צו 8 בעורף

 

הכותב בצעירותו בשירות הצבאי. לפני מליון שנה

הכותב בצעירותו בשירות הצבאי. לפני מליון שנה

 

אני מודה שהתחושה הזו חדשה לי. אני רגיל להיות מגויס בצו 8, לעלות על מדים ולהתייצב, ולא להיות בעורף. אני לא יודע מה קשה יותר, להיות שם או להשאר כאן מאחור, ניזון משמועות בווטאספ ובפייסבוק על התקלויות והרוגים.

ב-2002 קיבלתי פעם ראשונה צו 8. זה היה במבצע ״חומת מגן״, אחרי הפיגוע במלון פארק בערב ליל הסדר. זה היה חודש מטורף – בתחילת החודש טסתי עם התלמידים לפולין, חזרתי ואחרי יומיים טסתי לטיול באיטליה, בפירנצה ורומא, חזרתי בערב ליל הסדר לישראל, ואחרי שלושה ימים גוייסתי לטיול בג׳נין.

עד אז היו המילואים סוג של משחק. מגיעים לגזרה לשלושה שבועות, תופסים קו או גזרה בשטחים ומעבירים את הזמן עד לסיום המילואים. פעם זה היה ביו״ש, פעם בגבול ירדן, כל פעם משהו אחר. ב-2002 התגייסתי למלחמה, וגדוד השריון בו שירתתי השתתף בלחימה בג׳נין.

עכשיו אני מבין מה עבר על ההורים והמשפחה בזמן שאני הייתי שם. אני זוכר שהפלאפון היה סגור רוב הזמן כדי לחסוך בסוללה. בערב, כשהיתה הפוגה קלה, הייתי מדליק אותו, מתקשר להורים, מוסר בקצרה שהכל בסדר ומכבה. עכשיו אלה החברות והאמהות מהגן שנשארו בבית לבד, כשהגברים גויסו בצו 8 לעזה, חרדות לגורל יקיריהן.

ב-2002 גוייסתי בצו 8, שהגיע כרגיל, בלילה. נשארתי עוד בישוב לחלק צווים לאנשים, שרובם היו המומים. תפסתי טרמפ עם חייל מילואים שנסע מאבן יהודה לבסיס שלי והגעתי בשעת לילה לבסיס. הגענו, הסתכלו עלינו, שאלו: ״מה באתם כל כך מהר? טוב, תמצאו משהו לישון עליו עד הבוקר״. גם אז לא היה אוכל לחיילי המילואים. התירוץ היה שזה פסח ואין מספיק מנות קרב כשרות לפסח. רק כשאיימנו לפרוץ את מחסן הלחם הנעול במטבח, הביאו לנו כמה משאיות עם אוכל. את רוב האוכל השגנו מקרית מלאכי הסמוכה ומביקורים של בנות זוג שהגיעו לבסיס ההתארגנות והביאו, רחמנא ליצלן, גם חמץ לאכול. עכשיו אני שומע את הדיווחים על חיילי המילואים שמתלוננים על האוכל, ונזכר בתקופה ההיא. לאחר שבועיים של לחימה, התחילו להגיע אלינו החבילות והתפוצצנו מאוכל. כמויות העוגות שנחתו עלינו גרמו לנו לחשוש שנמות מסוכר וכולסטרול, לא מהלחימה.

הסרט הזה שהתחיל בפולין, נמשך בפיאצות ברומא ובפירנצה, הסתיים בנגמ״ש עמוס לעייפה שעשה את דרכו כחלק משיירה ארוכה לכיבוש העיר ג׳נין. אני עמדתי בצריחון הפיקוד של הנגמ״ש, מנסה לכוון את הנהג בחשכה, שומר על מדף המגן שלי סגור מחשש לירי. הנגמ״ש היה מכוסה כולו בשקי חול שנקשרו אליו, מחשש לטילי נ״ט של הפלסטינים. ״נגמ״חול״, כינינו אותו, על שם שקי החול שכיסו אותו מכל עבר. היה נראה כאילו הלילה הארוך הזה לא עומד להסתיים. בסופו של דבר הגענו לג׳נין ותפסנו עמדות הצופות אל העיר. קולות ירי נשמעו מכל עבר, חלקם קרובים, חלק רחוקים ועמומים, קולות של מסוקי קרב, של טנקים נוסעים ויורים לכל עבר, ושמונה חיילים דחוסים בנגמ״ש אחד, כל אחד מתפלל שיחזור בשלום מהטיול הזה, כל אחד נזרק אל הנגמ״ש ממקום אחר באזרחות. היו איתי שני חיילים דתיים, אחד מבית אל ואחד מגוש עציון, היו כמה תל אביבים, אחד מבאר שבע, אחד קיבוצניק ואני מאבן יהודה. נשמע כמו התחלה של בדיחה. אפילו היתה לנו חלוקה של חמץ בצד ימין ומצות בצד שמאל בנגמ״ש. היינו דוגמה ומופת לדו קיום בין מגזרים בחברה הישראלית.

לאחר כשבועיים, כשהאינטנסיביות של הקרבות ירדה קצת, קיבלתי חופשה קצרה של 24 שעות, לפני יום השואה. הגעתי לפגוש את התלמידים בבית הספר, שאותם ליוויתי והדרכתי בפולין, שהנחו את טקס יום השואה. הרי זה היה ״החג שלנו״, אלה שחזרנו מהמסע. הגעתי והם הסתכלו עלי כאילו ראו רוח רפאים, לא האמינו שמישהו חזר מג׳נין. למחרת חזרתי לצבא, ואז החלו שמועות על חיילים הרוגים, מסוק של הרמטכ״ל שהתרסק ועוד שמועות שרצו. גם אז היום הזה הסתיים ב-13 חיילים הרוגים. כל היום חיפשו אותי בטלפונים ונאלצתי להשבע לאנשים שאני בריא ושלם.

בקיץ 2006, בזמן מלחמת לבנון השניה, הייתי בחופשה בלימודי המשפטים. חברים רבים כבר גויסו בצו 8 ועלו להלחם בלבנון ואני חששתי מכל טלפון שהגיע. לאחר כשבועיים של לחימה התקשרה אלי קצינת הקישור. ״מגייסים אתכם״, היא אמרה. ״ללבנון?״ שאלתי בקול רועד. ״לא״, היא ענתה, ״מגייסים אתכם לגזרת קלקיליה להחליף גדוד תותחנים שעלה ללבנון״. איזו הקלה. למחרת התייצבתי בבסיס האימונים, התחיילתי, קיבלתי נשק ואז אמרו לי שהמילואים שלי יתחילו בעוד שבוע בקלקיליה. למרבה המזל, המלחמה הסתיימה ושוחררתי אחרי כמה ימים.

ב-2011, לאחר שאיריס חלתה, הייתי בראיון עם מפקד הגדוד, הצגתי בפניו מסמכים רפואיים על מחלתה של איריס, תיארתי בפניו את המצב וביקשתי שלא יקראו לי למילואים. אמרתי לו: ״אני מוכן לבוא עם הבת שלי, במנשא״. יאמר לזכותו של המפקד שהוא נתן הוראה לשליש שלא לגייס אותי למילואים. מאז לא קראו לי למילואים ובשנה האחרונה, עם הגיעי לגיל 40, קיבלתי מכתב שאומר לי: ״אינך נמנה יותר על כוחות המילואים״.

לפחות החרדה מטלפון שיקפיץ אותי למלחמה נעלמה.

עכשיו, כאמור, ההרגשה שונה. להשאר מאחור, עם השמועות והידיעות. אני נוקט כרגיל בסוג של הדחקה, ונמנע מלצפות בערוצי החדשות. נסו את זה פעם, תראו שהחדשות מגיעות אליכם בכל מקרה, רק לא צריך לראות את רוני דניאל כל היום.

הדאגה שלי היא בעיקר לשלומה של דר.

דר כבר למדה לרוץ למרחב המוגן כשיש אזעקה. היו כאן עד היום באבן יהודה ארבע אזעקות. באחת היא ישנה, בשניה ובשלישית היא הלכה איתי לממ״ד וברביעית היא היתה בקיטנה ורצה למטבח. אתמול לקחתי את דר ואת בני הדודים לגן שעשועים אחרי הצהרים. לפני היציאה הם אמרו לי: ״אנחנו יודעים מה עושים אם תהיה אזעקה בדרך, שוכבים על הרצפה עם הידיים על הראש״. בדרך הם עברו מקלט ואמרו – ״אם עכשיו תהיה אזעקה, נרוץ לשם״. כשהגענו לגן השעשועים, דר ביקשה שאראה לה לאן לרוץ שיש אזעקה. אחר כך שמעתי ילדים שרצים ומשחקים ״תופסת אזעקה״ או ״תופסת לממ״ד״. זו הילדות שלהם כרגע, יכול להיות שזה בריא שהם מתייחסים לזה כאל משחק. קראתי השבוע בבלוג ״אבטיפוס״ על שקרים לבנים: איך מסתירים מהילד את מבצע צוק איתן. פתאום הבנתי שאנחנו משחקים עם הילדים כמו רוברטו בניני בסרט ״החיים יפים״, שמסתיר מפני בנו את מציאות מחנה הריכוז. המציאות מטורפת מדי, אז אנחנו משחקים משחקי ריצה לממ״ד. זה לא באמת, זה משחק.

כשחזרנו מגן השעשועים הבנתי שגם השקרים הלבנים שלי לא עובדים, כי הילדים כבר מדברים בינהם ומספרים לעצמם מה התרחש. השיחה בינהם הלכה ככה:

– למה הם יורים טילים?
– כי הם לא אוהבים אותנו.
– למה הם לא אוהבים אותנו?
– כי אלה מעזה הרגו לנו שלושה ילדים חטופים. אבל אנחנו הרגנו להם ילד אז עכשיו הם כועסים.

אני חושב שזה מסכם את המצב טוב יותר מכל פרשן צבאי בערוץ 2.

לפחות היא בת, ולא תתגייס לקרבי, אני אומר לעצמי. אני שומע את החרדות של האמהות והאבות סביבי, על הבנים שלהם, והאמירה ״טוב, יש לו אסתמה, לפחות לקרבי לא יקחו אותו״. נראה שהחרדה של כל אם ואב, שהבן יהיה איפה שהוא במקום מסוכן והם ידאגו לו ולא ישנו, מלווה כאן את ההורים מהרגע שהתינוק נולד. החישובים של ״טוב, לפחות יש לו בעיה בריאותית, אז הוא יהיה במקום פחות מסוכן״ מוכרים לכל הורה, לדעתי. לא מקנא באמהות ובאבות שבניהם ובנותיהם משתתפים עכשיו בלחימה.

 

נקווה שישובו בשלום ובמהרה, בריאים ושלמים. כל שנבקש, לו יהי.

בתוך שכונה קטנה מוצלת
בית קט עם גג אדום
כל שנבקש לו יהי.
זה סוף הקיץ סוף הדרך
תן להם לשוב הלום
כל שנבקש לו יהי.

 

 

 

 

פוסט זה פורסם בקטגוריה אבהות, עם התגים , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

8 תגובות על צו 8 בעורף

  1. חן הגיב:

    כאב מחניק… להיות הורה לילד שמשרת, שמגוייס זה כאב בלתי נתפס.
    זה מצמרר וכואב לחשוב על המשפחות האלו, שהצטרפו לכאב השכול.

    אהבתי

  2. אפרת הגיב:

    ו-50 פצועים? מהבוקר אני רק חושבת מה מחכה להם.

    והמשפט המטומטם שעדיף למות ולא ליפול בשבי? אם היה אפשר שכל השלושה עשר יפלו בשבי.

    כבר לא יכולה לסבול את זה. אני מקווה שהילדים שלי לא יהיו מיליטנטים ולא יהיו קרביים. ייאוש גדול. אני עדיין מגנה עליהם ומתווכת את המידע החדשותי. מלכתחילה לא התכוונתי להסתיר, רק לתווך ולמנוע חרדה.

    Liked by 1 person

  3. volcman הגיב:

    זרקת אותי עכשיו אחורה, לימי חומת מגן. לשמוע את השמועות הנוראות, ואז לזהות בתמונות את קובי, שיצא לי לעבוד מולו במשך שנה, ולשמוע מאמא שלי, שעמית לעבודה שלה, שכל את בנו. יום שחור, גם אז, גם היום.

    יש בנות שמתגייסות לקרבי. דר היא בת יחידה, ולכן לא תשובץ ליחידות קרביות. מזדהה עם מה שכתבת. לא יכול לחשוב בכלל על בן קרבי. מצד שני, אם כולם לא יהיו קרביים, מי כן יהיה? דילמה נוראית.
    :-/

    Liked by 1 person

  4. חוטהשני הגיב:

    'הדור הבא' כבר לא ישן בחדר הסמוך – אלא נלחם 😦
    בתקווה שנדע ימים יותר שקטים.

    אהבתי

  5. motior הגיב:

    כל הכבוד לך על התרומה למדינה – את חלקך כבר נתת.

    ההשוואה בין המציאות של ימינו – ארבע אזעקות (ואפס נפילות טילים באבן יהודה…) למצב של השואה המוצג בסרטו של בניני מאוד הפתיעה אותי. נראית לי מאוד לא במקום.

    אהבתי

    • דרור כהנוביץ' הגיב:

      לא משווה את המציאות שלנו לשואה, משווה אותה לסרט ההומוריסטי על השואה "החיים יפים". פתאום הבנתי למה בניני חש צורך להציג את השואה לבנו כמשחק. זו התמודדות שנועדה להגן על הילד. בדיוק כמו שהילדים היום משחקים תופסת לממ"ד. זה משחק בשבילם, וטוב שכך.

      אהבתי

      • motior הגיב:

        הבעיה שלי עם הסרט "החים יפים" היא שהוא מאוד ממעיט באסון של השואה. בסרט בניני באמת מצליח להתמודד עם הכל(כמעט) באמצעות הומור ומשחק.
        בחיים האמיתיים זה כנראה לא היה עוזר…

        מצטער שהשלכתי מהביקותר שלי על הסרט להבנת הרשומה שלך

        אהבתי

  6. אילנה הגיב:

    גידלתי ילדים ועכשיו אני מוצאת את עצמח רתוקה לטלוויזיה, גומעת כל מילה וחוזרת לא לישון ומתה מדאגה לנכד שנמצא עכשיו שם. ממרומי גילי אני מבינה ש" אין לי ארץ אחרת, כאן נולדתי וכאן נולדו לי ילדי". שיחזרו כולם בשלום ושנדע ימים יפים מאלה

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s