בקומה התשיעית

סצינה מאבא גנוב

הפוסט הקודם התסיים בנימה אופטימית משהו, על כך שמתרגלים. אז עד שהצלחנו להתרגל למצב החדש עם מחולל החמצן, אז הכל התהפך שוב. ביום חמישי האחרון איריס קיבלה את הטיפול הכימותרפי השני באירובולין והכל נראה בסדר. ביום שישי היא החלה להרגיש קוצר נשימה, והתקשתה לנשום גם עם החמצן. הדופק היה מהיר והיא נלחצה. סמס לאחות דינה, והיא כותבת חזרה "מיון".

אז נסענו למיון באיכילוב. המקום היה הומה מנפגעי מצעד הגאווה, כל מי שהתייבש או קיבל מכת חום מהמצעד הגיע. גלגלתי את איריס מהר למיון עם בלון החמצן, ואיך שראו אותה חיברו אותה לחמצן. מה לעשות, יש עדיפויות למי שמונשם. האחות שבדקה אותה היתה אדיבה וסבלנית, הצליחה אפילו למצוא וריד פנוי לקחת דם, אחר כך שלחו אותה לצילום ריאות וגילו שיש נוזל בריאה הימנית שמקשה על הנשימה. "צריך לעשות דיקור כדי לשאוב את הנוזל", פסק הרופא. "נעביר אותך למחלקה פנימית, שם יטפלו בך, את חייבת סיוע נשימתי".

טוב, עלינו לפנימית. למי שלא יודע, 'מחלקה פנימית' בבית חולים זו מילה נרדפת ל'מקום שבו שולחים אנשים למות'. ככה זה נראה בערך. נכנסתי לשם והרגשתי כ

כמו בסרטים על אנגליה הויקטוריאנית במאה ה-19. וזה עוד במחלקה משופצת באיכילוב. אנשים שוכבים בצפיפות, חלקם במסדרון ללא פרטיות, הצוות מתרוצץ ממיטה למיטה, עמוס עבודה. איריס עוד "זכתה" שם לתנאי VIP – חדר בידוד פרטי, בגלל שהגיעה עם ספירות דם נמוכות. כל מי שנכנס לחדר קיבל הוראה להכנס עם מסכה, שמא נכניס מחלות פנימה. אותי זה הצחיק כי רגע לפני כן הייתי עם איריס במיון ואף אחד לא היה עם מסכה.

ניקור אמרנו? אז זהו, שבבתי חולים לא עושים שום דבר בשישי-שבת. נחכה ליום ראשון, למה למהר? בשבת החדר התמלא במבקרים שבאו להנעים את הזמן לאיריס, ממש עשינו בלגן שם בבית החולים. במוצאי שבת קרה מה שהיה צפוי לאחר הטיפול הכימותרפי, החום עלה, ספירות הדם ירדו בצורה מבהילה והרופאים קצת נלחצו. איריס קיבלה אנטיביוטיקה לוריד ומנות דם להעלאת ההמוגלובין. איריס הכריזה על עוצר ביקורים כדי למנוע הדבקות שלה במחלה שתסכן את חייה.

ביום ראשון בצהרים התבשרנו שאיריס תעלה למחלקה האונקולוגית, שם יטפלו בה טוב יותר. נראה שהרופאים בפנימית מאוד משתדלים אבל לא כל כך יודעים להתמודד עם סרטן. אחרי הצהרים איריס עלתה לסוויטה בקומה התשיעית במגדל האשפוז, ממש סוויטת VIP של בידוד. למעלה הרבה יותר שקט, האחיות והרופאים פחות לחוצים. דבר ראשון שעשתה האחות זה להוריד את איריס ממסיכת החמצן שחיברו לה למטה, להקטין את כמות החמצן בערך בחצי ולהעביר אותה לנשימה באמצעות משקפי חמצן (אותו צינור שמחובר לאף). האחות הסבירה לאיריס שהיא חייבת לאכול ולהפסיק את שביתת הרעב, ושתתייחס לאוכל של בית החולים כמו תרופה (האמת שהדיסה המיימית המוגשת בבוקר היא סוג של כימותרפיה, לדעתי משתמשים בה אחר כך כדי לחטא את השירותים). בנוסף נתנו לאיריס צינור הארכה לחמצן, כך שתוכל לנוע בחדר בחופשיות.

שגרת האשפוז של איריס מקשה מאוד על המשפחה. מישהו חייב להיות איתה כל הזמן. אנחנו מתחלקים לאורך היממה בהשגחה עליה. אני משתדל לתת לדר תשומת לב כדי שלא תרגיש זנוחה. משתדל להיות איתה אחרי הצהרים ולהשכיב אותה לישון בערב כרגיל. בפסיכולוגיה התפתחותית לומדים שהילד רואה את המציאות בעיניים אגוצנטריות, "אני במרכז". באחד הבקרים עזרתי לדר להתלבש ושאלתי אותה: "את עצובה שאמא לא בבית איתנו?". היא חשבה וענתה "לא אבא, אני לא עצובה שאמא לא איתנו, אני עצובה שאמא לא בריאה, אני רוצה שתבריא". איזו תובנה של ילדה בוגרת, היא לא שמה את עצמה במרכז אלא את אמא. יותר חשוב לה שאיריס תהיה בריאה משתוכל להיות איתה בבית. בכל מקרה, אתמול, לקחתי את דר בצהרים מהגן ונסענו לבקר את איריס. דר מאוד התרגשה להגיע לבית החולים. בגן היא הכינה לאיריס כרטיס ברכה מקושט. לפני הכניסה לחדר קשרתי לה מסכה על הפנים והיא מאוד התרגשה מזה. האיחוד בין איריס לדר נראה כמו סצינה מ"אבא גנוב". מרגש מאוד. אחר כך היא התעניינה במיטה של איריס, בצינור החמצן, בספה שיש בחדר ואכלה קצת דובדנים מהמקרר.

מתאים לה להיות מנתחת?

החברים תומכים בנו ועוזרים. מציעים לקחת את דר, לבוא לשחק עם דר, מביאים אוכל הביתה (תודה על הצ'ולנט, חן 😉 ). אחרי הפוסט האחרון הופצצתי במפרום, עכשיו אני נזהר קצת. השבוע הגיעו חברות לשחק עם דר אחרי הצהרים והיה לה מאוד כיף.

החברים גם מאפשרים לי קצת זמן להתאוור בבית. כמובן שאני לא יכול לשבת בשקט ולנוח בבית אז אתמול בבוקר הספקתי לכבס, לפרק את הריפודים מהכסאות ולכבס אותם, להרכיב את הריפודים, להחליף נורה שנשרפה ועוד חיבור לנורה שנשרף בגלל קצר, לכסח את הדשא ולגזום קצת עצים בגינה, לסדר את המטבח (כי מחר יש עוזרת), להניע את הג'יפ שנגמר לו המצבר, לזרוק קרטונים ועיתונים למיחזור ולארגן לאיריס תיק ומצעים להחלפה. כל זה עד 13:00. ככה זה פולנים, לא יודעים לנוח. האמת שדחיתי את כל הפעולות האלה הרבה זמן ועשה לי טוב לתפוס שליטה מחדש על הבית.

ספירות הדם של איריס נמוכות מאוד והרופאים ממתינים שהמצב שלה ישתפר. בינתיים הם החליטו שהנוזל שראו בצילום הרנטגן מיום שישי הוא למעשה דלקת ריאות. על ניקור לא מדברים כרגע בגלל חשש לזיהום. זה קצת מצחיק – חבר שלנו שהוא רופא בארה"ב דיבר איתנו אחרי שאיריס שוחררה לפני שלושה שבועות מהמיון ושאל "למה לא נתנו לך אנטיביוטיקה?". הוא הסביר לנו שבמקרים של חסימה נשימתית בריאות כמו של איריס יש חשש להתפתחות דלקת וחייבים אנטיביוטיקה. הסברנו לו שב-CT לא ראו דלקת ולכן לא נתנו אנטיביוטיקה. מסתבר בסוף שהוא צדק. איך הוא כתב לי "מתברר שלפעמים תחושת בטן של רופא חזקה יותר מ-CT".

איריס חלשה רוב הזמן, גם מהאנטיביוטיקה, גם מחוסר הנשימה וגם מהתרופה להעלאת הכדוריות הלבנות. כרגע מחכים לשיפור במצב. נקווה לטוב.

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

17 תגובות על בקומה התשיעית

  1. צביקה ארן הגיב:

    דרור ! שוב תודה שאתה מאפשר באמצעות הדברים הרגישים להיות אתכם וללוות. לא הספקתי לראות אותך כשביקרתי את איריס בשבוע שעבר רק כדי להגיד לך פנים אל פנים כמה מדהימה הכתיבה שלך. הביקורים, המשחקים עם דר והצ'ולנט אולי יעילים יותר כרגע מתפילות ומחשבה עליכם – אבל הפייסבוק והבלוג התכופים הופכים את ההתמודדות שלכם גם לשלנו. אולי זה עוזר במשהו. חיבוקים. ביקו

    אהבתי

  2. חן הגיב:

    מקווה כל כך שהביקור של הנסיכה הזו יגרום לספירות לעלות ולהשתפר…

    המון חיבוקים לאיריס עד שהבידוד יגמר.

    אהבתי

  3. ditzakatzir הגיב:

    דרור יקר, דיברתי עם איריס לפני כמה דקות, והיא נשמעה לי הכ טוב ממה ששמעתי בכל השבוע האחרון. נראה לי שהתרופה שהבאת לה אתמול עשתה יותר משעשו האנטיביוטיקה, מנות הדם והכימו ביחד. (צריך לנסות אולי סטארטאפ ולשווק את זה בבקבוקים).
    אוהבתותכם!

    אהבתי

  4. seymore butts הגיב:

    כל הכבוד לדר, מרשים איזו בגרות והתגברות על יצר האגוצנטריות היא מפגינה בגילה.
    מקווה ומאחל לכם שהגורם לעצבות שלה ייפתר ואיריס תחלים כמה שיותר מהר.

    אהבתי

  5. blue devil הגיב:

    כל פעם שאתה כותב על דר או מראה תמונות שלה בהקשר למחלה אני בוכה.הילדה הזו מדהימה.אנחנו המבוגרים מבינים או לא ברמה של כל מי שסביבנו.לעומת זאת דר כ"כ בוגרת וכ"כ נתנונה במצב שבו לא היתה צריכה להיות,ומצליחה להתמודד. היא ילדה מדהימה.בורכתם. אני מתפללת להחלמתה של איריס בעיקר בשבילה.

    אהבתי

  6. ליאת פנחסוב הגיב:

    דרור, תודה שאתה משתף אותנו. מדהים אותי כל פעם מחדש כמה אני נרגשת לדלות איזו פיסת מידע על מה שעובר עליכם. דר מדהימה – אלוהים, כמה בגרות בילדה קטנטונת כזו. רק בריאות!!

    אהבתי

  7. נילי הגיב:

    ילדה כל כך רגישה ונבונה שזה מעלה לי דמעות בעיניים.
    אני רואה את איריס כאובה ועייפה, ואז האורחים מתחילים לטפטף לחדר, יושבים איתה, מקשקשים, מנסים להצחיק, ואני ממש רואה את איריס מתעוררת, עולה לה חיוך, פתאום היא פחות משתעלת.
    ואני אומרת לעצמי שבשביל איריס החברים והמבקרים סביבה הם סוג של חמצן. היא תמיד היתה כזאת.
    ואז אני מקבלת הודעה על עוצר ביקורים. על ספירת דם נמוכה, על בידוד…
    אני בטוחה שביקור של דר עשה לאיריס יותר טוב מכל התרופות ביחד.

    אהבתי

  8. טל אברמוביץ הגיב:

    דרור יקר,
    תודה על השיתוף. עוקבת אחריך באדיקות ומתפללת לשלומה של איריס.
    דר מדהימה ונדירה, ליבי איתכם!
    טל

    אהבתי

  9. motior הגיב:

    ממשיך לההזיק לכם אצבעות

    אהבתי

  10. דינה הגיב:

    נהדר שאתה מעדכן שומעת גם ממלכה כל הזמן חושבת עליכם ועליה הרבה הלוואי ויחול שיפור ותחזור הביתה במהרה נשיקות ובריאות לאיריס וכוחות להמשיך לך ולדר

    אהבתי

  11. ענת איתן הגיב:

    שותה בצמא את המילים שלך ,פשוט כך. בבקשה מסור לאיריס שאני מתגעגעת ומסתובבת איתה כל היום על הכתף שלי. היא יושבת שם , נוכחת ואני זורקת לה מילה או שתיים בכל פעם. משהו כמו : "בייבה , תשתפרי ותחזרי הביתה , מחכים לך פה בתל מונד -אבן יהודה- טייבה רבתי". מה שכתבת על דר מרגש את הנשמה. אבל ממש. איזו ילדה , קסם על ים כנרת.

    רק שיהיה טוב יותר.אמן.
    ענת איתן.

    אהבתי

  12. אני הגיב:

    שתהיה הקלה לאיריס, אמן. תחזיקו מעמד

    אהבתי

  13. אורן כהן הגיב:

    הרבה כוח אתה נותן למשפחה שלך. ד"ש וחיבוק לאיריס

    אהבתי

  14. נעה הגיב:

    ממשיכה לעקוב ולהתפלל. התמונות של דר מרגשות עד דמעות. אין לי מילים לעודד, כ"כ עצוב לי שאתם צריכים לעבור את זה. מתפללת לנס ועוקבת מידי יום.

    אהבתי

  15. Ronit Rahman הגיב:

    דרור היקר , מתפללת יחד איתכם לשלומה, חושבת עליכם כל הזמן!

    אהבתי

  16. זהבה נגבי הגיב:

    דרור יקר, אני עוקבת וקוראת בשקיקה כל פעם מחדש את עדכונך ואת שאתם עוברים ומרגישה שמהמקום בו אתה כותב איש לא יכול להרגיש את הדברים כמוך ואתה עושה זאת ברגישות עצומה כל כך שמעוררת בי התפעלות כל פעם מחדש, מחזיקה לכם אצבעות שיצליח הטיפול החדש ונראה לי מכאן שהתרופה שאתה מביא לאיריס עטופה באהבתכם ודאגדתכם לה היא הדרך הנכונה ואבא גנוב זו רק דוגמא אחת…

    אהבתי

  17. פינגבאק: ביקור באיכילוב | אב במשרה מלאה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s