איזה מזל שהגיע המיתון. ביבי והאלפיון העליון יכולים לנשום לרווחה. המחאה החברתית נקברה, עכשיו צריך להדק את החגורה, אין כסף לפזר על שטויות כמו חינוך חינם לידים מגיל 3 חודשים או דיור בר השגה. עכשיו מיתון, ועל תבואו אלי בדרישות. יש לי איראן על הראש, וסוריה, והאביב הערבי, אין כסף לבזבז.

למה יש מיתון אתם שואלים? אה כן, כי יצאתם בקיץ לרחובות וצעקתם נגד העשירים ולא קניתם את המוצרים שלהם. אז עכשיו החברות מפסידות, הדוחות הרבעוניים גרועים, אז נאלץ לפטר את הקופאיות ונציגי השירות הטלפוני ולהדק חגורה. רק לפני הידוק החגורה, נמשוך דיבידנד אדיר מהחברה כדי להחזיר חובות לבנקים.

בסרט "קזבלנקה" אומר מפקד המשטרה הצרפתי לפקודיו לאחר אירוע ירי בשוק "Roundup the usual suspects", קבצו את החשודים הרגילים. גם כאן מצאו את החשודים הרגילים – את מנהיגי המחאה, הציבור שהלך בעקבותיהם והתקשורת שסיקרה את המחאה ונתנה לה ביטוי מוגזם לדעתם. הציבור  אשם במיתון, אנשים הפסיקו לקנות קוטג' במחיר מופקע, הם הבינו שיוקר המחיה בישראל הוא לא גזירה משמיים. הפרסומאי גיל סמסונוב, מקורבו של ראש הממשלה, האשים לאחרונה את המחאה במשבר ואמר שכל החברות נמצאות כרגע בבונקר, כי מי שמנסה לצאת בקמפיין פרסומי או ביוזמה שיווקית חדשה מקבל על הראש. מתיו ברונפמן, מבעלי השליטה בבנק דיסקונט ובאיקאה ישראל קרא למפגינים לצאת לעבוד במקום להפגין. זו כל התורה הקפיטליסטית האמריקאית על רגל אחת – מי שעני אשם במצבו, אם ינקוט ביוזמה, יוכל להתעשר. הממשלה לא צריכה להציב חסמים בדרך של העשירים להתעשר.

קרן נויבך (ההיא שלא עוברת מסך) כינתה את ההאשמה הזו "כמו להאשים קורבן אונס בכך שהיא אשמה שנאנסה". מובן כעת למה מנסים להוריד את התכנית המצוינת שלה מרשת ב'. המחאה החברתית העלתה לסדר היום את העובדה שחברות ותאגידים בישראל מנצלים רגולציה ממשלתית חלשה על מנת להתעשר על חשבון הציבור. הציבור הפנים שהוא לא חייב לשלם את החשבון הזה עבור מי שחומס את כספו. כעת לחומסים נשאר פחות כסף בכיס, והם מאשימים את הציבור שהפסיק לשלם להם. דפני ליף, סתיו שפיר או איציק אלרוב הם לא האשמים בכך שהדוחות של דיסקונט ושופרסל ברבעון האחרון מראים ירידה חדה בהכנסות. מי שאשם בזה זה הרגולטור הממשלתי, שקידם את היעדר התחרות ונתן לתאגידים האלה להשתולל ולהעלות מחירים בצורה לא הגיונית (זוכרים את הקוטג' במחיר 8 ש"ח), ולבסס על המחירים המוגזמים האלה את התחזיות הכספיות שלהם.

מצחיק היום לנבור בארכיונים של העיתונים הכלכליים ולמצוא התבטאויות של מנכ"לי חברות בתחילת מחאת הקוטג' (יוני 2011). הנה מה שאמר מנכ"ל שטראוס ויו"ר איגוד המזון בהתאחדות התעשיינים בראיון  לעדי דברת-מזריץ ב"דה מרקר" ב-15.6.11:

כמה הוא טעה אז. וזה היה כשהקוטג' עלה ל-7.5 ש"ח. היום הוא וחבריו משלמים את המחיר, מזיעים מול בעלי המניות ומנסים לתרץ מדוע הדוחות הכספיים כל כך גרועים ברבעון האחרון. "הכביש אשם, הגשם אשם" אמרו פעם בתשדיר שירות כנגד תאונות דרכים. גם כאן מוצאים את האשמים הקלים.

אז בימים אלה, כשהמחאה נקברת מתחת לאיום האיראני המדומה ומתחת לאיום המיתון, צריך לזכור שמשהו ממנה נשאר. השיח השתנה. הציבור הישראלי, שבעבר טענו שניתן למכור לו הכל בכל מחיר, הבין את כוחו הצרכני. המחאה הציפה לתודעה של כולנו את הרעיון שאנחנו לא לבד, ואנחנו יכולים להתארגן ולהשפיע על עתידנו הכלכלי. לכן החברות בבונקר, כמו שטען סמסונוב, כי הן צריכות להתגונן ולהצדיק את המחירים שאנו משלמים להן.

התקשורת נבהלה מהירידה בהקפי הפרסום של החברות, מה שגורם לירידה חדה ברווחי זכיוניות הטלויזיה המסחרית. זה כנראה גרם לכך שהמחאה הושתקה כמעט מהחדשות. העיתונאים הונחו ככל הנראה ע"י בעלי ההון השולטים באמצעי התקשורת להוריד את המחאה מסדר היום, לטעון שהמחאה הזיקה לצרכנים וכך לקבור את הענין זה. כחלק מהמחאה פיתח הציבור ערוצי תקשורת חלופיים, עוקפי התקשורת המסורתית, כמו הבלוגים והרשתות החברתיות, וכעת ערוצים אלה משמשים כערוץ חלופי לתקשורת המסורתית. מעניין לראות את ההבדלים בין הדעות המובעות בעיתונים מול הדעות המובעות בבלוגים על המחאה החברתית. כותבי הבלוגים, שהם מטבעם משוחררים יותר מאינטרסים בכתיבה שלהם, לא כל כך נותנים לדבר הזה לדעוך.