סיפורים שסיפרתי לבתי

 

דר: אבא אתה יודע מה עשה אנטיוכוס הרשע?
אני: מה עשה, דר?
דר: הוא שרף את בית המקדש והיום נשאר ממנו רק קיר אחד?
אני: דר, מי סיפר לכם את זה?
דר: ענבל הגננת
אני: הוא לא שרף את בית המקדש, הוא טימא אותו.
דר: אבל ענבל אמרה. אבא, היוונים הם רשעים?

לך תסביר לה מה זה טימא ושהגננת עשתה בלגן היסטורי מהמרידות. שבית המקדש לא נהרס במרד החשמונאים אלא במרד הגדול, שהיה נגד הרומאים ולא נגד היוונים. ש"הקיר שנותר מבית המקדש" אינו בכלל קיר של בית המקדש אלא חלק מהפודיום שבנה הורדוס כדי להרחיב את רחבת הר הבית, ושהכותל המערבי הוא לא היחיד שנותר, אלא נחשב המקום הקדוש ליהדות בגלל קרבתו לקודש הקודשים.

כאב חילוני, שלמד לימודי ארץ ישראל והיסטוריה ומנסה לחנך את בתו על פי ערכים ליברליים-הומניסטיים-פמיניסטיים, אני נתקל בדילמות קשות.  מי ידע שהספר הנהדר "בייגלה" יכול להכיל מסרים שוביניסטיים כל כך? זהובה ממתינה שבייגלה יציל אותה? מחכה שיציע לה נישואים? מה אנחנו, במאה ה-17? תיכף בייגלה ידרוש מזהובה לשבת מאחור באוטובוס.

הענין הוא שאני כילד ספגתי את הסיפורים והאגדות האלה, על נס פך השמן, על בייגלה, על יציאת מצרים (שלא היתה במציאות), על הקיר של בית המקדש שנותר, על אנטיוכוס הרשע ועוד. אהבתי את האגדות האלה, אהבתי את המיתוס של בר כוכבא הגיבור, של טרומפלדור הגיבור, עד שהתבגרתי ולמדתי להבדיל בין מיתוס למציאות. כיום קשה לי לספר את הדברים האלה לדר בלי להפעיל ביקורת היסטורית-שיפוטית מחמירה.

מסתבר שגם ספרי הילדים האהובים שעליהם גדלנו מסוכנים. אחותי קראה לפני כמה חודשים לילדיה את הספר האהוב על שנינו "ברבאבא", שאמא שלי שמרה. מסתבר שבספר ברבאבא מאיים להכות את הברביונים! שומו שמיים. הבן שלה היה מזועזע מהענין הזה. שלא לדבר על נושא האגדות הקלאסיות. דר קיבלה במתנה ספר מהודר של אגדות האחים גרים. עיינתי בספר כדי לקרוא לה משהו ונחרדתי. כיפה אדומה – הורגים, טורפים, פותחים את הבטן של הזאב, אמא'לה! היפיפיה הנרדמת – שלא נדע מצרות. בסוף נשארנו עם זהבה ושלושת הדובים, למרות שעדיין מפריע לי שלאבא דב יש צלחת גדולה ולאמא צלחת בינונית. כנראה מנסה לשמור על הגזרה.

עוד בעיה שאני נתקל בה היא העובדה שקשה להסביר לדר, בת השלוש, את נושא המדע. הרבה יותר קל לה להאמין שיש ישות אלוהים שדואגת להכל. לפני כמה ימים היתה לנו שיחה לפני השינה על נושא מזג האויר:

אני: דר, תתכסי טוב כי הלילה יהיה קר.
דר: אבא, אלוהים אמר שיהיה קר הלילה?
אני: לא, החזאים אמרו שיהיה קר.
דר: אלוהים אמר לחזאים שיהיה קר?
אני: לא, חזאי זה אדם שלמד הרבה על מזג האויר ויודע לעשות תצפיות ומדידות ולפי זה לחזות את מזג האויר.
אני: לא, זה לא קשור לאלוהים, זה קשור במדע. החזאים יודעים להגיד לנו אם מחר צפוי גשם או שלא יהיה גשם.
דר: מי אומר אם צריך לקחת מטריה מחר?
אני: החזאים, …אנחנו מסתכלים כל בוקר בתחזית בעיתון. את זוכרת שראינו את המפה של ארץ ישראל.
דר: אלוהים מאוד כעס שהיוונים שברו את בית המקדש.
אני: למה את פתאום מדברת על אלוהים?
דר: בגלל הספר של אנטיוכוס הרשע. כתוב שם שהוא שבר את בית המקדש. הוא היה אדם רשע.
אני: זה בסדר, זה היה לפני המון שנים.
דר: לפני שאני נולדתי?
אני: עוד הרבה לפני שסבא שלך נולד. אין לך מה לדאוג.
דר: אז אלוהים אומר שצריך לקחת מטריה מחר?
אני: (מיואש) לילה טוב דר.

אז מה עושים? נותנים לה להשאר עם המיתוסים ולגלות אחר כך שהם מופרכים או לא? האם לשנות את האגדות והסיפורים כך שהמסרים שלהן יהיו פמיניסטיים יותר או לא? האם לשמור על המיתוסים הדתיים הקשורים בחגי ישראל או לספר את האמת ההיסטורית? האם זהובה תהיה פסיבית לעד, ממתינה עד שבייגלה יציל אותה או שתיקח יוזמה? מה דעתכם?

פוסט זה פורסם בקטגוריה אבהות, עם התגים , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

28 תגובות על סיפורים שסיפרתי לבתי

  1. מיקי הגיב:

    שיחה אחת עם הדר והיא מסודרת…ולכם ממליצה על תוכנית שיש בערוץ 8, קוראים לה "למה מה?" ויש פרק אחד על שאלות של ילדים, אחת מהן היא האם יש אלוהים ומה התשובות שאפשר לתת…

    אהבתי

  2. חן הגיב:

    לגמרי נותנתים לה לחיות עם המיתוסים והאגדות, וגם מסבירים קצת מדע כל זמן שזה מעניין וכייף לה לשמוע.
    אני מרגישה את אותן תחושות בדיוק כמוך ונתקלת בזה גם עם הפיצקית הפרטית שלי, אבל אני לגמרי חושבת שזה כל הקסם זה כמו להאמין בפיית השיניים (או בסנטה אם אתה בגולה) בקיצור זה כנראה חלק מלהיות ילד.
    שוב, זה לא סותר את הרצון להסביר וכל זמן שיש עניין אנחנו נוטים להסביר, ככה לדוגמא היא כבר יודעת על כדור הארץ שמסתובב סביב עצמו ועל השמש והירח…

    אהבתי

    • דרור כהנוביץ' הגיב:

      אני משער שזה מה שאנחנו עושים בסופו של דבר, אבל צריך להיות מודעים לביקורתיות כלפי הטקסטים. אני לא רוצה להשריש אצל דר דעות שוביניסטיות, אני רוצה שהיא תדע שהיא יכולה להגשים את עצמה בכל דרך שתרצה, ושום בן לא יעמוד בדרכה.

      אהבתי

  3. נילי הגיב:

    אני חושבת שילדים יותר עמידים ממה שאנחנו חושבים.
    ילדים יודעים את ההבדל בין סיפור למציאות, ויודעים שאין באמת זאב שבולע סבתות, ושהאף לא באמת מתארך כשמשקרים.
    אני מסכימה איתך שיש המון מסרים בעייתים בסיפורים לילדים, בעיקר בסיפורים הקלאסיים.
    שמת לב למשל שהנסיכה תמיד תהיה בתרדמת או כלואה במגדל עד שהנסיך מגיע? (במאה ה-18 היה מקובל לשלוח את הילדות למנזר עד שמגיע זמנן להנשא)
    והגדיל לעשות אנדרסן שדרש מבת הים הקטנה לוותר על הקול שלה (!) כדי שהיא תוכל "לפתוח את הרגליים" ולזכות בנסיך.
    אבל אני לא חושבת שזה נכון למנוע מהילדים את הסיפורים האלה. זה כמו לנסות למנוע מילדים צעצועי מלחמה. זה לא באמת עוזר לנו ורק מגביר אצלם את התשוקה למשחק "האסור".
    צריך להקריא להם את הסיפור אבל לעודד אותם להסתכל עליו בצורה ביקורתית.
    למשל – להציע להם לספר פעם אחת את הסיפור "הפוך" שהנסיך נרדם ל-100 שנה והנסיכה האמיצה על הסוס הלבן באה ומעירה אותו בנשיקה….

    אהבתי

    • ענתש הגיב:

      בעיניי זה מקלקל את הסיפור.
      אני מאד משתדלת לא לשנות סיפורים… יש סיבה שאגדות עם ומעשיות שרדו כל כך הרבה שנים (רוב השנים האלו כשסיפרו אותם בעל פה מדור לדור ואפילו לא בכתב). הם שרדו כי יש בהם משהו שנותן מענה מאד חזק לצרכים פסיכולוגיים של ילדים – דווקא אלו האפלים יותר, הפחות PC, שיותר קשה לדבר עליהם וכן הלאה…
      הסיפור נותן להם שיחרור ומענה.
      אם נשנה את הסיפור נאבד את היתרון שלו עבור הילד/ה ואז הוא יהפוך משעמם ומיותר (וסתם לסיפור גרוע).
      מחזיר אותי שוב להמלצה על קסמן של אגדות.
      ולאמירה שאת הדוגמאות הפימיניסטיות, ליברליות, חילוניות וכן הלאה אני נותנת בעצם החיים שלי לילדיי… מי שאני, מה שאני עושה, המקום שבו אני מעמידה את עצמי (לפעמים גם מולם… כי גם לאמא יש חיים) וכן הלאה.
      זה משפיע הרבה הרבה יותר מאשר סיפור על נסיך שנתקע במגדל והנסיכה מצילה אותו…

      נ.ב לעניין ספרות פימיניסטית מצויינת –
      אוליביה הנהדרת, כל מה שנורית זרחי כותבת (ומעל כולן תנינה המעולה ואמורי אשיג אטוסה שלעולם אני אוהב אותה כל כך… הבן שלי סירב לשמוע את אמורי-אשיג-אטוסה כי הוא אמר שזה "ספר של בנות" בגלל הציורים … לפני איזה שבוע שיחדתי אותו והוא הסכים לשמוע…
      כשנגמר הסיפור היו לו קצת דמעות בעיניים (הוא בן שש וחצי) והוא אמר "יו-או אמא ! זה סיפור כל כך טוב ! זה לא פייר שהוא נגמר !"
      אז מייד כמובן הקראתי לו שוב…
      ספרות טובה היא פשוט ספרות טובה, ואיזה כיף להקריא אותה.
      הנה משהו על אמורי אשיג אטוסה:
      http://www.tapuz.co.il/Forums2008/Articles/Article.aspx?ForumId=192&aId=56825

      אהבתי

    • דרור כהנוביץ' הגיב:

      אנסה פעם לספר את הסיפור הפוך. נראה איך זה ילך.
      לך יש בנים, אז את מתמודדות עם צעצועי מלחמה. אני מתמודד עם סיפורי נסיכות של דיסני וארגון נשפים לנסיכות עם שמלות מלכות. לך תחנך לצדק חברתי ככה.

      מתוך הספר הנורא "הנסיכה המושלמת" של דיסני:
      "סופי היקרה, כל הכבוד. בחרת מקום נפלא למסיבה. הדבר הבא שעלייך לעשות הוא לשלוח הזמנות. עליך להזמין רק את הנסיכות מהמעמד הגבוה ביותר. כך תדעי שאת בחברה מצוינת. באהבה, סינדרלה".

      ככה מייצרים את מלכות הכתה שעושות חרם על הבנות הפחות מקובלות?

      אהבתי

      • תמר א.ג. הגיב:

        נו, ברור… במדינה סוציאליסטית בה אין מעמדות – כולן שייכות למעמד הגבוה, ואפילו בנים יכולים לבוא…
        😀

        אהבתי

  4. motior הגיב:

    אני חושב שבגיל 3 מותר לה לחיות עם מיתוסים ואגדות… אני כבר לא זוכר מה חשבו הילדים שלנו באותו גיל אבל בטוח שהשתדלנו לא לסבך להם את החיים יותר מדי.
    מה שכן – אולי שווה לדבר רגע עם הגננת ולהבהיר לה (בנימוס) שהיא קצת התבלבלה.

    אגב, ליציאת מצרים אין הוכחה חד-משמעית לכאן או לכאן – זה גם מה שכתוב בקישור שהבאת להבנתי. הגרסא שאני מכיר היא שכנראה הייתצה "יציאת מצרים" אבל לא של עם גדול אלא של כמה משפחות (אולי אחת גדולה) שבדרך הנדודים שלה התחברה לעוד שבטים/משפחות שהגיעו יחד לישראל (כלומר לכנען)

    אהבתי

    • דרור כהנוביץ' הגיב:

      מסכים איתך. אין לי עקרונית בעיה עם מיתוסים. יש לי בעיה עם טעויות הסטוריות גסות כמו שבית המקדש נהרס במרד החשמונאים.

      אהבתי

  5. ענתש הגיב:

    ממליצה לך על קריאת המשך – ברונו בטלהיים "קסמן של אגדות ותרומתן להתפתחותו הנפשית של הילד"
    קצת כבד אבל אחד הדברים שלי מאד עזרו להבין למה הילדים שלי אוהבים את מה שהם אוהבים…
    בגדול אני יכולה להפנות אותך לשלושת המאמרים האלו (נכון שהנושא קצת אחר אבל נו, פעם ילדות תמיד ילדות, זה פשוט העתק-הדבק: http://www.tapuz.co.il/Forums2008/Articles/Default.aspx?ForumId=572&cId=3822
    אפילו סיכמתי את זה בעצמי ;-)).

    כך שאני מאמינה שאם ילד אוהב ספר מסויים זה כי המסר שם עונה על איזה צורך בעולמו הפנימי.
    אני משתדלת לא למחוק/לסנן/להעלים מעולמם של ילדיי מסרים שמדברים אליהם רק כי הם לא מדברים אליי 🙂
    להפך, אני מעדיפה שהם יתקלו בהם כשאני יכולה להסביר ולנמק ולהציג את תפיסתי שלי.
    כך שאצלינו חוגגים בשמחה על כל ספר בלתי מוסרי כגון מקס ומוריץ או שלל ספריו של רואלד דאל וגם על דברים לא פימיניסטים בעליל מבית מדרשם של האחים גרים או האנס כ. אנדרסון (מעדיפה בגרסאות המקוריות-המרוככות מאשר בגרסאות דיסני הממש גרועות…חוץ מאשר בת הים הקטנה שבמקור הוא סיפור נוראי ודווקא דיסני עשו עמו חסד לטעמי).
    יש תפקיד מאד חשוב למקום שבו הנסיך מציל את הנסיכה בנפשן הרכה של ילדות ואני לא זו שאמנע אותו מילדיי 🙂
    גם לא את אלוהים אגב.
    מגיל מאד צעיר הם יודעים שאני לא מאמינה בשום אלוהים (או בשום דבר אחר) אבל כמובן שלהם יש זכות להאמין במה שבא להם.. שניהם עברו תקופות אמונה באלוהים. נגה כבר מזמן לא בעניין, ליאור עדיין קצת כן (אמא, שתהיי ממש זקנה ותמותי אני אלך לגן עדן ואת לא, כי אני מאמין באלוהים ואת לא… וכאלו).
    אני חושבת שזה בסדר, שזה ממלא תפקיד חשוב כשילד צריך לישון למשל לבד בחושך ונורא נעים לו להרגיש שמישה שומר עליו. ושיום אחד כשהם לא יצטרכו אותו יותר הם ימשיכו הלאה (או שלא, ואז אני אתמודד עם זה… בטוח אני אעשה פרצופים, אבל נו, הם אנשים אחרים ממני וזו רק בחירה אחת מיני רבות שזכותם לבחור עבור עצמם).

    אהבתי

  6. Buffy הגיב:

    כל הכבוד לך. מרשים אותי לגלות אבא עם רגישות כמו שלך.
    יש אגדות פמיניסטיות לילדים – אם אתה רוצה אני מוכנה לחפש לך את הלינק.
    וסוגיית האלוהים היא אכן קשה מאוד. אני הודעת לבת שלי בלחש שהוא לא קיים. אבל לא ברור לי איך אתמודד עם שאלות קשות יותר ככל שתגדל…

    אהבתי

  7. יונית הגיב:

    וואו איזו סיטואציה מעניינת.
    אני מניחה שכמו ביגוד, כך גם אמונות.
    ז"א, בכל פעם כשאני רואה ילדה שהולכת עם הרבה פחות מדי בד, אני אומרת לאסא ש"אויואבוי אם תמר או נעה תלכנה כך, אני אנעל אותן בחדר" ואסא תמיד רגוע אומר לי "הבנות שלך יתלבשו כמו שאת מתלבשת" (אני לא יודעת אם זה טוב או רע, ד"א…אשמח שתהיינה עם יותר סטייל) כך גם עם אמונות אני מניחה.
    אם הבנות תגדלנה בבית שבו פמיניזם,ליברליזם וחילוניות הן אבני היסוד של הבית, עם זה הן תצאנה למסע של החיים. יתכן ודעותיהן ישתנו ברבות השנים בשל תפיסה שונה שהן ירכשו, אבל עם הבסיס שאנחנו מנחילים להם על ידי ההתנהלות בבית, עם זה הן קמות , חיות והולכות לישון בלילה.
    ד"א אני נמנעת כרגע לקרא לה סיפורים שלא מוצאים חן בעיני כמו ביגלה. ולו רק בגלל שהסיבה הזאת של השובניזם.
    לפעמים אני ממציאה לה סופים אחרים.
    ולפעמים אני מקריאה לה את הסיפורים כמו שהם.
    בהצלחה.
    נהניתי כרגיל

    אהבתי

    • דרור כהנוביץ' הגיב:

      יש כבר מנעול על דלת החדר? חפיר עם תנינים מסביב לבית? כי נראה לי שמנעול רגיל לא יספיק בשביל כל המחזרים של שתי הקטנות שלך.

      אהבתי

  8. תמר א.ג. הגיב:

    אח… דילמה דילמה…
    סה"כ אני לא משנה יותר מדי את הסיפורים.
    לא מתוך עצלות, אבל גם לא מאג'נדה של להתמודד…
    ופה המגדריות בעיצומה – לפני כמה ימים נדי הסביר לאחותו הקטנה שכשהם יהיו גדולים הוא יעבוד במחשבים כמו אבא, והיא תעבוד בבית ספר כמו אמא, הוא ייסע באוטו הגדול של אבא והיא באוטו הקטן של אמא…
    נתמודד. באמת שנתמודד.
    גם אני גדלתי על בייגל'ה, ועל שלל סיפורי שנות ה70 וה80 השוביניסטים/אלימים למדי, ויצאתי פציפיסטית ושוויוניסטית למדי. אז כנראה שבאמת כמו שיונית אמרה קודם – לבית יש יותר כח מאשר ספר או תכנית טלוויזיה כזו או אחרת…

    מהצד השני – להתחיל להמנע ולשנות… יש לי חברה שבשנה הראשונה להיותה אמא סיננה בקפדנות כל מסר שנכנס אליהם הביתה.
    אני לא יודעת אם היא עדיין ממשיכה את זה, אבל זה הגיע למצב שכמעט ולא היו להם ספרים.
    ובינינו?
    כמעט בכל ספר אפשר למצוא מסר שסותר את איך שאנחנו נוהגים/מה שאנחנו חושבים…

    ב"תירס חם" הילדים שצועקים על אופיר שהוא חצוף,
    ב"חמישה בלונים", הרכושנות שמביאה ילדים לבכות בגלל חפצים,
    ב"הטרקטור בארגז החול" – העובדה שהאישה היחידה בכל הסיפור היא הגננת,
    ב"בית של יעל" הילדה שמשוטטת לבד ושרק לא יקבלו לי רעיונות לראש,
    ב"ויהי ערב" האבא שאומר לבתו שהיא "ילדה לא טובה"…
    אינסוף…

    היו שני דברים ששיניתי עד היום בעצם וזהו:
    1. בשיר פילפילון אפו ארוך, כשאבא פיל בא הביתה, אצלנו ה"פילפילון שמח מאוד ומייד התחיל לצעוד"… שגם זה קצת שוביניסטי, אבל עדיך מפיל שלומד ללכת רק כי הוא מפחד מאבא שלו…
    2. היה לנו ספר ילדים "תקציר" של היפה והחיה, בו כשהאב יוצא למסע שבסופון הוא מגיע לטירת החיה, האחיות של בל מבקשות ממנו שיביא להן בגדים, וכשהוא לא חוזר מהמסע הן מצטערות על כך שבגלל שלא הביא להן בגדים יפים, אף אחד לא יתחתן איתן. זה היה הגבול גם עבורי!!! שם כבר החלפתי למשפט אמפתי אחר. (ואז העפתי את הספר מהבית…)

    אבל באמת שעם הרב אנחנו נתמודד.

    אהבתי

  9. נילי הגיב:

    אגב, דווקא בייגלה מעולם לא נתפס אצלי כספר שוביניסטי באופן מיוחד. כלומר מבחינתי זה לא שהוא הציל אותה כי הוא הגבר והיא חסרת אונים, אלה פשוט כי הוא ארוך…
    דווקא זה שהיא לא מתרשמת מהתואר שלו ומהמתנות שלו גרם לה להראות הרבה יותר עצמאית בעיני.

    אהבתי

  10. תמר א.ג. הגיב:

    אח… דילמה דילמה…
    סה"כ אני לא משנה יותר מדי את הסיפורים.
    לא מתוך עצלות, אבל גם לא מאג'נדה של להתמודד…
    ופה המגדריות בעיצומה – לפני כמה ימים נדי הסביר לאחותו הקטנה שכשהם יהיו גדולים הוא יעבוד במחשבים כמו אבא, והיא תעבוד בבית ספר כמו אמא, הוא ייסע באוטו הגדול של אבא והיא באוטו הקטן של אמא…
    נתמודד. באמת שנתמודד.
    גם אני גדלתי על בייגל'ה, ועל שלל סיפורי שנות ה70 וה80 השוביניסטים/אלימים למדי, ויצאתי פציפיסטית ושוויוניסטית למדי. אז כנראה שבאמת כמו שיונית אמרה קודם – לבית יש יותר כח מאשר ספר או תכנית טלוויזיה כזו או אחרת…

    מהצד השני – להתחיל להמנע ולשנות… יש לי חברה שבשנה הראשונה להיותה אמא סיננה בקפדנות כל מסר שנכנס אליהם הביתה.
    אני לא יודעת אם היא עדיין ממשיכה את זה, אבל זה הגיע למצב שכמעט ולא היו להם ספרים.
    ובינינו?
    כמעט בכל ספר אפשר למצוא מסר שסותר את איך שאנחנו נוהגים/מה שאנחנו חושבים…

    ב"תירס חם" הילדים שצועקים על אופיר שהוא חצוף,
    ב"חמישה בלונים", הרכושנות שמביאה ילדים לבכות בגלל חפצים,
    ב"הטרקטור בארגז החול" – העובדה שהאישה היחידה בכל הסיפור היא הגננת,
    ב"בית של יעל" הילדה שמשוטטת לבד ושרק לא יקבלו לי רעיונות לראש,
    ב"ויהי ערב" האבא שאומר לבתו שהיא "ילדה לא טובה"…
    אינסוף…

    היו שני דברים ששיניתי עד היום בעצם וזהו:
    1. בשיר פילפילון אפו ארוך, כשאבא פיל בא הביתה, אצלנו ה"פילפילון שמח מאוד ומייד התחיל לצעוד"… שגם זה קצת שוביניסטי, אבל עדיך מפיל שלומד ללכת רק כי הוא מפחד מאבא שלו…
    2. היה לנו ספר ילדים "תקציר" של היפה והחיה, בו כשהאב יוצא למסע שבסופון הוא מגיע לטירת החיה, האחיות של בל מבקשות ממנו שיביא להן בגדים, וכשהוא לא חוזר מהמסע הן מצטערות על כך שבגלל שלא הביא להן בגדים יפים, אף אחד לא יתחתן איתן. זה היה הגבול גם עבורי!!! שם כבר החלפתי למשפט אמפתי אחר. (ואז העפתי את הספר מהבית…)

    אה, כן… ובמשחק נסיך ונסיכה – אצלנו תור אחד הנסיך מציל את הנסיכה, ובתור הבא – הנסיכה מצילה את הנסיך…
    בשביל הקטע.
    🙂
    אבל באמת שעם הרב אנחנו נתמודד.

    אהבתי

    • דרור כהנוביץ' הגיב:

      ובבית של יעל, הגברים "מעמיסים" את יעל על הטרקטור, כולאים אותה במחסן הארגזים, ממש סרט אימה

      אהבתי

  11. volcman הגיב:

    אפשר לקרוא לה את הסיפורים ואחרי הסיפור להוסיף את ההערות שלך. אני באמת חושב, שבטווח הזמן הארוך, הערכים ששורים בבית ושאתם רוצים להנחיל לה, יחלחלו אליה. אתם רק צריכים להתמיד בזה.

    אהבתי

  12. Honey Annie הגיב:

    רק כדי לדייק – הספר "בית הספר של ברבאבא" אהוב מאוד על בני הבכור בן הדקה לחמש.
    מה שהפריע לי ולדעתי "לא עובר" בשנת 2012 – "בבואם לבית הספר ראו את המורה בורח על נפשו. התלמידים השתוללו בכתה והוא לא ידע מה לעשות. …. רבים מן ההורים חשבו שצריך לנהוג בילדים ביד חזקה. גם השוטר חשב כך. אבל ברבאבא חשב אחרת. הוא אמר שילדים צריכים ללמוד מה שמעניין אותם." התמונה ליד הכיתוב – אבא מכחזיק באוזן של בנו, ומרים עליו יד להכותו, אבא אחר מחזיק ביד בנו בחזקה כשמולם השוטר הכועס שמורה להם ללכת, שני ילדים מתחת לבית השחי של אביהם, בעוד אמם מתפללת לאלוהים. מראש האב יוצא בלון שבוא רואים אותו מכה את בנו עם שוט.

    מאחר שהספר מאוד דיכוטומי ובסופו של דבר מציג את האלטרנטיבה של בית הספר ברבאבא (מקום ללמוד בו דברים שאוהבים), אז אני מסוגלת להקריא אותו. הדף הספציפי שתארתי ממש מזעזע אותי ולא מאפיין את הספר כולו.

    היו זמנים.

    אהבתי

  13. דרול הגיב:

    אלוהים ברא את החזאים, רק שלא תמיד הם מצליחים להבין אותו.

    אהבתי

  14. דנה הגיב:

    גם אנחנו חושבים על זה לא מעט. התשובה שלי מהבטן אומרת שעל כל 7 דקות סיפור שאתה מקריא לה את השורות של הסיפור, יש עוד 2-3-4-5 (תלוי כמה זמן אתה בבית אתה) שעות שהיא קולטת אותך בין השורות. צורת החשיבה שלך מפעפעת אליה כל הזמן בלי תיווך, בלי צורך בהסברים או בהצעת הגשה.
    לכן, לדעתי, לא צריך לפחד מאלוהים, משוביניזם בסיפורים, מהזאב הרע או מהורים שמפליקים לברביונים שלהם. אפשר להסביר את דעתנו ואת עמדתנו, אבל לא צריך לשכתב את הסיפורים או להחביא את הספרים מאחורי הפסנתר. הילדים רואים אותנו כל הזמן והמטען המנטלי עובר אליהם ויוצר אצלם את הביקורתיות הבריאה כלפי כל הדברים האלה, לאט לאט על פני השנים.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s