברים זורמות להן נמלים ורודות ומתקבצות לשם. בנות קבוצת "גמאני" ("גם אני חליתי בסרטן השד") ועוד מתנדבות שהצטרפו, מגיעות לחזרה. בחוץ רוח ועננים וכולם דואגים לגבי הגשם. "יהיה בסדר", דיצה מרגיעה.

נכנסים ל-TLV. המזגן בפנים מקפיא ולא מצליחים לכבות אותו, נו שויין, לפחות תהיה סיבה לרקוד ולהתחמם.

בפנים מאות נשים, כולן בווריאציות שונות של ורוד. הורוד שולט במקום וזה נראה נהדר. נראה לי שאני כנראה הכי ורוד שם, הפוקסיה זועקת לשמיים. לא נורא. מתחילים בחזרה, אני מנסה לעקוב אחרי צעדי הריקוד וכמובן שבכל פעם טועה, אבל הרבה טועות איתי, אז זה בסדר. את הצעדים הבסיסיים הצלחתי להבין ואחרי כמה פעמים של חזרה על הריקוד אני גם מצליח להנות מהעניין. האוירה בפנים מתחממת, עוד ועוד אנשים נכנסים פנימה ונהיה צפוף. נחיל של ורודות רוקד בפנים והתנועות מהפנטות.

מנסה לעקוב אחרי התנועות. צילום: ורד גלעד פרידמן

בחזרות. צילום: אפרת סלע

כמה עוצמה יש בכולן. צילום: ורד גלעד פרידמן

אחרי שעה וחצי של חזרה התפזרנו החוצה.  ביקשו להסתיר את הורוד ולא להתקהל, כדי שהפלאשמוב יראה ספונטני, אבל הרוב לא מצייתות. כולן מתקהלות ברחבה ליד שוק האיכרים וכולן בורוד. יאללה בסדר, הורדתי גם את החולצה השחורה שכיסתה את הורוד. מחכים הרבה זמן להתחיל בריקוד, השמש קופחת (אף אחד לא חשב על צל בנמל, זה מקום שאי אפשר לעמוד בו יותר מ-5 דקות בלי להישרף), מתחיל להיות חם ואנחנו חסרי סבלנות. "נו, מתי מתחילים?" – "הצלמים צריכים זמן להתארגן ולהתמקם", נאמר לנו.

חם בנמל. צילום: ורד גלעד פרידמן

בסופו של דבר מתחילים. הצלילים הראשונים של "I will survive" מתנגנים ואנחנו מחכים לאות שלנו להכנס בין הרקדנים. נכנסים, כולן מסתדרות בשורות ומנסות לעקוב אחרי התנועות. מההתרגשות שוב טעיתי, אבל בסדר. הצלמים רצים ביננו, דוחפים לפעמים, מצלמים מלמעלה ומלמטה.

פתאום זה נגמר נורא מהר, שלוש דקות של שיר ואנחנו מתפזרים. מה, כבר נגמר? אחר כך מתחילה המוזיקה של האפטר פארטי, והאות להשתולל ניתן. רוקדים, חם, אבל מרגש. אני חסר נשימה.

באפטר פארטי. קצת קשה לעקוב אחרי המהירות של שני לנדאו. צילום: אפרת סלע

אחרי חצי שעה של ריקודים, הגיע הזמן לנסוע הביתה. שוב צועד אל חניון רידינג. הלב עדיין דופק, אני מלא באדרנלין והחיוך לא יורד מהפנים. נכנס לאוטו והחלון של האוטו מתמלא בטיפות של גשם שוטף. איזה חלון של שמש תפסנו, בדיוק כשמתפזרים חזר הגשם. טוב, היה מזל.

בבית מנסה להירגע מהאנרגיות המטורפות שאני טעון בהן ולא מצליח. לא הצלחתי לנוח בצהרים. ריגש אותי לצעוק "I'm a survivor" ביחד עם כולן. איריס שלי לא שרדה את המחלה, אבל רצתה שאחרות יבדקו וישרדו. זה המסר של האירוע, ללכת ולהיבדק. אז איריס, הייתי שם בשבילך, עם הורוד הכי זועק והכי צעקני שאפשר, רקדתי, שמחתי ונהנתי. מקווה שהצלנו לפחות אחת, שתזכור ללכת ולהיבדק, כל שנה, אצל כירורג שד, בכל גיל. את היית גאה בנו.

ולבנות "גמאני", שאימצו אותי אחרי מותה של איריס, אומר, שזה מרגש לראות את כולכן חוגגות את החיים. החברות בגמאני תומכות ומסייעות זו לזו, גם ברגעים הקשים ובחרדות. אני נכנסתי בזהירות לקבוצה, אני עדיין עושה את צעדי לאט לאט שם. האנרגיה שלכן ביחד קצת מפחידה בהתחלה, מבחוץ זה נראה כמו כינוס של מטורפות שברחו מבית חולים פסיכיאטרי כלשהו, אבל האנרגיה הזו מדבקת. זר לא יבין זאת. מרגש לראות את התמיכה והאהבה ההדדית. תמשיכו. איריס היתה גאה.

I will survive. צילום: ורד גלעד פרידמן

עכשיו עברו ימים של המתנה מייגעת לסרטון שמתעד את הפלאשמוב. התבקשנו לא להעלות תמונות או סרטונים מהאירוע עד לסיום העריכה, והאמברגו הזה היה קשה לכולן. כולן רצו לחלוק את החוויה. אז הנה, עכשיו מותר כבר לספר, ואפילו להראות. הורודות של גמאני כובשות את הנמל:

אחת משמונה – אולי זו את? – כתבה של ליהיא לפיד מ-xnet

לכו להבדק, כבר אמרנו?

פוסט זה פורסם בקטגוריה אובדן, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

22 תגובות על I'm a survivor

  1. חן הגיב:

    מרגש וקסום…

    אהבתי

  2. נטלי להבי הגיב:

    כמו תמיד, כתבת מרגש….
    היה באמת מדהים.
    אישית, במיוחד שמחתי שהצטרפת 😉 תודה על הטרמפ. אבל גם בלי זה, טוב שבאת 🙂

    וכולי תקווה שהצלחנו, ולו במעט, להעלות את המודעות של נשים צעירות לעובדה שסרטן שד לא בודק ת.ז לפני שהוא מגיע….

    אהבתי

  3. נופר הגיב:

    מקסים!

    אהבתי

  4. ditzakatzir הגיב:

    דרור אהוב כל כך, גמאני הייתי שם בעיקר בשביל איריס. קידום המודעות לסרטן השד, בכל דרך, היתה צוואתה!
    ״גמאני״חיברה ביני ובין איריס, שותפות הגורל והמחלה, קשרה ביני ובינה, ועד אחרית ימי, אוכל להגיד ״תודה״ לסרטן שלי, שנתן לי את איריס, גם אם זה היה רק למעט. תודה על שאתה נותן לי להמשיך להיות חלק מחייה של איריס, גם כשהיא כבר לא איתנו!

    אהבתי

  5. liorag הגיב:

    פוסט מקסים ומשמח ומעציב.
    גם איריס היתה אמורה להיות שם לצעוק ולהשתולל ולרקוד!
    כתבת נהדר וזו נשמעת חוויה לחלוטין מלהיבה ומרגשת.
    תמשיכו את הפעיליות החשובות האילו
    ותמשיכו (ונמשיך איתכם) לחגוג את החיים.

    אהבתי

  6. BLUEDEVIL הגיב:

    גם אנחנו הינו…כדי להביע תמיכה בדודה שלי שהחלימה ורקדה עם בעלה.
    איזה עיכוסים הרבצת שם, סחטיין 😉

    אהבתי

  7. אלכס הגיב:

    וואו, מקסים איזה יופי!
    כל הכבוד דרור!

    אהבתי

  8. liorag הגיב:

    אגב אני לא מצליחה לראות את הסרט מהפוסט שלך אלא רק מיו טיוב

    אהבתי

  9. מורן הולצמן גורן הגיב:

    מקסים מרגש ומעצים
    כואב שאיריס לא יכלה לרקוד שם בעצמה, למרות שאני בטוחה שאתה עשית עבודה נפלאה.
    שרק נמשיך לחגוג את החיים

    אהבתי

  10. מושית הגיב:

    כמה ריגשת אותי. אין לי מילים. היה מרגש ומדהים

    אהבתי

  11. חני הגיב:

    מרגש מאוד. ובכלל כתיבה מדהימה

    אהבתי

  12. יעל הגיב:

    הרבה פעמים בחיים אנחנו עושים משהו מבלי לחשוב פעמיים, כי מראש אנחנו יודעים שאם ניתן לזה עוד מחשבה אחת יש סבירות גבוהה שלא נעשה זאת בכלל.
    איזה כייף שלא חשבת פעמיים והלכת.
    אמנם לא הכרתי את איריס אבל אני בטוחה ש-א. היא גאה בך. ו-ב. היא בטח יושבת שם למעלה וצו-חקת צחוק גדול.
    ורוד פוקסיה.
    ועוד בגד ים… 😉

    כל הכבוד דרור.
    אתה מדהים !

    אהבתי

  13. לבנה גזבר הגיב:

    דרור יקר,
    כתמיד אתה מרגש אותי מאוד עד דמעות……הנוכחות שלך בבוקר בנמל הייתה משמעותית ועוצמתית…..שולחת לך חיבוק ענקי !!!!!

    אהבתי

  14. דרור יקר, רציתי לומר לך מילה אחת … תודה !
    תודה על הנוכחות, הרצון לעזור תמיד , על החיוך וההבנה ובעיקר על שזכינו כולנו, משפחת גמאני ועל שזכיתי אני, להכיר אותך… ולו במעט.
    אז… תודה .

    אהבתי

    • דרור כהנוביץ' הגיב:

      תודה לכן, שאתן ממשיכות לתמוך בי, גם אחרי מותה של איריס. אין לכן מושג כמה זה חשוב. תודה.

      אהבתי

  15. מרגש עד דמעות

    אהבתי

  16. nilicaspi הגיב:

    מסתכלת על הסרטון הזה, בוכה וצוחקת בו זמנית. איזו קבוצה מדהימה, כמה שאתה מדהים, כמה אנרגיות יש שם.
    ואיפה, לכל השדים והרוחות, איפה איריס??? למה היא לא רוקדת שם עם כולם?

    אהבתי

  17. טל א הגיב:

    מדהים!!!

    אהבתי

  18. Eytan Dafni הגיב:

    העיקר שאתה מצליח לזהות מהו ורוד פוקסיה……..

    אהבתי

  19. מיה הגיב:

    מרגש מקסים וחשוב, כל כך חשוב!
    כל הכבוד לך על המשך העברת המסר החשוב (ועל הריקוד מכל הלב).
    כמו תמיד, מילותיך מדויקות ונוגעות והסרטון מחמם את הלב.

    אהבתי

  20. פינגבאק: גמאני עושה פלאש מוב « במזל סרטן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s