אב במשרה מלאה

דר מכינה עוגיות

תקציר הפרקים הקודמים: התנדבתי (ראשון!) להכין עוגיות למסיבת הסיום בגן, הגננת ביקשה ״בעדינות״ שאצרוב דיסקים להורים במקום לאפות עוגיות כי אמא אחרת התנדבה לאפות עוגיות ו״קשה להתחרות בעוגיות שלה״. אני התעצבנתי וראיתי בזה שימוש בסטריאוטיפים מגדריים, כאילו שלא מקובל שגבר יאפה עוגיות, ושכל מה שנותר לנו, הגברים, לעשות הוא לצרוב דיסקים, לסדר את המודם, הראוטר, להחליף מנורות, להדליק מדורה ולצאת לציד.

לאחר שפרסמתי את הפוסט הקודם, התחילו לזרום התגובות. היו הרבה תגובות תומכות ומחזקות, אפילו רוב התגובות היו כאלה. אבל חלק מהתגובות היו אחרות לגמרי, בעיקר לפוסט שעלה ב-ynet. הנה מדגם לא מייצג:

יאללה כבר, לך תמצא עבודה, טרחן..‏

(זה אתה בתודעה הפנימית שלך מרגיש שלכאן היו מכוונים הדברים?)
אולי באמת אמא של X אופה יותר טוב ממך? ואולי פשוט היו צריכים דחוף את עניין צריבת הדיסקים (כי בד"כ יש מספיק ממי שמביא אוכל) ?
סתם נודניק…

צא מהארון!

חביטל ‏(12.06.14 , נשלח מהאנדרואיד)
האב צריך לנצל את ההזדמנות ולצאת מהארון…

די נו, תנוח!
רונית ‏(12.06.14)
המייל שלה סביר לגמרי ואין להסיק ממנו את המסקנות שהסקת, חסר כל ביסוס. בטח שלא הייתי רצה ומפרסמת על זה כתבה. משכת את הקוראים עם כותרת סנסציונית ואז העלת תמונה של המייל המקורי שהוא סביר וכתוב בצורה נעימה ומכובדת?!… היא סה"כ אמרה שהאמא שהתנדבה מכינה עוגיות במומחיות רבה ("להתחרות בה יהיה קשה") ולכן מבחינתה העניין מכוסה והיא לא צריכה עוד מתנדבים/מתנדבות לעניין זה. צריבת דיסקים זה לא עבודה של גברים, זה פשוט המטלה היחידה שנותרה. במקרה כזה נותנים לאדם להנות מהספק. בקיצור, נראה כמו כתבה שנשלפה מהשרוול, סתם כי צריך לפרסם משהו.

קשקשן, היא לא אמרה לך , היא בסך הכל ביקשה אם זה בסדר
ריקי ‏(12.06.14)
מה הבעיה? רוצה לעזור או רוצה להכפיש? לא מתאים לך תגיד לה לא, מה הבעיה? בקשה כלכך יפה אפשר להגיד לה לא?

כמה חפירות – ניסתה לרמוז בעדינות שאותה אמא אופה טובה מאוד
יעל ‏(12.06.14)
די להיעלב מכל דבר.

נראה שבחרת להעלב, ולייחס לגננת דברים שלא בהכרח היו שם. (לת)
ריין ‏(12.06.14)

מהתגובות האלה למדתי את השיעור החשוב ביותר. למדתי איך נשים מרגישות כשהן מעזות להתלונן על שוביניזם או על הטרדה. ״תנוחי״, ״למה לעשות עניין מכל דבר״, ״זה בסך הכל בהומור״, ״יאללה, כולכן לסביות״, ״את בכלל לא הבנת את ההומור״, ״לא היתה כאן כוונה להעליב בכלל״, ״למה אתן בוחרות להיעלב מכל דבר״. הבנתי פתאום למה הקבוצה הזו בפייסבוק נקראת ״אני פמיניסטית וגם אין לי חוש הומור״.

רבים ניסו לשכנע אותי שבכלל לא הבנתי את הגננת, שהיא לא עשתה את זה בגלל הסטריאוטיפ המגדרי, אלא בגלל שהאמא האחרת היא באמת אופה מוכשרת, ואני בכלל ידוע כצורב מוצלח (מי בכלל צורב דיסקים היום?). בשבילי זה היה שיעור בהיפוך מגדרי. המגיבים, ובינהן גם מגיבות עשו לי ״הסגברה״ – הם והן הסבירו לי איך הייתי צריך להרגיש, איך הייתי צריך להגיב ולמה הגזמתי בתגובה שלי וברגשות שלי ולמה זה לא בסדר.

פתאום הרגשתי מה מרגישה אישה כשאומרים לה: ״מה את עושה ענין מכל דבר? הכל בהומור״.

איך אפשר לגרום לגבר להרגיש מה שאשה מרגישה? במהלך השנים האחרונות נעשו מספר נסיונות על ידי נשים ליצור סרטים שימחישו את ההיפוך המגדרי – להציג נשים שמטרידות גברים, באותה צורה שנשים חוות בדרך כלל הטרדה. אחת הדוגמאות האלה היא הסרט הקצר שיצרה הבמאית הצרפתיה אלאונור פוריה, בשם ״הרוב המדוכא״ (Oppressed Majority):

פוריה כתבה שהיא ביקשה להעביר לצופים את מה שהיא ונשים כמוה חוות במשך עשרות שנים במרחב הציבורי – הטרדות, הערות סקסיטיות והתייחסות משפילה, והיא עשתה זאת על ידי החלפת התפקידים – איך זה לחיות בעולם שבו הנשים מטרידות את הגברים ללא הפסקה? הסרט אכן עורר הדים רבים.

כתבה של הגרדיאן על סרטון דומה שיצרה Leah Green

אז הבנתן מה הלך כאן? אני התלוננתי שהגננת מתייחסת אלי בהתאם לסטריאוטיפ הגברי, והתגובות לפוסט היו בדיוק מה שנשים חוטפות כשהן מעזות להתלונן. קיבלתי שיעור כפול בסקסיזם, בכלל בלי להתכוון. שנים של קריאה של ואן דר גראף, שרון מייבסקי, אורית קמיר וצפי סער לא גרמו לי להגיע להבנה הזו. קראתי את הדברים, למדתי אותם אבל מעולם לא הרגשתי כמו שאשה מרגישה כשמתייחסים אליה באופן סקסיסטי.

איזה שיעור מאלף זה היה. עכשיו אני מבין למה אין לכן חוש הומור.

אסור לשתוק יותר.

אתמול שלחה הגננת של דר מייל, ובו היא מבקשת מספר הורים מתנדבים לקראת מסיבת הסיום בגן. במייל פורטו המטלות שעל ההורים המתנדבים להכין, שכללו, בין השאר, הכנת עוגיות בצורת אותיות וגם צריבת דיסקים עם תמונות. כאחד שמנסה לא ליפול לסטריאוטיפים המגדריים הרגילים, שלחתי מיד מייל לגננת ובו כתבתי ״מתנדב להכין עוגיות (באומץ רב)״. היו הורים שהתנדבו לצרוב דיסקים ושלחו גם הם הודעות.

היום קיבלתי את התשובה הבאה מהגננת:

להתחרות בה יהיה קשה. המשך יום נפלא

כמי שמנסה ללמד את בתי בת החמש להתעלם מסטריאוטיפים מגדריים, מאוד נפגעתי. אני שם דגש בחינוך שלי, וגם מנסה לתת דוגמה אישית, שנשים וגברים יכולים לעשות כמעט הכל, ללא קשר למין או למגדר שלהם. כשאני מדבר על מקצועות עם דר אני תמיד מדגיש את המילים ״רופא או רופאה״, ״טייס או טייסת״ וכו׳, מראה לה שנשים, כמו הגברים, יכולות לנהל, להגיע לדרגות גבוהות, לרכוש מעמד חברתי גבוה ולעסוק בכל מקצוע שיחפצו, ומצד שני גברים יכולים גם לבשל, לאפות ולהיות שותפים מלאים בגידול הילדים. הראיתי לה שבחרתי להתחתן עם חולצה ורודה, שזה בסדר שבנים לובשים ורוד. היא עדיין לא התאוששה מזה. גם כשאיריס היתה חיה, שנינו לקחנו חלק פעיל בגידול של דר, התחלקנו בימים שבהם כל אחד מאיתנו יצא מהעבודה מוקדם יותר כדי לאסוף את דר מהגן, בילינו איתה אחרי הצהרים בגינה הציבורית או עם חברים.

בנוסף לכך, אני משתדל להשתתף, גם כהורה יחידני, בפעילויות של הגן ולהתנדב להכין פשטידה, עוגה וכו׳. לכן גם התנדבתי להכין עוגיות. לא שזה עניין גדול. כבר הכנתי מספיק עוגיות בצורת אותיות בחיי והן אפילו יצאו טעימות. תכננתי שנזמין כמה חברים של דר אלינו, נכין בצק ביסקוויטים לפי המתכון של בני סיידא מתוך הספר ״קופסת העוגיות שלי״ ונשתמש בחותכני האותיות שיש לנו במטבח. עשינו זאת בעבר. יש הוכחות.

דר מכינה עוגיות

הוכחות

בתמונות שלמעלה תוכלו למצוא עוגיות, שדר וחברים הכינו בבית. לא מצאתי תמונה של עוגיות בצורת אותיות, אבל עשינו זאת בעבר. אני בטוח שיכולנו להתמודד עם המשימה בהצלחה.

אתם יודעים מה כואב לי? שהסטריאוטיפ המגדרי מקטין אותי כאדם. כאילו אומרים לי ״אתה לא יכול להתמודד עם עוגיות״, לך תצרוב דיסקים, זה מה שגברים אמורים לעשות. אני חושב שהוכחתי מספיק בימי חיי שאני יכול להתמודד עם בישולים ואפיה במטבח, כמו שאני יכול להתמודד עם משימה של צריבת דיסקים. אז למה מישהו, שלא בדיוק מכיר אותי, חושב שהוא יכול להקטין אותי ולהצמיד אותי לתפקיד המגדרי המצופה ממני? מי החליט שהעוגיות שלי יצאו פחות טעימות מהעוגיות של אמא של X כי אני גבר ולא אשה? האם לא התקדמנו מאז ימי המערות, שבהם גברים יצאו לצוד ונשים נשארו לגדל את התינוקות?

האם הגננת היתה מעזה לכתוב לאחת האמהות, שהתנדבה לצרוב דיסקים – ״אולי רצוי שאת תאפי עוגות ותשאירי את מלאכת הצריבה המסובכת לאבא של X? מה אז היינו אומרים?

לדעכתן / לדעתכם – מה אני אמור להשיב? לי יש כבר בחילה מזה.

עדכון: בעקבות התגובות שקיבלתי, שאמרו לי שהאמא השניה התנדבה לפני להכין עוגיות, אציין, למען הדיוק ההיסטורי, שאני התנדבתי ראשון.

אתמול התחלתי לחזור למוצקים. באיטיות, לאט לאט, בלי תאבון כלל. בתחילה כרסמתי קצה של לחמניה, הכרחתי את עצמי לאכול כל רבע שעה עוד חתיכה. חייב להכניס משהו לגוף. זו היתה הרגשה מוזרה, אחרי ארבעה ימים רצופים של הקאות בלי יכולת להחזיק שום דבר בקיבה.

בשני אחרי הצהרים התחילו כאבי בטן ובחילות. ״כנראה אכלתי משהו לא טוב״, חשבתי לעצמי. הבחילות הלכו וגברו. אולי זה מה שגרם לי לפרסם את הפוסט הזועם על הפרסומאים בשני בערב. בשלישי בבוקר נסעתי לעבודה, בבוקר לא אכלתי, לא היה לי תאבון והסתפקתי בשתיית תה, לאחר מכן נסעתי ללמד במכינה, כמו כל יום שלישי. מלכה ניסתה לפנק אותי בתה ירוק, בתקווה שירגיע את הבטן. התה לא החזיק הרבה והקאתי את כולו. הודעתי שהשיעור לא יתקיים היום ושאני נוסע הביתה.

מאותו יום החלה סאגה בלתי פוסקת של הקאות, בעיקר בלילות. אני מנסה לשכב, הבטן מציקה, אני מרגיש את הכאבים ומתעורר, רץ לאמבטיה ומקיא. הקיא צורב את גרוני, את מיתרי הקול והשקדים. אני מקווה שזהו, זה עבר ונגמר, חוזר לישון, נרדם לשעה ומתעורר שוב כשהבטן מנסה לסלק את כל מה שיש בה החוצה (ולא היה בה כלום). הרגלתי את עצמי להסתובב עם גיגית כביסה קטנה בהישג יד, זה יותר קל מלרוץ לכיור כל פעם. כל תנוחה כאבה לי, הכל הציק לבטן.

מה ששבר אותי הוא, שהרגשתי כמו איריס בתקופת הטיפולים הכימותרפיים, בתקופת ההדרדרות, כשהיא שכבה בבית, מחוברת לחמצן, חלשה מדי מכדי לאכול, חלשה מדי מכדי ללכת. האסוציאציות שלי להקאות מיד התחברו לאיריס, הסובלת בבית לאחר כל טיפול. זוכר את התרגולת הזו – מגיעים הביתה מבית החולים, עם בלוני החמצן, איריס עוברת בקושי לכסא הגלגלים, נשכבת מותשת על המיטה, לידה גיגית להקאות, והיא מנסה להעביר את היממה הקרובה עם כמה שפחות סבל.

ביום רביעי ענת באה והכינה לי מרק, ואני ניסיתי לשתות את מי המרק מבלי להקיא. חוץ ממרק התקיימתי על תה עם ג׳ינגר, לימון ודבש. הייתי חלש מחוסר במלחים ומההקאות בלילות ומחוסר השינה. ביום חמישי הצלחתי להגיע לרופא. רשם לי פראמין (עד כה ניסיתי לקחת פראמין שנשאר בבית מהתרופות של איריס והיה כבר פג תוקף ולא הועיל) והפניה לבית החולים במקרה הצורך. ״וירוס במעיים״, הוא פסק. ״זה אמור לעבור עוד כמה ימים, אם זה ימשך מעבר לזה, תפנה לבית החולים״.

דר לא היתה בבית השבוע. נסעה עם סבא וסבתא לכנס השנתי של לשכת עורכי הדין באילת. היא חייבת להתעדכן בחידושי הפסיקה ובמה יגידו על הרשעת אולמרט במשפט ״הולילנד״. היא נהנתה מאוד במלון באילת וביום חמישי הם חזרו. כשהיא שמעה שאני חולה וראתה איך אני צרוד וחלש, מתהלך בבית בקושי ומנסה לא להקיא, היא מאוד נלחצה. כבר הצלחתי לא להקיא יום שלם בזכות הפראמין, אבל לא אכלתי דבר מעבר לנוזלים וסבלתי מבחילות קשות. היא כל רגע ניגשה אלי ואמרה: ״אבא, אני אוהבת אותך״, ״אבא, אני דואגת לך מאוד״. הבנתי שזה מלחיץ אותה. מאז שאיריס נפטרה, היא מאוד נלחצת כשאני חולה. בשבילה, מחלה שלי שווה מחלה סופנית כמו של איריס. אני מנסה להסביר לה את ההבדל בין וירוס פשוט למחלת הסרטן, אבל היא עדיין נלחצת. סיפרתי פעם שלאחר שאיריס נפטרה, היא עשתה לי שיחה על הגיל שלי ומתי אני אמות. היא חישבה שאם איריס נפטרה בגיל 40 ואני הייתי אז בן 39 ויש לי עוד שנה לגיל 40, אז זה אומר שאני אמות תוך שנה. ״אבל אמא היתה חולה במחלת סרטן״, הסברתי לה. ״ואתה לא חולה לפעמים?״, היא שאלה. ״אני חולה לפעמים, כמו שאת חולה, בוירוסים בחורף, מחלה שנמשכת מספר ימים ואז חוזרים לגן או לעבודה, זה לא אותו דבר״. בכל מקרה אפשר להבין את הלחץ של דר מזה שאני חולה.

ביום שישי, כאמור, התחלתי לאכול באיטיות. בתחילה קצת לחמניה, אחר כך מרק עוף עם הירקות. הרגשתי כמו אחרי צום ארוך, כשהבטן מנסה להסתגל חזרה לעכל מזון. היו לי עוד בחילות אבל בלי הקאות. בצהרים אספתי את דר מהגן והיא נתנה לי לב שהכינה וקישטה שכתוב עליו ״החלמה מהירה״. ענת לקחה את דר ליום הולדת אחרי הצהרים ואני נחתי בבית.

בשבת המשכתי לנוח בבית, אבל כבר התחלתי לאכול רגיל. הפסקתי עם הפראמין ולא הקאתי. זהו. התגברתי על הוירוס. ״אני יודע שמאוד דאגת לי כשהייתי חולה ולא הרגשתי טוב״, אמרתי לדר. ״כן, אני אוהבת אותך ולא רוצה שתסבול״, היא ענתה, והוסיפה: ״אבל עכשיו אתה נראה יותר טוב וכבר לא צרוד ואני רואה שהחלמת״.

איזו חוויה. לא מאחל לשונאים שלי כזו חוויה. העיקר הבריאות.

חשבתי על תמונה של ניפוץ בקבוק, אבל לא רציתי להיות ונדליסט. לפחות ניקיתי את הכיור לפני כן

פרסומאי ישראל, אלה שבמהלך השנה מוכרים ללקוחות שלהם קריאייטיב מבריק כמו ״בפסח הזה הנחות ביד חזקה ובזרוע נטויה״, או ״66% אחוזי הנחה לרגל יום העצמאות״, כנראה הבינו שהפרסומות כבר לא עובדות. פחות אנשים צופים בזבל הטלויזיוני, יותר אנשים צורכים את הטלויזיה שלהם דרך האינטרנט והממירים המקליטים, מריצים את הפרסומות או פשוט מעבירים ערוץ.

מה נעשה? שאלו את עצמם הפרסומאים הדגולים של רחוב וולנברג, אלה שמדמיינים את עצמם יושבים במשרדים בשדרות מדיסון בניו יורק. ואז הגו תכנית – ״נייצר פרסומת שמטיפה לשנאת נשים, והיא תיצור כל כך באז ברשת, יכתבו עליה בבלוגים פמיניסטים כמו וואן דר גראף והבלוג של נגה כהן, יקימו קבוצות פייסבוק נגדה, יכתבו תלונות לנציב תלונות הציבור, ואנחנו נוכל לתת ללקוח דו״ח חודשי, שמראה שהמון אנשים נחשפו למוצר שלהם. ככה, בהפוך על הפוך, נשתמש בזעם הפמיניסטי כדי לקדם את המוצר שלנו. זה יהיה טוב״, הם חשבו, ״כל שורפות החזיות יכתבו נגדנו וכולם יכנסו ליוטיוב לראות את הפרסומת החדשה הנהדרת שלנו״.

אז הנה לכם, מקאן אריקסון מציגים – פרסומת לבירה (בטעם הדוחה לטעמי) ״גולדסטאר״, שבאה למחות על כך שבקרוב יאסר פרסום של מוצרי אלכוהול. הפרסומת מהווה לקט של פרסומות שהן חלק מקמפיין ארוך של שנאת נשים בשם המותג ״הגברי״:

לפי טמפו ומקאן אריקסון, נשים הן נודניקיות, בכייניות, שתפקידן בחיים הוא לקלקל כל סצינה ״גברית״. הן יזכירו לך ששכחת את יום הנישואין, הן יקלקלו משחק כדורגל, יחברו שירים רגשניים ומבאסים, ובכלליות, יתעקשו להכניס ״רגש״ לכל דבר, שרק יפריע לנו, הגברים, לצפות בכדורגל ולשתות בירה (דוחה, כבר אמרתי).

דוד פוגל, מבעלי משרד הפרסום ״פוגל-אוגילבי״, סיפק היום עוד הצצה לעולם המעוות שבו חיים מנהלי חברות הפרסום בישראל. בטור האישי שלו בגלובס, ״פיטרתי מעצבת – הבטיחה לנקום וטענה שנגעתי בה״, הוא מגולל את סיפורו האישי קורע הלב, על אותה מעצבת גרפית בעלת האישיות המעורערת שהתקבלה לעבודה במשרד הפרסום שלו, ולאחר שפוטרה, ״נחת״ במשרדו מכתב איום מ״ארגון נשים פמיניסטיות״. מילא הסיפור הזה, שכבר חוזר על עצמו ונמאס להעלות את הטיעונים נגדו, על האחת שתמיד יזכירו אותה שהעלילה על מישהו, לעומת האלף האחרות שדיברו אמת או חששו להתלונן, על העובדה שאף אחד לא שואל האם כל המתלוננים על גניבת רכב דוברים אמת, ורק בעבירות מין פתאום שואלים ״מה היא התעוררה עכשיו? בטח בדתה את הסיפור מליבה״. בסיום אותו טור אישי שוטח בפנינו פוגל את משנתו בדבר העולם שהשתנה:

״אני לוקח נשימה עמוקה ומבקש להאשים את ארגוני הנשים הפמיניסטיות המוציאות שם רע לפלירט המזדמן שיש בו לא אחת ריגוש ויופי פיוטי. יופי פיוטי זה מבט חם ואפילו לוהט, יופי פיוטי זה התחככות כאילו מקרית בין גבר לאישה, יופי פיוטי הוא גם שפה חמה עם קריצה ורמיזה. והיופי הזה, שהוא בעצם פלירט מזדמן, יכול להתקיים רק כאשר שניים משתפים פעולה ונהנים מהרגע הגנוב.
לפעמים זה רגע, ולפעמים זה רגעים רבים. ואת הרגעים היפים האלה, גוזלים לנו לא אחת ארגוני הנשים״.

כן, הכל היה טוב עד שהגיעו ארגוני הנשים וגזלו לנו את הרגעים היפים האלה, של בוס ש״מתחכך״ במזכירה שלו, שמגניב לה מדי פעם ״שפה חמה עם קריצה ורמיזה״. כן, מר פוגל, העולם היה טוב יותר לפני שנולדו אתרים כמו ״הכצעקתה״, שוברות שתיקה ו״אחת מתוך אחת״. בעולם שבו אתה חי חברות ביטוח עדיין מוכרות ביטוח מנהלים עם סעיף כיסוי לתביעות הטרדה מינית, עולם שבו אפשר להגיד לעובדת שלך שהמחשוף שלה מרגש אותך והשמלה שלה גורמת לך לא לשלוט ביצריך (ניסיתי להיות עדין כאן), עולם שבו אפשר לקיים יחסי מין עם עובדת תוך ניצול יחסי מרות, והיא יודעת שהיא לא תתלונן כי לא יאמינו לה, כי יפטרו אותה, כי יגידו שהיא רצתה את זה, שהיא מפרקת משפחות, שהיא זונה, שנהנתה ועכשיו פתאום היא מתעוררת אחרי שנים.

שתבינו, האולד-בויז קלאב שטיפחו להם הגברים נמצא במגננה, או בהתקפת נגד. הם חשים שהחקיקה החדשה והאוירה הציבורית חונקות אותם וגורמת למעשים שלהם להיות מוגדרים כפשעים ולמנוע מהם להתמנות למשרות ציבוריות בכירות. לפי פוגל, ״נשים יצאו מהארון״ כדי למנוע מ״אנשים טובים ומוכשרים לקחת חלק בחיים הציבוריים… שמא אחת הבנות היפות תיזכר פתאום שהאיש הטוב לא נענה לחיזוריה בימי האוניברסיטה העליזים״. טוב שב-2014 נזכרו לאשר תקנות למניעת הטרדה מינית במוסדות ההשכלה הגבוהה, אולי כדי להפסיק את האוירה ״העליזה״ באוניברסיטה.

הבנתם? Boys will be boys, והנשים אינן נשים, הן ״בנות יפות״, ולא היתה כאן כלל הטרדה אלא ״חיזורים בימי האוניברסיטה העליזים״. כן, פעם ראש לשכה יכול היה לצלם עובדת שלו מתחת לחצאית וזה היה בסדר (בעצם גם היום זה בסדר). פעם היה אפשר להעיר הערות, לנהל ״פלירט״ עם המזכירה, לדחוף לשון לפה של קצינה העובדת במשרד ראש הממשלה, למשש מישהי בתור לאוכל או לתקוף אותה מינית בשירותים וזה היה בסדר. היום, בגלל ארגוני הנשים, זה כבר לא בסדר, ואין אוירה נחמדה במשרדים. אז נעליב אותן, נציג אותן כרגשניות, כפתייניות, כדי שיזהרו בפעם הבאה שיחשבו להתלונן.

שלא תטעו, מועדון הגברים הזה מציג מצג שקרי, לפיו גברים חוששים היום לדבר עם נשים, וטרור פמיניסטי שולט בחברות ובארגונים. ההיפך הוא הנכון – נשים עדיין סובלות מהטרדות מיניות במקומות העבודה ובמרחב הציבורי, ועדיין רובן חוששות להתלונן וברור להן כי ישלמו מחיר חברתי וכלכלי כבד אם יחליטו להתלונן.

עצה לפוגל ולחבריו במועדון – אל תאנסו, אל תטרידו, אל תנהלו ״פלירטים״ במקום העבודה, אל תתיחסו אל נשים כאל חפץ שנועד לשעשע אתכם ו״לשטוף את העיניים במשהו יפה״. זה ימנע מכם מבוכות כמו שערוריות הטרדה מינית בדרך לנשיאות. סתם עצה.

ועצה לכן ולכם, הקוראות והקוראים, השתמשו בנשק החרם, הפסיקו לקנות מוצרים ממי שמפרסם כאלה פרסומות, ממי שמפרסם מאמרים כאלה שתורמים לשנאת נשים. בבחירה שלנו מה לקנות ועל מה לפסוח בסופר אנחנו יכולים לבטא את הכח שלנו. אנחנו בודקים לגבי כל מוצר כמה הוא עולה, מי מייצר אותו, מי מפרסם אותו ומי מרוויח ממנו. לא סתם שרני רהב ירד למחתרת בחודשים האחרונים. הדברים השתנו מאז 2011. אנחנו כבר לא קונים את השקרים שלהם.

ולסיום, מקאן אריקסון, תלמדו מחבריכם האמריקאים – ככה עושים את זה:

לפני מספר חודשים קיבלנו הודעה מאגף ההנצחה במשרד הביטחון, שבה נאמר לנו שאבי, עמינדב כהנוביץ׳, הוכר כחלל צה״ל.

הנה מספר דברים שכתבתי אחרי מותו:

אבא נפצע בסוף שירותו הצבאי בצנחנים, ב- 1963, לאחר צניחה לא מוצלחת ("נר"), שבר שלש חוליות בגבו והוכר כבעל כושר לקוי, אבל למרות זאת לא שוחרר מהצבא וסיים את שירותו הצבאי באופן מלא. במלחמת ששת הימים הוא לא גויס עקב מצבו הרפואי, אבל התנדב לשירות ונלחם בירושלים ואחר כך הועבר לחזית ברמת הגולן. אחרי מלחמת ששת הימים, כשאבא שלי חזר שלם מהמלחמה, החליטו אמא ואבא שלי להתחתן. החתונה נערכה באולמי 'תכלת' ברחוב שיינקין בתל אביב, שאחר כך הפכו להיות מקדונלד'ס וסופר פארם. בשנת 1970 נולדה אחותי, אפרת, וב-1973, חודשיים לפני מלחמת יום הכיפורים, אני נולדתי. אולי בזכותי אבא שלי ניצל במלחמה, כי שבועיים לפני המלחמה הוא היה אמור להיות מגויס לשירות מילואים במוצב המזח בתעלה, ובעקבות הולדתי, ביקש לשנות את מקום השירות והועבר ליחידה של חר"פ באילת, והיה חובש בתאג"ד שהוקם שם במלחמה. הם טיפלו שם בפצועים שהועברו מסיני. כל מי שהיה במוצב המזח ביום הכיפורים נהרג או נפל בשבי המצרים.

במילואים ב- 1976, בזחל"ם שעשה פטרולים בגבול ירדן, אבי סבל קשות מהשברים בגבו בגלל הקפיצות של הזחל"ם, אבל לא ביקש שחרור עקב מצבו, כי לדבריו "לא היו מספיק חובשים, ואם הייתי מבקש שחרור עקב פציעתי, החובשים המעטים לא היו יכולים לצאת לחופשות. לכן החלטתי להחזיק מעמד עוד שבועיים וחצי, עד סיום המילואים". ואז עלה הזחל"ם על המוקש. אבא שלי נפצע קשה והוטס לבית החולים "סורוקה" בבאר שבע. הרופאים בבית החולים נאלצו לקטוע רגל אחת מעל לברך. הרגל השניה גובסה בגבס גדול והרופאים הצליחו להציל אותה ולאחות את שברי העצמות. כל זה קרה כשהייתי בן שלוש. אני לא זוכר את אבא שלי הולך ללא פרוטזה, נולדתי לתוך הדבר הזה והנכות שלו היתה לי טבעית מאוד. אבא שלי לא נתן לנכות שלו לעצור את החיים, הוא חזר לעבודתו ב"תדיראן" והמשיך לנהל חיים נורמליים ככל האפשר. תמיד היה לו הומור ביחס לפציעה שלו, ביחס לנכות ולנכים, וכך הוא התמודד. לפעמים היה צורח מכאבים, אם זה כאבי פנטום או כאבים אחרים בעקבות הפציעה, אבל לא נשבר. בשבילי, אבא שלי, למרות שהיה נכה ולא יכול היה להצטרף איתי לטיולים, היה אבא כל יכול. למרות הפציעה הוא היה לוקח אותי כל חופש לטיול בארץ – בעכו, בחיפה, בירושלים, בצפת ועוד. ממנו למדתי את אהבת הארץ והטיולים, וממנו גם למדתי לצלם. היתה לו מצלמת ניקון ישנה וגדולה, והוא לימד אותי את רזי הצילום.

בינואר 2013, בגיל 67, אבא אושפז בבית החולים. הרופאים אבחנו מצב של קריסת מערכות – הריאות, הלב, הכליות, הכל קרס. הוא אושפז למשך שבועים במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים ״מאיר״, ולאחר מכן נפטר.

—-

לאחר פטירתו, הוכר אבא כחלל צה״ל, כמי שנפטר עקב פציעתו בשירות צבאי.

אבי סלד ממילים גבוהות, ריקות, על רעות והקרבה, שבאו מפי שרי ביטחון וראשי ממשלה ששים אלי קרב. בטקסי יום הזכרון בקרית שאול היה מגחך למשמע המילים הגבוהות. למרות זאת, אבי אהב את המדינה ותרם לה ללא כל ציניות או היסוס, והיה מוחה דמעה בסתר כששרו את השירים המרגשים, בעיקר את ״אחי הצעיר יהודה״ של אהוד מנור (בין השאר כי אחיו הצעיר של אבי נקרא יהודה, והוא נפטר ממפרצת בגיל 37). בכך הוא היווה לי מודל לחיקוי. גם לי, כיום, יש יחס דו-ערכי לטקסים האלה: מצד אחד גיחוך על המנהיגים והמילים הגבוהות, ומצד שני צער וכאב על האנשים שנפלו, השתתפות בצער המשפחות, ותקווה שלא יהיו יותר מלחמות.

יהי זכרו ברוך.

דף לזכרו של אבא באתר ״יזכור״

Where have all the flowers gone \ Joan Baez

Where have all the flowers gone?
Long time passing
Where have all the flowers gone?
Long time ago
Where have all the flowers gone?
Young girls picked them every one
When will they ever learn?
When will they ever learn?

Where have all the young girls gone?
Long time passing
Where have all the young girls gone?
Long time ago
Where have all the young girls gone?
Gone to young men every one
When will they ever learn?
When will they ever learn?

Where have all the young men gone?
Long time passing
Where have all the young men gone?
Long time ago
Where have all the young men gone?
Gone for soldiers everyone
When will they ever learn?
When will they ever learn?

Where have all the soldiers gone?
Long time passing
Where have all the soldiers gone?
Long time ago
Where have all the soldiers gone?
Gone to graveyards every one
When will they ever learn?
When will they ever learn?

Where have all the graveyards gone?
Long time passing
Where have all the graveyards gone?
Long time ago
Where have all the graveyards gone?
Gone to flowers every one
When will they ever learn?
When will they ever learn?

נוסעים לנמל התעופה. טיול נהדר ליום חופש

הילדים מטפסים על הקירות בבית? משגעים אתכם שהם רוצים לצאת לבלות ואין לכם כוח? הנה הצעת טיול קלה וזולה, שתעביר לכם ולילדים כמה שעות של כיף, הנאה וחוויות בלתי נשכחות, במחיר זול יחסית.

חול המועד פסח הגיע, עונת הפקקים והזבובים, הפארקים המפוצצים ואתרי הנופש ההומים מאדם. כל הסיבות בשבילי להישאר בבית. בכל מקרה, אי אפשר להישאר בבית לנצח, אז היום החלטנו לעשות טיול ברכבת לנמל התעופה בן גוריון. הרעיון שייך לאחותי, שכבר עשתה זאת עם הילדים. בעקרון – לוקחים רכבת לנמל התעופה, יורדים ברכבת שם, מבלים שעה – שעה וחצי בנמל, בבית הנתיבות, בקניון שחקים, מסתכלים על מטוסים ממריאים, אוכלים משהו, קונים משהו וחוזרים ברכבת הביתה. יש משהו מנצח בשילוב של רכבת-מטוסים-אוכל-קניית מזכרות, שהופך את היום הזה ליום בלתי נשכח, והכל במחיר סביר יחסית.

יצאנו בבוקר לתחנת בית יהושע הסמוכה לביתנו, רכשנו כרטיסים לנמל התעופה בן גוריון ועלינו על הרכבת לתל אביב. בדרך שיחקנו בדמקה (היא ניצחה אותי) ודר מילאה דפים בחוברת העבודה שלה:

דר מנצחת אותי בדמקה

הגענו לתחנת תל אביב מרכז, ושם החלפנו רכבת למודיעין, שעוברת דרך נמל התעופה. עלינו לרכבת, שהיתה בתחילה די עמוסה עד שהתרוקנה בתחנת ההגנה בתל אביב.

סלפי בתחנת תל אביב מרכז

מתל אביב המשכנו לנמל התעופה. הדרך עוברת בין הנתיבים של כביש מספר 1, ואז מגיעים לשוס הגדול – הרכבת יורדת למנהרה מתחת לכביש מספר 1, והרכבת שבה ועולה אל פני השטח סמוך לנמל התעופה.

נכנסים למנהרה. נרשמה התרגשות

כשהרכבת עולה, מתחילים לראות מסלולי נחיתה ומטוסים, מה שתורם להתרגשות. הגענו לתחנת הרכבת בטרמינל 3, עלינו במדרגות הנעות למעלה והרגשנו קצת כמו תיירים. יש ניחוח נהדר של חו״ל ברגע שנכנסים לבית הנתיבות. חו״ל ב-28 ש״ח של כרטיס.

טרמינל 3. כמעט כמו לטוס לחו״ל

נכנסנו לקניון שחקים. אותו קניון כושל שהיה אמור, לפי המתכננים של טרמינל 3, להיות מוקד משיכה לאנשים שלא טסים לחו״ל ויבואו לבקר בנתב״ג. נשארו שם כמה חנויות של הזכיינים של הדיוטי פרי, שמחויבים, ככל הנראה, להחזיק שם חנויות גם במחיר הפסד. נכנסנו לחנות סטימצקי וקנינו מזכרות של ישראל, כאילו שהיינו תיירים שעומדים לשוב לארץ מולדתם. דר בחרה כדור זכוכית של ירושלים עם שלג. המחירים – מחירים של שדה תעופה, אבל מה יש לעשות. אפשר לשבת בפיצה האט, אבל לא עשינו זאת בגלל שהפיצות הכשרות לפסח לא נראו אטרקטיביות.

קונית מזכרות מישראל בסטימצקי. כמו תיירים, גם המחירים

לאחר מכן ישבנו על המרפסת של ״שחקים״ וצפינו במטוסים הממריאים והנוחתים. כמאמר המשורר ״זה עושה לי טוב לראות מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה״. דר, מאז שהיתה קטנה, אוהבת להסתכל על מטוסים ולנסות להבחין בין הסוגים והגדלים השונים. צפינו במטוסים השונים, בקרוניות הנושאות מזוודות ומטען, באוטובוסים שמסיעים נוסעים. היה מעניין מאוד.

מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה

אחרי שממצים את הביקור בנמל התעופה אפשר להתחיל לחזור בחזרה ברכבת. אנחנו בחרנו להתקשר לסבתא ולאכול אצלה את ארוחת הצהרים. בכל מקרה, היה יום מלא חוויות נהדרות, גם לי וגם לדר. בילוי של חופש במחיר סביר ובלי בלגן, פקקים ודחיפות.

ביום שישי בלילה הגעתי עם ענת לבית החולים ״איכילוב״ לבקר חברה שאושפזה במיון בגלל בעיה רפואית. לפני שהגעתי לבית החולים התלבטתי איך אני אגיב כשאכנס בשעריו של בית החולים, וזאת לראשונה מאז יולי 2012. הפעם האחרונה שראיתי את בית החולים מבפנים היה ביום ההולדת שלי ב-2012, יום לפני שאיריס נפטרה.

זה לא שנמנעתי מלהכנס לאיכילוב, פשוט לא היתה לי סיבה להגיע לשם מאז. זה לא שלא ביקרתי בבתי חולים מאז, כשאבא שלי היה מאושפז בימיו האחרונים ב״מאיר״ הגעתי לבקר אותו, לאחר הרבה היסוסים. היו כמה פעמים שעברתי ברחוב וייצמן בתל אביב, אפילו עם דר, הסתכלתי על בית החולים מבחוץ, הראיתי לדר את בית החולים והזכרתי לה שנסענו ביחד לבית החולים לבקר את איריס, שהיתה מאושפזת במחלקה האונקולוגית, בקומה התשיעית.

אז הגעתי. חניתי בוויצמן, מול השער של בית החולים. יצאנו מהאוטו והתקדמתי אל השער. להפתעתי לא הרגשתי רתיעה או משהו כזה. הרגשתי כאילו אני מכיר את המקום כאת כף ידי, נכנסתי עם ענת דרך השער ופניתי ימינה בירידה אל כניסת האמבולנסים של המיון. נכנסתי למקום כאילו שאני נכנס לבית שגרתי בו בעבר, באופן די מוזר. חלפנו על פני דלפק הקבלה והגענו לכניסה למיון. השומר בכניסה עצר אותנו ושאל אם באנו לבקר מישהו. בתחילה אמר שאפשר להכניס רק מלווה אחד, אבל לאחר מכן התיר לנו לעמוד ברחבת הכניסה לחדרי המיון.

הרגשתי פתאום שאני זוכר כל אשפוז של איריס שם, כל נסיעה מהירה למיון עם בלוני החמצן, את היאוש, את חוסר האונים, את התחושה שאין טעם לחיים, את הסבל של איריס, מחוברת לחמצן ונאבקת לנשום. הייתי מכניס אותה פנימה במהירות, על כסא הגלגלים עם בלון החמצן ומיד מחפש את חיבור החמצן הקרוב ביותר. יש משהו בכיסא גלגלים וחמצן שמיד פותח דלתות במיון. האחיות היו שולחות אותי לדלפק הקבלה, לעשות ״צ׳ק אין״, שם הייתי מסביר ״חולה אונקולוגית״ ומקבל מדבקות.

עמדנו שם, ברחבת הכניסה לחדרי המיון, החלפנו בדיחות שחורות על בחירת שיש למצבות ועל בלוני חמצן, על סרטן, הלוויות וטקסי אזכרה. זה עשה לי טוב. הומור שחור תמיד עוזר לי להתמודד עם החרדה. אחרי שעה וחצי בערך יצאנו משם, בשעה 0:30 בלילה. נזכרתי ביציאה מבית החולים, ההרגשה הזו שפתאום אפשר לנשום אויר, שהמועקה קצת משתחררת, עם האויר הקריר של הלילה בחוץ.

אז נכנסתי לאכילוב ויצאתי ושרדתי לספר. כנראה שהמקום הזה לא מפחיד אותי יותר.

בעניין ״התכנית האומנותית״. מתוך ההודעות של הגן

(פוסט בעקבות הטורים הנהדרים של מיקה אלמוג בהארץ – משנכנס אדר מרבין בווטסאפ ועבדים היינו לווטסאפ בגן פשוש)

הטכנולוגיה הגיעה למערכת החינוך. ברגע שמילאתם את פרטי הילד וההורים בטופס הקבלה לגן, הוכנסתם בכח לעולם חדש – עולם הווטאסאפ והמיילים של הגן ובית הספר. זה יקום מקביל, שמי שאין לו ילדים בגיל המתאים לא מכיר – ההודעות והמיילים שמטרטרים את השכל כל היום, עם הצעות לשיפור, התנגחויות מנומסות וויכוחים אינסופיים על הכיבוד במסיבת יום ההולדת. לא ניתן להימלט, לא ניתן למחוק ולא ניתן להשתיק את ההודעות. כולם רוצים להעיר, לתת ״הצעה לשיפור״, להראות לכולם שהם מעורבים, ואתם תקועים עם סמרטפון מטרטר עם עשרות הודעות בשעה וויכוחים אין סופיים על מצרכים למרק עוף עם קניידלך בפסח או מרכיבי משלוח המנות בפורים.

כדי לשלוט במדיה הזו, עליכם להכיר את הנפשות הפועלות. הן נראות קריקטורות, אבל אם תחשבו על זה, הן קיימות בכל גן, תאמינו לי:

1. שמרית אמא של יהלי – שמרית לא עובדת, יש לה שלושה ילדים – יהלי, אלין ונהוראי. יהלי הוא הקטן ביותר ונכנס השנה לגן החובה. שמרית רצתה שיהלי ימשיך במסגרת האנתרופוסופית שהיה בה עד השנה, אבל המסגרת נסגרה בעקבות מריבות של ההורים שם, אז היא נאלצה להכניס אותו למסגרת גן חובה. שמרית עסוקה בעיקר בקיטורים על ההזנה בגן, על העובדה שאין מספיק סיבים תזונתיים בלחמניות, ועל הממתקים בימי ההולדת. בכל פעם היא מציעה לקנות קניה מרוכזת של סיבים תזונתיים בחנות הטבע הקרובה לביתה. עדיף לא להזכיר את המילים ״קמח לבן״ לידה.

2. נופית אמא של אופל – נופית היא סוקר-מום ידועה בישוב. מתניידת בג׳יפ לקסוס היבדרידי, כי היא בעד איכות הסביבה. בכל תכתובת שקשורה למסיבה בגן היא דורשת שהאירוע יהיה ״בר קיימא״ בדגש על קיימות וסביבתיות. בל״ג בעומר היא הציעה להקרין תמונה של מדורה על מסך כדי לא לזהם, ובמקום תפוחי אדמה במדורה היא הציעה קציצות קינואה, כי ״הילדים במילא לא ירגישו בהבדל וחוץ מזה הילדים שלי טורפים קציצות קינואה כל יום״.

3. פזית אמא של אגם – פזית היא יועצת חינוכית בבית הספר האזורי, וכמי שבאה מתחום החינוך, היא דורשת להכניס תכנים חינוכיים לכל מפגש בגן ויש לה ״הצעות לשיפור״ לגבי חגיגות החגים בגן. למפגש הגיבוש החברתי בגינה הציבורית היא הכינה תכנית אומנותית-חינוכית מושקעת, אך לאכזבתה הילדים התמקדו בעיקר במגלשות ובנדנדות. אחר כך היא חפרה לכולם על כך ״שאין מספיק לקח חינוכי והשגת מטרות לימודיות במפגשים אחרי הצהרים״ והציעה לצייד כל ילד ב״ערכה חינוכית״ ש״תהפוך מפגשים כאלה בעתיד למפגשי למידה משמעותית״. עדיף לא להגיב על הודעות שלה.

4. שרון אמא של רגיש – רגיש עבר לישוב רק לאחרונה, אבל כשמו כן הוא, רגיש הוא ואלרגי כמעט לכל דבר. לפני כל מפגש היא מזכירה לכולם לא להכניס אוכל שמכיל גלוטן, חלב פרה, בוטנים, אגוזים או סתם אבק, כי רגיש עלול להגיע לחדר מיון, והוא גם רגיש לזריקות של האנטי-היסטמינים, ובאביב בפרט, אז בכלל רצוי שאף אחד לא יבוא לגן כי רגיש רגיש, ככה הוא.

5. דנה אמא של אמיץ – אמיץ הוא ספורטאי מצטיין, נמצא בחוגי ג׳ודו, כדורגל וריצה, אלוף אסיה בריצה לאחור לילדים עד 16 ק״ג. דנה מבקשת שבכל מפגש של הגן יהיה דגש ספורטיבי, רצוי תחרותי. בתחרות משיכת החבל האחרונה היא התלוננה שלא חילקו מדליות וגביעים לקבוצה המנצחת כי לדעתה ״אין בשביל מה לקום בבוקר, ובכלל המשיכה הזו לא התאימה לתכנית האימונים של אמיץ באותו שבוע״. היא תמיד תצרף קישורים לכל מיני מאמרים מאתרי ריצה ותנסה לארגן קבוצת ריצה לאמהות, מה שיוביל לשורת תירוצים (תמיד במייל עם ״השב לכולם״) על כך שכולן השבוע עסוקות בהכנת משלוחי מנות או משהו כזה.

6. קרן אמא של חופש – קרן פעילה מאוד בארגונים חברתיים – סיוע לפליטים, לנוער בסיכון, לנוער משולב, לנוער שוחר ספריות, ותמיד מתלוננת על כך שאחרי המפגשים של הגן נזרק אוכל רב שיכול להגיע ״במאמץ קטן ואם קצת נקדיש לענין מחשבה״ לסיוע לפליטים, לנוער בסיכון ולספריות. בכל חג היא מארגת התרמה – בגדים לפליטים, תחפושות לנזקקים, קמחא דפסחא לעצלנים, צעצועים לעניים וספרים לספריות. היא נוהגת בטנדר חבוט, כשמאחור יש תמיד כמה ארגזי קרטון ריקים. היא תמיד מנסה לבדוק אם יש מישהו שמוכן להעביר ארגז או שניים לבית הנוער או לגינת לוינסקי.

7. ערבה אמא של איתיאל – ערבה ומרדכי נמצאים בתהליכי התחזקות וחזרה בתשובה. איתיאל הוא בנם החמישי, והם מתעקשים לשלוח אותו לגן עיריה ולא לגן חב״ד, כדי לתרום ״לקירוב לבבות״ וכדי להראות לכולם ש״הדתיים האלה אין להם קרניים״. בפורים האחרון ערבה התלוננה על כך שהוגש אוכל בתענית אסתר, והיא בכלל מתלוננת שאין לה ווטסאפ בסלולרי הכשר שלה. היא שולחת לאמהות בגן הזמנות לערבי התחזקות עם הרבנית קוק. בפסח ערבה ארגנה את מכירת החמץ של הגן לג׳ורג, מבקש המקלט האריתראי שמנקה את הגן. הבעיה היא שג׳ורג׳ נמלט עם חבילות הלחמניות והפיתות ולא חזר אחרי פסח. לאחרונה הוא נראה מסתובב בגינת לוינסקי.

8. שרון אמא של אמבר וג׳סיקה – שרון ודני חזרו מרילוקיישין (״רילו״) בעמק הסיליקון לפני שנה. יש להם תאומות בשם אמבר וג׳סיקה, שהם מקפידים לדבר איתן רק אנגלית (״שישמרו על השפה״). שרון מתלוננת על כך שהילדות נאלצות ללמוד בעברית בגן, (״מה קרה? הגננת יכולה לדבר בשתי שפות״). שרון גם דרשה להציב עץ חג מולד בחנוכה בגן ״כי ככה הילדות רגילות״ והיא דורשת מהגננת להוציא את ההודעות במייל בשתי שפות כי אחרי כל כך הרבה שנים (שלוש) כבר היא שוכחת את העברית.

9. מירי אמא של חושן – מירי היא אשת קבע, אלוף משנה בקריה. רק לאחרונה קיבלה סמארטפון מצה״ל והתחברה לווטסאפ, ומדי פעם גוערת באמהות על כך שהן מדברות על חגיגות עתידיות בגן (״האויב מאזין״). מירי התנדבה לערוך את שבוע ההכנה לצה״ל בגן, במסגרתו הילדים עברו טירונות מזורזת 02 ולמדו כיצד להכניע את האויב באמצעות רובה גומיות. במדורת ל״ג בעומר היא התעקשה להציב עמדות שמירה מסביב למתחם, וערכה לאבות תרגיל אבטחת מחנה עם ירי כדורים חיים.

10. סתיו אמא של אב – סתיו עברה לישוב לאחר שחיה מספר שנים בקומונת הורים בפרדס חנה. היא טבעונית, עוסקת בהילינג ובסוד השמות, ושולחת כל הזמן הצעות לאמהות להשתתף בפסטיבלי טבע כמו ״אמא אדמה״, ״אמא אינדיאנית״, ״אמא מרוקאית״ ו״אמא יש רק אחת״. בראש השנה היא דרשה מההורים להשתתף בטקס ניקוי הקארמה בגן, במסגרתו היא הבעירה ענפי רוזמרין בפינות החדר וגרמה לגלאי העשן לצפצף ולספרינקלרים להתיז. עד היום מנסים להוריד את כתמי הרטיבות מהקירות.

עם בלאגן כזה, פלא שגם היטלר מתעצבן?