הבוקר קראו לנו לבית החולים, הודיעו שהמצב מדרדר במהירות. הבנו מה קורה, ונסענו לבית החולים. אבא נפטר.
ההלוויה תתקיים מחר, יום שלישי, בשעה 15:30 בבית העלמין באבן יהודה.
אוהבים אותך, אבא.
צילום משפחתי מ-2008
אבא שלי ודר, בת חודשיים וחצי
אבא שלי וארז הקטן
אבא שלי וארז
אוהבים אותך, אבא
אני כותב את הדברים הלילה, כשאבא שלי שוכב במיטת בית החולים, כשהוא נע בין חיים ומוות. הרופאים לא מצליחים להתגבר על דלקת הריאות, והגוף קורס לאט לאט.
בחיים של אדם מגיע הרגע שבו הוא צריך להתמודד עם מוות של הורה, מבוגר או צעיר. אבא שלי לא זקן במונחים של היום, בסך הכל בן 67, ועדיין הכנתי את עצמי ליום הזה שבו הוא יעזוב את העולם. אין בי צער, רק געגועים של ילד קטן שמעריץ את אבא שלו ומתגעגע אליו.
אבא נפצע בסוף שירותו הצבאי בצנחנים, ב- 1963, לאחר צניחה לא מוצלחת ("נר"), שבר שלש חוליות בגבו והוכר כבעל כושר לקוי, אבל למרות זאת לא שוחרר מהצבא וסיים את שירותו הצבאי באופן מלא. במלחמת ששת הימים הוא לא גויס עקב מצבו הרפואי, אבל התנדב לשירות ונלחם בירושלים ואחר כך הועבר לחזית ברמת הגולן. אחרי מלחמת ששת הימים, כשאבא שלי חזר שלם מהמלחמה, החליטו אמא ואבא שלי להתחתן. החתונה נערכה באולמי 'תכלת' ברחוב שיינקין בתל אביב, שאחר כך הפכו להיות מקדונלד'ס וסופר פארם. בשנת 1970 נולדה אחותי, אפרת, וב-1973, חודשיים לפני מלחמת יום הכיפורים, אני נולדתי. אולי בזכותי אבא שלי ניצל במלחמה, כי שבועיים לפני המלחמה הוא היה אמור להיות מגויס לשירות מילואים במוצב המזח בתעלה, ובעקבות הולדתי, ביקש לשנות את מקום השירות והועבר ליחידה של חר"פ באילת, והיה חובש בתאג"ד שהוקם שם במלחמה. הם טיפלו שם בפצועים שהועברו מסיני. כל מי שהיה במוצב המזח ביום הכיפורים נהרג או נפל בשבי המצרים.
במילואים ב- 1976, בזחל"ם שעשה פטרולים בגבול ירדן, אבי סבל קשות מהשברים בגבו בגלל הקפיצות של הזחל"ם, אבל לא ביקש שחרור עקב מצבו, כי לדבריו "לא היו מספיק חובשים, ואם הייתי מבקש שחרור עקב פציעתי, החובשים המעטים לא היו יכולים לצאת לחופשות. לכן החלטתי להחזיק מעמד עוד שבועיים וחצי, עד סיום המילואים". ואז עלה הזחל"ם על המוקש. אבא שלי נפצע קשה והוטס לבית החולים "סורוקה" בבאר שבע. הרופאים בבית החולים נאלצו לקטוע רגל אחת מעל לברך. הרגל השניה גובסה בגבס גדול והרופאים הצליחו להציל אותה ולאחות את שברי העצמות. כל זה קרה כשהייתי בן שלוש. אני לא זוכר את אבא שלי הולך ללא פרוטזה, נולדתי לתוך הדבר הזה והנכות שלו היתה לי טבעית מאוד. אבא שלי לא נתן לנכות שלו לעצור את החיים, הוא חזר לעבודתו ב"תדיראן" והמשיך לנהל חיים נורמליים ככל האפשר. תמיד היה לו הומור ביחס לפציעה שלו, ביחס לנכות ולנכים, וכך הוא התמודד. לפעמים היה צורח מכאבים, אם זה כאבי פנטום או כאבים אחרים בעקבות הפציעה, אבל לא נשבר. בשבילי, אבא שלי, למרות שהיה נכה ולא יכול היה להצטרף איתי לטיולים, היה אבא כל יכול. למרות הפציעה הוא היה לוקח אותי כל חופש לטיול בארץ – בעכו, בחיפה, בירושלים, בצפת ועוד. ממנו למדתי את אהבת הארץ והטיולים, וממנו גם למדתי לצלם. היתה לו מצלמת ניקון ישנה וגדולה, והוא לימד אותי את רזי הצילום.
אבא שלי תמיד פינק אותנו במתנות, לא עשה חשבון על כסף והוצאות, העיקר שיהיה טוב ושנהיה מרוצים. אמא שלי תמיד אמרה שאם ניתן לו לנהל את ההוצאות, לא נשאר עם גרוש בכיס, והיא תמיד איזנה את הפזרנות שלו. הוא תמיד חזר מכל טיול בחו"ל עם ארגזי לגו ופליימוביל שבשבילי היו כמו להכנס לארץ החלומות. ביחד איתו בניתי עיר לגו עם רכבות ורמזורים, הוא לימד אותי לבנות את הדגמים של הלגו הטכני, לימד אותי איך עובד מנוע ואיך מחליפים נורות ושקעים בקיר, איך מתקנים ברז דולף ואיך מחליפים אטם בשירותים. בזכותו אני מסתדר יפה עם ארגז כלים ומברגה, יודע לטפל ובגינה ולטפח את הצמחיה.
כשאני השתחררתי מהצבא עבדתי באבטחה, חסכתי כסף וקניתי ג'יפ סוזוקי קטן. באותו זמן הקימו חוג טיולי ג'יפים בבית הלוחם בתל אביב והצטרפנו לטיולים. בשביל אבא שלי זה היה לחזור לימי הנערות שלו, לפני הפציעה, למקומות בהם טייל בתנועת הנוער, וכעת יכול היה להגיע אליהם עם רכב שטח. היינו נוסעים בשבתות, עם גג ברזנט פתוח או סגור, הוא היה יושב לידי ונהנה מהנופים – נחל פארן, ארץ המרדפים, הגולן, נחלי הגליל והנגב. כשהוא היה צריך להחליף את האוטו שלו הוא קנה ג'יפ טויוטה והמשכנו לטייל, הפעם במסגרת יותר משפחתית ואפילו נסענו לטיול במדבריות ירדן. בשביל אבא שלי הנופים והאויר היו שחרור מכבלי הנכות שלו והוא נהנה לצאת לכל טיול.
אבא שלי תמיד ידע לפרגן לי, תמיד ידע איך לעזור ולסייע. ההורים שלי לא חסכו במאמצים ובכסף לעזור לי ולאחותי – מימנו לנו לימודים, דאגו שרק שנהיה פנויים ללמוד, דאגו לנו לדיור, סייעו לנו רבות בבניית הבתים. לא הייתי מגיע לאיפה שאני היום בלי ההורים שלי, שתמיד דאגו אם יש לי מספיק כסף ואם לא צריך משהו.
בשנת 2008, קצת לפני שדר נולדה, הוא עשה שטות והחליט לקפץ על רגל אחת כשיצא מהאוטו כדי להגיע לכסא הגלגלים. הוא נפל ושבר את הרגל היחידה שנותרה לו. הרופאים שוב גיבסו את הרגל והוא עבר שיקום ארוך מאוד, שנועד להחזיר אותו למצב של הליכה, אולם כוחותיו כבר לא עמדו לו. הוא כבר לא יכול היה לעמוד וללכת יותר, ונזקק לכסא הגלגלים. כשבנינו את הבית באותה תקופה הקפדנו שהבית יהיה מותאם כולו לכסא גלגלים, כדי שאבא שלי יוכל לבוא ולבקר.
אבא שלי מאוד נהנה לשחק עם הנכדים, עם ארז, דר ואייל. הוא נהנה להשתולל איתם במיטה, נהנה לקחת אותם לטיול בקלנועית, להראות להם איך פועל המנוף שמרים את כסא הגלגלים על הגג של הוולוו. את אייל היה מפנק בחוטי חשמל ובמכשירים ישנים, והנכדים כולם העריצו אותו והתחרו על סיבוב איתו בכסא הגלגלים הממונע. אין דבר שיותר הרגיע נכד בוכה או עצבני מאשר סבא, שלוקח אותו לסיבוב על כסא הגלגלים. הם היו עומדים על אחת הרגליות, מחבקים אותו סביב הבטן הגדולה, והוא היה מסיע אותם לקול צהלות השמחה.
הישיבה על כסא הגלגלים וחוסר הפעילות נתנו את אותותם, והשפיעו על המצב הרפואי של אבא. לאחרונה הוא חלה בדלקת ריאות ממושכת, והפך להיות חלש יותר ויותר. לפני שבועיים אושפז בבית החולים והוכנס למחלקת טיפול נמרץ נשימתי. הריאות לא תפקדו, הלב לא דחף מספיק דם לאיברים והכליות קרסו. הרופאים ניסו להנשים אותו באמצעות צינור לקנה הנשימה, ניסו לייצב את מצבו אך הוא הדרדר במהירות. אני מקווה שאתה לא סובל יותר מדי, אבא, ושהרופאים עושים הכל להקל עליך את שעותיך האחרונות.
בשנת 2007 הכנתי סרטון תמונות עבור מסיבת ההפתעה לרגל 40 שנות נישואים של ההורים שלי:
…ואבא שלי משחק
איתי בכדור ובג'ולים
ואבא שלי לי הביא
אלבום וגם יופי של בולים
אז למה כששרתי לו שיר שאהב
נרדם הוא פתאום ועצם את עיניו
אז למה כששרתי לו שיר שאהב
נרדם הוא פתאום ועצם – את – עיניו
רק לפני יומיים כתבתי כאן, שאני רוצה ש-2013 תהיה שנה טובה יותר מזו שקדמה לה. כשכתבתי את הפוסט הקודם, אבא שלי כבר אושפז בטיפול נמרץ נשימתי, והיתה איזו שהיא תקוה שהוא ישוחרר משם, לכן כתבתי שאני רוצה שנדע רק אושר ולא עצב. בטיול לתבור בשבת עם החברים צחקנו, שמספיק להתראות בהלוויות, ממש נהיינו זקנים. במוצאי שבת הוא אושפז בבית החולים, עם מה שהרופאים קוראים "בעיות רב מערכתית" – לב, ריאות, כליות, דם. הכל לא מתפקד. אמא שלי דיווחה לי שהוא מחובר למסיכת חמצן כי הוא מתקשה לנשום, ואחוזי החמצן שלו בדם ירדו מאוד. אני, שרק המחשבה על בתי חולים ומסיכות חמצן מיד עושה לי רע, הרגשתי שאני לא יכול להגיע לבית החולים. לא יכול לראות מכונות הנשמה. עברתי את זה לפני חצי שנה עם איריס, ולא חשבתי שאעבור זאת שוב עם אבי.
אתמול יצאתי מדיון בבית המשפט ואמא שלי כתבה לי הודעה, שהרופאים מכניסים לו צינור חמצן לריאות. החמצן במסיכה לא מספיק, הלב לא דוחף מספיק דם כדי להפעיל את האיברים, והכליות קורסות. התקוה של הרופאים היא שהחמצן בריאות יפעיל את הלב, שיפעיל את האיברים האחרים. מיד נזכרתי בבקשה של איריס לא להיות מונשמת בצינור. הגעתי לבית החולים. נכנסתי לחדר שלו. הוא שכב, מחובר לצינורות, מטושטש מהרדמה. החזקתי את ידו, ליטפתי לו את הכתף וביקשתי ממנו שיעשה מאמץ ויתגבר. רציתי שיבריא כבר. ניסיתי לראות האם המגע שלי או הקול שלי מעוררים משהו בגרפים שריצדו על המוניטורים. לא הצלחתי לראות הרבה שינוי. קיוויתי שהוא מרגיש ושומע אותי.
דיברתי עם דר אחרי הצהרים, סיפרתי לה שסבא בבית החולים ושקשה לו לנשום והרופאים הכניסו לו צינור לחזה כדי לעזור לו לנשום. היא הסתכלה עלי ואמרה: "כמו אמא"? – "כן, דומה לאמא", אמרתי לה, "אבל אנחנו מקווים שהמצב שלו ישתפר". אני מרגיש שהיא מבינה שהסיפור חוזר על עצמו. הייתי חייב לספר לה, לא יכולתי שלא לספר לה מה עובר עליו, אבל צר לי כל כך שהיא עוברת את זה שוב.
אני פסימי מטבעי, גם בגלל הנסיון הגרוע עם איריס וגם בגלל שזה מנגנון ההתמודדות שלי. אני מכין את עצמי לרע מכל. אין לי כח לעבור את זה שוב.
אוהבים אותך, אבא
אבא ואייל בימים טובים יותר
מקדיש לאבא את השיר של חווה אלברשטיין, "אדבר איתך". אבא שלי מאוד אוהב את חווה אלברשטיין.
There are places I remember
All my life, though some have changed
Some forever not for better
Some have gone and some remain
All these places have their moments
With lovers and friends I still can recall
Some are dead and some are living
In my life I've loved them all
But of all these friends and lovers
There is no one compares with you
And these memories lose their meaning
When I think of love as something new
Though I know I'll never lose affection
For people and things that went before
I know I'll often stop and think about them
In my life I love you more
Though I know I'll never lose affection
For people and things that went before
I know I'll often stop and think about them
In my life I love you more
In my life I love you more
איריס בראש השנה האזרחית בקרקוב, 2005
בראש השנה היהודי כתבתי כאן את הרשומה "תכלה שנה וקללותיה", בה איחלתי לכולנו להשאיר את הצרות של 2012 מאחור. לא חשבתי ש-2012 תהיה שנה כל כך מקוללת, כמו שלא חשבתי העלתי על דעתי ביולי 2010, שהגוש שאיריס גילתה בשד יוביל להלוויה ביולי 2012. עוד לא ברור לי איך זה קרה. הכל קרה כל כך מהר, ומצד שני כל כך לאט. אני רק עכשיו מתחיל לעכל מה עבר עלי בשנתיים הארורות האלה, כשליוויתי את איריס במחלה שלה. כשהייתי בתוך התהליך הזה, של טיפולים ואשפוזים, לא היה לי זמן לעצור לחשוב וגם לא את הלגיטימציה להגיד כמה קשה לי. איריס כל כך סבלה, אז מה אני פתאום אכניס את הקיטורים שלי. עכשיו יש לי זמן לחשוב על הדברים אחורה ולנסות להבין מה עבר עלי. הייתי רוצה למחוק את השנתיים האחרונות, אבל לא מסוגל. הייתי רוצה לזכור את איריס לפני יולי 2010, כשהיתה בריאה. זה קשה, התמונה שנחרטה לי בזכרון היא מהיום האחרון שבו ראיתי אותה, יושבת על המיטה בבית החולים, מתקשה לנשום, מצומקת ורזה, ללא שיער, העיניים הגדולות שלה בולטות מתוך הפנים. לא רוצה לזכור אותה ככה. רוצה לזכור את הכיף שעשינו בטיולים – בארה"ב, בקנדה, בפולין, בלונדון. רוצה לזכור את המסיבות והאורחים שאירחנו בבית, את הכיף שעשינו ביחד. רוצה לשים את הזכרונות הרעים מאחור ולהמשיך הלאה, לזכור רק את הטוב.
בכל שנה אנו מרימים כוסית ואני מברך בהומור "שלא נהיה פרנסה לרופאים ולקברנים". אז נראה לי שהיתה להם יותר מדי פרנסה לאחרונה, הגיע הזמן שיהיו קצת מובטלים. נאחל לכולנו שנה טובה יותר מזו שמסתיימת היום. שנדע כולנו לאסוף את השברים ולהמשיך הלאה, שנדע רק אושר וטוב, לא עצב. שנתראה רק בשמחות.
את השיר הבא הקדשתי לעצמי בפוסט שפרסמתי יום לפני מותה של איריס, שבו הגעתי עם דר לבית החולים כדי לחגוג עם איריס את יום ההולדת שלי. כתבתי: "מה הייתי מאחל לעצמי ליום ההולדת? שאיריס לא תסבול, שיהיה לה קל, שתנוח ותצליח להירגע ולנשום, ושיהיה טוב". זה נכתב שעות ספורות לפני שנפטרה. אני מקווה שהיא נחה בשלווה.
מאחל לכולנו שנה שלווה:
ככה זה כשדר מנצחת
ככה זה כשאני מנצח
"ואז, באותו בוקר, כשנסעה עם הכיתה למוזיאון ראתה אותם יושבים יחד בבית-קפה. האוטובוס הקיף את הכיכר הקטנה, ומבעד לחלון הבחינה רוני בתלתלים הכסופים של אבא, התוחמים קרחת קטנה. בכיסא שלידו ישבה אשה אחת. הגב של אבא היה מוטה לעברה. זאת בינה? חשבה רוני, לא, בינה עובדת בשעות כאלה. וחוץ מזה – בינה שונאת כובעים! עיוותה את הפנים. ואולי זו אודליה? ואלי זה בכלל לא אבא? הפנתה את הגוף שלה לעבר החלון האחורי של האוטובוס, אבל הכיכר כבר נראתה רחוקה וקטנה. זה כן אבא, לפי החולצה שלבש בבוקר!… יכול להיות שהוא בכלל לא אהב את אמא שלי? שהלך עם האשה הזאת לבית-קפה כבר אז?"
ציפי גון גרוס – יש רגעים שאני לא חושבת עלייך, הוצאת מודן (1996)
"אני רוצה שתבטיח לי שלא תשאר לבד". ככה איריס השביעה אותי, על מיטת בית החולים, כשישבנו עם ציפי גון גרוס ודנו בעתיד של דר ושלי. "מגיע לך להיות מאושר, שתמצא אשה חדשה", כך היא הדגישה באצילות נפש, שהיתה כל כך אופיינית לה. אני הבטחתי לה וחשבתי בליבי שלעולם לא אוכל לאהוב אשה אחרת. בשבעה ציפי הביאה לי עותק מהספר שלה, "יש רגעים שאני לא חושבת עלייך", ספר ילדים המסופר מנקודת מבטה של ילדה שאיבדה את אמה וחיה עם אביה. בשבעה לא הייתי פנוי רגשית לקרוא אותו, אבל כמה שבועות לאחר מכן ישבתי לקרוא אותו והרגשתי כאילו דר מדברת אלי ואל איריס מתוך הספר. לא דר של היום, דר של עוד שמונה שנים, מתבגרת שמתמודדת עם זכרון של אמא שאבדה ועם אבא שמנסה לבנות את חייו מחדש.
במהלך השבעה ולאחריה פגשתי גברים אלמנים, שאיבדו את נשותיהם לסרטן. חלק אלמנים טריים יחסית, חלק ותיקים. כולם סיפרו לי איך מצאו אשה חדשה, חלק סיפרו לי שנולדו להם ילדים חדשים, כולם הבטיחו לי שאמצא אהבה חדשה. זה נראה לי אז כל כך רחוק, כל כך מופרך. אשה חדשה? אהבה? אני באבל, תעזבו אותי. לא היה לי כח לשמוע על אהבות.
עכשיו עברו כמה חודשים ואני מסתכל על זה קצת אחרת. האהבה שלי לאיריס לא נגמרה, היא תמיד תישאר אהבת אמת למישהי שכבר לא קיימת, וגם הגעגעועים. אהבה אחרת לא תבטל את האהבה שלי לאיריס, זו אהבה מסוג אחר. קשה לי קצת להסביר את זה, אבל אלה אהבות שונות.
כשאיריס נפטרה לא חשבתי שאוכל לאהוב שנית. לא חשבתי שאוכל לגעת באשה עוד פעם. יש משהו מאוד אכזרי במציאות הנוראית של חיים עם סרטן השד – השדיים, האיברים שנחשבים סמל הנשיות, הופכים לאיברים קטלניים. יש בזה משהו מאוד נוראי, אבל זו ההרגשה. לאחרונה אני שמח שאני חווה שינוי. הבנתי שאני מסוגל להתאהב שנית ומסוגל לגעת באשה. החששות הראשוניים התפוגגו.
הקוד החברתי המקובל גורס שאלמנים או אלמנות אמורים להתאבל זמן ארוך לפני שיוכלו למצוא אהבה חדשה. יש הרבה אמירות "פולניות" כמו "הגופה עוד לא התקררה והוא כבר יוצא עם אחרות". זה קצת מרושע. אנשים מצפים מהאלמן להמשיך להתאבל, כפי שהם ראו אותו בשבעה, ולא לנסות לשקם את חייו. בטח לא לאחר כמה חודשים. אולי רק לאחר כמה שנים.
מה מצפים ממני? לשבת לבד בבית? להסתגר בדכאון? להיות מצבה חיה למי שמתה? גם לי יש רצון לאהוב ולהיות נאהב, וזה חלק מהבניה שלי מחדש לאחר האבל. ולמי שזה מפריע, אז שיפריע לו. תמיד יהיו כאלה שיצקצקו בלשון, שלא יסכימו, שידברו מאחורי הגב, שיהיה להם קשה לראות את האלמן בתפקיד חדש.
כל מי שיש לו ילדים והתמודד עם פרק ב' בחייו מכיר את הקשיים הקשורים בילדים. מתי לספר להם? מה יהיה אם הקשר החדש לא יחזיק? מה אומר אז? זה לא יבלבל אותם? איך אפשר לספר להם שלאבא יש חברה חדשה? אני חושש מהשאלות שזה עלול לעורר אצל דר. "מה, אז עכשיו אתה לא אוהב יותר את אמא?"
לכן אני עושה את הדברים בזהירות, לאט לאט, בינתיים קצת בחשאי. לעיתים מרגיש כאילו אני מתגנב קצת מאחורי גבה של דר. לעיתים מרגיש קצת אשם שאני לא מספר לה. זה קצת מצחיק לעיתים וגורם לסיטואציות מוזרות. "אבא, עם מי דיברת?", "אבא עם מי אתה מתכתב במחשב?" – אני מנסה לענות בעדינות, לשנות נושא, לפעמים לספר חצי אמת. זה קשה. אני אספר לה, כשהזמן יהיה נכון לספר.
העובדה שיש לי ילדה מחייבת אותי לחשוב על העתיד כמעט בכל דבר שאני עושה. מה עושים בפרק ב'? משפחת בריידי? מאחדים משפחות? הילדים שלך והילדים שלי מרביצים לילדים שלנו? האם היא תסתדר עם המשפחה החדשה? איך אוכל להתמודד עם ילדים שהם לא שלי, שיש להם אבא אחר? באגדות תמיד מתוארת האמא החורגת כמרשעת נוראית. לדעתי עושים לרעיון הזה הרבה עוול, ולהרבה אמהות חורגות יש עילת תביעה נגד האחים גרים. מה יהיה עם האשה החדשה שאני מכניס לחיים שלי? איך היא תסתדר עם דר? איך דר תסתדר עם אמא חדשה? המון תהיות.
קשה לי לכתוב את הרשומה הזאת, בעיקר בגלל החשש ממה יגידו. התלבטתי בכלל אם לכתוב אותה. חששתי ממה יגידו, איך זה יתקבל. בסוף יצא משהו. מי שרוצה יכול לקרוא בין השורות.
שאריות של החיים / עידן רייכל
מה הזמן מסמן לי
זה הכל שאריות של החיים
ולחיות את הרגע
להתחיל לאסוף את השברים
אולי אצא יותר
אתחיל קצת למהר
להתחיל להסתדר
ולעשות קצת רעש
אולי מקום אחר
מקום יותר בוער
להתחיל קצת לקלקל
ולתקן עוד פעם
כשהייתי ילד אהבתי מאוד את חג החנוכה. כל הסיפורים על המכבים, הנרות, מסיבות חנוכה, אור וחושך, סופגניות. כשהפכתי למבוגר הייתי די אדיש לחנוכה. הרי מי שאין לו ילדים לא ממש באמת חוגג את חנוכה. מקסימום איזו הדלקת נר. לאחר שדר נולדה ונכנסה לגן, חזר החג למשמעותו הקודמת – אני מרגיש את ההתרגשות של דר לקראת חנוכה, לקראת מסיבת חנוכה, הדלקת הנרות והסיפור על כד השמן. אני אוהב את הישיבה המשפחתית סביב החנוכיה והנרות, להציב את החנוכיה על אדן החלון, לכבות קצת אורות ולהנות מאורות הנרות.
אגב סיפור, דר כל שנה חוזרת עם סיפור משודרג שסיפרה הגננת על חנוכה, פעם אנטיוכוס שרף את בית המקדש, פעם הוא שבר את המנורה. דר בכלל חושבת שהוא סוג של גרגמל. כל שנה היא מספרת לי את הסיפור על כד השמן בצורה אחרת, אבל לא נורא. כמי שלמד הסטוריה, אני מתלבט כל פעם האם להגיד לה שזו אגדה ולא משהו שהיה באמת, האם להשאיר אותה באשליה הנחמדה עם הסיפור הנחמד על הנס או לספר לה את האמת. הרי לי לא סיפרו שזה רק סיפור אגדה, וגדלתי בסדר, אז אולי כדאי להשאיר אותה עם סיפור סנטה קלאוס יהודי. אתמול דר התלבשה בשמלת נסיכות, על הראש חיברה הינומה והחליטה שהיא נסיכת חנוכה – "מה אבא, אין נסיכה בסיפור חנוכה?", היא שאלה. "סביר להניח שהיתה שם נסיכה", אמרתי לה.
המחקר ההסטורי מצביע על כך שחנוכה הוא סיפור של מרד ועצמאות מדינית, שהוצנע ביהדות לאחר המרד הגדול ומרד בר כוכבא, כשחכמי הדור הבינו שליבוי רעיונות עצמאות מדינית בקרב הילדים והנוער עלול להביא למרידה נוספת. לכן החג והמסורות הקשורות בו התרכזו סביב סיפור הנס – 8 ימים, שמן וכו'. בעצם כל מה שאנחנו חוגגים כיום קשור לסיפור הנס, לא לעצמאות המדינית.
כשאני מספר לדר את הסיפור על חנוכה, קשה לי להסביר לה שבעצם מדובר כאן בחבורת קנאים, שאנחנו היום לא כאלה קנאים, שאולי היום היינו נחשבים מתיוונים, אז אני משתף פעולה עם הסיפור של גן הילדים, זה גם יותר קל.
הדילמה הזו לא קיימת רק לגבי מיתוס חנוכה, גם לגבי מיתוסים אחרים. כשאנחנו נוסעים בעמק חפר, לדוגמה, דר אוהבת לשמוע את הסיפור על האקליפטוסים ויבוש הביצות. היא יודעת לספר שהאקליפטוסים לא יבשו את הביצות בחדרה (ככה זה כשאבא היה מורה ללימודי ארץ ישראל) וברור לי שהיא תצליח לעצבן כמה מורות בבית הספר, כשתריב איתם שאבא שלה סיפר לה שהאקליפטוסים לא הצליחו לייבש את הביצות. מה לעשות, קשה לי לספר לה את הסיפור שסיפרו לנו כל הילדות בבית הספר, שהאקליפטוסים שתו את המים של הביצות. אז שברתי לה מיתוס קטון. לא נורא.
עם חנוכה אחכה בינתיים.
אסיים בשיר החנוכה הטוב ביותר לטעמי:
פסטרמה ביתית. קל, בריא, זול וטעים
אני הפסקתי לקנות פסטרמה תעשייתית כבר לפני כמה שנים. פסטרמה תעשייתית היא למעשה שאריות בשר הודו שעוברות עיבוד כימי מהיר כדי לתת לו טעם של בשר מעושן, בתוספת חומרי טעם וניטריטים. לא בריא, יקר ולא טעים. למי שרוצה להרחיב בנושא – שיצפה כאן בתכנית של אורלי וגיא על הפסטרמה (זהירות, תמונות קשות). אל תאמינו להבטחות של 100% בשר או בשר מנתח אחד ועוד טריקים שיווקיים שנועדו לשכנע אותנו שמדובר בפסטרמה בריאה.
פסטרמה ביתית מכינים מנתח חזה הודו ותבלינים, מדובר על 5 דקות עבודה, השריה במקרר למשך הלילה במרינדה, ואפיה של כ-45 דקות.
יש ברשת המון מתכונים לפסטרמה, כל אחד מכין את זה קצת אחרת. האמת שאפשר לשחק עם המרכיבים איך שרוצים, לנסות להוסיף או להוריד מרכיבים, זה יוצא טעים. המתכון שלי הוא המתכון הבסיסי של מירי בלקין עם כל מיני תוספות ושינויים.
לא יאומן כמה שזה קל, זול וטעים. מרגע שתטעמו פסטרמה ביתית, גם אתם וגם הילדים לא ירצו לחזור לפסטרמה תעשייתית.
המרכיבים:
חזה הודו – נתח של חצי חזה הודו (חצי פרפר), המשקל לא משנה, תלוי בגודל ההודו.
מרינדה: 1/3 כוס שמן, 1/3 כוס סויה, 1/3 כוס לימון טרי סחוט.
כפית דבש או סירופ מייפל. מעט פלפל שחור.
אני מגוון לאחרונה ומוסיף 4 שיני שום מקולפות ושלמות למרידנה וגם קצת תערובת גריל עוף (אני משתמש בתערובת של "עדן").
משרים במקרר בכלי סגור – מינימום לילה, מקסימום 24 שעות. תבחרו כלי קטן יחסית, שבו נתח ההודו יכוסה כמעט כולו במרינדה. אם הנתח לא מכוסה כולו, אני הופך אותו אחרי 12 שעות בכלי ומחזיר למקרר.
לאחר ההשריה מוציאים את הנתח, מכניסים לתבנית ויוצקים את המרינדה על ההודו. הנתח צריך לשבת בתבנית כשהוא טבול במרינדה.
ציפוי: מערבבים בצלוחית 2 כפיות חרדל דיז'ון גרגרים עם דבש או עם סוכר חום.
מורחים על החלק העליון של ההודו ליצור ציפוי. אפשר גם להוסיף לציפוי פלפל שחור גרוס או תבלינים אחרים כיד הדמיון היוצר.
מכניסים את התבנית לתנור, לא מכוסה בנייר כסף או במכסה ואופים ב-180 מעלות כ-45 דקות.
אחרי 45 דקות אני מעביר את התנור לגריל בחום גבוה (225 מעלות) וצולה את הנתח עוד 5 דקות כדי לחרוך קצת את הציפוי.
שימו לב לא לעבור את זמן האפיה, הנתח יצא יבש או שרוף ולא טעים. הפסטרמה צריכה להיות עסיסית, קצת ורודה בפנים.
מוציאים את התבנית מהתנור, מוציאים את הנתח מהתבנית ומניחים על צלחת הגשה או על קרש חיתוך. אני יוצק על הנתח כמה כפות של שאריות הרוטב מהתבנית. פורסים בעזרת סכין חד את הנתח לפרוסות. אני אוהב לאכול את זה כשזה חם, אבל זה גם טעים קר מהמקרר. אפשר להגיש את זה לארוחה כשזה חם על קרש חיתוך. האורחים ילקקו את האצבעות.
צילום: אלונה שקד
אפשר להחזיק את הפסטרמה במקרר עוד כ-4 ימים, עטופה בניילון נצמד. אצלנו בדרך כלל היא נעלמת לפני כן.
עוזרת השף נהנית למשוח את ההודו בציפוי חרדל-דבש
יותר לא תקנו פסטרמה תעשייתית בחיים.
לאחרונה יש לי דילמה לגבי התכנים של הבלוג. מטבע הדברים, הבלוג עסק בחודשים האחרונים באיריס, באבל ובאובדן. זה מה שהעסיק אותי, ועדיין מעסיק אותי למעשה, ומה שגורם לי בעיקר לכתוב. בזמן האחרון אני מנסה לאט לאט לעשות שינוי, לכתוב על דברים אחרים, אופטימיים יותר לשם שינוי. לכתוב גם לקטגוריות אחרות בבלוג מלבד "אובדן". אז הנה פוסט של "אבהות".
האמת היא שלפעמים הפוסטים יצאו קורעי לב או דכאוניים מבלי שהתכוונתי. היו פוסטים שבהם כתבתי על מה שעובר על דר ועלי בימים האחרונים, שמחה מהולה בעצב לפעמים, והתגובות היו "קורע לב", "קרעת אותי", "ריסקת אותי", וזאת מבלי שהתכוונתי בכלל. בשבילי, לצלם את דר יושבת במטבח ליד המיקסר ומכינה עוגה זה טבעי לחלוטין כמו לצלם אותה מברכת את איריס ליד הקבר. אלה החיים שלנו, והם לא תמיד דיכאוניים, למרות שלמי שמסתכל מבחוץ זה אולי נראה ככה. דר לא בוכה ליד הקבר, היא שמחה. אלה החיים שלנו, לטוב ולרע.
השלב הכי כיפי בעוגת זברה זה ללקק את המקציף
אבל בכל מקרה, הנה נסיון לכתוב פוסט אופטימי.
החיים שלי ושל דר בסדר, רוב הזמן. דר גדלה מיום ליום והופכת לגברת דעתנית. היא מאושרת בגן, אוהבת את החברים והחברות שלה ונהנית לרקוד ולשמוח. בשבוע שעבר חגגו בגן את חג הגינה (ככה זה חודש חשוון, אין חגים אז ממציאים), והיא התרגשה לרקוד ולשמוח:
דר וחברה רוקדות את ריקוד הירקות
שבוע לפני החגיגה היא כבר דיקלמה לי את כל השירים, לימדה אותי את התנועות ("אבא, כששרים לחתוך סלט אתה צריך לעשות ככה וככה"). היא התאמנה על השירים והתנועות עם המיקרופון שקניתי לה (ברור לי שאני מגדל כאן דיווה קטנה):
במסיבה בגן כמובן שידעתי את התנועות ואת הריקודים, ודר היתה מאושרת.
חוץ מזה, התחלתי לעשות רשימה בראש של הדברים שטובים לי בחיים. זה תרגיל מחשבתי מעניין, לנסות לחשוב על הדברים הטובים:
1. אני מוקף בהמון חברים טובים ובמשפחה אוהבת ותומכת.
2. דר ילדה נהדרת, בסך הכל כל כך קל לגדל אותה. ישנה לילות שלמים, נרדמת ב-19:00, ממושמעת, קל להסביר לה דברים והיא מבינה, יודעת שלא רצוי לאכול יותר מדי ממתקים. אוהבת לטעום מאכלים חדשים, אנינת טעם, פשוט חלום.
3. הבית רוב הזמן מסודר מאוד, ככה זה שיש שלטון יחיד ואין מי שמבלגן.
4. דר ואני נהנים להיות ביחד, לנסוע באוטו, אני מספר לה סיפורים והיא שואלת שאלות על כל דבר שרואה. זה מרתק לראות אותה גדלה. היא כבר יודעת לספר שהאקליפטוסים לא הצליחו ליבש את הביצות ומכירה את רכסי הכורכר וגבעות החמרה של השרון (ככה זה כשאבא היה מורה דרך).
5. יש לי הרבה זמן להקדיש לדר אחרי הצהרים. כיף לנו לבלות ביחד, רוכבים על האופניים, מרכיבים פאזלים, משחקים בגן שעשועים.
6. אני נהנה לראות את דר נהנית בחוג קרמיקה, יוצרת כלים ומנסה להידמות לאיריס. היא אפילו מחלקת את הכלים לבני משפחה וחברים, כמו שאמא היתה נותנת כלי קרמיקה כמתנות.
7. אני נהנה לראות את איריס בדר, בתנועות, בחיתוך הדיבור, בתחומי העניין, בפיינשמייקריות.
8. אנחנו נהנים להסתכל ביחד בתמונות, היא מבקשת שאספר לה איך היה כשהיתה קטנה, מה אמרה ומה עשתה.
9. בין הורים תמיד יש ויכוחים לגבי הטיפול בילדים. עכשיו יש שלטון יחיד, אין ויכוחים.
10. קורים לי דברים טובים בזמן האחרון, דברים שמחזירים לי את האמונה בטוב וגורמים לי להרגיש טוב באופן כללי.
אז הנה, מקווה שזה יצא אופטימי ולא קורע לב.
ולסיום נשמע כמה צלילים אופטימיים:
מתוך הויקיפדיה: אסקפיזם היא הסחת דעת נפשית, באמצעות בידור או בילוי כלשהו, במטרה "לברוח" ממצבים שנתפסים מלחיצים ולא נעימים במציאות היומיומית. מקור המילה הוא במילה הלועזית "escape", שמשמעה "בריחה". אסקפיזם מוגדר על ידי ההתנהגות ועל ידי המוטיבציה שמאחוריה – הרצון לברוח מהמציאות.
לא יכול להתמודד עם החרדה הזו. לא מסוגל לראות חדשות או לשמוע חדשות. לא רוצה לשמוע על אזעקות, נפילות, ירוטים, כיפת ברזל, פג'אר או צווי 8.
זה מחזיר אותי לחרדה של חורף 1991, למלחמת המפרץ, אותה טראומה לאומית לא מטופלת, שבה רצנו לחדר האטום והיינו בחרדות מכל אופנוע שעבר. היום כולם מדברים על מלחמת המפרץ כעל חוויה מצחיקה, זוכרים את החדר האטום והמסיכות, את "העולם הערב" ו"זהו זה". כולם מדחיקים את הטראומה.
צווי 8 מחזירים אותי לפסח, שנת 2002, הפיגוע במלון פארק בערב ליל הסדר ואחריו הטלפון שהודיע לי שאני מגויס. אחר כך 30 ימים של לחימה בג'נין. פתאום הבנתי שהמילואים האלה זה לא משחק ילדים של ליווי הסעות בשטחים, זו גם מלחמה, שנהרגים בה.
אני בן 39. יש לי עוד שנה לשרת במילואים, לפחות על הנייר. לפני כשנה וחצי, כשהמצב של איריס החמיר, הגעתי לראיון עם המג"ד שלי. סיפרתי לו שאני מתפקד כאב חד-הורי למעשה, ושאיריס עוברת טיפולים קשים. ביקשתי שיפטור אותי משירות מילואים בינתיים, לפחות עד שהמצב ישתפר. הוא שמע את הדברים והורה לשליש לא לזמן אותי לאימונים ותעסוקות. עכשיו שוב אני מקווה שלא יגייסו אותי, מה בדיוק אני אמור לעשות עם דר? לעטוף אותה בשמיכה ולהביא אותה איתי לגדוד?
שיטת ההתמודדות שלי היא להדחיק. לא לשמוע על זה, לא לקרוא על זה. המחשבה היא שאם לא אשמע את החדשות זה יעלם.
בסוף השבוע האחרון היה לי קל יותר לברוח למחוזות האסקפיזם שלי. נסענו כל המשפחה לפנחס וגסטון, לאחוזה בשבי ציון. צריך להבין שבשבילי ובשביל איריס, פנחס וגסטון היה סוג של בית, שנהננו לחזור אליו כל שנה, במאי, ביום הנישואים. פעם לצימרים בלימן, פעם לאחוזה בשבי ציון. לבלות שם יומיים נטולי דאגות, לשכוח מהכל ופשוט לנוח ולהנות. הפעם האחרונה שהייתי בשבי ציון עם איריס היתה במאי האחרון, כשנסענו שוב לרגל יום הנישואים. איריס סבלה אז מכאבי גב קשים, נטלה אופטלגין נוזלי כל הזמן ולא הרגישה טוב, אבל בכל זאת נסענו. את רוב הביקור שם היא העבירה בשינה במיטה, כשהיא סובלת מכאבים בכל הגוף. היא מאוד הצטערה ש"קלקלה" לי את הנופש בכך שהרגישה לא טוב. אני אמרתי לה ששום דבר לא יכול לקלקל לי את הנופש.
הארוחה שבישל לנו השף מוריס שם, ארוחת הדגים הנהדרת, היתה בערך הארוחה הממשית האחרונה שהיא אכלה. כשחזרנו משבי ציון איריס התאשפזה בבית החולים ומשם חזרה כבר עם מחולל חמצן, ומשם החלה ההדרדרות.
איריס בארוחת הבוקר במאי 2012. רואים כמה כואב לה הגב
פיני, בעל המקום, היה חבר אמת של איריס ושלי. איריס היללה אותו בכל מקום ובכל פורום ודאגה שכולם יכירו את פנחס וגסטון והצימרים הנהדרים שלהם. בשבעה הוא הגיע, די המום. אמר ששמע על מותה של איריס בכתבה בחדשות, ולא הבין מאיפה זה בא. סיכמנו שניסע לפנחס וגסטון כל המשפחה, לחגוג ולהיזכר ברגעים הטובים של איריס. אז נסענו. הפעם הגענו עם הילדים, שלא הבינו בתחילה לאיזה מלון הם הגיעו. מהר מאוד הם התרגלו לוילה ולפינוקים שהיא מציעה.
בילינו סוף שבוע של זכרונות טובים, נזכרנו באיריס והסתכלנו בתמונות שלנו מהמקום הזה. דר רצתה לדעת בדיוק איפה איריס ישבה, איפה אכלה ומה עשתה. ואני, כמו מדריך תיירים, הלכתי והראתי לה – "את רואה, כאן צולמה התמונה שאמא יושבת בארוחת הבוקר. היא ישבה כאן, על הכסא הזה", "במאי האחרון ישנו אמא ואני בחדר הזה. אמא ישנה בדיוק במקום שאת ישנה איתי במיטה"ֿ, "כאן יצאנו לטיול על חוף הים כשהיינו איתך ביחד כשהיית בת 9 חודשים ובאנו להתארח כאן". היא נהנתה לשחזר את הזכרונות שלי מהמקום ולראות את התמונות.
מאי 2009. דר ואיריס נהנות במיטה ביחד
מוריס השף בישל לנו ארוחות מלכים כל ערב, ואנחנו ישבנו סביב השולחן, כל המשפחה, ונהננו להיזכר. סיפרתי איך איריס הפכה אותי ל"פיינשמייקר", מאחר שישן באוהלים במדבר לאחד שמגיע לצימרים יוקרתיים ואפילו נהנה מזה. הרמנו כוסית לכבודה ואני הרגשתי שהיא איתי סביב השולחן, צופה בנו ונהנית. החלום שלה היה להביא את כל המשפחה לשבי ציון, לתפוס את כל החדרים ולהנות שם. אז חגגנו כולנו לכבודה. ואיזו חגיגה זו היתה.
איריס ודר ומוריס השף במאי 2009
נובמבר 2012. ארוחת הערב המשפחתית
החדשות רדפו אחרינו גם לשם, אי אפשר היה להמנע מהידיעות על נפילות ואזעקות. אני התחננתי לכולם שלא יספרו לי על החדשות, לא רציתי לראות חדשות, שלא יקלקלו לי את החוויה. פנחס וגסטון היה בשבילנו בועה, מנותק מכל העולם מסביב, מקום שבו מגיעים כדי לשכוח מהכל ולהנות. רציתי לשמור את הבועה הזו כמה שאפשר. עוד קצת.
ביום שישי אחרי הצהרים דר ביקשה ללכת לחוף הים ביחד, כמו שעשינו אז, איריס, דר ואני. דר היתה על במנשא על הגב שלי, זה היה בוקר, ויצאנו לטייל על החוף הסלעי של שבי ציון. יש משהו כיפי בחוף הזה, תמיד מרגישים נורא לבד, למרות שיש שם אנשים. הסלעים נותנים למקום אוירה מיוחדת. לקחתי אותה, הושבתי אותה על הסלעים וסיפרתי לה על הטיול שעשינו ביחד.
מאי 2009. טיול על החוף
מאי 2009. איריס בטיול על החוף
נובמבר 2012. דר על החוף
נובמבר 2012. דר על החוף
היה לי כיף להיות עם המשפחה ולהיזכר. יש לי זכרונות טובים מהמקום הזה. היה לי כיף להדריך את דר בשבילי המקום, לשמר עבורה את הזכרון מאיריס. היא כל כך רוצה לא לשכוח, שואלת על כל דבר, רוצה שהזכרון שלה מאיריס ישאר. תמיד כיף להיות מוקף במשפחה ובחברים טובים.
אב במשרה מלאה 