עוסק פטור

1596605_10152171202732838_69272959_o

 

כשאדם מת הוא משאיר אחריו בירוקרטיה איומה, שיורשיו צריכים לטפל בה – תעודת פטירה, צו ירושה, ביטוחים, רכוש, רשיונות, פלאפונים, התחייבויות, בנקים, הוראות קבע, קופות גמל, קרנות פנסיה, כרטיסי אשראי ועוד כהנה וכהנה. טיפלתי בענינים הבירוקרטיים שאיריס השאירה אחריה בשנה האחרונה במרץ רב. אחרי הכל, אמרתי לעצמי, אני עורך דין ואמור להתמצא בדברים האלה. החזרתי הלוואות לבנקים, העברתי בעלות על כלי רכב ומכרתי, טיפלתי בביטוח החיים ובחברת הביטוח שהטביעה אותי בדרישות לטפסים ואישורים, הגשתי דוחות מס בשם איריס, סגרתי חשבונות בנק ועוד ועוד ועוד.

פעמים רבות מגיעים טפסים המנוסחים בעדינות, "אנו משתתפי בצערך על מות….". כבר למדתי להסתדר עם הרשויות והשטויות שלהן. אתמול הגיע המכתב הזה ממע"מ שנורא הצחיק אותי. זה יכול היה להיות עצוב ומדכדך אבל בחרתי לצחוק, כי ברור שהמחשבים של מע"מ הפיקו את המכתב הזה, מבלי שעין אנושית שזפה את הכתוב לפני שהמכתב נזרק לשק הדואר. אני מעדיף להאמין שאיש לא הסתכל במכתב, כי אם מישהו היה מסתכל בו ועדיין שולח, זה היה עצוב מאוד.

המכתב ממוען ל"יורשי גולדמן איריס ז"ל", ובו אנו, העוסק הקרוי "יורשי גולדמן גולדמן איריס ז"ל" נדרשים להצהיר האם היו לנו הכנסות מעבר לסכום של 77,993 ש"ח בשנה האחרונה, ואם לא – לכתוב כמה היו הכנסותינו. אסביר לקוראים הנאמנים שאיריס עבדה, בין השאר, בגלי צה"ל כפרילנסרית, והגישה חשבוניות עבור התשלום החודשי ששולם לה. היא הוגדרה, בימי חייה, כעוסק פטור, כיוון שמחזור העסקים שלה היה נמוך מהתקרה שנקבעה בחוק. זה פטר אותה מתשלום מע"מ. לאחר פטירתה, ביוני 2012, רואה החשבון שלה הגיש דוחות מס למס הכנסה ודיווח למע"מ על הפסקת הפעילות של "העסק". מסתבר שזה לא מספיק. המחשבים של מע"מ עדיין סבורים שיתכן והמנוחה ממשיכה להרוויח כסף כשנה וחצי לאחר מותה ולכן נשלח המכתב הזה, בו העסק נדרש לפרט את הכנסותיו בשנה האחרונה.

Image

מע"מ גם בחרו לצבוע את עטיפת המכתב באדום ולכתוב באותיות קידוש לבנה – "מעלימים-משלמים". הרי ידוע לכל שמעטפה, שמגיעה מגורם ממשלתי וצבועה אדום מבשרת רעות – קנסות, עיקולים, התראות. כבר חשבתי שהנה, עלו עלי, הבינו שגם אני מחזיק כספים בחשבונות בנק באי ג'רזי. למה ישר לאיים עוד לפני שפתחתי את המעטפה, ביחוד שהחומר במעטפה לא מכיל איזו נזיפה בגין אי דיווח. אין חשיבה במע"מ. נאיים אז ישלמו.

חשבתי לעצמי, הרי יכולתי להתפרנס די יפה מהמוות של איריס. כמו שמוכרים ברכות של המרן עובדיה יוסף, יכולתי למכור קמעות, ברכות, שיקויי מרפא ועוד מיני מגדנות לעילוי נשמתה של המנוחה, להצלחה בעסק, לריפוי מסרטן ועוד. איך לא חשבתי על זה שהעסק שנקרא "יורשי גולדמן איריס ז"ל" יכול להכניס כמה ג'ובות לכיסוי ההוצאות.

את מע"מ לא מעניין שכבר בשנה שעברה סימנתי את המשבצת – "הנני מצהיר שאיו לי פעילות עסקית כלשהי ומבקש לסגור את התיק שלי במע"מ". מבחינתם אולי סימנתי את זה אבל לא התכוונתי באמת לסגור את התיק. אולי יש משהו השנה שאפשר להטיל עליו מע"מ?

אז נכון שאלה מחשבים, ונכון שזו טעות, ואני ממש כבר הפסקתי להתרגש ממכתבים כאלה, שנשלחים מכל מיני גורמים. סתם שטות של פקיד ומחשב, אבל ככה מתנהלת הבירוקרטיה בישראל. 

אומרים שמרשות המיסים ישחרר רק המוות, כנראה שגם המוות לא תמיד משחרר.

 

פורסם בקטגוריה בירוקרטיה | עם התגים , , , , , | 7 תגובות

עשרת החוקים של הפליידייט המוצלח

פליידייט סוער

פליידייט סוער

הפליידייט, אותה פגישת-משחק המתרחשת אחר הצהרים, בין השעות 16:00 ל-18:30, היא אומנות שכהורים לילדים בגן חייבים לשלוט בה. חשוב לשלוט בסודות הפליידייט ולהכיר את החוקים בצורה מדוקדקת, שכן זו הדרך להעלאת מעמדו של העולל הצעיר בקרב חברת הילדים בגן. טעויות בפליידייטים עשויות לגרום לנידוי חברתי ולנזק נפשי בלתי הפיך לפעוט ולהוריו.

לפני שנתחיל בפליידייטים, עליכם לערוך מיפוי חברתי של הילדים והוריהם – בתחילת השנה, הכי טוב בחגיגת ראש השנה בגן – מי מוביל חברתי, מי מעצבן, אמא של מי היא פקאצה (בדרך כלל זו שתתלונן במיילים של הגן על הכיבוד הלא בריא בימי ההולדת), איפה מחבקי העצים (״אצלנו אין בשר בבית, אנחנו מנביטים חומוס ואוכלים אותו פרא״), מי נורמלים, מי עומדים להתגרש, מי כבר גרושים, איפה יושבות החד-הוריות ואיפה האמא שמתחנפת לגננת (״למה להביא עוגת הבית? אני מתנדבת להכין טירמיסו לאסיפת ההורים, זה בכלל לא בעיה״).

לאחר שמיפינו את ההורים והילדים לפני סדר יורד, מתחילה מלאכת התיאומים בווטסאפ. אצלנו המסרונים מתחילים לזרום במוצאי שבת, כשמקבלים בממוצע שלוש הזמנות לפליידייטים לימים ראשון-רביעי. בניגוד לארה״ב, שם פותחים יומנים ומתאמים שבועיים מראש, בישראל הספונטניות מתקבלת לעיתים בברכה. עליכם להכיר את הלו״ז השבועי של החברות/החברים הטובים של הפעוט, מתי יש לו חוג, מתי הסבים/סבתות שומרים עליו, מתי הוא נשאר עם האבא (כבר היו כאלה שטענו שאין לשלוח ילדים לאבות גרושים , כי הרי הם כולם פדופילים).

החוק הראשון: קיים יחס הפוך בין הפופולריות של הילד לבין הזמינות שלו לפגוש את הילד/ה שלכם. במידה וזיהיתם שהחבר המבוקש הוא מוביל חברתית הוא תמיד יהיה עסוק בחוגים/בהכנות לטקסים/בריפוי בעיסוק/פסיכולוגית או סתם פליידייטים עם הורים שהקדימו אתכם. אני לא מצליח להבין את ההורים שדוחפים לילד/ה שלושה חוגים בשבוע, אבל זה בדרך כלל מגיע עם פופולריות גבוהה של הילד/ה. עליכם לרדוף אחרי ההורה של אותו ילד, ולסגור תאריכים עד לאפריל 2015, אחרת זה לא ילך.

החוק השני: אם מדובר בהצעה ספונטנית לפליידייט, אל תהיו להוטים מדי לענות. נכון שנתקעתם עם הילד/ה לבלות אחרי הצהרים בשעמום (״מה, לסדר את המדיח זה לא מעניין?״), ונכון שההצעה לפליידייט נפלה עליכם כמו מתנה משמיים, אבל אין לענות להצעה לפליידייט מהר מדי. כמו בדייטים, להיטות יתר מראה על יאוש. עליכם לענות בצורה לא מחייבת כמו ״אני צריך לבדוק, יש כמה דברים אבל אולי יתבטל משהו ונצליח להפגש״. רק אחרי השעה 16:00 אפשר לענות: בסוף אנחנו נצליח להגיע. מתי אתם רוצים להפגש?״

החוק השלישי: אצלכם או אצלנו? ההעדפה תמיד צריכה להיות אצלם. עדיף תמיד לזרוק את הזאטוט על אחרים, שיעשה שם בלגן ויעניק לכם שעתיים של שקט לעצמכם (לעשות כביסה, כלים, לנקות את הבית, תריסים ופאנלים). עם זאת, יש כאן עסקת חבילה של חלוקת הזמן בין ההורים – עליכם לרשום ביומן את הפעמים בהם התארחו החבר/ה אצלכם אל מול הפעמים בהם שלחתם את הגוזל לקינים של אחרות. מי שנוהגת כמו קוקיה, תקבל יחס של קוקיה – אם תזרקו את הילד/ה יותר מדי פעמים אצל החבר/ה, לא יתקשרו אליכם יותר.

החוק הרביעי: כשזורקים אצלכם את החבר/ה, תמיד תמציאו איזו פעילות כביכול מעניינת שאתם הולכים לעשות ביחד. נכון שאתם משועממים, אין לכם חשק לעשות כלום אחרי הצהרים, הבוס צרח עליכם בעבודה ובא לכם רק לשכב על הספה עם רגליים למעלה תוך בהיה בפייסבוק או בערוץ הקניות, אבל כשההורה הנגדי מגיע אליכם ומשאיר את הילד/ה שלו, עליכם לקפוץ מהספה בעליצות מופגנת ולהגיד משהו כמו: ״טוב שבאתם היום, אנחנו בדיוק התכוונו לערוך מחקר על פרפרי השדה הנודדים בשדה הבור הסמוך לבית״, או: ״אנחנו הולכים להכין פאי דבלים על בצק סורגום ואגוזים נטול גלוטן שנכין בבית, איזה כיף יהיה לנו״. מיד כשההורה הנגדי עוזב את הבית, אפשר לחזור למצב ספה, לשלוח את הילדים להיות בטטות מול הטלויזיה השניה ולהגיד: ״נכון שמאוד רציתם לראות מרתון של החממה? יש לנו את כל העונות מוקלטות״.

החוק החמישי: ממתקים יוגשו תמיד בהתחלה. החבר/ה הושארו אצלכם, אתם תקועים עם שני ילדים בבית, זה הזמן להציע ממתקים/חטיפים. הסיבה שמציעים את הממתקים בהתחלה היא שלא יווצר רושם אצל ההורים שהילד זלל אצלכם ממתקים. לכן מגישים קודם את הממתקים, ואחר שעה את התפוחים/אגסים/תותים/אפרסקים (בהתאם לעונה). החבר/ה יזכרו את הדברים האחרונים שאכלו ואתם לא רוצים שהוא יספר בבית שהגשתם לו שוקולד וביסלי כל אחר הצהרים. לא צריך להשתולל עם קפקייקס מעוצבים, השקיות של הביסלי והבמבה שנשארו בשקיות ההפתעה משני ימי ההולדת האחרונים בגן יספיקו, רק תבדקו שאין עובש בפנים.

החוק השישי: הודעת ה״מה נשמע?״ בווטסאפ לאחר שעה של פליידייט. גם אם השארתם את הזאטוט אצל אחרים, ונודה על האמת –  די שכחתם אותו בבילוי אחר הצהרים הסוער שלכם עם המטלית והמגב, עדיין עליכם להראות התעניינות בנעשה. אחר שעה של פליידייט עליכם לשלוח הודעה בזו הלשון: ״הכל בסדר? הם מסתדרים?״, לא שממש אכפת לכם ממה שקורה – זה רק כדי להראות שלא שכחתם את ההורה השני והשארתם אותו לבד בקרב.

החוק השביעי: יש לענות תמיד על ההודעה מהחוק השישי במילים ״הכל נהדר, הם מסתדרים יופי, אני כמעט לא שומע/ת אותם״. גם אם אתם מרוחים בבוץ, טובעים בים נצנצים שנשפכו על הרצפה, עטופים בתחפושת פיראט, שקטנה עליכם בכמה מידות, שהילדים החליטו להלביש אתכם במסגרת פסטיבל התחפושות שהם עורכים ביחד בבית, תמיד יש לשמור על קור רוח כלפי חוץ ולענות בקוליות: ״הם מסתדרים? אני בכלל לא מרגיש/ה שהם פה. מעסיקים את עצמם כל כך יפה״. המהדרים יוסיפו עקיצה להורה הנגדי – ״אני בכלל לא מבינ/ה על איזו הפרעת קשב אתם מדברים, הוא כבר שעתיים יושב כאן עם הפאזלים שהבאנו מהביקור האחרון בנורבגיה, הם מרכיבים את התמונה של הפיורדים, את לא מתארת לך איזה ריכוז״. המהדרים שבמהדרים ישלחו תצלום בווטסאפ, שבא להמחיש כמה הילדים נהנים ביחד. הכי חשוב שבצילום לא יופיעו עדויות מרשיעות לגבי הבלגן שבבית.

החוק השמיני: ארוחת הערב של הפליידייט. נכון שהתכוונתם לחמם לילדים איזו פיצה קפואה של ״מעדנות״ או לטגן מלאווח, אבל ארוחת הערב של הפליידייט, שתוגש בדיוק 15 דקות לפני שההורה הנגדי מגיע לאסוף את התכשיט שלו, תמיד צריכה לכלול מלפפונים חתוכים, פלפלים פרוסים לעיגולים, שלושה חצאים של עגבניית שרי, כף קוטג׳, ביצה מקושקשת וחצי לחמניה מקמח מלא. המהדרים יוסיפו קערית עם טונה, גבינת קממבר וקצ׳וטה, ויסדרו את המזון על הצלחות בצורת חיוך. על הארוחה לתת את הרושם שאתם בית בריא ואחראי, ולא איזה הורים שנותנים לילד לאכול את ״הזבל התעשיתיי שנותנים בצהרונים״. כשההורה הנגדי מגיע לאסוף תציעו לילדים עוד פרוסה מהקצ׳וטה, ותאזכרו באגביות שהיא נקנתה בכפר קטן בצפון איטליה בדרך חזרה מאתר הסקי בנסיעה האחרונה שלכם. נכון שזה מהסופר, אבל לא צריך לשמור את זה בשקית של יינות ביתן.

החוק התשיעי: אראלה ממפעל הפיס היא נדירה, אבל כשמוצאים אותה צריך לשמר אותה. פעם כשעמדתי לצאת מהעבודה קצת באיחור, במירוץ להגיע אל הגן ולאסוף את הזאטוטה בזמן, התקשרה אלי אחת האמהות ועשתה לי את שיחת אראלה. זה הלך ככה: ״אני כאן בגן והבנות רוצות לשחק ביחד אצלנו, אז אם זה בסדר אני אאסוף אותה מהגן והיא תבלה אצלנו את אחר הצהרים, תבוא לקראת שבע וחצי בערב, אני כבר אקלח אותן ואתן להן ארוחת ערב״. רבותי, מדובר באשה שצריך לשלוח לה זר פרחים כל שבוע, ולפנק אותה בתלוש זוגי לסוף שבוע בספא בחגים. אין הרבה אראלות בעולם, אבל כשמוצאים אחת צריך להשתחוות לה ולפרוס לפניה שטיח אדום. מדובר בתופעת טבע יחודית שמתרחשת אחת למילניום. אם מצאתם אמא כזו בגן, אשריכם.

החוק העשירי: תמיד הילד/ה יכולים פשוט לקפוץ לשחק עם הילד/ה של השכנים. לא תכננתם כלום, הגעתם עייפים מהעבודה אחרי הצהרים, אין אוכל בבית ולא מתחשק לכם לבשל, לא הצלחתם לתאם שום פליידייט והחוגים התבטלו או יצאו לחופש. הילד/ה רואה את הילד/ה של השכן מעבר לגדר וצועק/ת אליכם – ״הלכתי לשחק עם הילד/ה של השכנים״. ״טוב״, אתם עונים וחוזרים אל הספה.

לסיכום, בפליידייט עליכם לעטות על עצמכם את גלימת הברי וון דה-קאמפ שלכם, זו שלא מתרגזת, לא מרימה את הקול, פותרת כל משבר במהירות וביעילות ולעולם, אבל לעולם, לא תלכלך את החליפה המחויטת שלה בכתמים של אקונומיקה.

פורסם בקטגוריה אבהות, הכללים | עם התגים , , , , , | 16 תגובות

הפחד מלהיות מאושר

 

מכתב שקיבלתי מאחת הקוראות בבלוג גרם לי לחשוב על משהו שמציק לי, ומתברר שגם לאלמנים אחרים. האם אני מפחד מלהיות מאושר? האם העובדה שאני חי את חיי, יש לי זוגיות חדשה, ואני מצליח להתגבר על האבל ולחיות בצורה "נורמלית", מפחידה אותי? האם העובדה שאני מרגיש טוב, רוב הזמן, היא עדות לכך ששכחתי את איריס? מתי מותר להתחיל להרגיש בסדר? מתי זה "מקובל" חברתית?

תיארתי כאן את הלבטים לגבי תחילתו של פרק ב. רוב התגובות היו מפרגנות. היתה תגובה אחת מגעילה, שקראה לי לחסוך מהקוראים את "ההתנהגות הבהמתית" שלי ואיך אני יכול יכול לעשות כזה דבר כשהרוח של איריס עוד נמצאת בבית. משום מה דווקא התגובה הזו הכאיבה לי ואני זוכר אותה עד היום. אני מודה שזה גרם לי קצת לכתוב פחות על הדברים האלה. כאילו הצצתי ונפגעתי. 

עברה שנה מאז ואני עדיין באותה זוגיות, ומרגיש טוב בזוגיות, אפילו מרגיש מאושר. אבל, האם מותר לי להרגיש מאושר? האם זה בסדר? האם העובדה שאני מרגיש מאושר אומרת שאני לא זוכר מספיק טוב את איריס? שאולי שכחתי אותה? שהנחתי לה? 

הדילמה הזו מלווה אותי יום יום. 

למדתי השנה שלעיתים מי שחווה את החוויה הטראומתית באופן אישי מחלים ממנה מהר יותר מהסובבים אותו, שהיו רק עדים לחוויה. לעיתים נדמה לי שאני מתקדם מהר יותר מהסובבים אותי בהחלמה, הם עוד שם, נאחזים בזכרון, ואני חייב להתקדם הלאה כי אחרת לא אוכל לתפקד. זה אולי גורם לאנשים להרים גבה, לצקצק ולרכל, אבל אני חייב להתקדם בחיי. גם בשביל דר, להראות לה שהחיים נמשכים למרות שאמא מתה, שאפשר לבנות חיים חדשים, ועדיין לזכור תמיד את אמא. לדר לא תהיה אמא אחרת, תהיה לה "כמו אמא" או תחליף לאמא, אבל אמא שלי תמיד תהיה זכרון רחוק, מושלם.

אומרים שהזמן מרפא הכל, אבל האם אנשים מוכנים לראות אותי נרפא?

איריס תלווה אותי לאורך כל חיי. הזכרונות, הדברים הקטנים, התחושה שמשהו נקטע, חסר, נעלם, תמיד תישאר. היא אולי תהיה פחות נוכחת בחיים, אולי נזכיר אותה פחות פעמים ביום, זה טבעי, אבל היא תמיד תהיה נוכחת. העובדה שאני משקם את חיי לא מהווה עדות לכך ששכחתי. עדיין אזיל דמעה בכל פעם שיש חגיגה בגן לכבוד איזה חג, כשאראה את דר רוקדת ושרה ואצטער שאיריס לא נמצאת כדי לראות איך דר גדלה ומתפתחת, אזיל דמעה כשהיא תעלה בעוד כמה חודשים לכתה א' ובעוד תחנות חשובות בחיים שלה. נכון שרוב ההורים מתרגשים, אבל אצלי יתווסף לזה ממד נוסף.

הזוגיות שלי עם ענת עוזרת לי להחלים. אני לומד להתחיל לחיות מחדש.

התחלתי לאסוף את השברים.

 

פורסם בקטגוריה הרהורים | עם התגים , , , , | 18 תגובות

טיול מדבר

בחנוכה האחרון יצאנו לטיול במדבר. אין כמו עונת החורף לטיולי מדבר. בקיץ אי אפשר כמעט לטייל, בחורף קריר ונעים במדבר. התירוץ לטיול היה אירוח של חברים מארה"ב, שרציתי להראות להם קצת מהיזראלי דזרט, קצת רכיבה על גמלים, קצת לינה בשקי שינה. הנוף הזה לא מוכר למי שגר באזורים גשומים ומיוערים כמו מזרח ארה"ב.

דר שמעה שנוסעים למדבר והודיעה שהיא לא רוצה לנסוע. למה? אני מפחדת. עוד פעם סיפורי פסח והמדבר שמפחידים אותה. הרגעתי אותה, אמרתי לה שלא נפגוש את פרעה ומשה בתבה והיא התרצתה. יצאנו ביום רביעי האחרון, המיני עמוסה ומלאה בשני שקי שינה, תיק צידנית, תיק לבגדים ושני תיקי הליכה (יותר מזה אי אפשר כמעט להכניס למיני). בדרך דר אמרה לי שהיא מתרגשת שנוסעים למדבר כי מעולם לא היתה בנגב. "הייתי רק בכביש הערבה כשנסענו לאילת", היא אמרה. בדרך הסברתי לה שאנו הולכים לראות מכתשים, ושאני אסביר לה על המכתשים כשנגיע.

נפגשנו בדימונה ונסענו לחוות הגמלים בממשית, נסיעה של 5 דקות מדימונה. הילדים מעולם לא רכבו על גמלים, ולי הפעם האחרונה היתה בגיל שלוש בנואיבה בסיני. לא רצינו את הטיול הארוך עם הגמלים, שדורש גם מבוגר על כל ילד שעולה על גמל, לקחנו את "הסיור החווייתי בחווה לצורך צילומים. לילדים זה מספיק. עולים על הגמלים ועושים כמה סיבובים בחווה. הפחד הוא כמובן כשהגמל מתרומם וכשהוא מתכופף לשבת. שילוב בין שור זועם לרכבת הרים.

DSC_1306

בחוות הגמלים בממשית

DSC_1327

שמחתי שדר הסכימה לעלות על הגמל ואפילו נהנתה מהרכיבה וביקשה עוד סיבוב ועוד סיבוב. היא רק דרשה שאחזיק אותה למעלה כי הגמל מתנדנד.

משם המשכנו לתצפית המכתש הקטן. ממשיכים בכביש 25 לכוון מזרח ופונים ימינה בפניה הבאה אחרי ממשית לכוון המכתש הגדול והמכתש הקטן. העליה לתצפית מחייבת הליכה לא קשה של כ-15 – 20 דקות. המראה מהתצפית הוא מרהיב – כל המכתש פרוש למטה כמו כף היד. הכי קל גם להסביר את הווצרות המכתשים במכתש הקטן, כי רואים בבירור את שולי המכתש מהתצפית.

המדריך הנודניק מדגים באמצעות ביצה קשה איך נוצר מכתש

המדריך הנודניק מדגים באמצעות ביצה קשה איך נוצר מכתש

לקחתי איתי ביצה קשה להדגים לילדים איך נוצר המכתש. מראים לילדים את קמר הביצה, סודקים אותו קצת ומתחילים לגרוף מהביצה חומר כמו שהגשם והמשקעים עשו לקמר שהפך להיות מכתש. כשמגיעים לצהוב מסבירים על אבן החול הרכה, שנמצאת בתחתית המכתש. כל הדרך למכתש דר שאלה אותי: "מה עושים עם הביצה?", "זו הפתעה, הסברתי לה". "נו, תגלה לי", היא התחננה.

הילדים מאזינים למדריך הנודניק

הילדים מאזינים למדריך הנודניק

חוזרים מהתצפית אל המכוניות

המטיילת הקרבית שלי

המטיילת הקרבית שלי

מהמכתש הקטן חזרנו על עקבותינו ונסענו למכתש הגדול, אל החולות הצבעוניים. הילדים השתעשעו במילוי בקבוקים וצנצנות בחולות הצבעוניים. הסברתי להם על המינרלים השונים שצובעים את אבן החול הפריכה בצבעים עליזים.

בחולות הצבעוניים במכתש הגדול

בחולות הצבעוניים במכתש הגדול
ממלאים צנצנת בחולות צבעוניים

ממלאים צנצנת בחולות צבעוניים

סיימנו במכתש הקטן לעת חשכה והתחלנו בנסיעה למקום הלינה שלנו, חאן בארותיים במושב עזוז. הנסיעה היתה ארוכה, כשעה מערבה עד שהגענו לחאן, הממוקם כמה קילומטרים מגבול מצרים. הנסיעה היתה שווה את זה, כי המקום התברר כמקום נפלא. מדובר בחאן אקולוגי המופעל על ידי כמה צעירים. בלילה חשוך כי החשמל מגיע מקולטים סולאריים. המקום מואר בעששיות ויש שירותים ומקלחות נקיים. הלינה היא בבתי בוץ, שהתבררו כמחממים. ישנו בשקי שינה על מזרונים, ודר הודיעה לי שהיא מאוד מתרגשת לישון בפעם הראשונה בשקי שינה. מיד כשהגענו הוגשה לנו ארוחת ערב שכללה חומוס וסלטים, פיתות ואורז עם בשר. הכל היה טעים ובשפע. יש קפה ותה כל היום והלילה ליד המדורה שדולקת בחוץ.

ארוחת ערב בחאן

ארוחת ערב בחאן

חאן בארותיים

חאן בארותיים

דר מצלמת את הגמלים בחאן בארותיים

לאחר ארוחת הבוקר בחאן יצאנו למצפה רמון. הנסיעה ארכה לנו כשעה וחמש עשרה דקות והגענו למרכז המבקרים של מכתש רמון. נכנסנו למרכז המבקרים, וזו היתה טעות. מתברר שבשנה האחרונה המקום עבר שיפוץ והפך להיות מרכז המבקרים ע"ש אילן רמון. במקום מרכז המבקרים הישן, שבו היה ניתן לצפות בסרט קצר, לראות דגם של המכתש ולצפות במכתש ממרפסת התצפית הפנורמית, בנו מרכז חדש, המנציח את אילן רמון, שלושה מתוך ארבעת העולמות מוקדשים לאילן רמון. רק בסוף מדברים קצת על המכתש. דר שאלה אותי "למה מדברים פה על אילן רמון?", "לא יודע באמת", השבתי לה. השיא הוא כשמסתיים הסרט הפנורמי על התרסקות המעבורת במרפסת התצפית ואז נפתחים הוילונות ורואים לראשונה את המכתש. הילדים מתלהבים ורצים לחלונות, ולאחר שתי דקות סוגרים את הוילונות ואומרים "קדימה, להמשיך לאולם הבא", בלי מילה על המכתש. עוד לא ירחק היום שבו ילדים יצאו מהמרכז ויגידו – המכתש נוצר מההתרסקות של המעבורת של אילן רמון, ולכן גם נקרא על שמו. עוד ביקורת על השטות הזו אפשר למצוא כאן.

בכל מקרה, הביקור במקום ארך מעל שעה והיה די מיותר. מתחת למרכז המבקרים נמצא "חי רמון", שהוא גן חיות קטן שבו ניתן לצפות בחיות בר המאכלסות את המכתש. המקום הזה הפתיע אותנו לטובה, כשהמדריכה במקום הדריכה את הילדים שהקשיבו בענין רב להסברים שלה על הזוחלים והלטאות. אחר כך אפילו צפינו במדריכה מאכילה את החיות בשעת ההאכלה, והילדים היו מרותקים.

בדיעבד הייתי מוותר על מרכז המבקרים, עורך תצפית ממצוק המכתש, ויורד עם המכוניות למנסרה ואחר כך לחוות האלפקות. נקודת האור היחידה במרכז המבקרים היא השירותים הנקיים במקום.

כשהגענו אל הרכב נחרדתי לראות שאחד היעלים החליט להשתמש במיני שלי כסולם להגיע אל מחטי האורן ונעמד לי על הגג של האוטו. הברחתי אותו ושמחתי לגלות שהוא לא השאיר סימנים על הרכב. ליעל יש כריות על כפות הרגליים שלו, שמאפשרות לו לטפס על סלעים וגם לא לשרוט צבע של מכוניות.

הסמל החדש של רשות הטבע והגנים? בחסות חברת מיני?

הסמל החדש של רשות הטבע והגנים? בחסות חברת מיני?

בדרך חזרה התנגן השיר "סרט רץ" של אהוד בנאי. "זהו ליל הסדר, ואנחנו חוצים את המדבר", שרתי. "איך הרדיו יודע שאנחנו חוצים את המדבר?", שאלה דר. "צירוף מקרים", עניתי. "אה, זה שיר יפה", היא ענתה ואני התמוגגתי מנחת.

פורסם בקטגוריה טיולים | עם התגים , , , , , , , , | 5 תגובות

חיטוט בפצעים

ישבתי אתמול בפעם השניה לצפות בסרט הדוקומנטרי "חדר 6", המתאר את שגרת יומה של ד"ר תמר ספרא, מנהלת המערך הגניקו-אונקולוגי בבית החולים "איכילוב". את הסרט ביימה רחל זיסר. צופי "יס" יכולים – לצפות בסרט בקישור הזה.

יש לי קשר אישי מסוים לסרט. הבמאית, רחל זיסר, צילמה את איריס כמה פעמים במרפאה של ד"ר ספרא, והיה חיבור בינהן. אחר כך, כשאיריס היתה מאושפזת במחלקה האונקולוגית, בשבוע האחרון של חייה, רחל צילמה את איריס במחלקה. זוכר אותה מסתובבת עם המצלמה והחצובה, או מחוברת למצלמה במנשא מיוחד ומתאמצת לצלם בחדר הקטן של ד"ר ספרא. איריס נענתה ברצון לבקשה של רחל לצלם אותה. הקטעים האלה לא נכנסו לסרט, אבל אולי פעם אבקש אותם ממנה ואעשה עם זה משהו.

זה סוג של מזוכיזם, אני יודע – למה לי לצפות ברופאה שמבשרת לחולות סרטן על החמרה במצבן? הסרט עורר אצלי הרבה זכרונות מודחקים: ההליכה במסדרונות האינסופיים של איכילוב, ההמתנה הארוכה מחוץ למרפאה, הכריזה שקוראת להכנס אל החדר, החיפוש אחרי התיק, הצפיה בתוצאות הסי. טי., הקול של ד"ר ספרא, הנאומים על כך שהמחלה הופכת בלתי ניתנת לריפוי ברגע שיש גרורות, השאלות הקשות – כמה נשאר לי לחיות? מה אוכל לעשות ומה לא אוכל? איך אפשר לתפקד במצב הזה? את הכל עברתי עם איריס, והצפיה בסרט גרמה לי להזכר בזה שוב. 

אז למה אני עושה את זה לעצמי? כי החיטוט הזה בפצעים עוזר לי להתמודד עם מה שהדחקתי הרבה זמן. כתבתי כבר כאן בעבר, שרק אחרי שאיריס נפטרה הבנתי מה עברתי במשך שנתיים של המחלה שלה. הבנתי באיזו טראומה הייתי, כשלא היתה לי הלגיטימציה להתפרק ליד איריס.

בפעם הראשונה צפיתי בסרט לבד. הזכרונות צפו ועלו מכל פריים ושורה בסרט. בפעם השניה כבר לא הייתי לבד בצפיה, והיה יותר קל לצפות בזה. לראות את ד"ר ספרא מנסה למצוא נקודות אור במצב הגרוע שאליו מגיעות החולות, לראות אותה חסרת אונים מול הגידולים המשתוללים, שלא מגיבים לכימותרפיה. זה הסיפור שלנו. אני זוכר את השיחות הארוכות, את המילים שמנסות לנחם ולמצוא תקווה בתוך היאוש.

בסוף הסרט יש סצינה קשה שבה רואים את ד"ר ספרא קצת מתפרקת לאחר שמודיעים לה שאחת החולות נפטרה. האם גם עם איריס זה היה כך? איך אפשר להתמודד עם עוד חולה ועוד חולה שנפטרת, ועדיין להמשיך לתפקד ולהמליץ על טיפולים נוספים לאלה שמנסות לשרוד? לא מקנא בעבודה של מי שעובדות ועובדים בטיפולים האונקולוגיים.

יש הרבה בדיחות על כך שאונקולוגים הם אופטימים ללא תקנה, שלא מוותרים, שתמיד אומרים שיש עוד טיפול שלא ניסו, שלא מרימים ידיים, אפילו אחרי שהחולה מת. לא ברור לי איך אפשר לתפקד ככה.

בכל מקרה, דווקא צפיה בסרטים על סרטן עושה לי טוב. זה מין סבל מזכך, סוג של טיפול פסיכולוגי. התמודדות חוזרת עם החוויה כדי לצאת ממנה, להשתחרר. לא להדחיק. לחטט בפצעים.

פורסם בקטגוריה סרטן | עם התגים , , , , , , , , | 8 תגובות

עוד תראה, עוד תראה, כמה טוב יהיה, בשנה, בשנה הבאה

ילדה גדולה הולכת לגן חובה

ילדה גדולה הולכת לגן חובה

דר נכנסה השנה לגן חובה. המעבר מארבע שנים של גן פרטי, עם כל הפינוקים והתקציב השופע שהוא מציע (במחיר גבוה), לגן ממומן מכספי ציבור, דרש הסתגלות. לדר לא נדרשה תקופת הסתגלות. החליקה בקלות למסגרת החדשה. לי נדרשה הסתגלות, מגן שיש בו הכל לגן שיש בו הרבה רצון טוב של גננת וסייעת, אבל אין הרבה תקציב לציוד, ומה שלא יתרם על ידי ההורים לא יהיה בגן.

בכל מקרה, דר נכנסה בקלות למסגרת החדשה, וכבר אחרי היום הראשון נכנסה לגן, הסתכלה על השולחנות המסודרים עם המשחקים ומיד התיישבה והחלה לצייר.

דר מציירת בגן

דר מציירת בגן

ביום הראשון לא רציתי להשאיר אותה עד שעה מאוחרת בצהרון, והגעתי מוקדם יחסית. דמיינתי אותה כל היום יושבת ובוכה, ולהפתעתי מצאתי אותה שמחה, יושבת עם חברה ומציירת. היא הצביעה בפני על כמה חברות שרכשה כבר באותו יום. נו טוב, כניסה חלקה. שרק יהיה כך תמיד.

בשישי האחרון ערכנו בגן טקס לקראת ראש השנה. היה יפה לראות שהילדים הצליחו בארבעה ימים מילים לשירים חדשים ותנועות ריקוד. מוכשרים. כששרנו את "בשנה הבאה, נשב על המרפסת" התחלתי לדמוע. המילים "עוד תראה, עוד תראה, כמה טוב יהיה, בשנה, בשנה הבאה" גרמו לי לבכות. הלוואי ויהיה טוב יותר בשנה הבאה. שנה בלי הלוויות ושבעה, בלי אבל ואובדן. עברנו כל כך הרבה בשנה האחרונה, שמגיעה לנו שנה יותר טובה.

אני עובר על רשומות ישנות שכתבתי ומצאתי שבשנה שעברה, לפני ראש השנה כתבתי דברים דומים:

"זהו, ננסה לשים את השנתיים האחרונות מאחורינו, בלי מחלות, טיפולים, זריקות ומרשמים. בלי סרטן בבית. סתם ככה, לחיות נורמלי עד כמה שאפשר. מאחל לעצמי ולדר ולכולם שתהיה שנה טובה יותר מהשנה הקודמת, שנה מלאה בחוויות טובות ובאושר".

אתמול ערכנו לדר מסיבת יום הולדת בבית, עם חברים מהגן הקודם. דר היתה מאושרת, לבשה שוב את שמלת הנסיכות הסגולה שלה, ישבה כמו מלכה על כסא המלכות ונהנתה מתשומת הלב.

IMG_6767

נסיכת יום ההולדת

לי, כל תאריך כזה הוא קשה, בגלל הזכרונות. זו הפעם השניה שאני מארגן לדר מסיבת יום הולדת בלי איריס, בלי התכנונים שלה, בלי ההפקה שלי. לפחות יש לי חברות טובות שעוזרות. בלעדיהן לא הייתי מסתדר בכלל. דר היתה מאושרת וזה מה שהיה חשוב לי, שתחייך, שתשמח, שתשכח קצת את האובדן.

אפילו אותי הצליחו להלביש בתחפושת פיל

אפילו אותי הצליחו להלביש בתחפושת פיל

בלילה, לפני שנרדמה היא קראה לי למיטה ואמרה לי: "אמא היתה מאוד חסרה לי היום ביום ההולדת. אני מאוד מתגעגעת אליה". חיבקתי אותה ואמרתי לה שגם לי אמא היתה חסרה, ושאני מאוד אוהב אותה. ליטפתי אותה והיא נרדמה.

מאוחר יותר ישבתי וצפיתי בסרט "העולם מצחיק". סרט נהדר של שמי זרחין, שמתאר כמה סיפורים משפחתיים ששזורים זה בזה על רקע העיר טבריה. אחד הגיבורים (השחקן אלי פיניש) מתמודד בסרט עם בת זוג חולת סרטן. באחד הקטעים, הרופא מתיישב לידו ואומר לו: "אם יש מישהו מהמשפחה או חברים שרוצים להיפרד, זה הזמן".

photo 1אצלי זה היה האות לפתיחת סכר הדמעות. נזכרתי ברגע ההוא, שמנהל מחלקת אשפוז יום ישב איתי ואמר לי את הדברים האלה. ישבתי במסדרון המחלקה ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. מה עושים ברגע זה? למי מתקשרים. שלחתי הודעות לחברות הקרובות, כתבתי להן שהמצב של איריס קשה מאוד ואני חושב שהן צריכות למצוא את הזמן להיפרד ממנה. ישבתי מול הסרט, דומע. בסצינת הסיום, כששייקה שר את השיר "לו יהי", זרמו נהרות.

כל שנבקש לו יהי. אז מה נבקש השנה?
שיהיה קל
שנהיה בריאים כולם
שנבחר שיש למטבח ולא למצבות
שלא נהיה פרנסה לרופאים ולקברנים
שלא יהיו מלחמות, הרג ומוות
שילדות לא יצטרכו לקבור אמהות ולשיר להן שירים על הקברשיהיה שקט, רגיל ושגרתי
שתהיה שנה טובה יותר.

לו יהי.

פורסם בקטגוריה הרהורים | עם התגים , , , , , , , | 18 תגובות

דר מצלמת את איריס

מציאת כרטיס זכרון ישן של מצלמה ישנה משול היום למציאת חבילת תמונות ישנות במגירה. כאלה ששמנו במגירה ושכחנו, ופתאום פותחים ומוצאים אוצר שלם. השבוע רוקנתי את כרטיס הזכרון של המצלמה הקטנה שלנו, מצלמת קנון פוקט, שאיריס קנתה בטיול ללונדון לפני כמה שנים, ודר משתמשת בה מדי פעם כדי לצלם, ומצאתי בה תמונות שדר צילמה את איריס לאורך שנת 2012.

עניין אותי מאוד לראות את התמונות האלה, גם לראות את ההתפתחות ביכולת הצילום של דר, ובעיקר לראות איך איריס נראתה מבעד לעיניה, מאמא מתפקדת, לאמא גוססת, שמחוברת למחולל חמצן בבית.

ישנן שלוש סדרות של תמונות – הראשונה מינואר 2012, השניה ממרץ-אפריל 2012 והאחרונה מיולי 2012, כשבועיים לפני מותה של איריס. כל התמונות צולמו בבית, רובן במטבח ובפינת המשפחה שליד המטבח. העובדה שרוב התמונות צולמו באותה פינה בבית מקנה להן ערך תיעודי נוסף – כמו שמצלמים ילד באותה נקודה כדי לעקוב אחרי ההתבגרות שלו. זה סוג של סרטון סטופ מושן לשנה האחרונה בחייה של איריס, כפי שצולם על ידי בתה בת הארבע.

הנה תמונות שצולמו בינואר 2012:

IMG_0481IMG_0483IMG_0484IMG_0489

אלה התמונות שצולמו במרץ-אפריל 2012:

IMG_0583IMG_0585IMG_0586IMG_0589IMG_0609

אלה התמונות שצולמו ב-10 ביולי 2012, כשבועיים לפני מותה של איריס:

IMG_0686IMG_0687IMG_0695

פורסם בקטגוריה אובדן | עם התגים , , , , , , | 8 תגובות

שנה עברה

שנה עברה

שנה עברה

שנה חלפה מאז הרגע ההוא

דברים שהקראתי באזכרה לאיריס, שנערכה ביום שישי האחרון:

לפני כמה ימים דיצה חזרה מטיול בסיציליה ושלחה לנו את ההודעה הבאה:
הי אהובות חזרתי. היה מדהים. לא היה לי טלפון כל הימים האלה, ולא אינטרנט ולא פייסבוק. התנתקות מוחלטת. התגעגעתי אליכן. מה קורה? אפשר תקציר של השבוע האחרון?

המחשבה הראשונה שלי היתה שזו הודעה מאיריס, שנסעה לה לחופש של שנה, שלא היה לה טלפון או אינטרנט או פייסבוק, והיא עכשיו חוזרת כדי להתעדכן במה שקרה בשנה האחרונה.

שואלים אותי איך אני מתפקד ביום יום, איך אני מתמודד. איך לא רואים עלי חיצונית שאני באבל. האבל נוכח יום יום, שעה שעה, נמצא שם היכן שהוא מאחור, בדרך כלל רדום, ומדי פעם יוצא החוצה להציק. הזכרון של איריס לא מרפה. אני מרגיש אותה בחגים, באירועים שהיינו בהם בשנים קודמות ועכשיו חוזרים, בגן, בתנועות של דר, בדיבור שלה, בכלי הקרמיקה שהיא יוצרת. איריס היתה נוכחת בחיים של כולנו כאן בשנה האחרונה.

איש חכם אחד, שאיבד את אשתו, אמר פעם שאיש לא יבין מה עובר לנו בראש, כשאנחנו לבד, לפני שמניחים את הראש על הכרית. איש לא יבין את הנוכחות של האבל בחיים שלי. איש לא יבין איך חיצונית הכל נראה בסדר, ובפנים יש חלל שטרם התמלא.

שנה עברה. השתדלתי לתפקד כרגיל, להראות לדר שהחיים שלנו ממשיכים, שאני יכול להיות גם אבא וגם אמא בשבילה. זה קשה, גם לדר. הגעגועים והזכרונות. אנחנו יושבים, מספרים סיפורים על אמא, היא רוצה כל כך לא לשכוח, ורוצה להקשיב לסיפורים עוד פעם ועוד פעם.

בשנה האחרונה למדתי כמה חברים וחברות טובים וטובות יש לי בחיים. החברות שליוו אותך, איריס, ממשיכות להשגיח עלי ועל דר, לוודא שהכל בסדר. ממלאות את ההוראות שהשארת בדייקנות. אנחנו נהנים להעלות זכרונות, לספר בדיחות שחורות וגם לבכות ביחד לפעמים, כמו שהיה פעם בבית החולים. רק שאז לא הרשית לאיש לבכות לידך.

גיליתי כמה היית יקרה לאנשים, על כמה אנשים השפעת. ובכמה אנשים נגעת. גם אנשים שלא הכירו אותך בחייך למדו להכיר אותך אחרי מותך. הסיפור המיוחד שלך נגע בהרבה אנשים.

אז מה עובר לי בלילה כשאני לבד, עומד לשים את הראש על הכרית? שאני מתגעגע. ושהיית גאה בדר ובי אם היית כאן. גאה בדר שלמדה לרכוב על אופניים לבד בלי גלגלי עזר, גאה בהצטיינות שלה בכל דבר, אפילו בתספורת שלה וביכולת שלה להתאפר לבד מבלי למרוח את כל הצבע על הפנים. היא גדלה להיות ילדה שבוודאי היית גאה בה היום.

אנחנו מגיעים לכאן אל הקבר מדי פעם, דר מבקשת להגיד לך דברים, למסור לך שהיא מתגעגעת, שקשה לה בלעדייך, לשיר לך שירים. היא מכינה לך ציורים ולבבות, מחברת שירים עבורך ורוצה שתראי אותה היום, גדולה ובוגרת. אני בטוח שאם את רואה אותה את מתגאה מאוד. הביקורים שלנו קצרים, אבל משמעותיים לשנינו.

אוהב ומתגעגע. דרור

לא מאמין שעברה שנה.

פורסם בקטגוריה אובדן | עם התגים , , , | 12 תגובות

הכסא הריק

"אולי אמצא את מה שחסר בי,
שם אולי יכבה כל מה שמתייסר בי" (דני רובס, נוסעת בעקבות האהבה).

לפני שבוע נסעתי עם דר לשיעור שחיה בבריכה של גבעת חיים. לפני השיעור דר שיחקה בבריכה ואני הנחתי ראש על שפת הבריכה, נתתי לגוף לצוף מאחורי, ופתאום הרגשתי את איריס, יושבת על הכסא ליד הבריכה, מתבוננת בדר ובי בשיעור השחיה, גאה בהתקדמות של דר בשיעורי השחיה. איריס הגיעה לצפות בשיעור השחיה כמה שבועות לפני שמצבה הדרדר. אנחנו רצנו מהאוטו לבריכה, והיא התקדמה לאיטה בעליה אל הבריכה, הגב כאב, הרגליים כבר לא ממש סחבו את הגוף, היא רק חיכתה להתיישב על הכסא ליד הבריכה ולנוח קצת. היה לה חשוב להגיע ולראות את דר בשחיה.

ופתאום, אני מסתכל על הכסא הריק, שעומד שם ליד הבריכה, ורואה בו את איריס. יושבת, מחייכת, גאה בשנינו. כאילו לא עברה שנה מאז שנפטרה. ראשי נח על שפת הבריכה ואני בוהה בכסא הזה, שמונח שם כאילו לא הוזז ממקומו שנה שלמה, כאילו הוא מחכה לשובה של איריס.

איריס נהנתה לשחות עם דר בשיעורי השחיה. כשדר היתה פצפונת בת פחות משנתיים התחלנו עם חוגי שחיית התינוקות של גלית תמר. בתחילה החוג התקיים בבריכה סמוכה באבן יהודה. אחרי שנה וחצי החוג עבר לבריכה בגבעת חיים. למרות שמדובר בנסיעה ארוכה יחסית, דר מאוד רצתה להשאר לשחות עם המדריך הקבוע שלה והמשכנו להגיע לחוג מדי יום רביעי. אני עדיין נוסע עם דר בימי רביעי לשחיה, עכשיו היא בקבוצה של המתקדמים, כבר לומדת שחיה כמו גדולה ואני צופה בה מהצד.

איריס ודר בחוג השחיה בימים טובים יותר

איריס ודר בחוג השחיה בימים טובים יותר

"כבר לא בוכה
גם לא בלילה לבדי
רק הזמן חובש את הפצעים
האלה שבחוץ ואת ההם שלא רואים" (דני רובס, מכתב קטן)

האבל לא נעלם. תחושת האובדן לא עוזבת אותי. ביום-יום, אני מתנהג רגיל, הכל נראה כשורה, אבל פתאום זה תופס אותי. זה יכול לקרות בחגים, באירועים משפחתיים או פתאום, בלי התראה מוקדמת. כמו ענן שפתאום מסתיר את השמש. זה מלווה אותי, יום יום, שעה שעה. לפעמים אני מדחיק את האבל, סוגר אותו לזמן מה מאחור באיזו קופסה, אבל הוא משתחרר פתאום וקופץ החוצה.

"רואה כמו בהילוך איטי
כל הנשימות, הרגעים
האלה שבחוץ ואת ההם
שלא רואים" (דני רובס, מכתב קטן)

הנה הגיע חודש יולי, חודש האבל והחגיגות. עוד מעט נציין שנה למותה של איריס, ויום לפני כן – יום הולדת 40 שלי. לפני כן – יום ההולדת של איריס, ובסוף החודש – יום הולדת לדר בגן. שמחה מהולה בעצב. דר הרגישה את זה עוד לפני שדיברתי איתה שמתקרב יום השנה. בלילות האחרונים היא מתעוררת בוכה באמצע הלילה. לפני שני לילות היא בכתה וניגשתי אליה. היא התיישבה על המיטה ואמרה לי: "כל כך קשה לי בלי אמא. מאוד קשה לי. אני משתדלת להתנהג רגיל אבל כל הזמן מרגישה שאמא לא איתי וזה עצוב לי". הכנות שלה והבגרות שבו היא מנתחת את המצב של שנינו שברה אותי. חיבקתי אותה ובכיתי ביחד איתה. "גם לי קשה בלי אמא, גם אני מתגעגע", אמרתי לה. לקחתי אותה לישון איתי במיטה ושנינו נרדמנו מחובקים.

היום בבריכה דר חיבקה אותי ואמרה לי: "אני רוצה את אמא". חיבקתי אותה ואמרתי לה: "גם אני מתגעגע. זה כבר כמעט שנה מאז שאמא נפטרה, וזה קשה לשנינו, אבל אני חושב שאם אמא היתה רואה אותך עכשיו, איך את מתנהגת בבגרות, רוכבת על אופניים בלי גלגלי עזר, שוחה כמו גדולה, רוקדת, שרה, מציירת, יוצרת בקרמיקה, כותבת, קוראת וכמה חברות יש לך בגן, היא היתה מאוד גאה בך". – "אני רוצה לספר לאמא על כל הדברים שאני עושה, שלמדתי לרכוב על אופניים לבד, שאני כותבת לה לשירים ומציירת ציורים", היא ענתה. הצעתי שבסוף השבוע נלך לבקר בבית הקברות והיא תוכל לספר לאיריס את הדברים. סיפרתי לה ששבוע לפני כן בבריכה, הרגשתי כאילו איריס יושבת על הכסא ליד הבריכה וצופה בנו. "כן, הנה, שם – על הכסא הזה", היא ענתה והצביעה על אותו כסא שהסתכלתי עליו. היא זוכרת בדיוק איפה איריס ישבה כשבאה לצפות בשיעור. זה מאוד הפתיע אותי ששנינו הסתכלנו על אותו כסא וחשבנו את אותן מחשבות בדיוק.

"כי עם הזמן זה דעך
הכאב שכך
לפעמים גם פצע ישן
שב ונפתח" (עלי מוהר, יורם)

השבוע חגגו לי יום הולדת 40, במסיבת הפתעה. בחיים לא עשו לי הפתעות. זה תמיד נראה לי אינפנטילי נורא כל ההפתעות האלה. למרות זאת נהנתי מאוד. הייתי קצת נבוך בתחילה, אבל התרגשתי מאוד מכל החברים שהגיעו וחגגו איתי.

אני מופתע. תודה לכל מי שהגיע לחגוג איתי. נבוא חשבון אחר כך

הצליחו לעבוד עלי. תודה לכל מי שהגיע לחגוג איתי. נבוא חשבון אחר כך

השנה מאוד התלבטתי בכלל אם לחגוג את יום ההולדת שלי. איריס נפטרה יום אחרי יום ההולדת שלי, ולכן זה בעייתי. סוג של יום הזכרון-יום העצמאות רק בסדר הפוך. מאניה-דיפרסיה ממש. אז החברים החליטו להקדים לי את יום ההולדת לתחילת יולי ופתרו לי את הדילמה. תודה תודה תודה. דר חקרה אותי בבוקר מה בדיוק עשינו שם בערב, מי בדיוק היה ומי לא היה ולמה לא היה. אחר כך היא שאלה אותי אם נחגוג גם שנינו את יום ההולדת שלי. הבטחתי לה שנחגוג בחוג המשפחה את יום ההולדת שלי.

עוד כמה ימים יחול יום ההולדת של איריס. תמיד צחקתי עם איריס ששנינו נולדנו ביולי אז אפשר להתקזז על המתנות. היא לא החמיצה הזדמנות להפוך את שני ימי ההולדת לפסטיבל גדול. עשרה ימים אחר כך נעלה לקברה של איריס לציון יום השנה לפטירתה. חודש קשה, כבר אמרתי?

לא יפריד דבר בינינו לעד
גם אם העולם ייפסק ביום אחד
מקומי תמיד יהיה לצידך
לאורך כל הדרך אני אהובך

את תמיד היית הכל בשבילי
בזכותך למדתי מה ומי אני
מתנה כזאת של פעם בחיים
צריך לשמור עליה עולמי עולמים

הנהר סוחף אותנו ישא
אין לדעת לאן
או את אורכו של המסע
וכשנגיע אומר בוודאי
זו הנסיעה של חיי

גשר מזהב סלול אל ליבך
מחבר את שנינו
בכל אשר נלך
ברוחות הקור סופות וגשמים
אני צמוד אלייך עולמי עולמים
(דני סנדרסון, לא יפריד דבר)

פורסם בקטגוריה אבהות, אובדן | עם התגים , , , , , , | 33 תגובות

טיולים

אלופת הטיולים

אלופת הטיולים

עד השנה הייתי מאוד עצלן לגבי טיולים בשטח עם דר. נכון, היא הכירה את הארץ, אבל בעיקר הכירה את המלון הסקוטי ואת פנחס וגסטון, לא ממש טיילת שטח.

ולא שאני מעולם לא טיילתי בשטח. להיפך. אפילו עשיתי קורס מורי דרך, טיילתי עם תלמידים ואף שימשתי כרכז טיולים בבית הספר שבו לימדתי. הענין הוא שמה שקורה למורי דרך אחרי כמה שנים שהם מפסיקים לאהוב טיולים. לא בדיוק שונאים, אבל מתייחסים אליהם כמטלה, כאל דבר שכבר עשינו ואין כח לחזור עליו. כך הייתי אחרי שדר נולדה. לא היה לי כח לצאת איתה לטיולים. את כל המסלולים כבר פחות או יותר הכרתי, עשיתי אותם עם תלמידים, הם כבר נמאסו עלי, והרגשתי שדר מפסידה מזה. רציתי שדר תכיר את הארץ, כמו שאני הכרתי את הארץ עם אבא שלי.

בשנתיים האחרונות היינו גם מוגבלים בטיולים בגלל המצב הרפואי של איריס, שלא איפשר ממש לצאת מהבית להליכות ארוכות.

השנה התארגנו קבוצת חברים לקבוצה של טיולים משפחות. אנחנו מטיילים עם מדריכה קבועה דרך חברת צב קריאה לטיולים. קבענו שאנחנו מטיילים מדי חודש, בשבת האחרונה של החודש, לאתר כלשהו בארץ. הילדים בקבוצה הם עד גיל 5 – 5.5, כך שאנחנו קבוצה די הומוגנית. יש את הקבוצה של הילדים "הגדולים" – בני ה-3-5, שצועדים לבד, ויש את קבוצת התינוקות, שהחלו את הטיולים בגיל 4 – 6 חודשים והיום כבר מעל שנה ויושבים במנשאים במהלך ההליכה.

אנחנו בוחרים מסלולים ברמת קושי קלה, בדרך כלל לא יותר משעתיים-שלוש של הליכה, ומסיימים את הטיולים עד הצהרים. בסיום המסלול הילדים יושבים להכין עבודת יצירה קטנה, שבדרך כלל קשורה לעונה או לחג המתקרב.

DSC_6390

דר מאוד מתרגשת לקראת כל טיול. היא כל פעם שואלת אותי מתי השבת האחרונה של החודש ובודקת כמה ימים נשארו עד לטיול. בחורף האחרון, כשהיו כמה שבתות גשומות עם סערות ודחינו את הטיול, היא מאוד התאכזבה.

יצאנו לטיול הראשון במעיין הסטף. דר התרגשה מאוד לקראת הטיול הראשון. כשהתחלנו ללכת בשביל היורד למעיין, עוד ניסיתי לרדוף אחריה ולהזהיר אותה שתיזהר בירידה. לא הצלחתי. היא רצה אחרי המדריכה ונצמדה אליה, מקפצת מסלע לסלע כאילו עשתה את זה כל חייה. אני הייתי מאושר לראות אותה נהנית. כמעט שלא ספרה אותי.

DSC_4776

לאחר מכן יצאנו לטיולי חורף ופריחה, היינו בכרמל, באזור בית שמש, בהר תבור, ברמת הנדיב ובהרי ירושלים. דר, שבדרך כלל נרדמת בנסיעות, לא נרדמה בימים של טיול – לא בדרך אל הטיול ולא בדרך חזרה. היתה מלאה בהתרגשות ובאדרנלין. בימי ראשון היא סיפרה לילדים בגן בגאווה על הטיול שעשתה בשבת.

DSC_4432

כשאני מסתכל על התמונות של הטיולים לאורך השנה אני מבין כמה דר נהנתה בטיולים וכמה היא התקדמה מבחינת הרצינות שלה בטיולים. לאחרונה קניתי לה תיק עם שקית מים וצינורית כמו של מטיילים "רציניים" ופנס ראש כשנכנסים למערות.

DSC_7192 DSC_7187

בסוף השבוע האחרון יצאנו לטיול המסכם של השנה, שכלל גם לינה בשטח. התייעצנו עם חברי הקבוצה והחלטנו שנכון שהמבוגרים אוהבים יותר לישון בצימרים או באכסניה, אבל לילדים החוויה של לישון באוהל בשטח היא משמעותית יותר. יצאנו לטייל ברמת הגולן ובאצבע הגליל וישנו את הלילה באוהלים ביער האיילים במושב אודם. החוויה של לישון באוהלים היתה משמעותית מאוד עבור דר. היא נהנתה מאוד מהשינה איתי באוהל ואני חושב שזו חוויה שהיא תזכור לשנים רבות.

DSC_8577 DSC_8540

בטיול האחרון כל הילדים בקבוצה קיבלו חולצות ומדליות של "אלופי הטיולים". היה מעניין גם לראות את הקשרים שנוצרו בין הילדים לאורך השנה, את החברויות החדשות, את התחרות הסמויה (והגלויה) בינהם על תשומת הלב של המדריכה.

אני מרגיש גם שהכרתי את דר טוב יותר בזכות הטיולים. למדתי להכיר אותה, את התגובות שלה, להבין מתי היא שמחה ומתי היא עצובה, מתי היא רוצה לרוץ קדימה ומתי היא רוצה להצמד לאבא (בעיקר אחרי נפילה על אבן). דר למדה להתגבר על קשיים, היא הכירה חברים חדשים ובאופן כללי מאוד נהנתה.

בשנה הבאה נמשיך לטייל עם הקבוצה. דר כבר מחכה שהקיץ יעבור ונוכל לטייל עוד פעם. היום לקחה את המדליה להראות ולהגאות בפני החברים בגן.

DSC_8617

פורסם בקטגוריה אבהות, חברים טובים ומשמעותם לחיים | 12 תגובות