חשבתי על תמונה של ניפוץ בקבוק, אבל לא רציתי להיות ונדליסט. לפחות ניקיתי את הכיור לפני כן

פרסומאי ישראל, אלה שבמהלך השנה מוכרים ללקוחות שלהם קריאייטיב מבריק כמו ״בפסח הזה הנחות ביד חזקה ובזרוע נטויה״, או ״66% אחוזי הנחה לרגל יום העצמאות״, כנראה הבינו שהפרסומות כבר לא עובדות. פחות אנשים צופים בזבל הטלויזיוני, יותר אנשים צורכים את הטלויזיה שלהם דרך האינטרנט והממירים המקליטים, מריצים את הפרסומות או פשוט מעבירים ערוץ.

מה נעשה? שאלו את עצמם הפרסומאים הדגולים של רחוב וולנברג, אלה שמדמיינים את עצמם יושבים במשרדים בשדרות מדיסון בניו יורק. ואז הגו תכנית – ״נייצר פרסומת שמטיפה לשנאת נשים, והיא תיצור כל כך באז ברשת, יכתבו עליה בבלוגים פמיניסטים כמו וואן דר גראף והבלוג של נגה כהן, יקימו קבוצות פייסבוק נגדה, יכתבו תלונות לנציב תלונות הציבור, ואנחנו נוכל לתת ללקוח דו״ח חודשי, שמראה שהמון אנשים נחשפו למוצר שלהם. ככה, בהפוך על הפוך, נשתמש בזעם הפמיניסטי כדי לקדם את המוצר שלנו. זה יהיה טוב״, הם חשבו, ״כל שורפות החזיות יכתבו נגדנו וכולם יכנסו ליוטיוב לראות את הפרסומת החדשה הנהדרת שלנו״.

אז הנה לכם, מקאן אריקסון מציגים – פרסומת לבירה (בטעם הדוחה לטעמי) ״גולדסטאר״, שבאה למחות על כך שבקרוב יאסר פרסום של מוצרי אלכוהול. הפרסומת מהווה לקט של פרסומות שהן חלק מקמפיין ארוך של שנאת נשים בשם המותג ״הגברי״:

לפי טמפו ומקאן אריקסון, נשים הן נודניקיות, בכייניות, שתפקידן בחיים הוא לקלקל כל סצינה ״גברית״. הן יזכירו לך ששכחת את יום הנישואין, הן יקלקלו משחק כדורגל, יחברו שירים רגשניים ומבאסים, ובכלליות, יתעקשו להכניס ״רגש״ לכל דבר, שרק יפריע לנו, הגברים, לצפות בכדורגל ולשתות בירה (דוחה, כבר אמרתי).

דוד פוגל, מבעלי משרד הפרסום ״פוגל-אוגילבי״, סיפק היום עוד הצצה לעולם המעוות שבו חיים מנהלי חברות הפרסום בישראל. בטור האישי שלו בגלובס, ״פיטרתי מעצבת – הבטיחה לנקום וטענה שנגעתי בה״, הוא מגולל את סיפורו האישי קורע הלב, על אותה מעצבת גרפית בעלת האישיות המעורערת שהתקבלה לעבודה במשרד הפרסום שלו, ולאחר שפוטרה, ״נחת״ במשרדו מכתב איום מ״ארגון נשים פמיניסטיות״. מילא הסיפור הזה, שכבר חוזר על עצמו ונמאס להעלות את הטיעונים נגדו, על האחת שתמיד יזכירו אותה שהעלילה על מישהו, לעומת האלף האחרות שדיברו אמת או חששו להתלונן, על העובדה שאף אחד לא שואל האם כל המתלוננים על גניבת רכב דוברים אמת, ורק בעבירות מין פתאום שואלים ״מה היא התעוררה עכשיו? בטח בדתה את הסיפור מליבה״. בסיום אותו טור אישי שוטח בפנינו פוגל את משנתו בדבר העולם שהשתנה:

״אני לוקח נשימה עמוקה ומבקש להאשים את ארגוני הנשים הפמיניסטיות המוציאות שם רע לפלירט המזדמן שיש בו לא אחת ריגוש ויופי פיוטי. יופי פיוטי זה מבט חם ואפילו לוהט, יופי פיוטי זה התחככות כאילו מקרית בין גבר לאישה, יופי פיוטי הוא גם שפה חמה עם קריצה ורמיזה. והיופי הזה, שהוא בעצם פלירט מזדמן, יכול להתקיים רק כאשר שניים משתפים פעולה ונהנים מהרגע הגנוב.
לפעמים זה רגע, ולפעמים זה רגעים רבים. ואת הרגעים היפים האלה, גוזלים לנו לא אחת ארגוני הנשים״.

כן, הכל היה טוב עד שהגיעו ארגוני הנשים וגזלו לנו את הרגעים היפים האלה, של בוס ש״מתחכך״ במזכירה שלו, שמגניב לה מדי פעם ״שפה חמה עם קריצה ורמיזה״. כן, מר פוגל, העולם היה טוב יותר לפני שנולדו אתרים כמו ״הכצעקתה״, שוברות שתיקה ו״אחת מתוך אחת״. בעולם שבו אתה חי חברות ביטוח עדיין מוכרות ביטוח מנהלים עם סעיף כיסוי לתביעות הטרדה מינית, עולם שבו אפשר להגיד לעובדת שלך שהמחשוף שלה מרגש אותך והשמלה שלה גורמת לך לא לשלוט ביצריך (ניסיתי להיות עדין כאן), עולם שבו אפשר לקיים יחסי מין עם עובדת תוך ניצול יחסי מרות, והיא יודעת שהיא לא תתלונן כי לא יאמינו לה, כי יפטרו אותה, כי יגידו שהיא רצתה את זה, שהיא מפרקת משפחות, שהיא זונה, שנהנתה ועכשיו פתאום היא מתעוררת אחרי שנים.

שתבינו, האולד-בויז קלאב שטיפחו להם הגברים נמצא במגננה, או בהתקפת נגד. הם חשים שהחקיקה החדשה והאוירה הציבורית חונקות אותם וגורמת למעשים שלהם להיות מוגדרים כפשעים ולמנוע מהם להתמנות למשרות ציבוריות בכירות. לפי פוגל, ״נשים יצאו מהארון״ כדי למנוע מ״אנשים טובים ומוכשרים לקחת חלק בחיים הציבוריים… שמא אחת הבנות היפות תיזכר פתאום שהאיש הטוב לא נענה לחיזוריה בימי האוניברסיטה העליזים״. טוב שב-2014 נזכרו לאשר תקנות למניעת הטרדה מינית במוסדות ההשכלה הגבוהה, אולי כדי להפסיק את האוירה ״העליזה״ באוניברסיטה.

הבנתם? Boys will be boys, והנשים אינן נשים, הן ״בנות יפות״, ולא היתה כאן כלל הטרדה אלא ״חיזורים בימי האוניברסיטה העליזים״. כן, פעם ראש לשכה יכול היה לצלם עובדת שלו מתחת לחצאית וזה היה בסדר (בעצם גם היום זה בסדר). פעם היה אפשר להעיר הערות, לנהל ״פלירט״ עם המזכירה, לדחוף לשון לפה של קצינה העובדת במשרד ראש הממשלה, למשש מישהי בתור לאוכל או לתקוף אותה מינית בשירותים וזה היה בסדר. היום, בגלל ארגוני הנשים, זה כבר לא בסדר, ואין אוירה נחמדה במשרדים. אז נעליב אותן, נציג אותן כרגשניות, כפתייניות, כדי שיזהרו בפעם הבאה שיחשבו להתלונן.

שלא תטעו, מועדון הגברים הזה מציג מצג שקרי, לפיו גברים חוששים היום לדבר עם נשים, וטרור פמיניסטי שולט בחברות ובארגונים. ההיפך הוא הנכון – נשים עדיין סובלות מהטרדות מיניות במקומות העבודה ובמרחב הציבורי, ועדיין רובן חוששות להתלונן וברור להן כי ישלמו מחיר חברתי וכלכלי כבד אם יחליטו להתלונן.

עצה לפוגל ולחבריו במועדון – אל תאנסו, אל תטרידו, אל תנהלו ״פלירטים״ במקום העבודה, אל תתיחסו אל נשים כאל חפץ שנועד לשעשע אתכם ו״לשטוף את העיניים במשהו יפה״. זה ימנע מכם מבוכות כמו שערוריות הטרדה מינית בדרך לנשיאות. סתם עצה.

ועצה לכן ולכם, הקוראות והקוראים, השתמשו בנשק החרם, הפסיקו לקנות מוצרים ממי שמפרסם כאלה פרסומות, ממי שמפרסם מאמרים כאלה שתורמים לשנאת נשים. בבחירה שלנו מה לקנות ועל מה לפסוח בסופר אנחנו יכולים לבטא את הכח שלנו. אנחנו בודקים לגבי כל מוצר כמה הוא עולה, מי מייצר אותו, מי מפרסם אותו ומי מרוויח ממנו. לא סתם שרני רהב ירד למחתרת בחודשים האחרונים. הדברים השתנו מאז 2011. אנחנו כבר לא קונים את השקרים שלהם.

ולסיום, מקאן אריקסון, תלמדו מחבריכם האמריקאים – ככה עושים את זה: