ימי ההולדת של איריס ושלי חלים שניהם בחודש יולי. בכל שנה, כשאיריס היתה מתחילה לדבר איתי על מתנות, הייתי אומר לה (ברגישות הגברית הידועה), ״בואי נתקזז, את לא תקני לי מתנה ואני לא אקנה לך״. ממש עזר לי. בהתחשב בהצעת הנישואים העלובה ביותר בהיסטוריה, אני חושב שיכולתי להגיע יותר גרוע ברומנטיקה. בכל מקרה, בכל יום הולדת התעקשת לסחוב אותי למסעדה יקרה מדי ולחגוג. מזל שחגגנו.

היום, בדיעבד, אם הייתי יודע שלא יהיו לנו יותר מדי ימי הולדת לחגוג ביחד, הייתי משקיע יותר. מה זה יותר? היינו כל פעם נוסעים לחו״ל, למרות שאנחנו לא אוהבים לנסוע בקיץ. היינו נשארים בקנדה עוד חודש, ומספיקים לראות את צבעי השלכת ביערות כמו שרצית.

היינו נשארים עוד יום במפרץ פאנדי, ורואים את הגאות והשפל עוד פעם ועוד פעם, מטיילים בגשם השוטף, עם מטריות ומעילים, ועושים עוד כמה טריילז ביחד, למרות שכבר התחננת ואמרת לי ״אני לא יכולה כבר עם כל היערות והטבע הזה, אני חייבת עיר ואיזה קניון״. מי היה מאמין שאת, שמעולם לא עזבת את רחובות הקניות בכל עיר, תצאי אל היערות והטבע ותעשי מסלולי הליכה בגשם?

חיינו את החיים בהנחה שיש לנו עוד הרבה שנים לחיות ביחד, בהנחה שעוד נספיק להיות במקומות האלה עוד פעם, והשארנו משהו לביקורים עתידיים. היום אני מבין שאין ביקור נוסף, מה שהספקנו ביחד בעולם הזה, הספקנו, ואין הזדמנות לתקן.

לו הייתי יודע אז מה עתיד לקרות, היינו טסים עוד 30 פעמים ללונדון, חורשים עוד קצת את הקובנט גרדן, אוכלים עוד פעם במסעדת פנג׳ב ב-Neal Street, עושים עוד שופינג יקר באוקספורד ומרוקנים שוב את המלאי בפריימארק.

האמת, שחיית את החיים האלה עד תומם, ניצלת כמה שיותר נקודות ומיילים בכרטיס הנוסע המתמיד של בריטיש איירווייז, התפנקת במחלקת עסקים, קנית תמיד את הביוקר ותמיד הלכת על השדרוג הקטן. ״איריס גולדמאסטרקארד״, קראתי לך ולעיתים גם ״איריס של הביוקר״ או ״איריס פרימיום״. ידעת תמיד איך למצוא את השדרוג הקטן (והיקר), שיהפוך את הנסיעה ברכבת לקצת יותר נוחה בשבילך, את הנהג ההוא עם המרצדס שיחכה תמיד בשדה התעופה, כי לנסוע סתם באיזה מיניוואן למלון זה לאנשים רגילים. תמיד התעקשת לעבור פעם אחרונה בסלפרידג׳ס, לקנות עוד מתנה אחרונה למישהו, או להספיק לקנות את התיק ההוא, שראית ביום הראשון וידעת שאגיד שהוא יקר מדי, ועכשיו, רגע לפני הטיסה, כבר אהיה עייף מדי מלעצור אותך.

חיית את החיים האלה ונהנית מכל רגע, כך אני מקווה, למרות שנראה שלא ידעת שובע. אפילו שבועיים לפני שמתת, לאחר שסיימת את אחד האשפוזים, ביקשת ממני להוליך אותך בכסא גלגלים עם בלון חמצן במרכז וויצמן, ודאגת לקנות עוד זוג נעלי סירה של קרוקס, שיהיה נוח להניח את הרגליים בכסא הגלגלים. ״עכשיו את יכולה לקנות מה שאת רוצה״, אמרתי לך, ״אני לא מתווכח הפעם״.

לפחות את יום ההולדת האחרון שלך, יום הולדת 40, חגגת מוקפת בחברים אהובים, עם השירים הכי יפים שאהבת.

יום הולדת 43 שמח, אהובה שלי.