היתה לי שיחה לפני כמה ימים עם ידידה. "אתה מאמין בגלגול נשמות?" היא שאלה. אמרתי לה שאני טיפוס לא מאמין, ולא מאמין גם בגלגול נשמות. "אתה לא מרגיש לפעמים שאיריס איתך?", היא שאלה. "אני מרגיש לעיתים שהיא איתי, לאורך היום. לא יודע איך לקרוא לזה". אני מרגיש שיש לי צורך לספר לאיריס דברים, כמו שעשיתי כשהיא היתה חיה, ובגלי צה"ל היו אומרים איזו שטות. מיד הייתי מתקשר אליה ואומר "את לא מאמינה מה הדס שטייף אמרה עכשיו בגלי צה"ל", או "את לא מאמינה מה עשו למבזקים בגלי צה"ל. זה היה המשחק שלנו, ועכשיו זה חסר. בכל פעם שאני שומע דבר כזה, העיניים נמשכות לפלאפון כדי להתקשר. לפני כמה שבועות חזרה הסדרה "רופא להשכיר" ביס. זו סדרה שאיריס ואני נהננו לראות ביחד ולצחוק על כמה שהיא מופרכת. היום אני מקליט את הסדרה וצופה בה לבד, אבל מרגיש שאני צופה בה ביחד עם איריס. זה דומה לכאבי פנטום של מישהו שקטעו לו איבר, ועדיין מרגיש שהאיבר קיים אצלו לפעמים.
איך מתרגלים לדבר על מישהו בלשון עבר? איך בכלל מתרגלים לדבר בלשון יחיד? לא להגיד "בבית שלנו" אלא "בבית שלי", או לא להגיד "הלכנו עם דר למסיבת יום ההולדת" אלא "הלכתי עם דר. לעיתים אני מוצא את עצמי מדבר בלשון רבים על עצמי, כאילו איריס עושה את הדברים איתי, ואז מתקן ללשון יחיד. לעיתים אני מוצא את עצמי מדבר על איריס בלשון הווה "איריס מאוד אוהבת את הסלט הזה" ומיד מתקן "אהבה את הסלט".
לדר בכלל קשה עם העבר-הווה-עתיד הזה ביחד לאיריס. ההכרה שאיריס מתה קיימת אצלה, אבל קשה לה לחשוב על איריס ברמה של חדלה מלהתקיים, לדבר עליה בלשון עבר. אני מנסה לעיתים לתקן אותה, אבל לעיתים מרגיש שקשה לי לעשות את זה. לעיתים קשה לי בעצמי למצוא את התשובה הנכונה.
"אבא, אמא אוהבת אותי?"
"כן, אמא מאוד אהבה אותך, ואני בטוח שבמקום שהיא נמצאת היא עדיין אוהבת אותך וחושבת עלייך".
"אבא, אמא חולה בסרטן?"
"לא, דר. אמא היתה חולה בסרטן. עכשיו היא מתה. אנשים מתים כבר לא חולים. אמא כבר לא חולה."
"לא אבא, אמא עדיין ממשיכה להיות חולה. אתה חושב שהיא נחה עכשיו?"
"אני מקווה שהיא נחה עכשיו, ושהיא לא סובלת יותר ולא חולה".
"אבא, אתה חושב שלאמא קר עכשיו בקבר? היא מפחדת מהרעמים והברקים?"
"אני חושב שהיא נחה בקבר. הגשם, הרעמים והברקים לא מפריעים לה".
"אבא בן כמה אתה?"
"39"
"ואמא?"
"אמא נפטרה בגיל 40"
"ובשנה הבאה בת כמה היא תהיה?"
"אם היא היתה חיה היא היתה בת 41"
"אמא עדיין תהיה בת 41"
"אבל אמא הפסיקה לחיות, אז היא תישאר בת 40"
"כן. אמא תמיד תישאר בת 40"
ההליכה לבית הקברות חשובה מאוד לדר. המוות הוא כל כך מופשט ולא מובן, שהיא באופן טבעי מרגישה חוסר אונים כלפיו. העיסוק בקבר ומה שמסביבו נותן לה שליטה מסוימת על המוות ועל הרעיון של המוות. אני הבטחתי לה שבכל פעם שהיא תרצה, ניסע לבית הקברות, אפילו לכמה דקות. הביקורים שלנו שם קצרים מאוד, בדרך כלל נמצאים שם לחמש-עשר דקות, אבל זה חשוב מאוד לדר. ההחלטה לקבור את איריס קרוב לבית, כאן באבן יהודה, היתה נכונה מאוד בדיעבד. דר מרגישה שהקבר מסמל עבורה משהו מוחשי. זה המקום שבו היא אוהבת לספר לאיריס מה עובר עליה, לאחל לה חג שמח בחגים, לשיר לה שיר ששרה בגן. לאחרונה היא אוספת אבנים כדי להניח על הקבר. היינו לפני שבועיים בטיול בסטף, והיא ניגשה אלי באחד הרגעים, נתנה לי אבן ביד ואמרה לי: "תשמור לי את האבן הזאת, היא יפה ומיוחדת ואני רוצה להניח אותה על הקבר של אמא". אני מבין שדר חולקת את החוויות שלה עם איריס על ידי השימוש באבנים. כאילו מביאה לה מזכרת מהטיול. שמרתי את האבן בתיק. יש לי תא מיוחד בתיק שמיועד לאבנים האלה.
היום דר ביקשה ללכת לבית הקברות. היא לבשה מעיל ושאלה אם יש זר פרחים. אמרתי לה שלא תכננו ולכן לא קניתי זר. היא הצטערה ואז הצעתי לה לקטוף פרחי בר שפרחו ליד הגדר של הבית. יצאנו וקטפנו כמה פרחים צהובים, קשרנו בסרט והיא החזיקה את הזר ביד. כשהגענו אל הקבר היא הכניסה את הזר המאולתר לכד ואמרה "אמא, קטפתי לך פרחים שיהיה לך שמח". אחר כך ניקתה את הקבר מהבוץ. הוצאתי את האבנים מהתיק. "הנה האבן שהבאת מהסטף לאמא", אמרתי לה. "אמא, את רואה, יש כאן אבן שמצאתי ליד מעיין הסטף, והיא יפה וחלקה ושמרתי לך אותה. אמא אני אוהבת אותך", היא אמרה כשהיא מצמידה את כפות ידיה ביחד כאילו היא מתפללת. צילמתי אותה. אחר כך היא ביקשה לשיר לאיריס שיר. "איזה שיר אותה רוצה לשיר לאמא?", שאלתי. "השיר "גינה לי גינה לי", שלמדנו בגן", היא אמרה ושרה: "גינה לי גינה לי אמא חביבה".
אב במשרה מלאה 
מתוקה.
ואיזה יופי שיש לה אבא כמוך….
שיהיה לשניכם שבוע נפלא
אהבתיאהבתי
ילדה מרגשת ומקסימה. נשמע כאילו השואלת שלה מסייעות להתמודדות המשותפת.
אהבתיאהבתי
מאוד מרגש לקרוא את מה שכתבת ודווקא זה נעים שאיריס ממשיכה להיות נוכחת בחיים שלך ושל דר. יש בזה מין נחמה, אני חושבת.
אהבתיאהבתי
שובר את הלב. פשוט שובר את הלב לראות ילדה קטנה שרה על הקבר של אמא שלה. זה מחזה הזוי, בלתי נתפס. כמה לא הוגן שילדות קטנות צריכות להתמודד (בכזו גבורה) עם אובדן שכזה.
הרסת אותי דרור, אני לא מצליחה לעצור את הדמעות.
אהבתיאהבתי
כן, היא לידכם כל הזמן.
אהבתיאהבתי
כואב לי בכל חלק בגוף.
אוהבת את שניכם עד אין סוף… וגם איריס מאוד מאוד.
אהבתיאהבתי
היום מצאתי את עצמי מדברת על איריס וכל הזמן מתקנת את עצמי לדיבור בלשון עבר.
זה באמת מוזר.
אני מניחה שמתרגלים לזה, כמו לכל דבר….
הרגישות של דר לא מפסיקה לרגש אותי
אהבתיאהבתי
אתה מקסים. כל כך רגיש אליה ומתנהל כלפיה כל כך נכון.
ילדה קסומה.
אהבתיאהבתי
אני חושבת ששניכם מעבדים את האבל שלכם בצורה הכי טובה ובריאה שיכולה להיות…
אהבתיאהבתי
אולי, מחר, כשאוכל לא לבכות…. אכתוב תגובה. בינתיים, אני רק יכולה להגיד שהגעגועים שלי אל איריס כואבים כמו פצע שמסרב להגליד, ושהאהבה שלי אםיך ואל הילדה שלכם, רק גוברים….
אהבתיאהבתי
דרור, אתה איש מאוד מיוחד ואבא מדהים. מאחלת לך את כל הטוב שבעולם.
אהבתיאהבתי
דרור הדמעות מציפות… זה הזוי ובלתי נתפס.
אהבתיאהבתי
לו היו לי מילים, הייתי אומרת משהו. אפילו משתדלת שיהיה משהו חכם ומנחם ומקל. אבל אין לי. רק געגוע וצביטה חזקה בלב.
אהבתיאהבתי
אני מוצאת את עצמי מדברת עם איריס עם אנשים שלא מכירים את הסיפור
ואומרת "חברה שלי…" ואז חושבת איך עכשיו מכניסים את זה שהיא כבר לא איתנו…
היא היתה כל כך חיה כשהיתה פה איתנו וכל כך חיה אצלי עכשיו שאני עדיין לא מצליחה להבין את הדבר הזה…
כל פעם מחדש אני מרגישה כאילו הרגע הבנתי שזהו זה, ואז עובר עוד יום ואני מבינה שעוד לא הבנתי…
אהבתיאהבתי
אין לי ממש תגובה…
רק דמעות.
חיבוק גדול לשניכם.
אהבתיאהבתי
דרור יקר, מחיתי דמעה וגם חייכתי מחשבות על איריס תמיד באות ככה חיוך על מה שזוכרים ודמעות על מה שאין
ברור שהיא איתך עם דר עם כל אחד מאיתנו שבו נגעה וברור יותר "שבפייסבוק של מעלה" היא שבעת רצון מהתקווה שעולה מהכתיבה שלך
אהבתיאהבתי
כאב לי לקרוא. צביטה בלב
אהבתיאהבתי
כפי שתיארת בדרכך הרגישה והמיוחדת זה קשה מאוד עד שלומדים להטמיע בחיים סטטוס חדש ולדבר לפי הסטטוס וכאילו להתעלם מאי הקיום הכל כך קשה וכל כך כאן של אהובה כמו איריס שלך. יש משפט כזה שהוא קלישאה אמנם אבל כל כך נכון שמה שהשכל לא מלמד הזמן מלמד ונוכחתי לדעת בחיי שהזמן הוא מה שנקרא עושה את שלו לטוב ולרע הוא מביא את היכולות להתמודדות עם המצבים הכי קשים בחיים. מחזיקה לך אצבעות שיהיה לך קל הלתמודד עם הבאות.
אהבתיאהבתי
אוףףףףף….הדמעות פשוט מציפות את הפנים והחוץ….מרגש מאד
אין לנו ברירה אלא ללמוד לחיות עם האובדן…. מקווה שבהמשך יהיה יותר קל…
אהבתיאהבתי
כמו תמיד אתה שובר לי את הלב בשיחות עם דר ובפעילות של הילדה של איריס.
רק דבר אחד לגבי ההתחלה שלך, כגרושה,(להבדיל אלף אלפי הבדלות) גם אני נוטה לדבר עדיין ברבים.למרות שחלפו שנתיים, ואין לי בעיה עם זה. הבית "שלנו" זה הבית שלך ושל דר (ושל הכלב אם תביאו עוד אחד) "הלכנו" למסיבה – הלכתם, ברבים, אתה ודר… וכן הלאה. אתם עדין יותר מ1 🙂
אהבתיאהבתי
שווה לקרא פוסט כזה רק בכדי ללמוד על עוצמות חדשות של רגש שקיימות בנו.
מרגש.
אהבתיאהבתי
😦
אתה אבא , ואיש, פשוט מקסים .
אהבתיאהבתי
אפילו לי נראה שהיא עדיין כאן השבוע חיפשתי משהו בפלאפון והגעתי להודעות שהיא שלחה לי לגבי לונדון לפני שנה וחצי
עשה לי חשק עז להתקשר אלייה ….
אהבתיאהבתי
כואב ומציף, ובאמת כמו שטל כתבה, אי אפשר להאמין שרואים את זה, ילדה קטנה שרה על קבר אמא, אנחנו לא מסוגלים לתפוס את זה, זה נוגע באימה ובצער הגדולים ביותר. מאחלת לכם שתרגישו את איריס איתכם כל הזמן.
אהבתיאהבתי
הכל פעם שאני קוראת פוסט שלך אני בוכה. זה נוגע בי במקומות הכי רגישים ועמוקים בפנים. כואב לראות שילדה כ"כ קטנה, בגיל של הבת שלי, צריכה להתמודד עם דברים כ"כ כואבים. והיא מתמודדת בצורה כ"כ בוגרת (בטוח בזכותך ובזכות איריס), אני לא חושבת שאני הייתי מתמודדת טוב יותר. מזלה של דר שיש לה אבא מקסים חכם מכיל ואוהב כמוך. אני כל פעם נדהמת לגלות כמה אני לומדת מהפוסטים שלך. מעריצה אותך ומחבקת את שניכם מרחוק (ואם יום אחד יזדמן לי אני אשמח לחבק באמת).
אהבתיאהבתי