אב במשרה מלאה

הפוסט הקודם הסתיים בנימה אופטימית. כנראה שפתחתי פה לשטן. ביום חמישי, אחרי שכבר התרגלנו קצת להיות בבית, והיה נעים ונחמד, אחרי ששכרנו מטפלת לאיריס לשעות הבוקר, פתאום בצהרים החום של איריס עלה ל-38 מעלות. חום מעל 38 מחייב הגעה לבית החולים. הדבר מלמד בדרך כלל על ירידה בספירות הדם וסכנה למערכת החיסונית.

בליל יום חמישי איריס הגיעה למיון באיכילוב, שוב עם ספירות דם ברצפה. דר נפרדה מאיריס לפני שהלכה לישון. לי היה מאוד קשה. תחושה של חוסר אונים, עד שאיריס כבר חזרה הביתה וניסינו לחיות חיים נורמליים לכמה ימים, שוב חזרה לבית החולים. בלילה אשפזו אותה בחדר בידוד במחלקה הפנימית ולמחרת העלו אותה למחלקה האונקולוגית לבידוד.

ביום שישי אני ליוותי את דר לגן בבוקר. הילדים הציגו את העבודות שלהם במסגרת שבוע הספר, היה מאוד מרשים. דר חיברה גרסה שלה ל"דירה להשכיר". אצלה דווקא הדוב מגיע לדירה ומחליט לשכור אותה. מעניין. ביום שישי אחרי הצהרים לקחתי אותה ליום הולדת של אחד החברים מהגן. היה לה קצת עצוב בלי אמא.

בשבת החלטתי לעשות לדר יום כיף. כבר מראש הזמנו כרטיסים להופעה של "ילד פעם" בנמל תל אביב ואיריס אמרה לי שהיא רוצה שדר ואני נלך להופעה למרות העובדה שהיא מאושפזת בבית החולים. בשישי התקשר אלי אריק ("המפקד") ופקד עלי שאחרי ההופעה אנחנו באים אליהם "להתאוורר" בבריכה. הוא אמר שזו הוראה של איריס, שאמרה לו שאם זה יבוא ממנה אני אסרב. כמובן שנאלצתי לציית למפקד. אמרתי לו שאני נקרע בין הרצון שלי להיות עם איריס בבית החולים לבין הרצון שלי להיות עם דר ולעשות איתה כיף כשאמא לא נמצאת.

בבוקר נסענו דר ואני לנמל תל אביב. מראש סיכמנו גם שנקנה לה בגד ים בנמל, והיא בחרה אוברול סגול-ורוד. עד שפתחו את החנות נכנסנו לחנות של "קרוקס" (בעיקר כדי להימלט מהחום הנוראי – מי שתכנן את הנמל לא שיער בנפשו שבקיץ יש שמש בישראל ולא דאג לטיפת צל). המזגן בחנות קרוקס "עלה" לי בנעליים חדשות לדר, בעיקר כי הרגשתי לא נעים רק לשבת שם בחנות. אחר כך נכנסנו להופעה של "ילד פעם". כיאה למעמדה כמנהלת מועדון המעריצים נכנסנו לחזרה לפני ההופעה. ההופעה היתה נהדרת כרגיל. רקדנו והשתוללנו.

מנהלת מועדון המעריצים של ילד פעם

אחרי ההופעה נסענו לבקר את איריס באיכילוב. דר שוב התרגשה ללבוש את המסכה ולהכנס לחדר של איריס. ביקרנו אותה כשעה בצהרים ואחר כך שמנו פעמינו לבריכה של אריק ודיצה. כשהגענו אמרתי לאריק שהבית שלהם מזכיר לי את "מלון הצפון" בקרית שמונה בשנות התשעים, כשהיו מורידים את החיילים מהקו בלבנון להתאוורר שם ולהתרחץ בבריכה לכמה שעות ואז מחזירים אותם לקו. "רק תתלו שלט של האגודה למען החייל בכניסה, או יותר נכון – האגודה למען הסרטן", אמרתי להם. איזה אנשים נפלאים. דר נהנתה לשחות בבריכה עם אריק ואיתי ואחר כך לי, הבת של אריק ודיצה, לקחה פיקוד על דר לכמה שעות והן ציירו ביחד.

במלון הצפון

השהייה אצל דיצה ואריק עזרה לי קצת לנקות את הראש. בדרך כלל אני לא אוהב את הביטוי הזה, אבל באמת שניקיתי קצת את הראש. כמה שעות בלי לחשוב על סרטן, בית חולים, ספירות דם וזריקות.

בדרך חזרה הביתה דר עוד לא נרדמה. חזרנו, קילחתי אותה ואז היא נרדמה. ישנה 12 שעות רצוף והתעוררה ביום ראשון בבוקר ב-8:45. היה לה יום מעייף. אני מודה על המזל שלנו שיש לנו כל כך הרבה חברים וחברות שעושים משמרות אצל איריס בבית החולים ובבית ונותנים לי את האפשרות (והזכות) להקדיש זמן לדר, שלא תרגיש זנוחה. גם ככה קשה לה כשאיריס לא בבית. תודה לכן ולכם: חן, נילי, רוני, רני, יואב, טלי, דיצה, אריק, נועה, עינת, דנית, ליאורה, לימור , רימה ומלכה. אני בטוח ששכחתי מישהו.

ביום שני איריס שוחררה מבית החולים. הספירות עלו לרמה מספקת. שוב חזרנו לאיזו שגרה של יום וחצי. בנוסף ביום שני הגיע נהג המונית עם המשלוח השני של תרופות האירובולין מארה"ב. מסתבר שזה אותו נהג מונית שהביא לנו בפעם הקודמת את התרופות. "שתהיה לכם רפואה שלמה, איך קוראים לה? איריס גולדמן? אני אתפלל עליה ויהיה בסדר", כך הוא איחל לי. אני לא אדם מאמין ולא מאמין בתפילות אבל מרגש אותי שאנשים שאני לא מכיר מבקשים את השם של איריס כדי להזכיר אותה בתפילות. זה מראה על אכפתיות וערבות הדדית.

הבוקר איריס נסעה עם דיצה לבית החולים לעבור את הטיפול הכימותרפי הבא. דר ראתה אותי מארגן את איריס בבוקר ושאלה "אמא כמה ימים תשארי בבית החולים? אני אדבר איתך בערב בסקייפ״. אמרתי לה שאיריס רק נוסעת לטיפול ותחזור אחרי הצהרים. היא כבר התרגלה לזה שאיריס נעלמת לכמה ימים כל פעם והיתה בטוחה ששוב מאשפזים אותה.

דיצה אמרה שהיתה בכנס של האגודה למלחמה בסרטן השבוע וכל הזמן דיברו על האריבולין כתרופת הפלא החדשה שתעשה את מה שכל התרופות האחרות נכשלו. אולי זה יעזור, אנחנו עדיין סקפטיים. לא יודעים על התרופה הזו הרבה בארץ.

חוץ מזה, איריס הפכה להיות מיני-סלב בסוף השבוע לאחר פרסום הכתבה ב"מעריב סופשבוע" על ההתמודדות שלנו עם הסרטן דרך הבלוג והפייסבוק. בכתבה ערכו קטעים מתוך הבלוג שלי ומתוך הפייסבוק של איריס כיומן התמודדות עם המחלה. היה מרגש למרות שהכרתי את הטקסטים.

נקווה לטוב.

היפוכונדריה – היא הפרעה הכוללת תסמינים גופניים בלי כל ממצא פתולוגי. הסובלים מהיפוכונדריה מאופינים בפחד מוגזם ואובססיבי מפני ליקויים שונים בבריאותם, מסוגים שונים ובדרגות חומרה שונות ללא בסיס אורגני. הפחד עלול להתגבר כתוצאה ממצבי חרדה (מתוך הויקיפדיה).

"בואי תרגיש מה יש לי כאן", איריס אומרת ומבקשת ממני למשש איזה חלק בגוף.

מסתבר שעם הסרטן מקבלים מחלה נוספת, ההיפוכונדריה. חולה הסרטן עסוק כל היום בבדיקה יומית של הגוף, עושה לעצמו צ'ק אפ יומי, בודק כל עקצוץ, רגישות או אדמומיות. כל עקצוץ מיד הופך להיות חרדה לגבי גרורה נוספת שהתגלתה בגוף. האמת שאין מה להאשים אותם. המחלה הארורה הזו מתפתחת מתוך הגוף החוצה, וכמו חלודה במכונית איטלקיה ישנה, היא עלולה להופיע בכל מקום ובכל עת. אני מתווכח עם איריס שזה לא אפשרי, אבל היא תמיד אומרת לי "בסוף אני אגיד – אמרתי לכם".

במסגרת המצב החדש, הכולל טיפול בחמצן כדי להתמודד עם הגרורות בריאות, איריס החלה להרגיש כאבים בגב. בדיקת הסי.טי. האחרונה שנערכה באפריל לא הראתה ממצאים כלשהם של סרטן בגב או בשלד, אבל מה זה סי.טי. מול תחושת ההיפוכונדר. אז הלכנו לעשות MRI לגב. בשעת לילה מאוחרת, כשכל העולם חגג באצטדיון רמת גן עם מדונה, אנחנו התגנבנו לנו למסדרונות באיכילוב בואכה הצוללת שבה ממוקמת מחלקת ה-MRI. כמה נחמד לראות בית חולים בלילה. מסדרונות ריקים ללא חולים, שקט, יש חניה בחניית הנכים בכניסה לבית החולים, ממש תענוג. צריך להפוך את האשפוז יום לאשפוז לילה, אמרתי לאיריס. החולים יבואו בלילה, יחברו אותם לאינפוזיות של הכימותרפיה, והם ישנו עד הבוקר במחלקה. פחות לחץ ועומס.

נכנסנו ל-MRI, אפילו חיברו את איריס לחמצן על חשבון איכילוב. רופא ידידותי הוזעק מבפנים למצוא לאיריס וריד, יען כי האח לא הצליח למצוא וריד אחד לרפואה. בסוף מצא וריד באחת הפינות של כף היד ואיריס נכנסה לבדיקה. רעש מחריד אוזניים למשך חצי שעה והיינו בדרך חזרה.

שלשום דיווח לאיריס הנוירו-אונקולוג – "זה בסדר, אין לך סרטן בגב, זה סתם פריצת דיסק. אני אמרתי לאיריס: "לצערך לא מצאו לך סרטן בגב, זה רק פריצת דיסק. עכשיו אני יכול להגיד – אמרתי לך". זה מוזר מאוד, רוב האנשים היו די מודאגים מכך שיש להם פריצת דיסק בגב, אבל לא חולי הסרטן. תנו להם חצבת/אדמת/שעלת/פריצת דיסק, רק לא עוד הודעה על גרורה במקום חדש.

אז זהו, שאין לאיריס סרטן בגב. "רק" בשד, בבלוטות הלימפה בבית השחי, בריאות ועוד ממצא חשוד בכבד. אנחת רווחה ירדה עלינו, אפשר להמשיך לקחת מורפיום ולחכות שהכאבים יחלשו.

חוץ מזה, מאז פרסום הפוסט האחרון, הבית שלנו התמלא בחברות וחברים, שלא עוזבים את איריס. אנשים מתקשרים, בודקים מתי אפשר לבוא ולהיות עם איריס. העיקר שלא תהיה לבד, שלא תשקע בדכאון, שלא תוותר. ההתגייסות של החברים מעוררת הערצה. חברות מגיעות להכין אוכל, להכין סלט פירות וקפה עם גלידה, לקפל כביסה (מה ישאר בסוף לעוזרת?), חבר טיפל לנו בתיקון האייפון של איריס שהרמקול שלו נדפק, רק לעזור ולהקל על המצב. תיכף נצטרך קצין תקשורת או דובר במשרה מלאה שרק יתאם את הביקורים של כולם. רק תפסיקו עם העוגות והשוקולדים (לאונידס ?!). איריס בקושי אוכלת ואני רק משמין מזה. תביאו איזה קוסקוס עם מפרום, יותר עדיף.

 המצב של איריס השתפר קצת בשבוע האחרון, אולי בגלל החמצן, אולי בגלל החברים ואולי בגלל שהיא פשוט מתרגלת למצב. לומדים מה כואב, איזו תנוחה יותר מקלה, איך לסדר את הכריות ועוד. בשישי ובשבת אחרי הצהרים הוצאתי את איריס עם הכורסה של הסלון למרפסת, שתשב על הדק בחוץ ותהנה מהאויר הצח. מסתבר שזה עוזר, גם רפואית וגם נפשית. היא עדיין אוכלת כמו ציפור, אבל לפחות עברה משייקים נוזליים של פירות לאוכל אמיתי כמו עוף, בולונז ופסטרמה.

ביום חמישי האחרון איריס עברה את הטיפול הכימותרפי הראשון עם האירובולין, תרופת הפלא (?) שיובאה מארה"ב. בינתיים אין תופעות לוואי ולא ברור אם יש שינוי במצב הגרורות. התרופה מגיעה באינפוזיה קטנטנה שלוקח לה בערך 5 דקות לטפטף לוריד. אני הייתי קצת מאוכזב – 3 אמפולות ששוות 9,000 ש"ח ולוקח לזה רק 5 דקות? שיביאו אינפוזיה גדולה של ליטר, אחרת על מה שילמנו 😉 . נקווה שזה יעזור.

ולסיום – ההיפוכונדר המפורסם ביותר בישראל – יורם מקרובים קרובים:

כשכתבתי את הפוסט הקודם על מצבה של איריס היא ביקשה ממני למחוק שורה אחת. במקור כתבתי " איך אני יכול להעלות טרוניות, כשהיא גוססת מסרטן?". איריס ביקשה למחוק את המילה "גוססת". אמרה ש"גוססת" זה השלב שבו מזמינים אחות פרטית הביתה ומכשיר להזרקת מורפיום וממתינים למוות. אמרה שזה עושה לה קונוטציות לא טובות. אז שיניתי ל"מתמודדת עם הסרטן".

בתחילת מאי נסענו לסוף שבוע באחוזה בשבי ציון ב"בפנחס וגסטון" לרגל יום הנישואים השישי שלנו. זה באמת אחד המקומות היפים בארץ לשהות בהם. אויר הים, בריכה, שלווה, אוכל טוב, צוות מפנק, אינטימיות, מה שתרצו. אפילו קיבלנו אינפיניטי מפוארת לסוף השבוע. הכל היה מושלם. איריס סבלה מכאבי גב ונטלה מדי פעם אופטלגין נוזלי לשיכוך הכאבים. היא הלכה לאט ולקח לה זמן לעלות במדרגות לחדר בקומה השניה, אבל הסתדרה. ביום השני היא החלה להרגיש כאבים קשים ונשארה במיטה. אני ישבתי רוב הזמן בחוץ, על שפת הבריכה או במרפסת וקראתי ספר ונתתי לה זמן לישון בשקט. את החזרה הביתה ביום ראשון עשינו בקושי. מאז איריס בקושי הולכת. כאבי הגב מקשים עליה את העמידה וההליכה, והיא בקושי נעה בין המיטה למטבח. כשיוצאים מהבית נעזרים בכסא גלגלים.

לאחר מכן איריס החלה להרגיש קוצר נשימה וסבלה משיעולים. עוד שפעת, חשבנו, או אולי שעלת. כשהשיעולים גברו איריס בסוף הגיעה למיון באיכילוב, שם מיד חיברו אותה לחמצן. בדיקת CT הראתה פיזור גדול מאוד של גרורות בריאות שמקשה על הנשימה. אני עוד קיוויתי שזאת שעלת. מאז היא מחוברת לבלון חמצן או למחולל חמצן בבית שמסייע לה לנשום. המעבר בין חדר השינה למטבח מחייב לוגיסטיקה מסובכת – ניתוק מחולל החמצן, חיבור לבלון נייד, הליכה איטית עם הבלון בעגלה למטבח, במקביל מסיעים את המחולל למטבח, מחברים לחשמל ואיריס מתחברת חזרה למחולל. ככה סתם, הפעולה הכי פשוטה של לנשום הופכת להיות משימה מסובכת. חשבתם פעם על כך שאתם צריכים לקחת נשימה? הרי עושים זאת בלי לחשוב בכלל. נסו כעת להיות תלויים בבלון או במכשיר כדי לנשום.

בית מותאם. כשבנינו את הבית החלטנו שהוא יהיה מותאם לנכים. קומה אחת, דלתות רחבות, מעברים רחבים ושירותים רחבים. עשינו זאת בעיקר בגלל אבא שלי, שעושה שימוש בכסא גלגלים כדי לנוע. חשבנו גם שנזדקן כאן, ויום אחד לא נוכל לעלות מדרגות. לא ידענו עד כמה מהר נצטרך בית מותאם. מי ידע אז ב-2008 שתוך כמה שנים נעשה שימוש במעברים הרחבים לכסא גלגלים? מה היינו עושים אילו חדר השינה היה ממוקם בקומה השניה? סתם מחשבה.

תרופות כימותרפיות. אחרי שישה נסיונות של תרופות כימותרפיות שהיו אמורות, על הנייר לפחות, לעשות ניסים ולהעלים את הגידולים הסרטניים והגרורות, החלטנו ללכת להתייעץ עם ד"ר נעה בן ברוך, שהיא האונקולוגית הראשית של בי"ח קפלן. היא עיינה בתיעוד הרפואי והציעה תרופה אמריקאית בשם אברקסן, לא בסל, משהו כמו 18,000 ש"ח בחודש. למחרת היינו בבדיקה אצל ד"ר ספרא, האונקולוגית של איריס באיכילוב, והיא אמרה שלדעתה כדאי לנסות תרופה אמריקאית אחרת. בסוף פרופ' ענבר, מנהל המערך האונקולוגי באיכילוב, הכריע לטובת תרופה שלישית אמריקאית בשם אירובולין. ככה זה, שלושה מומחים – ארבע דעות. ללמדכם שהם לא ממש יודעים מה יעזור ודי יורים באפילה. הזמנו את האירובולין דרך הביטוח הרפואי הפרטי של איריס, דרך חברת "מגדל". אתמול הגיע נהג מונית עם קופסה של פדקס ובה 9 אמפולות ראשונות של התרופה. מחר מתחילים טיפול כימותרפי בתרופה, שאמורה לחולל ניסים. אני, כמו בפרסומת נגד התקרחות, סקפטי. למה שתרופה שביעית תצליח לעשות מה שהשש שלפניה לא הצליחו? רק כי יש לה שם מפוצץ והיא באה עם שליח מאמריקה?

בכל יום בשבוע האחרון מגיעות אלינו הביתה חברות של איריס. אתמול נכנסתי ומצאתי את איריס מוקפת בארבע חברות קרובות. איזה כיף. אחת מהן אפילו קיפלה כביסה, סתם בשביל לעזור ולהקל על העומס היומיומי. קנו לאיריס קופסת שוקולד של לאונידס בגודל מטורף. אולי תטעם. איריס חסרת תאבון לאחרונה, ובקושי אוכלת חצי יוגורט בארוחה. טוב, אם כבר סרטן אז להראות טוב ולהוריד במשקל. לא הצליחו לשכנע אותה אפילו לאכול את השוקולד. אני ניסיתי לפתות את איריס אתמול בקבבים על האש, חציל קלוי על האש ושעועית ירוקה מוקפצת. אכלה חצי קבב וארבע שעועיות. היא אומרת שהיא לא מסוגלת לאכול. בכל מקרה, החברות והחברים שמגיעים נותנים הרגשה טובה, מצליחים קצת להוציא אותנו מהשחור היומיומי הזה של חמצן וסבל. הרבה מתקשרים או שולחים הודעות, שואלים אם אפשר לבוא לבקר – אז אפשר, זה טוב לאיריס. אם תפריעו, לא נהסס להגיד. רק לא כולם ביחד, כדי לא לחסום את הרחוב.

משככי כאבים. מה איריס לא מקבלת? קודאין, מורפיום וקנאביס רפואי לא מדגדגים את הכאב הנוראי. ואני חשבתי שעוד מעט יתנו לאיריס תרופות של סוסים. משום מה הכל היה אמור כבר לעבוד ולשכך כאבים. על הנייר. הכל על הנייר. לא עובד.

דר. אתמול קילחתי את דר וחפפתי לה את הראש. היא אוהבת להמציא שירים תוך כדי המקלחת ופתאום אני שומע אותה שרה לעצמה: "אבא חופף לי את הראש במרכך סגול, אמא שלי חולה ואני עצובה, אני רוצה שהיא תהיה כבר בריאה". לא הגבתי. קשה לדר עם זה שאמא שלה שוכבת במיטה ולא אותה אמא של לפני חודש. לחגיגת שבועות בגן הלכתי לבד עם דר. היא הצטערה שאמא לא איתנו. הכנתי לה זר, ניסיתי להכין לה זר כמו שאיריס הכינה לה בשנים הקודמות, זה עבד בערך. עוד דבר שקרה בשבועות האחרונים – כשדר מתעוררת בבוקר היא קוראת "אבא" ולא "אמא". היא הבינה שעכשיו אני ארוץ אליה ולא אמא. חוץ מזה היא נהנית לעזור ולדחוף את המחולל מחדר השינה למטבח כשאיריס עוברת בין החדרים.

ביטוח רפואי פרטי. כולם רצים לעשות ביטוח פרטי, ובצדק. העניין הוא, שהכיסוי הביטוחי הסטנדרטי לתרופות שלא בסל הבריאות הוא משהו בין רבע מליון ש"ח לחצי מליון. כשאתם בריאים זה נשמע כמו סכום אסטרונומי. כשאתם חולים וזקוקים לתרופה שעולה כמה עשרות אלפי ש"ח לחודש, זו קופה שנגמרת די מהר. ממחר כולם בודקים עם הסוכן שלהם כמה הכיסוי, ומגדילים אותו ל-3 מליון ש"ח שמתחדש כל שלוש שנים. כך גם אם חס וחלילה תזדקקו לתרופה כזו, הכיסוי הביטוחי יממן אותה בלי בעיות. אצל איריס הקופה הזו לא מתחדשת, כך שמתישהו ברור לנו שהכיסוי יגמר. זה לא טוב.

חברים טובים. איזה אנשים טובים הסרטן הזה מזמן לנו. לפני פחות משנה איריס הכירה את דיצה בקבוצת תמיכה של חולות בסרטן השד. קשה להאמין שזה היה לפני פחות משנה. כמה אהבה שהאשה הזו יכולה להעניק. דיצה ואריק פתחו בפנינו את ביתם, הזמינו אותנו פנימה אל החיים שלהם מבלי לדרוש דבר בתמורה ועזרו לנו כל כך בשנה האחרונה. לפני כמה שבועות, כשאיריס לא הרגישה טוב והיתה צריכה להגיע לאיכילוב, דיצה הופיעה בבית אצלנו וליוותה אותה לבית החולים. בחג השבועות האחרון, כשהרגשנו נאחס בבית עם איריס שהשתעלה בקוצר נשימה ולא הצליחה לזוז, דיצה הזמינה אותנו לביתה "להתאוורר". סחבתי את איריס בכח מהבית החוצה ונסענו לדיצה. דר נהנתה כל כך בבריכה, אכלנו ונהננו. איריס שכבה על ספה על שפת הבריכה ולראשונה באותו שבוע הצליחה לישון כמה שעות מבלי להתעורר עם גרון חנוק. הרגשתי כמו משפחות בעוטף עזה בזמן "עופרת יצוקה" שהוציאו אותם להתאוורר במרכז הארץ. וזו היתה התאווררות, תרתי משמע. דיצה ואריק, הדברים שאני כותב כאן מביכים אתכם בוודאי, אבל אני חייב להודות לכם. אין כמוכם.

אז איך מתמודדים? עד עכשיו הסרטן היה נוכח-נפקד בחיים שלנו. היה קופץ לבקר מדי כמה חודשים כשעוד בדיקת CT הראתה החמרה בגרורות. חוץ מזה הכל היה כמעט כרגיל. עכשיו הסרטן הזה מזכיר לנו יום יום, שעה שעה, שהוא נמצא, כשאיריס נאבקת על כל נשימה. קשה להתמודד עם זה. קשה. אין ברירה. ובעיקר קשה כי החיים ממשיכים. יש את דר ויש גן וחוגים וארוחות ואירועים וחגים ולתקן דברים שמתקלקלים. החיים לא נעצרים בגלל הסרטן. הם ממשיכים.

זהו. יצאה לי רשומה קצת מבולבלת אבל זה גם עדכון במצב הנוכחי של איריס וגם על התחושות שלי. תודה לכל מי שמגיע, מסייע ומחזק. גם אלה שמרחוק. אוהבים אתכם.

בשיעורי ההסטוריה בחטיבת הביניים היטיבה המורה עליזה, הזכורה עלי לטובה, להסביר לנו את המנגנון במדינות ערב, שבו בכל פעם כשהיו תסיסות פנימיות נגד השלטון, השלטון הפנה את הזעם האזרחי כנגד ישראל. ישראל, עד היום, מהווה גורם שנאה מלכד במרבית המדינות הערביות, וקל להסית את ההמון כנגד ישראל ועל ידי כך להסיט את הדיון הציבורי מהביקורת על השלטון אל עבר קבוצה חיצונית.

מה היה כאן בשבועיים האלה? שום דבר מיוחד. עשרות מקרי אונס ביום (יש אומרים גם מאות), שהתרחשו ע"י גברים כנגד נשים בישראל. על המקרים האלה לא שמעתם, רובם לא הגיעו לתקשורת ואף לא דווחו למשטרה. רוב מקרי האונס, כך מלמדת הסטטיסטיקה של מרכזי הסיוע, מתבצעים על ידי אדם המוכר לנאנסת, לעיתים בן משפחה או קרוב, לעיתים בן זוג לדייט או לכיתה. רוב הנאנסות לא אוזרות אומץ ומתלוננות ולכן רוב המקרים האלה לא מדווחים למשטרה.

למה קל לנו יותר להזדעזע מאונס של בחורה יהודיה על ידי ערבי או אריטראי? כי זה נוגע לפחדים הקמאים והבסיסיים ביותר שלנו מפני הזר, השחור, החי בשולי החברה ומשחר לטרף. היו שהגדירו את מקרי האונס האלה, שבוצעו בידי החשד על ידי מוסלמים, כפיגוע מיני, לא פחות ולא יותר. קל לנו כחברה להאמין שאלה מקרי האונס שמתרחשים באמת. בחושך, בסמטה אפלה, במגרש חניה, בחורשה. לא במסיבה, לא בדייט, לא במכונית לאחר הדייט, לא בחדר בבית כשהדלת סגורה. קל לנו כחברה לגנות אנס כזה, קל לרדוף אחריו, לתפוס אותו, לאסור אותו ולשכוח. קשה יותר לחברה להתייחס לאנס המוכר לנאנסת, אולי זה חבר, בוס, בן משפחה או אדם קרוב אחר. קשה לנו לקבל אונס שבוצע בידי "בני טובים" ברמת השרון, בקיבוץ שמרת או בכפר שמריהו. הרי הם בני טובים, והיא הרי רצתה את זה, ולמה היא לא התנגדה, ולמה לא התלוננה מיד, והיא בכלל הזונה של השכבה.

מה שמעניין הוא שאנשים כמו אלי ישי ומיכאל בן ארי, שמנצלים כעת את הגל הציבורי הגזעני האחרון כנגד המהגרים לצרכים פוליטיים, התייצבו לימינו של האנס המפורסם משה קצב, וקראו להקל בעונשו. מדוע הם לא הסיתו כנגד היהודים שעלו מפרס וכעת אונסים את בנותינו?

אז כמו שלימדה אותי המורה עליזה, השלטון משתמש בהסתה כדי להסית את הביקורת ממנו. ככה סתם, בחסות הגל הגזעני המכוער, העבירו מאות מליונים לכל מיני גורמים, כפי שדיווחה חברת הכנסת זהבה גלאון:

אז הבנתם איך מכרו אותנו? מירי (אל תקראי לי גברת) רגב, שהמחאה החברתית מאוד יקרה לליבה, מאוד דואגת שנתעסק בבעיות האמיתיות של המדינה הזו, שלרובן היא וחבריה לקואליציה אחראים. ראש הממשלה, כך למדנו מהתרגיל המסריח של לפני שבועיים, חרד מאוד מהמחאה החברתית שעלולה להתפרץ בקיץ הקרוב, ולכן עסוק בהשרדות פוליטית ובשמירת הקואליציה בכל מחיר. הגל הגזעני נפל בידו כפרי בשל. פתאום לא עוסקים בגבעת האולפנה, בחוק טל או בכוונה להעלות את המע"מ ל-17%. סתם כדי שיהיה מעניין.

אותה ממשלה שפועלת לאישור הבאתם של עשרות אלפי מהגרי עבודה מסין ומהפיליפינים, מה שיכניס כסף רב לקבלני כח האדם, נלחמת במהגרי עבודה שהגיעו לישראל ונמצאים כבר כאן. במקום לעסוק במתקני שהיה ובפתרונות של גירוש, אולי נסדיר את מעמדם וניתן להם אפשרות להתפרנס בכבוד? זה מה שרובם רוצים כאן ובחקלאות משוועים לידיים עובדות.

כמו במקרה של החרדים והדרת הנשים בחורף, שוב כאן משתמשים בנו ככלי משחק להסטת הביקורת מהשלטון. ההמון המוסת שהשתולל אתמול בליל הבדולח שלנו בשכונת התקוה לא חושב שהוא כלי משחק. קל להסית אותו כנגד אויב חיצוני, שחור, מוסלמי, כאילו שמעולם לא היתה פשיעה בשכוונת דרום תל אביב. כאילו שהשכונות האלה לא סבלו מעוני והזנחה לפני הגעת המהגרים. לזה, דרך אגב, לא אחראים המהגרים, לזה אחראית הממשלה.

ב-1967 הצטלמו יצחק רבין, משה דיין ועוזי נרקיס בכניסה לשער האריות. הצילום, ביחד עם הצילום של הצנחנים בכותל, הפך להיות אחד הצילומים הזכורים ממלחמת ששת הימים. היום, כמו בכל יום ירושלים בשנים האחרונות רקדו ברובע המוסלמי נערי גבעות, תלמידי ישיבות דתיות-לאומיות ושאר עשבים שוטים, קיללו את המוסלמים, קראו קריאות בגנות הנביא מוחמד והתעמתו עם תושבי הרובע המוסלמים. הצילומים הזכירו לי בדיוק את ההפגנות ב-1995 נגד הסכם אוסלו ונגד יצחק רבין. גם אז היו אלה צעירים פוחזים שיצאו מהישיבות וקראו קריאות לרצוח את רבין, אותו רבין שבזכותו, בין השאר, הם מסוגלים לצעוד היום בשער שכם ולקלל את הערבים.

בבוקר קראתי בעיתון שהיום יצויין יום ירושלים. הייתי צריך לקרוא על זה בעיתון כי ממש לא זכרתי שהיום הזה הגיע. אני משער שבישיבות ובאולפנות התכוננו זמן רב למפגן הכח הקרוי "ריקודגלים", אותו מצעד המזכיר מאוד את פעולות "תג מחיר", שבו אנחנו מראים לישמעלים מי בעל הבית בירושלים, מי שולט והאלוהים של מי מנצח. מעניין שאותו מצעד בזוי, ביחד עם כמה נאומים נבובים של כמה נבחרי ציבור בדבר "אחדות העיר, המחוברת לה יחדיו לנצח נצחים" הם מה שנשאר מיום ירושלים.

הציבור החילוני נטש את ירושלים, בצדק לדעתי. ירושלים מסמלת בעיני את כל הרע שיש היום בישראל, את הפנאטיות, את קידוש האדמה והדם, את המלחמה, את המאבק הדתי, הלאומני, את הגזענות ושנאת הנשים. במקום להיות עיר של שלום הפכה ירושלים לעיר של ריב, מלחמה ומדון.

בשנים האחרונות מיעטתי להכנס לירושלים. בדרך כלל אני נוסע לעיר כשיש איזה דיון בבית המשפט. מה שאני רואה בכל פעם זה עוד לכלוך, זוהמה ועזובה. פשקווילים מקולפים על כל לוח מודעות, אשפה ולכלוך בכל פינה. העיר התחרדה ואיתה נעלם המרחב הציבורי השפוי, החילוני, הנורמלי. העיר כוסתה במעטה של הדרה, של מחיצות, של פשקווילים וכרוזים שמפיצים שנאה. פעם זה נגד חברת "אלקטרה" שמעזה לממן חפירות לפרוייקט בניה ביפו, ופעם זה נגד חברת "אגד" שמעזה להסיע נשים מלפנים.

את מה אנחנו בדיוק חוגגים ביום הזה? את שחרור מזרח העיר? את מה בדיוק שחררנו? את הכותל? את שייח ג'ראח ורחוב צלאח א-דין? את הכותל הפכנו אתר תפילה לבית כנסת חרדי עם מחיצות, קבצנים, עסקנים עבדקנים בכל פינה ונשים שרודפות אחרי כל אישה עם איזה סינר צנוע להלביש אותה. אני היום לא יכול להכנס לכותל ביחד עם בתי, בת השלוש וחצי רחמנא ליצלן, שמא היא תעורר איזה יצר מיני נסתר אצל איזה בחור ישיבה שבא לפרוק את יסוריו על האבנים. נשים לא יכולות להתפלל בציבור, את המחיצה בין הנשים לגברים הולכים ומגביהים מדי שנה. את השטחים מסביב לכותל מסרה מדינת ישראל לכל מיני עמותות כמו עמותת "אלעד", שחרטה על דגלה את הפצת הסובלנות והאהבה בין יהודים למוסלמים, ממש.

ירושלים לא נמצאת בחיים שלי, לא ביום יום ולא ביום ירושלים. היא עיר מתה שמסרנו לחרדים ולקיצוניים. אלה שנהנים לבזות את הדגל הישראלי במצעד הדגלים שלהם ולקלל את הנביא מוחמד. אפילו נבחרי הציבור שלנו, שחלקם עוד מתעקשים לגור בירושלים, נמלטים בסוף השבוע לוילת הפאר בקיסריה, העיקר להירגע מהסינדרום לכמה שעות.

אז תחגגו לכם את יום ירושלים. אנחנו נחגוג את יום מדינת תל אביב שלנו, אותה מדינה שפויה ונהנתנית שאתם אוהבים להשמיץ. או שלא, אולי נהיה בחו"ל או בדיוק באיזה בית קפה.

בשעה עשרה לשמונה בערב,כמו בכל ערב, סיימתי לספר לדר את הסיפור לפני השינה (תאכלו את הלב, היא הולכת לישון כל יום בשמונה 😉 ). עוד מעט תהיה צפירה, אמרתי לה. טוב, אז תעירו אותי לפני הצפירה שלא אפחד, היא אמרה. אין בעיה, אמרתי, אני אבוא להחזיק לך את היד לפני הצפירה שלא תפחדי. אבא, מה זה צפירה? היא שאלה. זה כמו אזעקה של דקה אחת, ששומעים אותה בכל הארץ, אמרתי, והוספתי: זה בגלל יום הזכרון.
דר הסתובבה הצידה במיטה, חיבקה את הסמרטוטי שלה במיטה והקשיבה לדיסק של הכבש הששה עשר, כמו כל ערב.
לפני הצפירה ניגשתי שוב לחדר שלה. אבא למה באת? היא שאלה. תיכף תהיה צפירה, אמרתי, ועמדתי ליד המיטה. היא הסתכלה עלי קצת מוזר על כך שאני עומד ליד המיטה שלה, ואז החלה הצפירה. הכל בסדר, הרגעתי אותה, זו רק הצפירה. ליטפתי את ידה. אחרי חצי דקה היא שאלה: אבא מתי זה יגמר? – תיכף זה מסתיים, אמרתי לה, אל תדאגי, זה נמשך דקה אחת. ואז הצפירה הסתיימה. היא חייכה כששמעה את היללות נרגעות בחוץ. עכשיו אני יכולה לישון, היא אמרה. לילה טוב, אמרתי ויצאתי מהחדר.
נשכבתי על הפוף בסלון. ביס שידרו את הסרט ״לא שם זין״. לא התכוונתי לצפות בסרט אבל נתקעתי מולו. בשלב מסוים החלו הדמעות לזלוג, כשראיתי את המבנים המוכרים של אגף השיקום בתל השומר. ב-1976 אבי נפצע ממוקש בשירות מילואים ורגלו נקטעה. אני הייתי אז בן שלוש ולא זוכר הרבה, אבל את המראות של אגף השיקום אני זוכר. שם התאימו לו פרוטזה ושם למד ללכת מחדש. האמת שכילד אהבתי את המקום הזה, אולי בגלל המרחבים הגדולים של מסדרונות לרוץ בהם, זו חשיבה של ילד בן 4.
עד היום אני שונא את הצפירה. יש משהו מאוד מאיים ביללה הזו שמנסרת את האויר. משהו אלים, כוחני ומפחיד. יש בזה משהו חיובי, שגורם לכולם לעצור את חייהם לזמן קצר ברגע אחד, אבל אני שונא את הצליל של הצופרים.
עד היום דר לא הבינה מה זה צפירה, ולמה יש צפירה, וכלל לא סיפרנו לה על זה. היא לא צריכה לשמוע על חיילים ומוות בגיל כזה. היא בכלל לא מבינה מה זה מוות ולמות, ואני רוצה שכמה שיותר תישאר עם האופטימיות שהחיים הם נצחיים. בשנה שעברה היא אמרה משהו על זה שהגננות אמרו שתהיה צפירה בצהריים ושלא יבהלו, ובסוף לא שמעו את הצפירה בגן. לא רוצה שתלמד על מלחמות, על הרוגים וגיבורים. עוד לא. הרי זה יבוא מתישהו, אז למה להקדים את הענין הזה של המוות.
כשאני נולדתי, כמה חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים, ההורים קיוו שלא יצטרכו צבא עד שנגיע לגיל 18. אז קיוו, הבטיחו יונה, והלכתי לצבא, והסתובבתי בסמטאות רפיח וג׳נין, שכם ורמאללה, והם לא ישנו. אני מקווה שדר כבר לא תצטרך ללכת לצבא, אבל לפי המצב הנוכחי הבטחוני, נראה שגם הנכדים של דר ילכו לצבא. אני משער שאתרגש כשאראה אותה על מדים, כי זה עוד שלב בחיים, כמו שההורים שלי התרגשו כשאני התגייסתי, אבל היום אני רוצה עדיין לשמור אותה בצמר גפן, שלא תכיר מלחמות והרג, ושהחייל היחיד שהיא תכיר זה בני גנץ, החבר שלה מערב פסח. היא מכירה חיילים בעיקר מגלי צה״ל, כי ביקרה שם כמה פעמים עם איריס ואיתי, אבל המשמעות האמיתית של צבא אינה מוכרת לה. נקווה שזה ישאר ככה כמה שיותר.