ישראל כץ: ב-10 בדצמבר חנכתי את המחלף (צילום מסך מתוך דף הפייסבוק של השר כץ)

בעשרה בדצמבר 2013 פרסם שר התחבורה, ישראל כץ, את הדברים הבאים בדף הפייסבוק שלו:

״בדרכי לגוש תל-מונד לחנוך את מחלף דרור החדש. אני זוכר את טקס הנחת אבן הפינה לפני פחות משלוש שנים. היה קשה לדמיין את התוצאה הסופית והנה היום המחלף עומד על תילו. מדובר היה באחד הצמתים הפקוקים במדינה.

המחלף החדש יגדיל את נפח התנועה מ-7,000 ל-20,000 כלי רכב בשעה, יקל על העומס וישחרר את הפקקים בשעות הבוקר ואחה״צ. זו בשורה טובה לילדים, לחיילים, להורים בדרכם לעבודה וחזרה ולרבים רבים נוספים. שיהיה בהצלחה״.

באותו יום אכן נחנך המחלף. על הגשר הוקם אוהל מכובדים, הכיבוד הוגש, המכובדים הגיעו, הסרטים נגזרו, וכולם שכחו והלכו הביתה. לילה למחרת היה אמור להיסגר הכביש, המחסומים היו אמורים לזוז והמחלף היה אמור להפתח לתנועת כלי רכב. בגלל שהיתה צפויה סערה באותו סוף שבוע, נדחתה פתיחת המחלף לשבוע שלאחר מכן, מה שהתברר כמזל, כי בשישי ושבת התחוללה סערה בארץ, ירושלים נותקה מהמרכז, מנותקת מחשמל, ואצלנו, בשרון, ירד בעיקר הרבה גשם. ביום ראשון התברר הנזק למחלף – מדרונות החול, שהיו אמורים להחזיק את רמפות הגישה של המחלף, נסחפו במספר מקומות והכביש קרס.

כמו במקרה של גינדי וקריסת המרפסות, כל הגורמים המעורבים החלו בהטלת אחריות על האחרים. משרד התחבורה על היזמית, חברת רמט. רמט – על החברה המבצעת, החברה המבצעת – על קבלן העפר והקבלן על הטרקטוריסט. בנוסף כולם האשימו את הגשם, שהוא תמיד אשם. שימו לב למה שאומר כאן קבלן העפר: ״חול זה חומר טוב, אבל הוא ברח״. השאלה היא איך המפקחים מטעם משרד התחבורה ונתיבי ישראל אישרו להקים מחלף מבלי ליצב את מדרונות החול? מה הם ציפו? שהחול ידבק? הם לא ידעו שחול נסחף בגשם? אז זה יודעת גם הבת שלי בת ה-5, שבונה ארמונות בחול.

בחדשות ערוץ 2 פורסם שבודק קרקע, שהתריע מראש על בעיות באתר ועל כך שבדיקות הקרקע נכשלו, פוטר מתפקידו. כנראה שהוא טעה, הרי הקרקע יציבה והכל בוצע לפי התקנים המחמירים ביותר (כך לפי תגובת החברה):

משרד התחבורה וחברת ״נתיבי ישראל״ מיהרו להודיע שפתיחת הכביש תתעכב עד לתיקון הכביש. אנחנו, תושבי השרון, נותרנו עם הפקקים, עם הכבישים החסומים, עם כבישים ללא שוליים, ובעיקר עם 320 מיליון שקל שהציבור שילם עבור המחלף, שהיה אמור, על פי השלטים, להיפתח בינואר 2014, וכעת החליפו את תאריך היעד לאוגוסט 2014. אולי מקווים שבאוגוסט לא ירד גשם והמדרונות לא יסחפו.

בינתיים הודיעה חברת ״נתיבי ישראל״ על פיטורי חברת רמט מביצוע עבודות התיקון וחילוט הערבות של רמט, בסך 20 מיליון ש״ח. השאלה היא האם מדינת ישראל מתכוונת לתבוע את חברת רמט על הנזק שנגרם לה, ולקבל חזרה את 320 מיליוני השקלים שירדו לטמיון בחולות של מחלף דרור? אם קבלן היה בונה עבורכם בית, והבית היה קורס בגשם הראשון, האם לא הייתם תובעים את הקבלן? לפי מה שנראה, העבודות במקום כוללות שיפוץ כולל וריבוד מחדש של כל הרמפות במחלף. מי משלם עבור התיקונים? לא ברור.

הפניתי את השאלות האלה לשר כץ בדף הפייסבוק שלו. לא זכיתי עדיין לתשובה:

השאלות הופנו לשר כץ. עד כה אין תגובה (צילום מסך מתוך דף הפייסבוק של ישראל כץ)

מצד אחד, יש להגיד מילה טובה לשר כץ ולמשרד התחבורה. מבט על הנעשה בכבישים מראה שהמדינה משקיעה מיליארדים בשדרוג תשתיות – מחלפים, קווי רכבת מהירים ועוד. לדעתי מאז תקופת ממשלת רבין לא הושקע כל כך הרבה כסף בתשתיות ובמחלפים. ברור שכשעושים הרבה גם יש סיכויים לטעויות. הבעיה היא שבמקרה של מחלף דרור, הטעות זעקה לעין ואף אחד לא רצה לראות את המחדל.

הסיפור הזה מגלם בתוכו את כל תרבות הפרטצ׳ הישראלית – יהיה בסדר, המדרונות יחזיקו, רק נקווה שלא ירד הרבה גשם עד שהקבלן של הגינון ישתול שם צמחיה, נקבל כסף ונעבור לפרוייקט הבא. מי שאמור לפקח לא מפקח כראוי, מי שאמור לבנות לא בונה כראוי, והציבור משלם את המחיר. אנחנו תקועים בפקקים כבר שלוש שנים, ועכשיו נאלצים להמתין כמעט עוד שנה נוספת. כמו במערכון של הגששים – ״היה מנוע?״ (מערכון הישראבלוף לא עלה עדיין לרשת).

עדכון מ-13/4/14: ביום חמישי האחרון, 10/4/14, נפתח מחלף דרור. נראה שהשלטים שבישרו על סיום העבודות באוגוסט 2014 היו פסימיים מדי, והמחלף נפתח באיחור של חמישה חודשים בדיוק. כמה כסף הפסיד הציבור והפסידה המדינה בעקבות דחיית פתיחת המחלף? לא ברור. מי ישלם את הנזק? גם לא ברור. בכל מקרה, הגשר המחבר בין מזרח למערב פתוח, נותרו עוד עבודות לסיים בכבישי הגישה, בעיקר בצד המזרחי בדרך לתל מונד ובנתיבים שנוסעים צפון-דרום, שעוד לא הורחבו לשלושה נתיבים. הענין הקריטי ביותר הוא העובדה שאין כרגע גישה להולכי רגל המבקשים להגיע לתחנות האוטובוס שעל המחלף, וגשר הולכי הרגל, שאמור לשמש את הולכי הרגל החוצים את כביש 4 בדרך לתחנות האוטובוס, עדיין לא גמור.

נקווה שיעשו מאמץ לסיים גם את זה בקרוב.

סבתות אגואיסטיות. פשוט בושה לאנושות (מתוך קהילת ההורים של Ynet)

פורסם גם ב-ynet

פעם הכל היה ברור. ההורים עבדו, הילדים היו בגן או בבית הספר, והסבתות – הן היו בפנסיה, ישבו על כסא נדנדה וסרגו סוודרים. היום – ההורים עובדים, הילדים בגן עד 14:00 והסבתות – גם עובדות ״בעבודה״ וגם ״עובדות״ אצל הנכדים. הסבתות של היום הן הסופר-וומניות האמיתיות של הדור הזה. בזכותן הדור שלנו מצליח לנהל גם קריירה וגם הורות. תגיעו לגנים בשעה 14:00 ותראו מי אוסף את הילדים בזמן שאנחנו מספרים שאנחנו מנהלים ״קריירה״.

אלה הכללים החשובים ביותר, שכל סבתא מודרנית חייבת להכיר:

1. קישוריות – עלייך להיות מחוברת לרשתות החברתיות האלה של הצעירים, פייסבוק, ווטסאפ, כל השטויות האלה. לכן אל תאמרי לנכד שלך – "סבתא לא רואה אותך, אתה לא בא אלי מספיק" – כי הוא מיד יענה לך: "סבתא, תסתכלי בפייסבוק של אמא, הפיד מפוצץ בתמונות שלי", או שיגיד: ״תבדקי בווטאספ המשפחתי. העלתי סרטון אתמול״.

2. שעועית מש ועדשים – פעם הנכדים אהבו לבוא לסבתא כי קיבלו ממתקים וסוכריות. היום אם תתני סוכריית טופי לנכד, ישללו ממך את הסדרי הראייה. הילדים טבעונים, ובהתאם, עלייך להנביט שעועית מש ועדשים ולהגיש את זה לנכדים כחטיף אחרי הגן. אם רוצים לגוון אפשר להכין פסטה מסלק נא. אל תספרי לילדים שהנכדים ירקו את זה והעדיפו ביצת קינדר. שיחיו באשליות.

3. המנוי הפעיל שירות סינון שיחות – עלייך ללמוד לסנן בעדינות שיחות מהילדים, בעיקר בשעות 13:00 ו-15:30. הם תמיד יגידו שנתקעו איפה שהוא ויבקשו ממך לאסוף את הנכדים מהגן, בדיוק כשאת מתכננת לצאת לחוג פילאטיס. לא נורא אם יגידו שאת סבתא אגואיסטית.

4. המסעדה הגדולה – עלייך להחזיק תמיד במקרר מלאי מספיק של שניצלים, מרק עוף, קוסקוס, פסטה בלי כלום וכדורי בשר. על כל צרה שלא תבוא. אולי הם יפסיקו יום אחד להיות טבעונים. כשהנכדים ישאלו מה זה הכדורי בשר הטעימים האלה, תגידי להם שאלה כדורי בטטה מצופים באורז מיוחד של סבתות. לפחות יקבלו קצת B12.

5. ברידג׳ ורמי – חשבת שיהיה לך זמן בפנסיה לתחביבים? שכחי מזה. הנכדים הם עכשיו התחביב שלך. ״…ואני לא חלילה אומרת שאסור להם לבלות, להיפך, בכיף שיהיה להם, שיהנו ויבלו זה הזמן שלהם…רק תשאירו קצת זמן גם לנכדים, תנסו לפחות ליצור רושם שהם איפשהו בראש סדר העדיפויות שלכם ולא איזה סגירת פינה כשהחברים שלכם עסוקים…״.

6. כישורים חברתיים – כשהילדים מפרסמים תמונות שלהם או של הנכדים בפייסבוק, עלייך להגיב בלחיצת "לייק" בלבד. אם תעזי להגיב על תמונה כלשהי את תעשי להם בושות מול החברים. אולי בעצם עדיף שלא תלחצי על כלום.

7. עקרון הרצף – כבר מזמן לא משתמשים בעגלות ולולים לנכדים. את צריכה לשלוט ברזי הקשירה של המנשא של הנכדים – מנשא שבטי, אתני, בורמזי, קווקזי. החיבור עם הטבע מעולם לא היה קרוב יותר. את מרכיבה אותם על הבטן ומיד נראית כמו בת שבט אפריקאי שצועדת לבאר המים שנמצא בקצה השני של הסוואנה. מה, את לא מסתדרת עם מנשאים? יש קורס לסבתות. ואל תשכחי – את המנשא מכבסים, כך טוען הפתק שהשאירה לך הכלה על המקרר, לא במכונת כביסה, אלא בהשרייה בגיגית עם אבקת כביסה ידידותית לסביבה. אלא מה?

8. הולי מוזס – תמיד תחזיקי בתיק שלך מגבונים כאלה שמחלקים במסעדות בסיום הארוחה. לכל הסבתות יש כאלה, והן יודעות בדיוק מתי לשלוף אותם. זה טוב לכל דבר – מניגוב נזלת ועד להסרת כתמים של פליטות מהכתף שלך. מגבונים זה כמו רובוטריקים. טובים לכל מטרה.

9. ג׳ימבורי – הסלון שלך כבר מזמן לא שלך. עד שהילדים יצאו מהבית וחשבת שכבר יהיה לך שקט, עכשיו הסלון מלא במזרן פעילות, אוהל כדורים ואוניברסיטה. אחר כך – לגו, פליימובילים, סמארטפונים וטאבלטים.

10. המקרר – פעם המקרר שלך היה מלא בתזכורות לגבי תורים לרופא, מרשמים והטלפון של ההוא שיודע לסדר את השלט של הכבלים. היום – יש לך לוח חוגים לגיל הרך של המתנ״ס, רשימת הוראות מהכלה, מתי הוא אוכל, ולהחזיק אותו על הכתף עד שיעשה גרעפס, לוח איסוף שבועי מהגן ואת הטלפון של רופא הילדים והפסיכולוגית של הנכד.

והכי חשוב, בסוף היום, כשאת מותשת כבר מהנכדים, והכלה שלך מגיעה לאסוף את הנכד, אל תצפי לתודה. בדרך כלל תשמעי קיטורים על כמה שהעבודה שלה קשה ושזה לא בסדר שלא נתת לנכד את מנת הירקות שלו בשעה 17:00 כמו שכתבו לך בפתק. תהנהני בהכנעה. הכל בסדר. נראה אותם אוספים אותו כל יום ב-14:00 מהגן.

סבתא לאה. הסופר סבתא של דר.

מה קרה לנו? מי זו החבורה הכהניסטית הזו שהשתלטה לנו על המדינה? מדוע דיבור על זכויות אדם הפך להיות בגידה במדינה?

לפני כשנה ישבתי באולם הסינמה סיטי והמתנתי לסרט שיתחיל. לידי התיישב זוג מבוגרים, הוא חובש כיפה סרוגה. השורות בתחתית האולם החלו להתמלא. לפתע נכנסה קבוצה של ארבעה אנשים, שדיברו בינהם ערבית, והם התיישבו כמה שורות לפנינו. ״הם נכנסים לנו לכל מקום, הערבים המסריחים האלה״, מלמל האיש המבוגר שישב לידי. אני לא השבתי לו. הייתי נבוך מזה שאדם מבוגר מתבטא כך.

חשבתי לעצמי – מה קרה שהפכנו להיות כל כך גזענים? שזה בסדר לבטא דעות כאלה? אולי תמיד אנשים חשבו ככה, אבל התביישו להגיד את הדברים בפומבי, וכעת האוירה הציבורית, בחסות מיכאל בן ארי, מאי גולן וארגון להב״ה, מאפשרת לדעות האלה להפוך ללגיטימיות, למיינסטרים?

לאחרונה מתברר לי שאני כנראה חי באיזו בועה ליברלית, שמאלנית, כשמסביבי החברה הופכת גזענית, בהמית, שונאת זרים ו״סמולנים בוגדים״. התברר שהם השתלטו על השלטון. פעם זה היה מאיר כהנא, שדעותיו הוקעו החוצה מן הכנסת, שמעולם לא צורף לממשלה. היום חברי הכנסת של הליכוד, ובינהם שר הבטחון, מתחרים בינהם מי יבטא דעות יותר קיצוניות, מי יעשה ״ביג לייק״ לספיר סבח, מי ילחץ את ידה בכנסת, העיקר לקרוץ לחברי מרכז הליכוד לקראת הפריימריז הבאים. ממתי זהותה או דתה של החברה של בנו של ראש הממשלה היא עניין לבנצי גופשטיין וארגון להב״ה?

יום אחד, כשישאלו אותי איפה הייתי כשמירי רגב קראה למסתננים סרטן, כשמיכאל בן ארי ארגן ערב הוקרה לספיר סבח, כשאריאל זילבר התקבל בציבור כמגן חופש הביטוי, מה אגיד? שבדיוק שודר פרק חדש של ״הומלנד״ בטלויזיה, ולא רציתי להפסיד אותו?

פעם הטוקבקים היו אנונימיים, לכל ידיעה שהיה בה מעורב ״ערבי״ או ״מוסלמי״, הם היו מגיבים אוטומטית בשנאה. היום הכל גלוי, אנשים לא מהססים להביע, תחת שמם ותמונתם, דעות גזעניות, קוראים לרצח ערבים, זרים, סמולנים וכל מי שנחשב בוגד בעינהם. ללימור לבנת, בוגי יעלון ודומיהם יש לי חדשות – כשהאספסוף שאתם מטפחים יעלה לשלטון, גם אתם תהיו שמאלנים מדי בשבילו.

כתבתי כאן בעבר שדיבור על זכויות אדם אינו שייך לימין או לשמאל. גם פינוי אלים של מתנחלים יכול להיחשב פגיעה בזכויות אדם. הוצאת צווי הרחקה ומעצרים מנהליים יכולים להיות מופנים גם כלפי פעילי ימין. אבל משום מה, אולי בגלל השיח המתלהם כנגד השמאל וארגוני זכויות האדם, מורים לאזרחות מתלוננים שהם לא יכולים ללמד על זכויות אדם בכיתה מבלי שתלמידים יצעקו ויגדפו אותם. טוב, מה מצפים, אם שר החינוך הקודם, גדעון סער, הורה למחוק את הפרקים שלא נראו לו מספר הלימוד באזרחות, בגלל טענות ל״הטיה שמאלנית״. היום סער הוא שר הפנים, ובמסגרת תפקידו הוא רודף את הפליטים שהגיעו לכאן מאפריקה.

מה עושים? אני מיואש. מרגיש שהשתלטו על המדינה הזו אנשים שרוצים לבטל את כל מה שהיא קמה בשבילם. אנשים אלה היו רואים בהכרזת העצמאות שלנו מסמך שמאלני בוגדני. אזכיר לקוראים על מה המדינה הזו קמה, בין השאר:

״מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה   נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות. מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ-ישראל בשלמותה״.

אז מה קרה לנו? איפה, בדרך הזו, לקחנו פניה לא נכונה ומצאנו את עצמנו בשכונה של בן ארי ובן גביר? איך קרה שהם השתלטו לנו על המדינה?

1. אתם חותכים כל שניצל לקוביות לפני שאתם אוכלים אותו.

2. ערב. העולל כבר נרדם, אתם צונחים מותשים על הספה ומדליקים את הטלויזיה כדי לראות משהו ולהירדם. תמיד הממיר יהיה מכוון על ערוץ ״הופ״ ותופיע האנימציה של הלילה בהופ.

3. במקום הזה באוטו, שם, בין המושבים הקדמיים, ליד ידית בלם היד, תמיד יש לכם איזה צעצוע או מוצץ.

4. פעם נהניתם לצאת למסעדה טובה ולאכול טוב, היום אתם מודים לאל שהצלחתם להרדים את הזאטוט לפני הארוחה ושניכם יכולים לאכול באותו זמן ואפילו לדבר.

5. הכרתם תכניות מאוד מעניינות שמשודרות בטלויזיה בשעות מוזרות. אחרי שהתייאשתם כבר מפסטיבל מספרי סיפורים עברתם להארד קור של שידורי הלילה, שידורי הלילה בערוץ הראשון. חיים שכאלה, קדם אירוויזיון, פסטיבל הזמר החסידי. רק זה מאפשר לכם להירדם אחרי הצרחות של הרך הנולד באמצע הלילה.

6. הכרתם חגים חדשים בלוח השנה כמו ׳חג ביאליק׳ או ׳חג הגינה׳. מי ידע שיש כל כך הרבה חגים בין סוכות לט״ו בשבט?

7. אתם שוקלים לבנות השנה סוכה.

8. אתם מופתעים כשהאייפון מתריע על אפליקציה שצריכה עדכון. מתברר שזה עוד פעם תיקוני באגים לאפליקציית ״הלו קיטי ביוטי סאלון״, ולא ידעתם כלל שהיא מותקנת אצלכם.

9. למדתם להכין טנא.

10. התמזל מזלכם והצלחתם לבלות ערב כשהזאטוט אצל הסבים, אתם לא מפסיקים לתכנן תכניות על כל הדברים שתספיקו כשהוא לא בבית, בסוף נרדמים ב-21:15 מול הטלויזיה (עם האנימציה של הופ) כי חבל להפסיד שעות שינה יקרות.

למתקשים להירדם אחרי הפוסט הזה, נסו את שידורי הלילה של הופ. זהירות, זה ממכר:

דר – המשפחה שלי: דרור, דר, ענת, ארז ואייל

ושוב הקיטור השנתי על יום המשפחה. היום מציינים ילדי הגנים וילדי בית הספר את יום המשפחה. אצל דר בגן דחו את החגיגה ליום שישי הבא, מה שגרם לי לחשוב – אולי נכריז על חג חדש, שיצויין שבוע לאחר יום המשפחה – ״יום המשפחות המורכבות״. למה? כי יותר ויותר אנשים חיים במשפחות שאינן בדגם ״הרגיל״ – אבא, אמא, בן, בת, חתול וכלב. הגיע הזמן שגם לנו, ״המורכבים״, ״הבעייתיים״, החד-הוריים, החד-מיניים, הגרושים, האלמנים והפרודים, אלה שלא מתאימים לתבנית, יהיה יום משלנו.

נכון שיש כיום פתיחות גדולה יותר ויותר כלפי משפחות ״לא רגילות״. לפחות בחינוך הממלכתי החילוני, לא בחינוך הדתי, שם בבחינת הבגרות בתושב״ע נותנים לתלמידים להבחן על מאמר שקובע שילדים לרווקות חד-הוריות הם ״יצורים חסרי זהות שעלולים להזדקק לטיפול נפשי צמוד". הילדים, בחינוך החילוני לפחות, מדקלמים שיש משפחות שיש בהן שתי אמהות, שני אבות או רק אמא אחת או רק אב אחד, ילדים שישנים מדי פעם אצל אמא ומדי פעם אצל אבא, ילדים שאבא מגיע מדי פעם מחו״ל לחופשה ופוגש אותם ועוד דגמים. ועדיין, הילדים מהמשפחות ״המורכבות״ תמיד ירגישו קצת שונים ביום המשפחה, כאילו חסר משהו בדגם המשפחתי שלהם.

לדר אין בעיות עם יום המשפחה. היא עושה את ההתאמות הנחוצות ויוצרת לעצמה משפחות כאוות נפשה. אולי זה היתרון של המורכבים – הם יכולים ליצור לעצמם את בני המשפחה, לבחור, לברור ולהחליט מי במשפחה שלהם. עוד כשהיתה בת שלוש, והגננת בגן הכינה גרף עמודות של כמות הנפשות בכל משפחה, היא החליטה שהמשפחה שלנו לא מונה שלוש נפשות אלא ארבע, כי ספרה גם את לוקה, הכלבה שלנו, במשפחה. היא לא רצתה להיות שונה משאר הילדים בגן, שהיו להם ארבע או חמש נפשות במשפחה.

השנה דר חזרה מהגן עם ציור ״המשפחה שלי״. ״הנה, אבא, ציירתי את המשפחה שלי״,  היא אמרה לי ומנתה – ״דרור, דר, ענת, ארז ואייל״. חייכתי והתרגשתי שהיא רואה את ענת כבת משפחה שלה. ״למה הוספת גם את ארז ואייל (בני הדודים) למשפחה?״, שאלתי. ״כי החלטתי שאני ילדת סנדביץ׳, ארז גדול ממני ואייל קטן ממני״. הבנתי שהיא לא אוהבת להגיד בגן שהיא בת יחידה, כי זה אומר שהיא מרגישה שונה משאר הילדים, אז היא הוסיפה את שני בני הדודים שלה למשפחה הגרעינית. היא עושה את ההתאמות ובוחרת לעצמה בני משפחה כדי לא להיות שונה.

כשדר התבקשה להביא תמונה של המשפחה, היא דפדפה באלבום ובחרה תמונה שלה מגיל 3, שבה היא מצולמת עם איריס ואיתי בטיול בראש הנקרה. ״אבל זו תמונה מגיל 3, את קטנה כאן״, אמרתי לה. ״אני רוצה להביא את התמונה הזו, כי אמא מופיעה בתמונה, הילדים בגן החדש לא מכירים את אמא שלי אז אני רוצה שיכירו את אמא״, היא ענתה בהחלטיות.

באחד הימים, כשהגעתי לאסוף את דר מהצהרון, היא ישבה וצבעה ציור וביקשה שאמתין עד שתסיים את הציור, ישבתי קרוב אליה ואז אחד הילדים שישב לידה שאל אותה: ״איפה אמא שלך? למה אין לך אמא?״, והיא ענתה לו בטבעיות – ״אמא שלי מתה, היא היתה חולה בסרטן ומתה כשהייתי בת ארבע״. זהו, המשיכה לצייר והחבר שתק. שמחתי שהיא עונה בטבעיות על השאלה הזו, לא מתחילה לבכות או עושה מזה עניין. אולי בגלל שזה מה ששידרנו לה, שזה עצוב שזה קרה, אבל זה קרה ואפשר לדבר על המוות של איריס בטבעיות. החיים ממשיכים.

אז בשבוע הבא, בחגיגת יום המשפחה בגן, בוודאי אזיל דמעה, אבל אני עושה זאת בכל חגיגה בגן. אני מתרגש מאוד לראות את דר רוקדת ושרה בכשרון רב, כמעט כמו כל אב גאה. אולי מתרגש יותר, כי חסר לי שאיריס לא נמצאת לראות את דר ולראות כמה היא גדלה והתפתחה.

אז יום משפחה שמח לכולם, גם למשפחות הרגילות וגם למורכבות.

גם אני הייתי פעם אדם ורטה. בעברי הייתי מורה להסטוריה ואזרחות בתיכון. חינכתי כיתות, שימשתי גם כרכז הטיולים של התיכון וליוויתי ארבע משלחות תלמידים לפולין. שמונה שנים לימדתי בתיכון, או כמו שאני קורא לזה, תקופת ההתנדבות שלי למדינה.

גם אני הגעתי להוראה עם הרבה אידאלים, של תרומה למדינה ולחברה, חינוך לערכים, תיקון עוולות חברתיות ועוד. היה ברור לי שכסף לא ניתן לעשות מהענין הזה של ההוראה. עזבתי אחרי שמונה שנים, לא כי לא אהבתי ללמד, להיפך. עזבתי כי הרגשתי שהמערכת לא מגבה אותי, שההנהלה מדברת על משהו אחד ועושה משהו אחר, עזבתי בגלל התחושה שהמערכת מתבטלת בפני הורים חזקים, מפחד שהדברים יצאו החוצה. הרגשתי שקובעים כללים ולא עומדים בהם רק כי ההורים צעקו וביקשו שנוותר. עוד על הסיבות של עזיבת ההוראה אפשר לקרוא בפוסט תודה לך לימור לבנת.

בשבוע שעבר, כשהתפרסם סיפורו של אדם ורטה, הרגשתי שעשיתי טוב כשעזבתי את מערכת החינוך. מה היה לנו כאן? סיפור על מורה מוערך לפילוסופיה ומחשבת ישראל בבית הספר אורט בטבעון, שהעז להביע את דעותיו במסגרת דיון פוליטי בכתה. תלמידה כתבה מכתב תלונה נגדו, המכתב הגיע לח"כ לשעבר מיכאל בן ארי, שפרסם אותו בדף הפייסבוק שלו, ומשם הדרך היתה קצרה לשימוע לפני פיטורים בפני הנהלת בית הספר, שבו "הומלץ" לו להתפטר. הנהלת רשת אורט מסרה לעיתונות בתחילה שורטה הודה ואישר שכל הדברים שכתבה התלמידה הם נכונים והוא אמר אותם. רק לאחר שלעיתון "הארץ" הגיעה הקלטת השימוע, התברר שהדברים שמסרה רשת "אורט" לעיתונות אינם נכונים.

מערכת החינוך מתנהלת בצורה ריכוזית. הוראה שנותן השר יורדת לדרגים המנהליים ומשם למנהלי בתי הספר ולמורים. המורה, החוליה החלשה במערכת, זה שסופג את אש מהתלמידים, ההורים וההנהלה, לא מקבל גיבוי מאיש. מורה יודע שבמידה ותלמיד או הורה יתלונן עליו הוא קודם כל יחשב אשם, המערכת לא תתן לו גיבוי, הוא יושעה ואף יוזמן לשימוע לפני פיטורים. כך גומלת מערכת החינוך למשרתיה, אלה שצריכים לקבל את כל הכוחות מהמערכת, אותו מגזר שמקבל משכורת מגוחכת תמורת חינוך הילדים, שנזכרים בו רק כשיש שביתה. אותו מגזר שעל כתפיו מעמיסים את כל הציפיות – שיכינו לבגרות, שיכינו לחיים, שימנעו אלימות, סמים ותקיפות מיניות, שיחנכו את הנוער לאהוב את המדינה והצבא ושיהיו אזרחים טובים. בכל פעם שמתעוררת פרשה כמו אייל גולן והקטינות שואלים איפה היו המורים ואיפה היה בית הספר.

גם אני התאמצתי מאוד, כמו אדם ורטה, במסגרת הריצה לסיים את החומר עד בחינת הבגרות, לנהל דיונים בכיתה. הדיונים לעיתים היו פוליטיים מאוד, סוערים לעיתים, אבל הרגשתי שאי אפשר ללמד אזרחות בצורה אחרת. לא הסתרתי מעולם את דעותי הפוליטיות, אבל מעולם לא עשיתי נפשות או עודדתי הצבעה למפלגה מסוימת. האקלים בכיתות היה לעיתים קשה מאוד, תלמידים הביעו בפני עמדות כמו שהביעה אותה תלמידה בפני אדם ורטה, שצריך לזרוק את כל הערבים ואת כל השמאלנים לים. ניסיתי להעלות את רמת השיח מעבר לסיסמאות הריקות ולגזענות, לעיתים ללא הצלחה.

אני משער שאם תלמיד או תלמידה היו מתלוננים עלי, יתכן והייתי מוזמן לשימוע לגבי הבעת דעות פוליטיות בכיתה. קל מאוד להוציא את הדברים מהקשרם, לקחת אמירה כמו "שאלתי את התלמידה האם כל מה שהצבא עושה הוא מוסרי" ולטעון שהמורה אמר שהצבא עושה דברים לא מוסריים ושהצבא הוא לא  מוסרי, ומכאן הדרך להתזת ראשו של המורה קלה ומהירה. מספיק להאזין להקלטת השימוע כדי להבין שהנהלת "אורט" לא רוצה דיונים כאלה בכיתה.

מדוע משרד החינוך סבור שדיבור על זכויות אדם בכיתה הוא הבעת עמדה פוליטית? וסיורים במערת המכפלה ובעיר דוד (בחסות עמותת אלע"ד) הם לא הבעת עמדה פוליטית? ממתי זכויות אדם שייכות רק לשמאל? האם המקרה בו פעיל ימין חושמל פעם אחרי פעם על ידי שוטרים, שהגיעו לעצור אותו, לא קשור לזכויות אדם? האם מעצרים מנהליים של פעילי ימין או צווי הרחקה שניתנים על ידי הצבא לפעילי ימין לא מהווים הפרה של זכויות האדם?

תגובת הנגד, שהגיעה לאחר הפרסום, מעודדת. רואים שיש תלמידים אחרים באורט טבעון, אולם לאירוע של אדם ורטה יש אפקט מצנן על כל המורים. מי ירצה שתלמיד יתלונן עליו? מי יכול לעמוד בשימועים האלה? איזה מורה, שחרד כל יום למשרתו, שתלוי במנהל בית ספר לקבל עבודה בשנה הבאה, יעז "לעשות בלגן" בכיתה ולעורר מחול שדים סביבו.

ושר החינוך? הוא עסוק בלהשפיל את המורים במסגרת התכנית "עוברים ללמידה משמעותית". כאילו שקודם לכן המורים התעסקו בבייבי סיטר לילדים ורק עכשיו עוברים ללמידה משמעותית. למידה משמעותית היא לעורר חשיבה, לשמוע דעות פוליטיות מנוגדות, לעורר שיח בכיתה, לא רק לדקלם ססמאות של משרד החינוך ולהתגייס לצבא. השבוע, אחרי שחזר מחו"ל, התפנה שר החינוך להגיד ש"לא אהב את מה ששמע בשימוע". שום מילה בדבר חיזוק סמכותו של המורה, חיזוק מעמדו והזכות של המורה לעמוד על דעותיו בכיתה. הוא ממשיך את דרכם של שרי החינוך מאז לימור לבנת, שהצהירה שלא חייבים תעודת בגרות כדי להצליח בחיים, כמו שהיא הצליחה ללא בגרות, והמנכ"לית שלה דאז, רונית תירוש, שהצהירה כי המורים שפוטרו בגלל קיצוצים בתקופת כהונתה כמנכ"לית, היו "מורים לא טובים".

משרד החינוך עסוק בקמפיינים בזבזניים כמו "ישראל עולה כיתה", במקום לחזק את מעמד המורה. אולי פירון יתייחס לטענת המורים שההסכמים שלהם במסגרת רפורמות "אופק חדש" ו"עוז לתמורה" לא מכובדים על ידי משרד החינוך והם עדיין לא מקבלים את תוספות השכר שהוסכם עליהן למרות שעובדים יותר שעות לפי ההסכם?