מישהו פחדן, שמסתתר תחת הכינוי ״בכיר בממשלה״ (מי אמר שר האוצר?), כינה את נגידת בנק ישראל, ד״ר קרנית פלוג, ״היסטרית״, והתייחס להחלטה שלה להוריד את הריבית: ״באמירה אחת, מלווה בסדרת צילומים פוטוגניים, פלוג הכניסה פחד וסחרור למערכת״. אני לא נכנס כאן לשאלה האם היה נכון או לא נכון להוריד את הריבית בעת הזאת, והאם זה מסייע לכלכלה או מסייע לחיזוק בועת הנדל״ן. בכוונתי להתייחס לאופן שבו מבקרים בממשלה את הצעד של פלוג. שימו לב למאמר הזה, בו נמתחת ביקורת על מדיניותו של הנגיד הקודם, סטנלי פישר. לא מצאתי שם התייחסות להיסטריה שלו או לפוטוגניות שלו. תיקון: נמצאה כתבה מ-2011 בה כונה פישר ״היסטרי״ על ידי גורם בנקאי.
אז מה חדש תחת השמש?
״היסטריה נשית״ (מתוך הויקיפדיה): היסטריה נשית היא אבחנה רפואית שהייתה נהוגה ברפואה בעולם המערבי ואיננה מוכרת עוד בעולם הרפואה. היסטריה נשית הייתה אבחנה נפוצה בתקופה הוויקטוריאנית לקשת רחבה של תסמינים כולל עילפון, עצבנות, חוסר שינה, אגירת נוזלים, תחושת כבדות בבטן, התכווצויות שרירים, קוצר נשימה, חוסר תיאבון או אובדן ליבידו, ונטייה "לגרום לצרות".
היוונים האמינו ש״היסטריה״ היא מצב רפואי נשי, שנגרם עקב הפרעה של זרימת הדם בין הרחם (״Hyster״ ביוונית) לבין המוח. עד היום אנו משתמשים במונח הזה, היסטריה, שוביניסטי ככל שיהיה, לתאר מצב של חוסר שליטה, אמוק או פאניקה.
זה כבר הפך לקלישאה, אבל צריך לחזור ולהגיד את זה – נשים, שהגיעו לתפקידי ניהול, מאיימות על המועדון הגברי, ה״אולד בויז קלאב״, ולכן החלטות שלהן תמיד יתוארו כהיסטריות, אימפולסיביות, רגשיות, לעומת הגברים, שהחלטות דומות שלהם יתוארו כאמיצות, מפגינות מנהיגות, אסרטיביות וגבורה. כמעט תמיד הביקורת הגברית כלפי הבכירה הנשית תתייחס גם למראה החיצוני שלה, לגיל שלה, לעובדה שהתחתנה או לא התחתנה ושילדה או לא ילדה ילדים. נשים אסרטיביות יתוארו כ״ביצ׳יות״, בעוד שגברים אסרטיביים יתוארו כ״מגלים מנהיגות״.
הנה כמה דוגמאות מהזמן האחרון:
יוסי ורטר, הפרשן הפוליטי של עיתון ״הארץ״, התייחס לרשימת העבודה לבחירות 2013, וסיים במילים:
״מרב מיכאלי וסתיו שפיר הן הילדות השובבות של הרשימה. שפיר היא ג'ינג'ית וזה אומר הכול. למיכאלי יש ברקורד אפיזודות מביכות ביותר: אכילה בידיים, ישיבה על שולחנו של ראש ממשלה, וחשיפת חזייה בטלוויזיה. מדבר אחד היא בטוח תצטרך להיגמל במהרה: מהנוהג המטופש והילדותי, לדבר בשפת נקבה. אם היא תבחר לנאום כך במליאה ובוועדותיה, היא תהפוך מהר מאוד לבדיחה של הכנסת ה-19״.
אז מועמדות לכנסת הן ״ילדות שובבות״? סתיו שפיר היא סתם ״ג׳ינג׳ית״ וזה אומר הכל״. מהרקורד הקצר של שפיר בכנסת הנוכחית אפשר להגיד שהיא מתגלה כפרלמנטרית לוחמנית בועדת הכספים ומצדיקה בהחלט את האמון שנתן בה הציבור, כשהיא נלחמת לחשוף את העברות הכספים החשאיות בין הממשלה למתנחלים, את הדילים הסודיים שנרקמים בין הקואליציה לקבוצות לחץ בחסות יו״ר הועדה, ח״כ ניסן סלומיאנסקי. אני שמח שורטר התבדה – שימו לב לכתבת השער של מוסף הארץ על סתיו שפיר, שנה וחצי לאחר הדברים שכתב ורטר:
״שלוש שנים אחרי הקיץ ההוא, כך מנהלת סתיו שפיר את הקרבות שלה: בחדרי ישיבות, מול קובצי אקסל, בריבים יומיומיים עם סלומינסקי ובתפעול מיומן של תקשורת ההמונים ושל עמוד פייסבוק עם יותר מ-40 אלף עוקבים.
עד לפני כשנה נודעה שפיר (29) בעיקר בזכות אותו קיץ ברוטשילד, ובשל החלטתה השנויה במחלוקת להיכנס לפוליטיקה וארומת הזלזול שהתלוותה למירוץ הפריימריז שלה (בין היתר, יוסי ורטר אמר עליה שהיא "ג'ינג'ית, וזה אומר הכל"). שפיר הגיעה לכנסת בינואר 2012, נישאת על כנפי המחאה ומחויבת לייצג את דורה חסר הדירה והאופק הכלכלי. מאז ספטמבר 2013 היא מצליחה לעלות לכותרות באופן עקבי בזכות המאבק שלה לשנות מהיסוד את דרך הפעולה של ועדת הכספים, שלטענתה לוקה בחוסר שקיפות, שמטרתה לאפשר למיליארדי שקלים לעבור לכולנו מתחת לרדאר. בצעד יוצא דופן עבור חברת כנסת, היא אף עתרה לבג"ץ נגד השימוש המוגזם של האוצר בהעברות תקציביות, שהן דרכו של האוצר להזרים כספים לגופים, פרויקטים או משרדי ממשלה, לפעמים בין משרדים או בין פרויקטים שונים, גם לאחר שהתקציב אושר (ראו למטה). בדרך היא מצליחה להעלות לדיון ציבורי גם נושאים כלכליים מסובכים שזכו עד לא מזמן להתעלמות תקשורתית, יוצרת קואליציות מוזרות וגם רוכשת אויבים״.
עדיין, הארץ נופל בהתייחסות לשפיר כאל ילדה במילים ״בריבים יומיומיים עם סלומינסקי״. אשה מנהלת ריבים. גברים מנהלים מאבקים אמיצים.
מרב מיכאלי עושה רבות לקידום מעמד הנשים בעבודתה בכנסת, היא לא ״אוכלת בידיים״ או ״יושבת על שולחן ראש ממשלה״. ההתייחסות של ורטר אל מיכאלי כאל ילדה סוררת, שצריכה חינוך (גברי כמובן), משפילה ומעליבה.
גם נשים חוטאות בזה, כשהן מבקרות נשים אחרות בהתייחסות לגילן, למראה החיצוני שלהן או למצב המשפחתי שלהן: לאחרונה התייחסה העיתונאית ליהיא לפיד, שהיא גם במקרה גם אשתו של שר האוצר לביקורת שהשמיעה אורלי ויינרמן על המלחמה בעזה: ״"לנסות לחשוב בת כמה אורלי ויינרמן צריכה להיות. ואיך זה שאף אחד לא התחתן איתה״, התבטאות שקיבלה ביקורות רבות.
דבורית שרגל כתבה על ההתבטאות של לפיד בבלוג ״ולווט אנדרגראונד״:
״השמרנות, הסגידה לנישואים, לערכי המשפחה עלק היא מתועבת, היא רעה חולה, משוללת כל ערך הומאני. מדהים בכל פעם מחדש לראות נשים שמישהו עשה להן טובה והסכים לגאול אותן מרווקותן הממארת, כך לגרסתן המפגרת, מנפנפות בהבל הזה כדי לקנטר נשים אחרות שהיו קצת יותר חכמות מהן בבחירות שלהן. בהחלט עצוב שאלו הנשים בעלות המדורים הפופולריים בתקשורת. לא הייתה אף עורכת בסביבה שתנער לה את הגולגולת״.
בתי המשפט, כמייצגים של הדעה הרווחת, חוטאים בהתייחסות משפילה כזו לנשים. הנה דוגמה מתוך פסק הדין המשלים שניתן נגד רומן זדורוב בבית המשפט המחוזי בנצרת, לאחר שבית המשפט העליון החזיר את התיק לשמיעת עדויותיהם של שני מומחים פורנזיים, בינהם עדותה של ד״ר מאיה פורמן-רזניק, שכתבה חוות דעת לגבי סימני הדקירה שנמצאו על צווארה של תאיר ראדה. בית המשפט המחוזי התייחס לחוות דעתה של ד״ר פורמן-רזניק, שהוגשה מטעם ההגנה, לעומת חוות הדעת של ד״ר זייצב, שהעיד מטעם התביעה. שימו לב כיצד בית המשפט מקטין ומבטל את נסיונה של ד״ר פורמן-רזניק (שבשעת כתיבת הכרעת הדין השופטים לא יודעים שהיא גברה על ד״ר זייצב למכרז לתפקיד בכיר במכון לרפואה משפטית, מינוי שכיום הפרקליטות מנסה לטרפד):
״אם כן בפנינו חוות דעת דר׳ זייצב, הרופא אשר ביצע את הנתיחה בגופת המנוחה – רופא משפטי, אשר נכון למועד חוות דעתו, שימש כרופא משפטי מקצועי, המבצע נתיחות כחלק שגרתי במהלך עבודתו. לעומת דר׳ פורמן – רופאה משפטית צעירה אשר למעשה, מעולם לא ביצעה לבדה הליך נתיחה כרופאה מומחית, ואשר חוות דעתה נערכה לאור ממצאים צילומים שבתיק״.
(תפ״ח 502-07 מדינת ישראל נ׳ זדורוב, סעיף 16 להכרעת הדין – להכרעת הדין המלאה)
מבינים? ד״ר פורמן היא ״רופאה צעירה״, טוב שלא כתבו ״׳קלת דעת״, ״היסטרית״, ״נוטה לרגשנות״. מול ד״ר זייצב, הגבר, המומחה השקול, מגיעה ״רופאה צעירה״ שלא מבינה דבר. מעניין איך היא גברה עליו במכרז לתפקיד?
אז מה יהיה איתנו? עד מתי נשפוט נשים בתפקידים בכירים בסטנדרט אחר? עד מתי נתייחס למראה החיצוני שלהן, למצב המשפחתי, לגיל, למצב המחזור החודשי שלהן ואל הרגשנות שלהן כאל פקטורים שלפיהם נמדדות החלטות? עד מתי נשמע במסדרונות המשרדים על ההיא שלא ילדה ילדים אז היא התקדמה להיות בוס ביצ׳ית, וההיא שהתקדמה דרך המיטה לתפקיד הבכיר, ולהיא שצריך להזהר ממנה היום כי היא במחזור או סתם היסטרית?
אסיים בנימה קומית, כי רק ג׳ון סטיוארט יודע להראות לנו כמה מגוחכת ההתייחסות לנשים פוליטיקאיות – הוא מסכם את זה במשפט אחד: In politics, it's OK to be pussy, as long as you've got a dick.
אב במשרה מלאה 