אב במשרה מלאה

היתה לי שיחה לפני כמה ימים עם ידידה. "אתה מאמין בגלגול נשמות?" היא שאלה. אמרתי לה שאני טיפוס לא מאמין, ולא מאמין גם בגלגול נשמות. "אתה לא מרגיש לפעמים שאיריס איתך?", היא שאלה. "אני מרגיש לעיתים שהיא איתי, לאורך היום. לא יודע איך לקרוא לזה". אני מרגיש שיש לי צורך לספר לאיריס דברים, כמו שעשיתי כשהיא היתה חיה, ובגלי צה"ל היו אומרים איזו שטות. מיד הייתי מתקשר אליה ואומר "את לא מאמינה מה הדס שטייף אמרה עכשיו בגלי צה"ל", או "את לא מאמינה מה עשו למבזקים בגלי צה"ל. זה היה המשחק שלנו, ועכשיו זה חסר. בכל פעם שאני שומע דבר כזה, העיניים נמשכות לפלאפון כדי להתקשר. לפני כמה שבועות חזרה הסדרה "רופא להשכיר" ביס. זו סדרה שאיריס ואני נהננו לראות ביחד ולצחוק על כמה שהיא מופרכת. היום אני מקליט את הסדרה וצופה בה לבד, אבל מרגיש שאני צופה בה ביחד עם איריס. זה דומה לכאבי פנטום של מישהו שקטעו לו איבר, ועדיין מרגיש שהאיבר קיים אצלו לפעמים.

איך מתרגלים לדבר על מישהו בלשון עבר? איך בכלל מתרגלים לדבר בלשון יחיד? לא להגיד "בבית שלנו" אלא "בבית שלי", או לא להגיד "הלכנו עם דר למסיבת יום ההולדת" אלא "הלכתי עם דר. לעיתים אני מוצא את עצמי מדבר בלשון רבים על עצמי, כאילו איריס עושה את הדברים איתי, ואז מתקן ללשון יחיד. לעיתים אני מוצא את עצמי מדבר על איריס בלשון הווה "איריס מאוד אוהבת את הסלט הזה" ומיד מתקן "אהבה את הסלט".

לדר בכלל קשה עם העבר-הווה-עתיד הזה ביחד לאיריס. ההכרה שאיריס מתה קיימת אצלה, אבל קשה לה לחשוב על איריס ברמה של חדלה מלהתקיים, לדבר עליה בלשון עבר. אני מנסה לעיתים לתקן אותה, אבל לעיתים מרגיש שקשה לי לעשות את זה. לעיתים קשה לי בעצמי למצוא את התשובה הנכונה.

"אבא, אמא אוהבת אותי?"
"כן, אמא מאוד אהבה אותך, ואני בטוח שבמקום שהיא נמצאת היא עדיין אוהבת אותך וחושבת עלייך".

"אבא, אמא חולה בסרטן?"
"לא, דר. אמא היתה חולה בסרטן. עכשיו היא מתה. אנשים מתים כבר לא חולים. אמא כבר לא חולה."
"לא אבא, אמא עדיין ממשיכה להיות חולה. אתה חושב שהיא נחה עכשיו?"
"אני מקווה שהיא נחה עכשיו, ושהיא לא סובלת יותר ולא חולה".

"אבא, אתה חושב שלאמא קר עכשיו בקבר? היא מפחדת מהרעמים והברקים?"
"אני חושב שהיא נחה בקבר. הגשם, הרעמים והברקים לא מפריעים לה".

"אבא בן כמה אתה?"
"39"
"ואמא?"
"אמא נפטרה בגיל 40"
"ובשנה הבאה בת כמה היא תהיה?"
"אם היא היתה חיה היא היתה בת 41"
"אמא עדיין תהיה בת 41"
"אבל אמא הפסיקה לחיות, אז היא תישאר בת 40"
"כן. אמא תמיד תישאר בת 40"

ההליכה לבית הקברות חשובה מאוד לדר. המוות הוא כל כך מופשט ולא מובן, שהיא באופן טבעי מרגישה חוסר אונים כלפיו. העיסוק בקבר ומה שמסביבו נותן לה שליטה מסוימת על המוות ועל הרעיון של המוות. אני הבטחתי לה שבכל פעם שהיא תרצה, ניסע לבית הקברות, אפילו לכמה דקות. הביקורים שלנו שם קצרים מאוד, בדרך כלל נמצאים שם לחמש-עשר דקות, אבל זה חשוב מאוד לדר. ההחלטה לקבור את איריס קרוב לבית, כאן באבן יהודה, היתה נכונה מאוד בדיעבד. דר מרגישה שהקבר מסמל עבורה משהו מוחשי. זה המקום שבו היא אוהבת לספר לאיריס מה עובר עליה, לאחל לה חג שמח בחגים, לשיר לה שיר ששרה בגן. לאחרונה היא אוספת אבנים כדי להניח על הקבר. היינו לפני שבועיים בטיול בסטף, והיא ניגשה אלי באחד הרגעים, נתנה לי אבן ביד ואמרה לי: "תשמור לי את האבן הזאת, היא יפה ומיוחדת ואני רוצה להניח אותה על הקבר של אמא". אני מבין שדר חולקת את החוויות שלה עם איריס על ידי השימוש באבנים. כאילו מביאה לה מזכרת מהטיול. שמרתי את האבן בתיק. יש לי תא מיוחד בתיק שמיועד לאבנים האלה.

היום דר ביקשה ללכת לבית הקברות. היא לבשה מעיל ושאלה אם יש זר פרחים. אמרתי לה שלא תכננו ולכן לא קניתי זר. היא הצטערה ואז הצעתי לה לקטוף פרחי בר שפרחו ליד הגדר של הבית. יצאנו וקטפנו כמה פרחים צהובים, קשרנו בסרט והיא החזיקה את הזר ביד. כשהגענו אל הקבר היא הכניסה את הזר המאולתר לכד ואמרה "אמא, קטפתי לך פרחים שיהיה לך שמח". אחר כך ניקתה את הקבר מהבוץ. הוצאתי את האבנים מהתיק. "הנה האבן שהבאת מהסטף לאמא", אמרתי לה. "אמא, את רואה, יש כאן אבן שמצאתי ליד מעיין הסטף, והיא יפה וחלקה ושמרתי לך אותה. אמא אני אוהבת אותך", היא אמרה כשהיא מצמידה את כפות ידיה ביחד כאילו היא מתפללת. צילמתי אותה. אחר כך היא ביקשה לשיר לאיריס שיר. "איזה שיר אותה רוצה לשיר לאמא?", שאלתי. "השיר "גינה לי גינה לי", שלמדנו בגן", היא אמרה ושרה: "גינה לי גינה לי אמא חביבה".

עכשיו כבר מותר לגלות. גם אני, או גמאני, בורודות. אני מודה. השתתפתי בפלאשמוב של "גמאני" לקידום המודעות לסרטן השד.

יום שישי 26.10.12. אני מתעורר בשבע וחושב: "ללכת לנמל תל אביב או לא?". בהחלטה של רגע אני מחליט לנסוע. טלפון לדיצה – "מתי נפגשים ואיפה?" – "תגיע לנמל ב-8:30, אנחנו בחזרות במועדון ה-TLV.

טוב, עכשיו רק צריך למצוא חולצה ורודה. הבגד הורוד היחיד שלי הוא דווקא החולצה שלי מהחתונה, אבל כבר מזמן היא קטנה עלי (מה לעשות, נישואים זה משמין). פניתי לארון הבגדים של איריס ובחרתי את הדבר הורוד ביותר שמצאתי שם. התברר שזו חולצת בגד הים של איריס, בורוד פוקסיה זועק.

מספיק ורודה?

יאללה, בסדר. שותה קפה ונכנס לאוטו. הגעתי לחניון רידינג והתחלתי ללכת לכוון שפך הירקון. מכל העברים זורמות להן נמלים ורודות ומתקבצות לשם. בנות קבוצת "גמאני" ("גם אני חליתי בסרטן השד") ועוד מתנדבות שהצטרפו, מגיעות לחזרה. בחוץ רוח ועננים וכולם דואגים לגבי הגשם. "יהיה בסדר", דיצה מרגיעה.

נכנסים ל-TLV. המזגן בפנים מקפיא ולא מצליחים לכבות אותו, נו שויין, לפחות תהיה סיבה לרקוד ולהתחמם.

בפנים מאות נשים, כולן בווריאציות שונות של ורוד. הורוד שולט במקום וזה נראה נהדר. נראה לי שאני כנראה הכי ורוד שם, הפוקסיה זועקת לשמיים. לא נורא. מתחילים בחזרה, אני מנסה לעקוב אחרי צעדי הריקוד וכמובן שבכל פעם טועה, אבל הרבה טועות איתי, אז זה בסדר. את הצעדים הבסיסיים הצלחתי להבין ואחרי כמה פעמים של חזרה על הריקוד אני גם מצליח להנות מהעניין. האוירה בפנים מתחממת, עוד ועוד אנשים נכנסים פנימה ונהיה צפוף. נחיל של ורודות רוקד בפנים והתנועות מהפנטות.

מנסה לעקוב אחרי התנועות. צילום: ורד גלעד פרידמן

בחזרות. צילום: אפרת סלע

כמה עוצמה יש בכולן. צילום: ורד גלעד פרידמן

אחרי שעה וחצי של חזרה התפזרנו החוצה.  ביקשו להסתיר את הורוד ולא להתקהל, כדי שהפלאשמוב יראה ספונטני, אבל הרוב לא מצייתות. כולן מתקהלות ברחבה ליד שוק האיכרים וכולן בורוד. יאללה בסדר, הורדתי גם את החולצה השחורה שכיסתה את הורוד. מחכים הרבה זמן להתחיל בריקוד, השמש קופחת (אף אחד לא חשב על צל בנמל, זה מקום שאי אפשר לעמוד בו יותר מ-5 דקות בלי להישרף), מתחיל להיות חם ואנחנו חסרי סבלנות. "נו, מתי מתחילים?" – "הצלמים צריכים זמן להתארגן ולהתמקם", נאמר לנו.

חם בנמל. צילום: ורד גלעד פרידמן

בסופו של דבר מתחילים. הצלילים הראשונים של "I will survive" מתנגנים ואנחנו מחכים לאות שלנו להכנס בין הרקדנים. נכנסים, כולן מסתדרות בשורות ומנסות לעקוב אחרי התנועות. מההתרגשות שוב טעיתי, אבל בסדר. הצלמים רצים ביננו, דוחפים לפעמים, מצלמים מלמעלה ומלמטה.

פתאום זה נגמר נורא מהר, שלוש דקות של שיר ואנחנו מתפזרים. מה, כבר נגמר? אחר כך מתחילה המוזיקה של האפטר פארטי, והאות להשתולל ניתן. רוקדים, חם, אבל מרגש. אני חסר נשימה.

באפטר פארטי. קצת קשה לעקוב אחרי המהירות של שני לנדאו. צילום: אפרת סלע

אחרי חצי שעה של ריקודים, הגיע הזמן לנסוע הביתה. שוב צועד אל חניון רידינג. הלב עדיין דופק, אני מלא באדרנלין והחיוך לא יורד מהפנים. נכנס לאוטו והחלון של האוטו מתמלא בטיפות של גשם שוטף. איזה חלון של שמש תפסנו, בדיוק כשמתפזרים חזר הגשם. טוב, היה מזל.

בבית מנסה להירגע מהאנרגיות המטורפות שאני טעון בהן ולא מצליח. לא הצלחתי לנוח בצהרים. ריגש אותי לצעוק "I'm a survivor" ביחד עם כולן. איריס שלי לא שרדה את המחלה, אבל רצתה שאחרות יבדקו וישרדו. זה המסר של האירוע, ללכת ולהיבדק. אז איריס, הייתי שם בשבילך, עם הורוד הכי זועק והכי צעקני שאפשר, רקדתי, שמחתי ונהנתי. מקווה שהצלנו לפחות אחת, שתזכור ללכת ולהיבדק, כל שנה, אצל כירורג שד, בכל גיל. את היית גאה בנו.

ולבנות "גמאני", שאימצו אותי אחרי מותה של איריס, אומר, שזה מרגש לראות את כולכן חוגגות את החיים. החברות בגמאני תומכות ומסייעות זו לזו, גם ברגעים הקשים ובחרדות. אני נכנסתי בזהירות לקבוצה, אני עדיין עושה את צעדי לאט לאט שם. האנרגיה שלכן ביחד קצת מפחידה בהתחלה, מבחוץ זה נראה כמו כינוס של מטורפות שברחו מבית חולים פסיכיאטרי כלשהו, אבל האנרגיה הזו מדבקת. זר לא יבין זאת. מרגש לראות את התמיכה והאהבה ההדדית. תמשיכו. איריס היתה גאה.

I will survive. צילום: ורד גלעד פרידמן

עכשיו עברו ימים של המתנה מייגעת לסרטון שמתעד את הפלאשמוב. התבקשנו לא להעלות תמונות או סרטונים מהאירוע עד לסיום העריכה, והאמברגו הזה היה קשה לכולן. כולן רצו לחלוק את החוויה. אז הנה, עכשיו מותר כבר לספר, ואפילו להראות. הורודות של גמאני כובשות את הנמל:

אחת משמונה – אולי זו את? – כתבה של ליהיא לפיד מ-xnet

לכו להבדק, כבר אמרנו?

לוקה ביום ההולדת 40 של איריס. צילום: חן גלילי

חזרתי אחר הצהרים מהעבודה. בבוקר השארתי את לוקה בסלסלה שלה, נגעתי בה כדי לוודא שהיא חיה. היתה לי הרגשה שלא תחיה עד סוף היום. נכנסתי הביתה וראיתי אותה שוכבת בסלסלה בתנוחה קצת מוזרה, הפה מעט פתוח ולא נושמת. זהו, זה נגמר.

לוקה הגיעה אל משפחת גולדמן כשהיתה בת חצי שנה בערך, לפני כ-16 שנה. הסיפור המשפחתי מספר שהם ערכו פיקניק לכבוד יום העצמאות מתחת לבנין בנווה מונוסון, וכלבת השוקי המקסימה ניגשה אליהם, כולה רעבה וצמאה, וביקשה לאכול. משערים שכנראה ננטשה או ברחה כי נבהלה מרעש הזיקוקים בערב יום העצמאות. ומאז היא נשארה אצל איריס, עברה איתה מנווה מונוסון ליהוד, ואחר כך לסביון. כשאני הכרתי את איריס, היא גרה עם לוקה בסביון. איריס מספרת שעד שעברתי לגור איתה, לוקה היתה מתעקשת לישון איתה במיטה. אם לא היו מאפשרים לה, היא היתה מייללת מחוץ לחדר השינה ושורטת את הדלת עד שאיריס היתה נכנעת. כשעברתי לגור איתה, לוקה נעלבה והלכה לישון בסלון. יותר לא ביקשה לישון בחדר השינה.

תמיד צחקתי על איריס שלוקה נטולת כל חוש כלבי. היה לה זמן לחנך אותה כשהיתה קטנה, וכשאני הגעתי לוקה כבר היתה מקולקלת. היא ברחה מהחתולים בחצר, כשזרקו לעברה מקל או כדור, היא ברחה ממנו בבהלה וסירבה לתפוס. ממש כלבה טיפשה. היא לא אהבה לשחק בצעצועי כלבים, כל אותן עצמות שמוצאים בחנויות לחיות. לוקה היתה לוקחת את העצם, ובמקום לנעוץ בה שיניים היתה מחביאה אותה מתחת למרבץ שלה. היה לה שם מחסן עצמות, רק שמעולם לא נגעה בהן.

למרות זאת, אהבנו אותה.

כשדר נולדה, לוקה התייחסה אליה בחשדנות. לא הבינה מי זו התוספת החדשה למשפחה שמתחרה איתה על המקום, אבל מהר מאוד קיבלה אותה והפכה להיות המגנה שלה. כשדר ישנה על הספה, לוקה שכבה לידה. כשאיריס הניקה את דר על הספה, לוקה תפסה את מקומה על ההדום, כדי להבהיר שהיא עדיין כאן, או אולי להראות שהיא מגנה על שתיהן. אולי בכל זאת היו לה קצת אינסטינקטים כלביים.

יואב ומיקי המציאו לה את הכינוי "לוקה שניצל". גם בגלל שהיא בצבע שניצל וגם בגלל שהמשפט הקבוע של יואב היה: "בואי לוקה, המחבת חם, נעשה ממך שניצל". לוקה מאוד אהבה ילדים, ובעיקר אהבה ילדים קטנים שהחזיקו בידיים שלהם איזה בורקס או עוגיה לחטוף. חוץ מזה היא היתה שואב האבק המשפחתי, ודאגה ללקט את כל הפירורים מתחת לשולחן האוכל אחרי כל ארוחה.

השנים חלפו, לוקה הלכה והזדקנה. השיער שלה הלבין סביב הפה והראש. כשעברנו לאבן יהודה היא עברה איתנו, ותפסה את מקומה באזור השירות בבית. לאט לאט שמתי לב שהיא פחות נובחת על כל כלב שעבר ברחוב, ופחות שמה לב למה שקורה מסביבה. היא היתה מופתעת כל פעם שהיינו מגיעים מאחוריה ונוגעים בה, עד שהבנו שהיא פשוט הפכה להיות חרשת. "לא נורא, חוש השמיעה הוא לא החוש העיקרי אצל הכלבים", הרגיעה הוטרינרית, והאמת היא הסתדרה עם לא לשמוע.

כמה שבועות לפני שאיריס נפטרה, לוקה יצאה החוצה דרך דלת שנשארה פתוחה ונעלמה. יצאתי לחפש אותה בחצרות השכנות ולא מצאתי. הלכתי לרחובות סביב הבית ולא מצאתי. "זהו, היא נעלמה, אולי נדרסה", אמרתי לאיריס, שישבה בבית עם מחולל החמצן. "חכה, אני עושה בדיקה במועצה, אולי הלוכד מצא אותה". אני רק דאגתי איך אני מספר עכשיו לדר שלוקה נעלמה, כשיש לה אמא שעוד מעט תיעלם מן העולם. "מה אני צריך את שתי הטרגדיות האלה עכשיו על הראש", חשבתי.

אחרי שעתיים התברר שהיא נלכדה על ידי לוכד הכלבים ונמצאת במושב תל יצחק. אסתי, חברה טובה של איריס מהלימודים, שהיתה איתה באותו בוקר, התנדבה לנסוע ולהביא את לוקה. לוקה שבה הביתה, רעבה ועייפה, אבל חזרה. מסתבר שהיא לא הסכימה לאכול ולשתות שם במכלאה, וכשחזרה הביתה היא גמרה צלוחית מלאה של מים וצלוחית מלאה באוכל.

באותם ימים שאיריס היתה בבית לקחתי גם את לוקה לבדיקה אצל הוטרינרית, שאבחנה דימום בפה. קבענו לה תור לניקוי אבן מהשיניים, שנערך בהרדמה. לאחר הטיפול הוטרינרית התקשרה אלי ואמרה שגילתה גוש בחלק האחורי של הפה, וכנראה זה גידול סרטני. "אני רוצה לקחת ביופסיה מהגוש וצריך להפנות אתכם לאונקולוגית של כלבים", היא אמרה. "אל תעשי שום דבר", אמרתי לה, "היא כלבה בת 16, ויש לנו מספיק חולים אונקולוגיים בבית. אני לא מתכוון להעביר אותה טיפול כימותרפי עכשיו".

אחרי השבעה של איריס מצבה של לוקה הדרדר. אולי בהשפעת מותה של איריס, ואולי היא סתם היתה זקנה מדי. העין השמאלית שלה התנפחה והאדימה. לקחתי אותה שוב לוטרינרית שתבדוק אם זו דלקת. היא גם הפסיקה לאכול במקביל, רזתה מאוד והיתה מותשת ומבולבלת. הוטרינרית לקחה אותה לרופאת עיניים של כלבים, שאבחנה שיש לה גידול מתחת לעין שלוחץ לה על העין. העין כבר לא תפקדה. "לפחות וידאתי שלא כואב לה", היא מסרה לי. החזרתי את לוקה הביתה, העברנו אותה לקופסאות שימורים של בשר, שאותן היא מאוד אהבה לאכול. הייתי מוליך אותה החוצה עם הרצועה כמו שמוליכים עיוור, רק בהיפוך תפקידים, הפעם אני הולכתי את הכלבה. בגלל שאיבדה עין אחת היא כל הזמן נתקלה בחפצים. לאט לאט היא התחילה לזוז פחות ופחות, רוב היום ישנה בסלסלה שלה, הסריחה נורא עד שנאלצתי לחפןף לה את השיער פעמיים בשבוע ולנקות את כל האזור שבו רבצה, אבל הריח לא הלך.

"לוקה זקנה מאוד ועוד מעט תיפטר", כך אמרה לי דר לפני כמה שבועות. בדיוק כמו עם איריס, גם מבלי שדיברתי איתה, היא הבינה מה המצב והכינה את עצמה ליום שבו לוקה תמות. "כן, היא זקנה מאוד, וחולה מאוד, ותמות בקרוב", אמרתי לה. "איפה קוברים כלבים שנפטרים?", היא שאלה. "נקבור אותה בחצר, נמצא לה כבר מקום", אמרתי לה. "ויבנו לה מצבה?", היא שאלה. "לא, לא נבנה מצבה, אבל אולי נשים אבן מיוחדת לסמן את הקבר", עניתי.

בימים האחרונים היא סירבה לאכול. בתחילה עוד הסכימה לאכול כשהגשתי לה את הבשר ישר אל הפה, וביומיים האחרונים כבר לא אכלה. בשבילי זה היה קצת חזרה על ההדרדרות של איריס, שבקושי אכלה בשבועות האחרונים וירדה במשקל. היה לי קשה לראות אותה ככה, וכבר קיוותי שתיגאל מיסוריה. זה היה שידור חוזר של הסרט שעברנו כאן ביוני-יולי עם איריס. אתמול ניגשתי אליה מדי פעם, ראיתי שבית החזה שלה עדיין עולה ויורד והיא נושמת. מדי פעם נגעתי בה כדי להעיר אותה ולבדוק שהיא חיה.

אחרי הצהרים חזרתי הביתה ולפי התנוחה שבה שכבה הבנתי שהיא מתה. לבשתי בגדי עבודה ויצאתי את החצר. בחרתי מקום בקצה החצר, קרוב לחומת האבן וחפרתי שם בור. נכנסתי הביתה, עטפתי את לוקה במגבת שלה והרמתי אותה. היא הרגישה מוזר. בסדרות הרצח בטלויזיה קוראים לה "קישיון מוות", כשהגוף הופך נוקשה. כך היא הרגישה. הנחתי אותה בעדינות בקבר וכיסיתי בחול. לקחתי את אחת האבנים מהגינה, הנחתי על הקבר וכתבתי בטוש "לוקה". יהי זכרה ברוך.

בערב אספתי את דר מהבית של החברה בקדימה, שם בילתה את אחר הצהרים. התלבטתי אם לספר לה בערב או רק מחר בבוקר, אבל בסוף אמרתי לה באוטו שלוקה נפטרה.

"ומה עשית איתה?"
"קברתי אותה בחצר"
"ליד הבית?"
"לא, ליד החומה"
"למה לא בבית קברות?ֿ"
"כי אין בית קברות לחיות. בבית הקברות קוברים בני אדם"
"וישימו מצבה?"
"לא, לא מצבה. כיסיתי אותה בחול ושמתי אבן שכתבתי עליה 'לוקה'"
"איך אפשר שיהיה קבר בלי שיש? על מה נשים אבנים?"
"אפשר לשים את האבנים ליד האבן הגדולה"
"עכשיו אנחנו נהיה רק שניים. אתה ואני"

אילו תובנות יש לילדה הזאת.

השבוע כעסתי על איריס. אני חושב שזו הפעם הראשונה שכעסתי עליה מאז שנפטרה. זה קצת מצחיק להגיד שכעסתי על אדם מת, הרי מה זה בדיוק יתן לי. איריס לא שומעת אותי ולא מרגישה את הכעס שלי, אבל בכל זאת הרגשתי כעס.

על מה כעסתי? על כך שהיה לנו הסכם והיא הפרה אותו. ב-5.5.06 חתמנו על כתב זוגיות עם ויקטוריה מ"משפחה חדשה". התחייבנו לאהוב ולכבד זה את זה, לחלוק את חיינו ביחד – "בחרתי בך להיות לי לחבר ולבן זוג ולחיות איתך חיי שיתוף, הבנה ואהבה" – ככה איריס התחייבה בהסכם. הוא עדיין תלוי בכניסה לבית שלנו, ליד הדלת, כדי שנזכור. אני זוכר. יש אפילו די. ווי. די.

ההסכם

ועכשיו איריס הפרה את ההסכם. עזבה, הלכה, והשאירה אותי לבד.  חלק מההסכם הבלתי כתוב, אך הברור לשנינו, היה, שיותר לא נצטרך להיות לבד, יותר לא נצטרך לצאת לדייטים, יותר לא נחזור לשוק הפו"פ. יותר לא נצטרך לדאוג לבן/בת זוג, יותר לא נישן לבד. אני התאמצתי לקיים את חלקי בהסכם,  עשיתי כלים וכביסות, יצאתי מהעבודה מוקדם לקחת את דר מהגן, עשיתי הכל. והיא הלכה. הלכה והשאירה אותי לעשות כלים, כביסות, לדאוג לדר, לדאוג לבית, לחשבונות, לקצבאות, לחשמל, למים ולתיקונים. אפילו התחלתי לתפור לעצמי את הכפתורים שנשרו מהחולצות ואת התפרים של בגדי הרכיבה שנפרמים. למדתי גם לקלוע צמות.

אז מה, איריס? ככה קמים והולכים? היה לנו הסכם. ההסכם היה שאת מבלגנת את הבית ואני מסדר אחרייך, חורק שיניים וצוחק על כך שהכלים והבלגן הם לא בשדה הראיה שלך, ושסרטן זה לא מחלה, אז אפשר לקפל כביסה קצת מדי פעם, ואת – כל מה שהיית צריכה לעשות הוא להישאר ולא ללכת.

כעס הוא אחד השלבים בעיבוד האבל, התחושה של "למה זה קרה דווקא לי". אז הנה, עיבדתי עוד שלב באבל. רק שעכשיו אני לא מרגיש יותר טוב. זה לא ממש עוזר לכעוס על אדם מת. הוא גם לא פה כדי לענות. בכלל, עם איריס אי אפשר היה לריב. בשלב מסוים היא היתה מתחילה לבכות ומסיימת את הריב. לקח לנו הרבה זמן ללמוד לריב כמו שצריך.

אז איריס, נשארתי לבד, אין לי עם מי לריב, אבל יש לי על מי לכעוס, על הלבד, על הבדידות.

אתמול הייתי באזכרה לזכרה של סיגל ארד, שנפטרה לפני שנה מסרטן. גיל-עד, בן זוגה של סיגל, נשא דברים ואמר משהו שמאוד הזדהתי איתו: "אף אחד לא יכול להבין באמת מה אני מרגיש ומה עובר עלי כשאני לבד, מניח את הראש על הכר". אף אחד באמת לא יבין, אלא אם כן הוא במצבנו, אלמני הסרטן.

צילום: אתי מרקס – קומדי

ועוד דבר – אל תמותו. אתם לא יודעים כמה בירוקרטיה וכאב ראש זה אחר כך למי שנשאר – ביטוחי חיים, בנקים, צו ירושה, חשבונות, כרטיסי אשראי, פלאפונים. אני מוצא את עצמי לפעמים עובד במשרה מלאה רק לסדר את העניניים הכספיים והבירוקרטיים שאיריס השאירה אחריה. ועוד מזל שאני עורך דין. אז סיכמנו – אל תמותו.

ודבר אחרון – את לוח השנה של גמאני כבר רכשתם?

שיחה בבוקר בין דר לאייל, בן הדוד שלה, בן 3 וחצי:

דר: אייל, אתה יודע שהחליפו הלילה את השעון לשעון חורף?
אייל: (מסתכל לכוון התקרה) איפה? איפה השעון?
דר: לא אייל, זה לא על התקרה, זה בחדשות.

כמו רבים, גם אני התעוררתי הבוקר ב-05:30. כמי שסובל מבעיות שינה אני מתקשה להסתגל לשינויי השעה. אז קמתי ב-05:30, קראתי את העיתון, דר התעוררה ב-05:40 ולא הבינה למה אני אומר לה שעדיין מוקדם. מהיום נוכל לעשות פחות דברים בחוץ, למרות שסוף סוף הטמפרטורה אחרי הצהרים קצת יורדת ואפשר לבלות זמן בחוץ מבלי לנטוף זיעה. אפשר להתווכח על היעילות הכלכלית של שעון הקיץ – אני לא מאמין ששעון הקיץ אכן חוסך חשמל, יש אפילו טענה שיש צריכה מוגברת של חשמל, כשהמזגנים פועלים יותר אחרי הצהרים ובערב. לבעלי העסקים יש יתרון בשעון הקיץ – אנשים יוצאים יותר ונמצאים יותר שעות מחוץ לבית אחרי הצהרים וכך קונים יותר. יש לכך גם יתרון בטיחותי – אנשים חוזרים מהעבודה בשעות האור (אנשים נורמליים, לא עבדי הייטק) ולא נוהגים בשעות בין ערביים, שהן השעות המועדות לפורענות מבחינת תאונות דרכים.  אני תומך בשעון הקיץ משום שזה מאפשר התאמה טובה יותר בין שעות הפעילות לבין שעות האור. אחרי הצהרים, אותו זמן בלתי מוגדר שמתחיל בסיום הגן ב-16:00 ומסתיים מתי שהוא לפני רדת החשכה, שוב התקצר. דיכאון החורף ישתלט פה הערב, כשהשמש "תיעלם" בשעה 17:30.

הבעיה הבסיסית של ישראל אינה שעון הקיץ אלא קביעת השעה עצמה. השעה בישראל נקבעה לראשונה ב-1940 על ידי הבריטים, שקבעו שבישראל יונהג שעון זהה לשעון ביוון ובמצרים (שעון גריניץ' + שעתיים). לבריטים היה נוח לקבוע שעה זהה כי זה הסתדר להם עם הכוחות שלהם במצרים וביוון (עוד על כך ניתן לקרוא כאן). הבעיה היא שישראל נמצאת בחלק המזרחי ביותר של אזור הזמן הזה, מה שיוצר חוסר התאמה בין השעון שלנו לבין שעות האור לאורך כל השנה. במוסקבה, לדוגמה, שנמצאת בקו רוחב דומה מאוד לזה של ישראל, נקבע, שהשעה הרגילה תהיה לפי שעון גריניץ' + 3 שעות, כמו אצלנו בשעון הקיץ, כפי שניתן לראות במפה.  במוסקבה תשקע השמש הערב ב-19:25, בעוד שבירושלים היא תשקע ב-17:34. דרך אגב גם ברוסיה יש מחלוקת לגבי השעון – הנשיא הקודם מדבדב החליט להעביר את רוסיה לשעון קיץ קבוע כדי למנוע הזזת שעון שמהווה מטרד לאזרחים. לאחרונה הנשיא החדש פוטין מקדם הצעה לביטול שעון הקיץ הקבוע.

אז הבריטים קבעו מה שקבעו ב-1940, וכמו כל דבר, שבו לא יכולנו להחליט, אימצנו את הקביעה הבריטית כמעט ללא עוררין.

הפיד שלי בפייסבוק התמלא השבוע בכרזות ומחאות כנגד החזרת השעון לשעון חורף. יופי שנזכרתם, איפה הייתם כל השנה? הרי זו לא החלטה מהשבוע, זה נקבע בחוק שבשבת לפני יום הכיפורים מחזירים את השעון. זו לא החלטה שרירותית של אלי ישי, זה החוק. נכון שישי עשה הכל כדי שהחוק לא ישונה, ושמסקנות הועדה שדנה בנושא יקברו כבר מעל חצי שנה ולא יעשה דבר לקדם את הנושא. אותה ועדה המליצה ששעון הקיץ יסתיים ב-1 באוקטובר ולא בתאריך עברי, עדיין כחודש לפני כל העולם אבל סוג של הארכה של כ-20 יום בשעון הקיץ.

לכל המוחים אומר זאת – הממשלה הנוכחית, ממשלת ליכוד-ש"ס-ישראל ביתנו, מייצרת כל כך הרבה עוולות אנטי דמוקרטיות, שרק השעון מפריע לכם? הממשלה ומשרד הפנים שלה מובילים מדיניות ימנית-קיצונית, מלבים את שנאת הזרים ומגבירים את ההקצנה הדתית, אז עכשיו נזכרתם להפגין מול הבית של אלי ישי?

שעון הקיץ הוא רק סימפטום ליחסי הכוחות המעווותים במדינת ישראל, שבה מיעוט חרדי מכתיב את דרך החיים לרוב החילוני. החרדים טוענים שזה מביאל קיצור זמן הצום ביום הכיפורים, כאילו שהצום לא נמשך 25 שעות. יש הטוענים כי שעת יציאת השבת המאוחרת מגבירה את חילול השבת בגלל יציאת האוטובוסים במוצאי שבת. זה לא משנה, זה עדיין מצב שבו מיעוט מחזיק את הרוב בגרון וקובע עבורו את סדרי החיים. רבים ממנהיגי הציבור הדתי-לאומי התבטאו בזכות הארכת שעון הקיץ.  אלי ישי התבטא בנושא מספר פעמים ואמר שכמה פעילים חילונים לא יקבעו לו מה לעשות במשרד שלו.

ולחברי החילונים אומר – אחוז ההצבעה בבחירות לכנסת עומד בשנים האחרונות על כ-65% לערך. אם נוריד את האזרחים שלא מתגוררים בישראל עדיין ישארו לנו כשליש מבעלי זכות הבחירה שבחרו לא להגיע לקלפיות ביום הבחירות. בהשוואה, שיעורי ההצבעה בקרב הציבור הדתי והחרדי הם גבוהים מאוד, מה שמוביל למסקנה שרוב מי שלא הגיע להצביע הם חילונים. בידי אותם 30% טמון המפתח לסילוק ההגמוניה החרדית מהממשלה. איפה הייתם בבחירות האחרונות, כשהתלוננתם ש"אין עבור מי להצביע"?

כבר ב-2010 הוגשה הצעת חוק של ח"כ ניצן הורביץ וח"כ סילבן שלום להארכת שעון הקיץ בישראל עד חודש נובמבר מדי שנה, כנהוג באירופה. כצפוי ההצעה נקברה בכנסת. אלי ישי וביבי מתעללים בציבור כי הם יכולים. אני מקווה שאולי בבחירות נראה להם שהם לא יכולים.

דר חגגה את גיל ארבע לפני כמה שבועות ושוב, בלי הכנה, התחיל גיל המרד הבא – גיל 4. כתבתי כאן בעבר על סופת "הוריקן דר", שפקדה אותנו בגיל שנתיים והשאירה אחריה עיי חורבות. את זה כבר עברנו. עכשיו לאחרונה יש סימנים לסופה חדשה שמגיעה – המרד של גיל ארבע.

במה מתבטא המרד? דר נדלקת כמו לפיד בוער בכל פעם שלא מקבלת את מבוקשה, או שהסיטואציה אינה תואמת את ציפיותיה. זה קצת דומה למרד של גיל שנתיים, אבל הצווחות עולות בכמה חזקות בהשוואה לצרחות של אז. בנוסף, דר יותר מודעת לעצמה ולרצונותיה, אז קשה לעבוד עליה וקשה להסיח את דעתה.

נסביר את התהליך בפשטות על ידי תרשים הזרימה:

דר מבקשת משהו –> דר מקבלת סירוב –> דר צורחת ובוכה

יש לציין כי הצרחות מלוות באמירות כמו: "אני לא חברה שלך יותר!", "אני כועסת עליך!" "אני לא אוהבת אותך!" ובהנפות ידיים שמטרתן היא כאילו להרביץ לי. בתחילה חשבתי שהדבר קשור להתמודדות של דר עם המוות של איריס ולתסכול שהיא חווה, אבל בדיקה מול בנות הארבע המקבילות בגן ואצל חברים העלתה כי התופעות האלה מתרחשות גם אצלם. אתמול סיפרה לי חברה שהבת שלי, במסגרת התקף הזעם, נשכבה על הרצפה והחלה לזעוק: "אמא, זה פייר! זה לא פייר שאת התחתנת עם אבא לפני!". היא אומרת שכמעט לא הצליחה שלא להתפוצץ מצחוק מול הילדה.

מיכל דליות, שאני מאוד מעריך את שיטתה ואת השיטות של מכון אדלר (בניגוד לחוסר הערכה לתכנית הטלויזיה הנוראית שלה בערוץ 2), טוענת, שהשיטה היא לא לתת לילד להשיג את מבוקשו באמצעות התקפי הזעם. השיטה שאני נוקט די דומה: קודם כל, כמו בספר בישול מרוקאי, תרגעי. לא להתרגש ולא להתרגז. אחר כך אני מיישם טכניקות שנלמדות בבית ספר לכיבוי אש. אחד הדברים הבסיסיים בכיבוי אש הוא משולש הבעירה, הכולל חומר דליק, חום וחמצן.

האש מתקיימת כל עוד שלוש הצלעות של המשולש מתקיימות. אם ננתק את אחת הצלעות, האש תכבה. אותו דבר בהתקפי הזעם של דר – החומר הדליק הוא מה שהיא רצתה ולא קיבלה, והחמצן והחום הוא הסביבה. כל מה שאגיד לה או אנסה להתווכח איתה יוסיף שמן לבעירה, או במקרה שלנו, יוסיף חום וחמצן, שיילבו את האש.

השיטה שלי היא להתעלם מהתקפי הזעם, לתת לה לרקוע ברגליים ולצרוח, לנתק מגע – או שהיא הולכת לחדר להירגע או שאני עוזב את המקום. עוברות 3 דקות ודר חוזרת – "אבא, חיבוק". אנחנו מתחבקים, והיא נרגעת לאט לאט, ואז יש לנו את הזמן לדבר על הדברים: "את רצית ממתק, אבל את יודעת שאנחנו לא אוכלים ממתקים בארוחת הבוקר" או "את רצית שסבתא תשב לידך בשולחן, אבל את לא יכולה לקבוע את כל סידורי הישיבה בארוחה". התנאי לקיום השיחה הוא הפסקת הבכי וההירגעות. בנוסף, חשוב מאוד לא להיכנע ולתת לילד את מבוקשו אחרי התקף הזעם, כי הוא ילמד שהאלימות משתלמת. ניתן להגיע לאיזו שהיא פשרה, אבל רק לאחר הרגיעה.

גם לא צריך להתרגש מהשטויות שהם פולטים תוך כדי  התקף הזעם – "אני לא אוהבת אותך/לא חברה שלך". כשהייתי מורה למדתי את היכולת לעשות את עצמי כאילו לא שמעתי את הדברים, בדרך כלל שטויות שאיזה ילד פולט. ילדים פולטים הרבה שטויות בזמן כעס. אם נתרגש מכל שטות, לא נצא מזה ושוב נלבה את האש – "מה אמרת לי? אתה לא מתבייש? איך אתה מדבר לאבא?". אין בזה שום תועלת.

טוב, מתי מגיע גיל התקפי הזעם הבא?

כן, החג הזה מתקרב – ראש השנה, רימונים, משפחתיות יתר, מריבות על הארוחה, איפה עושים את החג? אמא שלך תעלב, יותר מדי אוכל, תפוח בדבש וכאלה. בעבר לא אהבתי את החג הזה, אבל השנה אני מרגיש שיש מקום להתחדשות. יש משהו יפה ברעיון של לשים מאחור את השנה שעברה, על קללותיה וקלקוליה, ולנסות לפתוח דף חדש בחיים.

השבוע יצאתי עם דר לחצר שלנו וצילמתי אותה ליד עץ הרימונים, שהשנה מלבלב כולו ומלא פירות. זה יצא יפה והחלטתי להפוך את זה לכרטיס שנה טובה. בכלל כיף לראות את החצר – עכשיו יש רימונים ומנגו, עץ האשכולית האדומה עמוס פירות לקראת החורף, כיף לראות את ההתחדשות של הצמחים והעצים לאורך השנה בחצר.

בראש השנה הקודם היינו בלונדון, איריס, דר ואני. חגגנו את ערב ראש השנה במסעדת Maze Grill של גורדון רמזי. היה תענוג של בשר, דר נהנתה מההמבורגר המשובח (לא מנת ילדים, מנה מלאה). דר כל כך נהתנה שלמחרת בבוקר ביקשה לסיים את השאריות של ההמבורגר שלקחנו למלון ואכלה אותו קר ב-07:00. אילו חוויות היו לנו ביחד בשנה שעברה. מזל שטסנו, כשעוד היה אפשר להיות ביחד.

ראש השנה אצל גורדון רמזי. משובח

השנה זה דר ואני, חוגגים את ראש השנה עם המשפחה. בשבועות האחרונים אני בעיקר מתרגל להיות הורה יחידני, לנסות לתמרן בין עבודה לטיפול בדר, לחוגים, לסידורים, לחברים ולחברות. בפוסט הקודם כתבתי על כך שאני מרגיש לבד. אומרים שפרידה בין בני זוג היא סוג של אבל, שחווים תופעות דומות לתופעות של אבל. לאחרונה הבנתי שבאבל חווים תופעות של פרידה.

דר נכנסה לגן בלי בעיות השנה, זה למעשה אותו גן, רק קבוצה אחת מעל. היא מכירה את הגננת עוד משנים קודמות והאהבה בינהן פורחת. בבקרים היא בעיקר לא סופרת אותי כשהיא נכנסת לגן. אני נהנה לראות איך היא מקבלת אהבה מכולם, מהחברות והחברים, מהגננת והמטפלות. נהדר שהיא מאושרת. בשעות אחר הצהרים הפכתי להיות מזכירת תיאום הפליי-דייטים שלה. זו משימה קשה, אז מי שרוצה להפגש עם דר אחרי הצהרים שיתאם הרבה מראש, המועדים כרגע סגורים כמעט עד אפריל 2013 🙂

אני מגלה כל פעם עד כמה איריס נכנסה והתנחלה בליבותיהם של אנשים. כזו היא היתה. אתמול הייתי צריך את סיכום הפטירה של איריס מבית החולים והתקשרתי לאחות המתאמת שלה מאיכילוב. היא אמרה לי: "חכה, אני בודקת, 029…". אמרתי לה: "מה, את זוכרת את מספר תעודת הזהות שלה בעל פה?" – "כן, את המספר של איריס אני זוכרת, רק את של איריס. היא היתה מיוחדת". מדהים כמה שאיריס נכנסה לאנשים ללב וכמה המוות שלה כואב לאנשים. השבוע קיבלתי סמס מפקידת השיקום של איריס מביטוח הלאומי. היא ביקשה שאתקשר אליה לגבי עניינים של מענק פטירה וקצבת שארים. היא הפצירה בי למלא כבר את הטפסים לגבי תביעה לקצבת שארים ואמרה לי: "איריס היתה כל כך מיוחדת, כל כך אהבנו אותה כאן". מעניין לשמוע דברים כאלה מפקידות בביטוח הלאומי.

דר נהנית להזכר באיריס ורוצה כל הזמן שאספר לה מה איריס אמרה ומה עשתה. חשוב לה לשמר את הזכרונות האלה בראש שלה. לפעמים היא מפתיעה אותי בזכרון שלה, כשהיא מזכירה לי דברים שאני שכחתי. אבל חשוב לה מאוד לזכור, ולכן אנחנו מסתכלים ביחד בתמונות ואני מספר לה הרבה סיפורים על איריס, איך הכרנו, איך היא נולדה ועוד.

זהו, ננסה לשים את השנתיים האחרונות מאחורינו, בלי מחלות, טיפולים, זריקות ומרשמים. בלי סרטן בבית. סתם ככה, לחיות נורמלי עד כמה שאפשר. מאחל לעצמי ולדר ולכולם שתהיה שנה טובה יותר מהשנה הקודמת, שנה מלאה בחוויות טובות ובאושר.

במרץ 2012 כתבתי את הרשומה הזאת, בה תיארתי את תחושת הלבד שלי לצד איריס המתמודדת עם הסרטן. ברשומה תיארתי את הבדידות של מי שמלווה את החולה בסרטן, לבד עם הפחדים, עם החשש להישאר לבד, לבד עם עבודות הבית וגידול הילדים.

עכשיו השעה 20:30 ואני שוב מגיע מותש אל המטבח אחרי שדר נרדמה (היתה עייפה מאוד ונרדמה מהר מאוד ב-20:00). הורים מכירים את התחושה הזו, את הכמיהה לשעה שבה הילד נרדם ופתאום יש לכם את הזמן לעצמכם. תמיד אהבתי את התחושה הזו אחרי שדר נרדמת. זה היה הזמן של איריס ושלי לדבר, לתכנן דברים וגם לעיתים לריב. אבל בשבועות האחרונים, מאז שהפכתי להורה יחידני, ה"לבד" הזה קצת יותר מדי "לבד". זה לבד של אני לבד, ולא יודע אם אי פעם אצא מהמצב הזה.

שנים לקח לי למצוא את איריס, למצוא מישהי שתאהב את השגעונות שלי, את המניירות המעצבנות שלי, את הטירופים שלי (סדר ונקיון לדוגמה). ומה עכשיו? צריך לחפש הכל מחדש? למה זה מגיע לי?
ואיך בכלל אפגוש מישהי? הרי יש לי בת בבית שצריכה אותי, אני לא בדיוק רווק הולל ופנוי שמסתובב בפאבים (האמת שמעולם לא הייתי). והשגעונות הולכים ומחריפים עם הגיל, הנכונות להתפשר יורדת, מי בכל תרצה אותי ככה?

ואיך בכלל מתחילים עם מישהי בימים אלה, בעידן פייסבוק? כשכל סטטוס שלי חשוף לעולם, כשלא ברור מתי לשנות את הסטטוס האישי, לא ברור מתי לאשר חברות. עם איריס זה היה קל, לא היה פייסבוק ב-2003, לא היתה דילמה מתי לשנות את הסטטוס מ"איטס קומפליקייטד" ל"אין א ריליישנשיפ". היום יש את כל הבלגן הזה.

בשיחות שהיו לאיריס ולי בשבוע האחרון כשהיא היתה מאושפזת באיכילוב היא השביעה אותי שאני לא אשאר לבד, שאני אמצא מישהי לחיות איתה. החלום שלה היה שבכלל אסע לחו"ל לעשות פונדקאות עם הארטיקים שלנו באסותא. אני לא הייתי מוכן לשמוע על פונדקאות וגם היום לא רוצה את זה. אמרתי לה את זה. מבחינתי הדבר הטוב ביותר הוא לתרום את העוברים לזוג שרוצה ילדים. אחרי 5 שנים יש אפשרות או לתרום את העוברים או לשלם עבור השמירה שלהם. נראה לי שאבחר בתרומה.

אני גורר את עצמי למיטה בסביבות 22:00, מותש מעייפות ובכל זאת מתקשה להירדם במיטה הריקה. היינו חייבים לקנות מיטה כל כך רחבה, מטר שמונים? כמה שהיא רחבה כך היא מזכירה לי שהיא ריקה. אני יכול להפוך מחצית של המיטה למחסן אופניים ובכלל לא להרגיש בהבדל. מתישהו מצליח להירדם ואז מתעורר בשעות בלתי חוקיות בעליל כמו 03:00 או 04:00. שעות נהדרות לפסטיבל מספרי סיפורים או קטעי ארכיון מרתקים בערוץ 1 בטלויזיה. מה עושים עם נדודי השינה האלה? האמת שאני ישן "לילה לא – לילה כן" בדרך כלל. בלילה השני אני פשוט עייף מדי מזה שלא ישנתי לילה קודם לכן ומצליח להירדם.

אז מה עושים? איך יוצאים מהלבד הזה? איך אצליח לחזור "לשוק"? איך אצליח בכלל לפגוש מישהי אם אני מותש מעייפות בשעה 22:00?
I'm too old a dog to learn new tricks.

טוב, קצת יצא לי דכאוני. מחר אשוב לעצמי, לא לדאוג.

זהו, עברו שלושים יום מאז מותה של איריס. אפילו לא הרגשתי. הזמן חלף ועבר כל כך מהר, חוויות, מערבולת רגשית, קייטנה, ממש לא שמתי לב. אני עדיין שם, ב-23 ביולי בשעה 6:40, כשהגיע הטלפון ההוא.

ביום שני האחרון ערכנו ערב לזכרה של איריס. בעלי מועדון איניגו מונטויה בר העמידו בהתנדבות את המועדון לרשותנו, דני רובס הגיע לשיר בהתנדבות, והזמנו חברים קרובים ומשפחה להתייחד עם זכרה, "לחגוג את חייה", כפי שהגדיר זאת דני רובס, טוב יותר מכולם:

"חשבתי מה לשיר… בחרתי כמה שירים שאת רובם המכריע אני יודע בוודאות שאיריס אהבה מאוד, ואת חלקם גם אם היא לא אהבה – היא תאהב עכשיו". איזה דני.

צילום: ענבר גליס

לצורך הערב נברתי שוב במאגרי התמונות שלנו במחשב ודליתי משם כמה מאות תמונות של איריס, שרצו ברקע של המועדון. כל כך נהנתי לחפש את התמונות, להיזכר ברגעים הנהדרים שהיו לנו ביחד, בטיולים בארץ ובחו"ל, בשטויות הקטנות, בלידה של דר, בגידול שלה, בחגיגות בגן. כל צילום העלה חיוך על פני. כך אני רוצה לזכור את איריס, נהנית מהחיים, אוהבת את החיים הטובים, את הקניות המשוגעות, את בתי המלון והצימרים היוקרתיים, להיזכר בויכוחים שלנו על הקניות. אולי בסופו של דבר היא צדקה בקדחת הקניות שלה – כמה זמן עוד נשאר לנו לחיות כאן, אז אולי כדאי נבלה אותו בהנאה, ומה יותר מהנה מלקנות קרדיגן יוקרתי בבנטון באוקספורד סירקוס או להתארח לסופשבוע בפנחס וגסטון?

בחרתי תמונה אחת שאני מאוד אוהב, שצילמתי ברחוב אוקספורד בלונדון ב-2005. הגענו כרגיל בטיסת ערב ללונדון, נסענו למלון והלכנו לישון. בבוקר הראשון איריס אהבה לצאת ברגל לסיבוב מקדים באוקספורד, לבדוק את השטח. הלכנו על המדרכה, אני האטתי ונתתי לה ללכת קדימה, הכנתי את המצלמה וקראתי לה להסתובב. היא הסתובבה ואז צילמתי. היום היה מעונן, מזג אויר קלאסי של לונדון ותנאי האור היו מושלמים. ברקע נעו להם האוטובוסים האדומים בפקק ונתנו לתמונה נופך לונדוני אמיתי:

ישבתי באיניגו, נהנה מכל רגע, מהחשמל שליווה את שירתו של דני רובס כששר את "שיר ללא שם" של שלום חנוך, את "פנים ושמות", "דבר לא קרה", "בדרך אל האושר", "הצגה" וכמובן את "משהו חדש מתחיל אצלי עכשיו". חיבקתי את דיצה ושרתי את המילים. מסביבי כולם (וכולן) הזילו דמעות, זה נראה קצת סוריאליסטי. אני הרגשתי שאולי אני לא בסדר שאני לא בוכה, שאני נהנה מהחגיגה, נהנה לראות כל תמונה, נהנה לראות את כל החברים הקרובים שלנו והמשפחה, נהנה להיזכר איזה אדם גדול היתה איריס. אבל ככה, לא הרגשתי צורך לבכות.

השבוע נמשכה קייטנת אבא של דר, בילינו השבוע בעיקר בבתי חברים וחברות. צילמתי מאות תמונות כל יום ונהנתי. עכשיו כשאני עובר על התמונות אני מוצא את דר ברגעים מאושרים, שמחה, צוהלת, משתוללת. איזה כיף לה, אני שמח שהיא שומרת על שמחת הילדות שלה, של משחקים, בריכות והשתוללויות.

נהנים בחצר של ההורים של יונית

מבלים בבריכה ב"מלון הצפון" של דיצה

לקראת ה-30 והעליה לקבר התלבטתי אם לקחת את דר לקבר של איריס. דר מאוד רצתה לראות את הקבר והמצבה, זה העסיק אותה והיא שאלה המון שאלות לגבי המקום של איריס כרגע. החלטתי שלפני שאקח את דר עם כל המשפחה והחברים לקבר, נעלה רק שנינו לקבר, כדי שנוכל להתייחד עם איריס לבד.

ביום רביעי עסקנו דר ואני בהכנות לקראת העליה לקבר. דר הכינה כרטיסים עם ציורים לאיריס. היא בחרה בבריסטולים בצבעים ורודים, כי לדעתה המצבה כולה צריכה להיות בורוד. "מה פתאום שיש באפור-לבן? אמא היא בת והמצבה צריכה להיות בוורוד", היא הודיעה לי השבוע. הסברתי לה שזה צבע לא כל כך מקובל למצבות, וסיכמנו שהכרטיסים שהיא מכינה יהיו בורוד.

דר מכינה כרטיס לאיריס

דר הכינה שני כרטיסים. באחד היא ציירה לבבות ופרחים וצבעה אותם, לאחר מכן הוסיפה ציורים של איריס, דר ואני לכרטיס. בכרטיס השני היא יצרה טבלת ימים, שבה הדביקה מדבקות. ביקשתי ממנה להכתיב לי את הדברים שהיא רוצה לכתוב לאמא והיא הכתיבה:

אמא היקרה
אני אוהבת אותך הכי בעולם.
הייתי רוצה שתישארי איתנו עוד הרבה שנים.
את יכולה בבקשה לתת נשיקות הרבה לי לאבא?
אני מאחלת לך שתהיי בריאה.
אני אמשיך לבקר אותך.
אוהבת
לאיריס באהבה
דר

בכרטיס השני כתבנו:
אמא היקרה,
קוראים לך איריס, כך כולם צריכים לדעת.
אני אוהבת אותך
יצרתי לך דף מדבקות שהוא בעצם טבלה של הימים שהיית מתה.
את נפטרת וזה עדיין בסדר. אל תדאגי.
בספטמבר נחגוג לי יום הולדת 4, אז את לא צריכה לדאוג.
נשמור לך נשיקות ומתנות.
את יפונת ואני אוהבת אותך. דר.

אחר כך נסענו לחנות הפרחים "ירוקות" בבית יהושע ודר בחרה שני זרי פרחים, סגולים כמובן, להניח על הקבר – אחד ליום חמישי ואחד ליום שישי:

ביום חמישי בבוקר נסענו לבית הקברות. דר היתה קצרת רוח להגיע אל הקבר של איריס והאיצה בי כל הזמן. בדרך היא שאלה אותי: "למה גם היום נוסעים לקבר וגם מחר?" – "כדי שיהיה לנו היום זמן לבד עם אמא, רק שנינו לבד, שלא תיבהלי מכל האנשים שיהיו כאן מחר", עניתי לה.

כשהגענו אל הקבר היא קראה איתי ביחד את השם, זיהינו את האותיות על הקבר, הקראתי לה את מה שנכתב על המצבה. היא הניחה את הכרטיסים והזר על הקבר.

"אני יכולה לשבת על המצבה?" היא שאלה אותי. "כן, את יכולה, לך מותר, זו אמא שלך", אמרתי לה והיא עלתה וליטפה את האותיות החרוטות. "את מתגעגעת לאמא?", שאלתי אותה". "כן, היא חסרה לי מאוד", היא ענתה. "מה את רוצה להגיד לה?", שאלתי. "שאני מאוד אוהבת אותה ואבוא לבקר אותה הרבה כאן", היא ענתה. לאחר עשר דקות שהיינו שם היא דר אמרה שהספיק לה ושהיא רוצה ללכת. הנחנו אבנים על הכרטיסים שלא יעופו ברוח והלכנו משם. ביציאה הסתכלתי שוב על המצבה. איריס בוודאי היתה בוחרת מצבת פרימיום הרבה יותר מיוחדת מהסטנדרטית שבחרתי. התלבטתי אם לבחור משהו מיוחד ומסובך כמו שבוודאי היא היתה עושה, ולבסוף החלטתי שאני הולך על הרגיל והפשוט. האמת שאיריס, עבורי, לא נמצאת במקום הזה, איריס איתי בכל רגע ואני לא צריך מצבה כדי לזכור אותה. נו טוב, יהיה לה על מה לקטר במקום שבו היא נמצאת – "עשר שנים אני מחנכת אותו לבחור את הדברים המיוחדים והיקרים, הופכת אותו לפיינשמייקר ולבסוף הוא בוחר לי מצבה משיש אפור?".

לאחר שחזרנו הביתה בצהרים היא סיפרה בגאוה לכולם שהיום ביקרה את הקבר של אמא, ומחר היא תלך עוד פעם עם כולם. סיפרה לכולם על השיש, על המצבה, כאילו היא מספרת על גן שעשועים שבילינו בו. יש בה תמימות ילדותית וישירות, מעורבת בבגרות, שמפתיעה אותי כל פעם מחדש. יש לה יכולת לדבר על המוות באותה ישירות שבה היא מדברת על חוויות מהגן.

אז מחר אנחנו עולים אל הקבר, בתקווה לסגור את החודש האחרון. החיים שלי ושל הסובבים הקרובים אותי היו די בעצירה בחודש האחרון, אולי עכשיו נוכל קצת להתקדם הלאה. מי יודע?