איך מתאבלים על כלבה שנפטרה?

לוקה ביום ההולדת 40 של איריס. צילום: חן גלילי

חזרתי אחר הצהרים מהעבודה. בבוקר השארתי את לוקה בסלסלה שלה, נגעתי בה כדי לוודא שהיא חיה. היתה לי הרגשה שלא תחיה עד סוף היום. נכנסתי הביתה וראיתי אותה שוכבת בסלסלה בתנוחה קצת מוזרה, הפה מעט פתוח ולא נושמת. זהו, זה נגמר.

לוקה הגיעה אל משפחת גולדמן כשהיתה בת חצי שנה בערך, לפני כ-16 שנה. הסיפור המשפחתי מספר שהם ערכו פיקניק לכבוד יום העצמאות מתחת לבנין בנווה מונוסון, וכלבת השוקי המקסימה ניגשה אליהם, כולה רעבה וצמאה, וביקשה לאכול. משערים שכנראה ננטשה או ברחה כי נבהלה מרעש הזיקוקים בערב יום העצמאות. ומאז היא נשארה אצל איריס, עברה איתה מנווה מונוסון ליהוד, ואחר כך לסביון. כשאני הכרתי את איריס, היא גרה עם לוקה בסביון. איריס מספרת שעד שעברתי לגור איתה, לוקה היתה מתעקשת לישון איתה במיטה. אם לא היו מאפשרים לה, היא היתה מייללת מחוץ לחדר השינה ושורטת את הדלת עד שאיריס היתה נכנעת. כשעברתי לגור איתה, לוקה נעלבה והלכה לישון בסלון. יותר לא ביקשה לישון בחדר השינה.

תמיד צחקתי על איריס שלוקה נטולת כל חוש כלבי. היה לה זמן לחנך אותה כשהיתה קטנה, וכשאני הגעתי לוקה כבר היתה מקולקלת. היא ברחה מהחתולים בחצר, כשזרקו לעברה מקל או כדור, היא ברחה ממנו בבהלה וסירבה לתפוס. ממש כלבה טיפשה. היא לא אהבה לשחק בצעצועי כלבים, כל אותן עצמות שמוצאים בחנויות לחיות. לוקה היתה לוקחת את העצם, ובמקום לנעוץ בה שיניים היתה מחביאה אותה מתחת למרבץ שלה. היה לה שם מחסן עצמות, רק שמעולם לא נגעה בהן.

למרות זאת, אהבנו אותה.

כשדר נולדה, לוקה התייחסה אליה בחשדנות. לא הבינה מי זו התוספת החדשה למשפחה שמתחרה איתה על המקום, אבל מהר מאוד קיבלה אותה והפכה להיות המגנה שלה. כשדר ישנה על הספה, לוקה שכבה לידה. כשאיריס הניקה את דר על הספה, לוקה תפסה את מקומה על ההדום, כדי להבהיר שהיא עדיין כאן, או אולי להראות שהיא מגנה על שתיהן. אולי בכל זאת היו לה קצת אינסטינקטים כלביים.

יואב ומיקי המציאו לה את הכינוי "לוקה שניצל". גם בגלל שהיא בצבע שניצל וגם בגלל שהמשפט הקבוע של יואב היה: "בואי לוקה, המחבת חם, נעשה ממך שניצל". לוקה מאוד אהבה ילדים, ובעיקר אהבה ילדים קטנים שהחזיקו בידיים שלהם איזה בורקס או עוגיה לחטוף. חוץ מזה היא היתה שואב האבק המשפחתי, ודאגה ללקט את כל הפירורים מתחת לשולחן האוכל אחרי כל ארוחה.

השנים חלפו, לוקה הלכה והזדקנה. השיער שלה הלבין סביב הפה והראש. כשעברנו לאבן יהודה היא עברה איתנו, ותפסה את מקומה באזור השירות בבית. לאט לאט שמתי לב שהיא פחות נובחת על כל כלב שעבר ברחוב, ופחות שמה לב למה שקורה מסביבה. היא היתה מופתעת כל פעם שהיינו מגיעים מאחוריה ונוגעים בה, עד שהבנו שהיא פשוט הפכה להיות חרשת. "לא נורא, חוש השמיעה הוא לא החוש העיקרי אצל הכלבים", הרגיעה הוטרינרית, והאמת היא הסתדרה עם לא לשמוע.

כמה שבועות לפני שאיריס נפטרה, לוקה יצאה החוצה דרך דלת שנשארה פתוחה ונעלמה. יצאתי לחפש אותה בחצרות השכנות ולא מצאתי. הלכתי לרחובות סביב הבית ולא מצאתי. "זהו, היא נעלמה, אולי נדרסה", אמרתי לאיריס, שישבה בבית עם מחולל החמצן. "חכה, אני עושה בדיקה במועצה, אולי הלוכד מצא אותה". אני רק דאגתי איך אני מספר עכשיו לדר שלוקה נעלמה, כשיש לה אמא שעוד מעט תיעלם מן העולם. "מה אני צריך את שתי הטרגדיות האלה עכשיו על הראש", חשבתי.

אחרי שעתיים התברר שהיא נלכדה על ידי לוכד הכלבים ונמצאת במושב תל יצחק. אסתי, חברה טובה של איריס מהלימודים, שהיתה איתה באותו בוקר, התנדבה לנסוע ולהביא את לוקה. לוקה שבה הביתה, רעבה ועייפה, אבל חזרה. מסתבר שהיא לא הסכימה לאכול ולשתות שם במכלאה, וכשחזרה הביתה היא גמרה צלוחית מלאה של מים וצלוחית מלאה באוכל.

באותם ימים שאיריס היתה בבית לקחתי גם את לוקה לבדיקה אצל הוטרינרית, שאבחנה דימום בפה. קבענו לה תור לניקוי אבן מהשיניים, שנערך בהרדמה. לאחר הטיפול הוטרינרית התקשרה אלי ואמרה שגילתה גוש בחלק האחורי של הפה, וכנראה זה גידול סרטני. "אני רוצה לקחת ביופסיה מהגוש וצריך להפנות אתכם לאונקולוגית של כלבים", היא אמרה. "אל תעשי שום דבר", אמרתי לה, "היא כלבה בת 16, ויש לנו מספיק חולים אונקולוגיים בבית. אני לא מתכוון להעביר אותה טיפול כימותרפי עכשיו".

אחרי השבעה של איריס מצבה של לוקה הדרדר. אולי בהשפעת מותה של איריס, ואולי היא סתם היתה זקנה מדי. העין השמאלית שלה התנפחה והאדימה. לקחתי אותה שוב לוטרינרית שתבדוק אם זו דלקת. היא גם הפסיקה לאכול במקביל, רזתה מאוד והיתה מותשת ומבולבלת. הוטרינרית לקחה אותה לרופאת עיניים של כלבים, שאבחנה שיש לה גידול מתחת לעין שלוחץ לה על העין. העין כבר לא תפקדה. "לפחות וידאתי שלא כואב לה", היא מסרה לי. החזרתי את לוקה הביתה, העברנו אותה לקופסאות שימורים של בשר, שאותן היא מאוד אהבה לאכול. הייתי מוליך אותה החוצה עם הרצועה כמו שמוליכים עיוור, רק בהיפוך תפקידים, הפעם אני הולכתי את הכלבה. בגלל שאיבדה עין אחת היא כל הזמן נתקלה בחפצים. לאט לאט היא התחילה לזוז פחות ופחות, רוב היום ישנה בסלסלה שלה, הסריחה נורא עד שנאלצתי לחפןף לה את השיער פעמיים בשבוע ולנקות את כל האזור שבו רבצה, אבל הריח לא הלך.

"לוקה זקנה מאוד ועוד מעט תיפטר", כך אמרה לי דר לפני כמה שבועות. בדיוק כמו עם איריס, גם מבלי שדיברתי איתה, היא הבינה מה המצב והכינה את עצמה ליום שבו לוקה תמות. "כן, היא זקנה מאוד, וחולה מאוד, ותמות בקרוב", אמרתי לה. "איפה קוברים כלבים שנפטרים?", היא שאלה. "נקבור אותה בחצר, נמצא לה כבר מקום", אמרתי לה. "ויבנו לה מצבה?", היא שאלה. "לא, לא נבנה מצבה, אבל אולי נשים אבן מיוחדת לסמן את הקבר", עניתי.

בימים האחרונים היא סירבה לאכול. בתחילה עוד הסכימה לאכול כשהגשתי לה את הבשר ישר אל הפה, וביומיים האחרונים כבר לא אכלה. בשבילי זה היה קצת חזרה על ההדרדרות של איריס, שבקושי אכלה בשבועות האחרונים וירדה במשקל. היה לי קשה לראות אותה ככה, וכבר קיוותי שתיגאל מיסוריה. זה היה שידור חוזר של הסרט שעברנו כאן ביוני-יולי עם איריס. אתמול ניגשתי אליה מדי פעם, ראיתי שבית החזה שלה עדיין עולה ויורד והיא נושמת. מדי פעם נגעתי בה כדי להעיר אותה ולבדוק שהיא חיה.

אחרי הצהרים חזרתי הביתה ולפי התנוחה שבה שכבה הבנתי שהיא מתה. לבשתי בגדי עבודה ויצאתי את החצר. בחרתי מקום בקצה החצר, קרוב לחומת האבן וחפרתי שם בור. נכנסתי הביתה, עטפתי את לוקה במגבת שלה והרמתי אותה. היא הרגישה מוזר. בסדרות הרצח בטלויזיה קוראים לה "קישיון מוות", כשהגוף הופך נוקשה. כך היא הרגישה. הנחתי אותה בעדינות בקבר וכיסיתי בחול. לקחתי את אחת האבנים מהגינה, הנחתי על הקבר וכתבתי בטוש "לוקה". יהי זכרה ברוך.

בערב אספתי את דר מהבית של החברה בקדימה, שם בילתה את אחר הצהרים. התלבטתי אם לספר לה בערב או רק מחר בבוקר, אבל בסוף אמרתי לה באוטו שלוקה נפטרה.

"ומה עשית איתה?"
"קברתי אותה בחצר"
"ליד הבית?"
"לא, ליד החומה"
"למה לא בבית קברות?ֿ"
"כי אין בית קברות לחיות. בבית הקברות קוברים בני אדם"
"וישימו מצבה?"
"לא, לא מצבה. כיסיתי אותה בחול ושמתי אבן שכתבתי עליה 'לוקה'"
"איך אפשר שיהיה קבר בלי שיש? על מה נשים אבנים?"
"אפשר לשים את האבנים ליד האבן הגדולה"
"עכשיו אנחנו נהיה רק שניים. אתה ואני"

אילו תובנות יש לילדה הזאת.

פוסט זה פורסם בקטגוריה אובדן, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

18 תגובות על איך מתאבלים על כלבה שנפטרה?

  1. חן הגיב:

    תמיד בסיטואציות של לוויה לא התחברתי לשום משפט כל השמים יברכו, והשטויות שאנשים נוטים להגיד במחשבה שזה מה שינחם…
    שלא תדעו עוד צער זה דווקא משפט מאוד אנושי, לא הגיוני במיוחד אבל הכי אנושי…
    והלוואי והיה אפשר להגיד אותו ושהוא גם יתגשם, כי צער בהחלט היה הרבה עד עכשיו.
    המון נשיקות וחיבוקים תמיד, וגם עכשיו לשניכם…

    אהבתי

  2. אורנה אלעמי הגיב:

    הי דרור
    חיבוק לך ולדר
    אורנה אלעמי

    אהבתי

  3. גנגי הגיב:

    לוקה שלכם נראית בדיוק כמו ג'ינג'ר שלי, שהיא בערך בת 15 וחצי, ומזדקנת בדיוק-בדיוק בדרך שתיארת, כולל דלקת השיניים, הבלבול, החירשות והדמנציה. לי זה מזכיר נורא את הסוף של אמא שלי (אצלנו הסרטן התחלק שווה בשווה בין כל בנות המשפחה, וגם ממני לא נחסך חלקי, רק שבתור המספרת אני חייבת להישאר כאן אחרי שכולן כבר נפטרו), ואני תמיד מגחכת על זה שג'ינג'ר ואמא שלי הופכות בתודעה שלי לדמות משותפת…
    משתתפת בצערכם.

    אהבתי

  4. שירלי הגיב:

    אשריה של לוקה שזכתה בכם למשפחה.
    אתה כותב מדהים. ומרגש.
    משתתפת בכאבכם. לא פשוט לאבד בע"ח אהוב בכלל, ואצלכם בפרט.
    חיבוקים לדר. מקסימה.

    אהבתי

  5. volcman הגיב:

    אויש… :-/
    אני חושב על זה מנק' המבט של דר – אמא שלה מתה, הכלבה שלה מתה, ורק אתה נשארת לה. לא פשוטה הסיטואציה, לא בשבילה ולא בשבילך.
    יש כאלו שהיו מרדימים אותה בשביל לחסוך לה סבל (ואני כותב את זה רק בשביל לציין עובדה, לא מעביר ביקורת או משהו בסגנון).

    |חיבוק|

    אהבתי

  6. חיה קרן הגיב:

    לוקה היא ממש לא "כלבה".
    היא בת בית, היא חלק מהמשפחה.
    מצד אחד הכי קל יהיה לומר שאשרייה של דר ואשרייך גם שהיא ידעה להכין את עצמה. מצד שני- קל? זה לא.
    מה אומר לך, לראות את הכבוד שאתה חולק לכלבה, לבת הבית הזו- משונה ככל שיהיה זה..מחמם את הלב.|מילים לא באות לי מוצלח היום|
    לא מתיימרת לתת עצות חכמות או לשלוף עוד קלישאות, רק שולחת חיבוק מרחוק.

    אהבתי

  7. נילי הגיב:

    כמה זה קשה לעבור את זה עם לוקה אחרי שעברת את זה עם איריס.
    כמה בוגרת ההבנה של דר, וכמה זה עצוב שילדה בת 4 מבינה את המוות.
    לוקה חייה חיים ארוכים מלאים וטובים עם משפחה נפלאה אוהבת ותומכת.
    אשריה והלוואי על כולם.

    אהבתי

  8. יעל הגיב:

    אני מאוד רוצה להאמין שכל מי שנעלם מאיתנו מגיע באמת לאיזה עולם חדש אי שם ביקום… ואם זה אכן כך, יש סיכוי שאיריס קיבלה את פניה ועכשיו שוב טוב לה.
    כן, אני יודעת, מחשבות של ילדים. אבל ככה טוב לי לחשוב כשאני נזכרת באהובים שלי שכבר הלכו לעולם אחר… טוב לי לחשוב שאי פעם שוב ניפגש…

    אהבתי

  9. אפרת הגיב:

    זו שאלה טובה איך מתאבלים על כלבה. זה חסר לתקופה, ואח"כ.. האמת שמביאים עוד כלב. לא כתחליף לכלב הקודם, לאופי שלו, אבל כי יש געגוע לגידול ולמשחק ולהליכות המשותפות וכו'.. אולי זה יהיה נחמד עוד כמה זמן, להביא גור או גורה חדש/ה לדר, שתשחק איתה ותהיה "שלה".

    אהבתי

  10. מרב הגיב:

    זה קצת יותר מדי מוות בחודשים האחרונים. עצובה מאוד לשמוע, לפחות במקרה של הכלבה יודעת מה זה מרגיש. איך דר הגיבה למותה?

    אהבתי

  11. motior הגיב:

    עצוב… חיית מחמד היא לא אדם, אבל בהחלט חלק מהמשפחה.

    אהבתי

  12. pollitita הגיב:

    שולחת חיבוק.

    אהבתי

  13. רוני א. הגיב:

    עצוב ומרגש.

    אהבתי

  14. אורלי הגיב:

    בא לי לבכות. כתבת כל כך מרגש ודר מדהימה אמיתית. רק טוב

    אהבתי

  15. פינגבאק: חילונים זה – "ילד וחצי וכלב". | פוסט-בלוג

  16. אני בדיוק במצב שלך, הרדמתי את הכלבה שלי סלין ביום רביעי זה . גם ביום ההרדמה, גם כשהיא עדיין סבלה קשות- היא ניסתה לקפוץ ולהראות לי שהיא בסדר, לרצות אותי. אז אני מבינה ללבך, היא הייתה איתי 16 שנים. חזק ואמץ כי זה בסדר לבכות. תזכור את הדברים המצחיקים שעשתה כל הזמן תנסה לזכור דברים נעימים כל הזמן. בסופו של דבר תמונתה היפה תשאר חרוטה לך לנצח והדמעות והכאב יפנה מקום לזכרונות נעימים.
    אפרת ג

    אהבתי

  17. גילי ירושלים הגיב:

    אח אח אובדן הוא חוויה מורכבת ומעצבת, עיצוב ועצוב מאותו שורש.
    עכשיו תהיו רק שניים. עם הזיכרון החי והאהבה הגדולה שממשיכה של המשפחה שבניתם, שאתם . אל תהיו חזקים. היו עצמכם.

    אהבתי

  18. פינגבאק: יום המשפחות המורכבות |

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s