אב במשרה מלאה

אני אוהב לקרוא את הטור של אמילי עמרוסי ב"ישראל היום". מתעצבן ממנו, אבל אוהב לקרוא. בעיקר כי הטור מלמד אותו שיש כאן קבוצה גדולה של אנשים שחושבים אחרת ממני. זה מנתק אותי מהאשליה שישראל היא מדינה ליברלית, שוחרת שלום וזכויות אדם. אני לומד שיש כאן חברה שמקדשת את הצבא, את הכח ואת הפעלת הכח היהודי כערך עליון.

בטור האחרון שלה מיום שישי "גם היום מצדיקים את צה"ל" כותבת עמרוסי:

גם אני זוכר את הקישוטים ההם שהיו תלויים בגן שלי בשנות השבעים, סמלי צה"ל, תמונות של טנקים, מטוסים וחיילים מסתערים. וזה עוד היה בתקופה של לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשהסגידה לאלופי צה"ל נקטעה. הקישוטים ההם, עם סמלי החילות והיחידות, דומה שנעלמו מן העולם ובצדק נעלמו, ברגע שהחברה הישראלית התבגרה והבינה שצה"ל אינו מטרה אלא אמצעי. לא מקדשים צבא אלא משתמשים בו כדי להגן על החירות ועל הדמוקרטיה.

לכן בגן של דר לא הייתי רוצה למצוא תמונות של טנקים ומטוסי קרב וחיילים מסתערים. הגן של בתי בת השלוש וחצי אינו סדנת הכנה לצה"ל והיא לא צריכה לעבור את אינדוקטרינציה בגיל כזה. בגן של דבר תלו דגלים, תלו את סמלי המדינה, ואפילו את התמונות המסורתיות של ראש הממשלה, הנשיא והרמטכ"ל (שדר קוראת לו 'בני חבר שלי' מאז שהצטלמה איתו בערב פסח). אין לי בעיה עם זה שתכיר את סמלי המדינה, שתדע שיש ראש ממשלה, נשיא ורמטכ"ל (אולי גם נוסיף את נשיא בית המשפט העליון?). היא לא צריכה חינוך על קרבות גבורה וטנקים. מזה יהיה לה מספיק בעתיד.

בגן שעמרוסי היתה רוצה לראות כנראה היו תולים את התמונות האלה, של הטנקים, המטוסים ומסדרי הסיום של התרגילים בסיני, אז כשהיינו צודקים ומנצחים. לפני ועדות החקירה, המחדלים, משפטי גבעתי וסא"ל אייזנר. כן, אולי גם כדאי להוסיף את התמונה של אייזנר וקת הרובה כדוגמה ומופת לילדי הגן באשר לאופן ההתנהגות הלאומי הרצוי כשנתקלים באנרכיסט מ-ISM.

כמו במקרה של אייזנר והתגובה הפבלובית גם של הימין וגם של השמאל, יש כאן שתי מדינות. אחת רואה בצה"ל ערך מקודש, ולכן נחלצה להגן על אייזנר (מכתב הרבנים הקודם היה בזכות משה קצב, לא?), חובש הכיפה, מיד, והשניה רואה בצה"ל אמצעי להגנת המדינה והבטחת הבטחון, ולכן הזדעזעה מהתמונות. הראשונה רואה באונס דבר לגיטימי במלחמה על פי דעת ההלכה, כפי שכותב סא"ל אייל קרים, ובמעשיו של אייזנר גבורה כמי ש"מראה מי בעל הבית על ישראל". (תודה לבלוגר יוסי גורביץ' מהבלוג החברים של ג'ורג' על ההפניות והקישורים). ישראל הראשונה תתלה טנקים ומטוסים בגן וישראל השניה תתלה דגלי ישראל (של בנק הפועלים, כמובן) על המרפסת ותסתפק במנגל (או גריל לאשכנזים, כמאמר הבדיחה) בצהרי יום העצמאות.

בניגוד לעמרוסי, אני מאמין כי המדינה היא אמצעי ולא מטרה. המדינה נועדה כדי לשרת את האזרח, ולא האזרח את המדינה. אני מסכים שכל אזרח צריך למלא את חובותיו למדינה, על מנת שהמדינה תוכל להתקיים, אבל איני מקדש לא אדמה ולא מדינה, לא סא"לים ולא טנקים.

ישראל השפויה, המתונה, רוצה בעיקר רק שקט. שקט לעשות מנגל ביום העצמאות, שקט לחגוג. לא רוצים לראות טנקים ומטוסי קרב (למעט מי שאוהבים להצטופף בחוף הים של תל אביב ולצפות בבזבוז הכסף של חיל האויר שמטיס מטוסים להנאת הקהל). נכון שהציבור החילוני עדיין לא השכיל לגבש מסורות ראויות לשלושת ימי "החג" החילוניים – יום השואה, יום הזכרון ויום העצמאות. נכון שטקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות מושך רבים אל המסך (ואני גם בינהם, ואפילו מדי פעם מתרגש ממנו למרות שהוא טקס צבאי די סובייטי, יש להודות על האמת) והפך לסוג של מסורת חילונית, אבל אין לנו תוכן ממשי לחגים האלה, למעט כמה טקסים, שרובם די משמימים. את טקס הדלקת המשואות השנה אני לא יודע אם אראה, בגלל הכעס שלי על הפרטץ' הישראלי שהוביל לתאונה שבה נהרגה קצינה בעת החזרות לטקס. לדעתי היה מוטב לבטל אותו השנה. לא ברור מה יש לחגוג עם זיקוקים ומשואות כשגשר התאורה תלוי מעל כולם ומהווה תזכורת למוות מיותר.

אולי זה עדיף ככה, לחגוג עצמאות בלי אינדוקטרינציה, בלי התלהמות ופאתוס, סתם לצאת לפארקים, לאיי התנועה ולצמתים או לשבת בחצרות ולעשות על האש. כמו אומה נורמלית.

כתבתי כאן בעבר על בדידותו של המלווה לסרטן, על התחושה של מי שאינו חולה בסרטן, אבל צמוד לבן/בת זוג חולים, תחושת חוסר האונים בשל הצורך האינסופי להכיל את המחלה ואת החולה. התלבטתי הרבה זמן איך לכתוב את הדברים האלה. החשיפה האישית בבלוג קשה לעיתים, בעיקר כי כולם מכירים אותי ואת הנפשות הפועלות. מצד שני, צריך מישהו לשתף איתו את הדברים, ואין כמו הבלוג הזה כדי לשתף.

בחודשים האחרונים אני מרגיש בעיקר לבד. ההתמודדות של איריס עם הטיפולים הכימותרפיים קשה, היא סובלת מכאבים שמקשים עליה את ההתמודדות היומיומית עם החיים. לקום, ללכת, להתכופף, לנסוע, לנהוג. הכל קשה ומלווה בכאבים. אחרי כל שני מחזורי טיפולים כימותרפיים, בדיקות הדם מראות על ירידה חדה בכמות הכדוריות הלבנות ובמדדים האחרים, שמעידים על כך שהמערכת החיסונית שלה נמצאת בסכנה. באותו שבוע כל מה שהיא ררוצה זה לשכב במיטה כי אין כח לקום, ומצד שני השכיבה הממושכת כואבת.

לי, כבן זוג, אין הרבה כלים לעזור מלבד לנסות לתמוך ולהקל, לנסות לעשות במקומה את מה שהיתה עושה לבד בעבר. וזה קשה. קשה מאוד להיות לבד עם הכל. עם הגידול של דר, עם האמבטיות, ההלבשות, ההסעות לגן ולחזרה והליווי לחוגים ולחברים, ובין לבין גם לעבוד במשרד וללמד במכינה. זו תחושה נוראית להרגיש לבד כשהכל נופל עליך.

ובכלל, איך אפשר להתווכח ולכעוס על חולה בסרטן? איך אפשר לכעוס על מישהו שעוד מעט הוא לא יהיה איתנו? לפני כמה שבועות היה לאיריס ולי ויכוח על איזו שטות, שאני ביקשתי שהיא תעזור לי, ואמרתי לה "אני גם אבא של דר וגם אמא של דר, תתחשבי בי!" ואיריס ענתה: "עוד מעט אתה תהיה גם אבא שלה וגם אמא שלה! מה אתה רוצה ממני?". ואני ביקשתי רק קצת עזרה. איך אני יכול להעלות טרוניות, כשהיא מתמודדת עם הסרטן ?

בכל פעם שנגמרים לאיריס הטיעונים בויכוח היא מעלה את נושא הסרטן – "אני רוצה את זה ואני חולה בסרטן". אני כבר למדתי לזהות מתי נגמרים לה הטיעונים, אבל איך ניתן להתווכח עם טיעון של "אני לא יודעת אם תהיה לי עוד הזדמנות בחיים לעשות את זה".

צריך להבין שהחיים נמשכים למרות העובדה שיש סרטן בבית. ידידה טובה שלנו, שפגשנו "בזכות" הסרטן (המחלה הזו מזמנת לנו היכרויות עם אנשים נפלאים, למרבה האירוניה), סיפרה לי שאת הבת הקטנה שלה, היום בת 14, גידלה בעיקר הבת הגדולה שלה, כי באותה תקופה היא היתה בטיפולים ולא הצליחה לקום מהמיטה. המטלות היומיות צריכות ליפול על מישהו.

כתבתי כאן בעבר ששומעים וקוראים בעיקר על ההתמודדות עם המחלה, ופחות על ההתמודדות של הסובבים את החולה. קשה מאוד לחיות עם הדבר הזה נוכח בכל דקה בבית, ועדיין צריך להמשיך לחיות ולתפקד.

ודר? מסתבר שילדים מתאימים את עצמם למצב בצורה קלה יחסית. דר יודעת לספר שאמא "או בטיפולים או בלימודים" וש"אני מטפלת באמא, מלטפת אותה כשכואב לה ונותנת לה לנוח ולישון". דר יודעת שכשאמא חוזרת מבית החולים היא עייפה מאוד, ושלעיתים אמא לא יכולה לצאת מהבית מחשש שתידבק במחלות. היא יודעת שלאמא כואב ושצריך להזהר לא להכאיב לה.

ואלה הם חיינו בזמן האחרון 
יכול להיות יותר טוב 
יכול לבוא אסון 
ערב טוב יאוש ולילה טוב תקווה 
מי הבא בתור ומי בתור הבא 
 

אז איך מתמודדים עם הבדידות, עם החרדה ועם התחושה של להיות לבד? הרי עוד מעט באמת אהיה לבד.

המעיל המדובר

ביום שישי האחרון איריס חיפשה בבית לשווא את המעיל של דר. כשהגעתי לגן בצהריים מצאתי את המעיל בתיק של דר בגן (כמובן, בסוף מצדיקים אותי, אבל זה סיפור אחר). על לוח המודעות בגן היתה תלויה מודעה – "אבד/נלקח מעיל בצבע טורקיז עם נקודות אדומות". אני חשבתי לעצמי: מוזר, עוד מעיל הלך היום לאיבוד בגן? המעיל של דר לא היה בצבע טורקיז, הוא היה משהו עם נקודות אדומות. בסופו של דבר הבנתי שככל הנראה המודעה מדברת על המעיל של דר, שאמור להיות בצבע טורקיז עם נקודות אדומות. חזרתי הביתה ושאלתי את איריס האם המעיל הוא בצבע טורקיז עם נקודות אדומות. היא ענתה – לא, זה טורקיז עם נקודות בצבע פוקסיה.

המקרה הזה המחיש לי את מה שהבנתי כבר מזמן, בעיקר כשבנינו את הבית ובחרנו חומרים וצבעים, שגברים רואים בערך ארבעה צבעים – שחור, לבן, ירוק ואדום. חדי העין ביננו רואים אולי גם אדום. לנשים, כנראה, יש עיניים מיוחדות, שפותחו כנראה באותה חברה שיצרה את העדשות למצלמות של המל"טים, שמסוגלות להבחין בקצה השפם של המבוקש בעזה, אותו הם אמורים לפוצץ עוד רגע. כשהלכתי עם איריס לבחור קרמיקה, למדתי שיש לבן שבור, לבן שמנת ולבן מלוכלך. אני ראיתי רק לבן, נשבע לכם.

כמו שלאסקימוסים, לפי הדעה הרווחת, יש עשרות מילים שונות לתאר שלג, לנשים יש עשרות ומאות כינויים לצבעים השונים. מה לעזאזל זה פוקסיה? (שאלתי את איריס והיא ענתה: תחשוב על צבע של בזוקה. ואני חשבתי שבזוקה היא ורודה. מסתבר שלא, היא בצבע פוקסיה). תכניסו את זה לראש שלכן, כשאתן מדברות על צבע פיסטוק בעיטור בורדו פירות יער ומרנג, אנחנו רואים ירוק.

מחקרים הראו כי נשים אומרות כ-20,000 מילים ביום, בעוד שגברים מסתפקים רק ב-7000 בממוצע. אני בטוח שרוב המילים העודפות של הנשים קשורות לתיאורי צבע. אצל גבר השמלה היא אדומה. בשיחה בין שתי נשים זה ישמע ככה – "אז קניתי שמלה. את זוכרת את השמלה ההיא שראינו בחנות ההיא, זו האדומה, אבל לא אדומה ממש, יותר דומה לרימון או לבורדו שבור, בערך שני טונים פחות מהבורדו הרגיל". עכשיו ברור למה החברות הסלולריות עושות מליונים, רק מהשיחות האלה.

כנראה שיש כאן משהו אבולוציוני, שלגבר הצייד לא ממש היה חשוב אם הממותה או הלביאה שהוא צד היא בצבע חום אדמה, חום חול ים, בז' שבור או פוקסיה פירות יער. מספיק היה להבין שזו ממותה, ושצריך לצוד אותה.

אז מה לדעתכם, המעיל בצבע טורקיז-פוקסיה או כחול-אדום?

קוראי הבלוג הותיקים כבר התרגלו לכך שהכותב הוא אנכרוניסט, בעיקר במה שנוגע לשפה העברית. בעבר ביכיתי את העובדה שבעברית החדשה יש שלושה פעלים בלבד – תעשה, תשים ותביא. לאחרונה האזנתי (עוד פועל מת) לפרסומת לרשת תיכון אקסטרני, אנקורי אם אני לא טועה, המשודרת ברדיו, ובה מדברת אם לילד, המספרת על כך ש"הוצאתי כל חודש 2000 ש"ח מורים פרטיים". מקצת מהקוראים, שעברו את גיל 35, בוודאי הבחינו בכך שנעלמה האות ל' במשפט הזה – "למורים פרטיים" . לא ביקשתי שהדוברת תגיד "שילמתי עבור מורים פרטיים" או "על מורים פרטיים", אבל היכן הלמ"ד?

ברור לי שמי שיצר את הפרסומת השאיר את הטעות הלשונית הזו כדי שהדברים ישמעו יותר אמיתיים, אותנטיים, עממיים, לא מתנשאים חלילה, שהרי עברית נכונה נתפסת כדבר מתנשא, "אשכנזי" (אין קשר לעדה), מרוחק, כל מה שרשת תיכונים אקסטרנית מנסה להתרחק ממנו. לא ברור כלל אם הדוברת היא אכן אם לילד או שחקנית, מה שכן, מישהו כתב לה את הטקסט.

פעם יצא לי לשמוע שיחה של שתי קופאיות בסופר, שדיברו בינהן על מישהו ש"התחיל לעבוד קופאי". אני שומע את זה גם מאנשים "אני עובד מלצר" (מזכיר את השיר "בבר" של מוטי גלעדי – "אני עובד מלצר/ולפעמים בבר". מעניין, אז אני עובד עורך דין? ופעם עבדתי מורה. מה קורה עם העברית? מה הבעיה להגיד "אני עובד כמלצר/כקופאי" או "אני עובד במלצרות"? כנראה שהעברית התקנית נתפסת כמתנשאת ו"אשכנזית" מדי.

אני כל פעם נחרד כשאני שומע את המזכירה שלנו מתאמת עם לקוח פגישה "אתה יכול לבוא יום שני? אתה לא יכול, אז אני יתקשר אליך שבוע הבא". נעזוב כבר את נושא הא' שנעלמה מגוף ראשון עתיד, זו כבר מלחמה אבודה (בעבר היתה קבוצת פייסבוק שנקראה "העמותה לשימור האות א' בגוף ראשון יחיד", אני לא יודע לאן נעלמה), הבעיה היא בכך שאותיות בכל"ו נעלמו מהשיחות שלנו בכל מה שקשור לתאריכים עתידיים: תבוא שבוע הבא, תבוא יום שני, תבוא שנה הבאה, במקום – תבוא בשבוע הבא.

מה גורם לישראלים להשמיט את האותיות האלה? אולי זו השפעה של השפה האנגלית, שם גם נוטים להשמיט את המילה on מהמשפט "See you on Monday", או סתם השפעה של תרבות ה-SMS, שבה צריך לקצר באותיות ככל האפשר. בכל מקרה, לי זה מפריע וצורם בעברית. אבל אני כבר זקן וטרחן, ממרומי גילי (38) העברית הזו נשמעת גרוע. טוב, אולי גם ככה חשב דור ההורים שלנו על העברית שלנו.

למחלת הסרטן יש אופי כזה, ששוכחים אותה ביום יום, עד שפתאום, כל כמה חודשים מקבלים תזכורת שהיא נמצאת שם, סוג של בעיטה בבטן למי שהספיק לשכוח. ההדחקה היומיומית והגישה הצינית היא התמודדות טבעית עם מחלה סופנית. אלא שלפעמים הידיעה פורצת את מסך ההדחקה ובועטת בבטן כל כך חזק, שקשה להתמודד.
בשבת בצהרים איריס קיבלה הודעת מייל עם התשובות של בדיקת הסי.טי. מאיכילוב. כמו שצפינו, הגידולים הפסיקו לקטון והחלו לגדול. וההוא, הסורר, בבית השחי בכלל לא מתרגש מהקרנות וכימותרפיה וממשיך לגדול. למרות שלאיריס כבר היתה הרגשה שאלה יהיו התוצאות, יש מיילים שלא צריך לפתוח בשבת. סתם מעכיר את האוירה.

איריס קראה לי והתחבקנו. היא בכתה ואני חיבקתי. מה יכולתי להגיד? אילו מילים אפשר להגיד לאדם שהאופציות שלו הולכות ונגמרות? מה אומרים לאדם שרשימת התרופות שקיבל ולא עבדו ארוכה יותר מהרשימה של אלה שעדיין לא קיבל? למדתי פעם שעדיף לחבק ולא לדבר. לא לנסות להפסיק את הבכי. אז חיבקתי את איריס דקות ארוכות.

באפריל 2011 הודיע פרופ' ענבר לאיריס שתוחלת החיים שלה תהיה שנה וחצי-שנתיים אם לא תמצא תרופה שתעזור להקטין את הגידולים שצומחים בגופה. אנחנו תיכף מתקרבים לשנה מאז, מבלי שנמצאה תרופה.

"אני לא רוצה למות" איריס קראה. "אני לא רוצה שדר תגדל בלי אמא? מה היא תזכור ממני? מה ישאר לה ממני?". חיבקתי את איריס וניסיתי לחשוב מה ישאר אחרי מותה. הכל ישאר. כל הזכרונות, כל קיר, כל מסמר בבית, כל תמונה, כל עבודת קירמיקה ועיסת נייר, כל הצילומים המשפחתיים שהגדלנו ותלינו בבית. הרי איריס השקיעה בבית שלנו מחשבה בכל מדף, כל צבע, כל טקסטורת טיח וכל ברז. כל דבר צועק "איריס". כל ארוחה משפחתית, כל מפגש עם חברות מהקומונה, כל אירוח, הכל הוא "איריס" בבית. ובכל זאת, מה דר תזכור מאמא שלה? מה אני זוכר מגיל  3 – 4? מה מסוגלים לזכור מהגילאים האלה? אולי איזו תמונה מטושטשת בזכרון מהגן.

באפריל 2011 החלטנו להשאיר לדר כמה שיותר זכרונות מאיריס. בגלל זה הקדמנו לטוס ללונדון ביחד, כדי שדר תכיר את רחוב אוקספורד, את חנות סלפריג'ס, את הביג-בן וטאואר ברידג' ואת המקומות שאיריס ואני כל כך אוהבים בלונדון. עכשיו נדמה שהאופציות הטיפוליות נגמרות ולא הספקנו כלום.

אולי אשתדל לצלם יותר את איריס בוידאו? להשאיר לדר מכתבים מצולמים מאמא שלה. אולי זה יהיה לה קשה מדי לצפות? מי יודע.

אחרי כמה דקות של בכי איריס התעשתה והחלה לראות סרט רומנטי דבילי בטלויזיה. כזה שלא מעסיק יותר מדי את המוח. אני הבאתי אחר כך את דר מאחותי והשכבתי אותה לישון בצהריים. הקראתי לה את "הכבש הששה עשר". כשהגעתי ל"שיר לשירה", וקראתי את המילים האלה, עיני דמעו:

חבקי את כל פחדי בשתי ידייך,
חבקי דובים גדולים מתוך שנתך.

עולם חדש וטוב אני אתן לך.
כבר במבט כחול את מגלה,
כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח
קורץ צהוב צהוב מתוך האפילה.

לא יודע למה זה קרה, אבל הרגשתי כאילו מדובר בשיר פרידה, שיר ניחומים, כמו שיר שמקריאים מעל הקבר בהלוויה. בחודשים האחרונים מצאתי את עצמי מתכנן ומתכונן למוות של איריס. איפה נשב שבעה. איפה אשב בסלון, מי יבוא לנחם, אילו תמונות נקרין לזכרה של איריס. ממש הפקה של אירוע.

אחרי הצהרים הגיעו חברות של איריס עם הילדים ושקענו באירוח והכנת פיצות מקמח מלא. ההדחקה הטובה שוב שבה ונפרסה מעלינו כמו שמיכת פוך מפנקת. לפחות לכמה שעות.

התמונה שלמעלה תלויה על הדלת שלנו, גם בשחור לבן וגם בצבע. היא צולמה באוקטובר 2010 באירוע יום הולדת 60 שערכנו בהפתעה לאמא של איריס אצלנו בחצר. צילם אותה חן גלילי, הצלם המוכשר. איריס כאן אחרי ניתוח הסרת גידול ראשון, לפני הכימותרפיה, הסתפרה קצת קצר יותר כדי שדר תתחיל להתרגל לתספורת הקרחת הקצוצה שלה. ככה דר תזכור את איריס, מביטה עליה מהדלת כל יום, מקבלת אותה חזרה הביתה.

בערב שבת ישבנו אחרי ארוחת ערב אצל חברים, ודיברנו עם מישהי שלא הכירה את איריס על המצב שלה. בשלב מסוים בשיחה היא נראתה די המומה, והבנו שאנחנו ציניים בהתייחסות שלנו למחלה, בצורה שלא כל אחד מבין. הציניות וההדחקה הן התמודדות טובה עם המחלה. איריס, לדוגמה, אמרה שחבל שנרשמה ללמוד השנה כי לא נראה לה שהיא תצליח לסיים את התואר. אני לא הסכמתי איתה, ואמרתי לה שבמצבים כאלה אדם צריך לעשות מה שעושה לו טוב, ואם ללמוד ממשל בבינתחומי עושה לה טוב, אז שתלמד ולא משנה כמה זה עולה או תדאג האם תצליח לסיים את התואר.

וחוץ מזה, עוד לא הרמנו ידיים. יש עוד כמה תרופות לנסות, ועוד כמה מומחים לפגוש. יש עוד הרבה הופעות של "ילד פעם" בשבת בבוקר. נקווה לטוב.

זוכרים את התקופה ההיא, שבה התכתבנו? לא בפייסבוק, לא בצ'אט, בווייבר או בווטסאפ. התכתבנו עם מכתבים אמיתיים מנייר ועם תיבת דואר לא וירטואלית. שלחנו מכתב ועברנו שבועות של ציפיה למכתב חוזר. היו גם כאלה שהפכנו אותם ל'חברים לעט', pen-pals, כאלה שהקשר שלנו איתם לאורך השנה התמקד במכתבים. אפילו אלה מארץ אחרת, ששלחו לנו מכתבים במעטפות צבעוניות (דר קוראת למעטפות דואר אויר 'מעטפות דגל אנגליה') עם בולים מעניינים וניחוחות של ארצות אחרות. כן, היתה דרך לתקשר עוד לפני הסקייפ.

היום השיתוף בחוויות מיידי. מצלמים במצלמה דיגיטלית או בסלולרי את האירוע, ישר מעלים לפייסבוק/לפיקסה/לפליקר/לאינסטגרם ומשתפים את כולם. הגעתי למצב שבו אני מסוגל במהלך אירוע שבו אני מצלם להעלות תמונות מכרטיס הזכרון של המצלמה לפייסבוק או לפיקסה דרך האייפד, לתייג את האנשים ולשלוח להם את התמונות במייל, וזאת עוד לפני שהאירוע הסתיים. אנשים די מופתעים לקבל מיילים עם תמונות בזמן אמת.

פעם צילמנו תמונות בפילם, חיכינו חודשים לגמור את הפילם ונתנו את התמונות לפיתוח בחנות הצילום. בחנות לא היתה מכונת פיתוח בחנות, והפיתוח ארך כשבועיים כי הפילם נשלח למעבדת הצילום של החברה. אחרי שבועיים קיבלנו את המעטפה עם התמונות, ועוד בחנות התמונות עמדנו וניסינו להבין מה צילמנו, מאיזה אירוע זה היה (כי לקח חודשים לגמור את הפילם) ולמה התמונות לא הצליחו. זה היה מתסכל, אבל הקדשנו מחשבה לכל תמונה. היום מצלמים, אם יצליח טוב, ואם לא – נצלם עוד סדרה של 1000 תמונות. בכרטיס הזכרון שלי היום אני מסוגל לצלם 3400 תמונות באיכות הבינונית של המצלמה. מזל שלא צריך לחכות כדי שכרטיס הזכרון יתמלא כדי לפתח…

אני מרגיש שלמרות הקידמה הטכנולוגית, הילדים שלנו מפסידים משהו בעולם המיידי כל כך שלנו. מפספסים את הציפיה, לחכות למכתב, לפיתוח תמונות. הציפיה היום היא, שהכל יהיה מיידי. אולי בגלל זה כולנו נהיינו היפראקטיביים כל כך.

דר ביקשה לפני כמה שבועות שאקנה לה בולים ונשלח מכתבים. בגן הם עושים פעילות כזו לקראת ראש השנה, שבה כל הילדים צועדים לבית הדואר, מבקרים את הדוורים ורואים איך ממיינים את המעטפות. כך קיבלנו כרטיס ברכה שדר הכינה בהפתעה בראש השנה.

החלטתי להפוך את הענין לפעילות חווייתית לאחר הצהרים. זה מתאים מאוד לאחר הצהרים בחורף, כשקר והשמש שוקעת בחמש בערב. הבאתי קונטרס בולים עם פרפרים, חבילת מעטפות וישבנו לכתוב מכתבים. דר ציירה על דפים, הדביקה מדבקות ושרבטה שירבוטים, אני שאלתי אותה מה היא מאחלת לכל חבר וכתבתי את הדברים בצד הדף. בסוף הברכה הוספנו "אני מקווה שתשלח לי מכתבים בחזרה". סיימנו את ההכנה בחותמות צבעוניות. דר הכניסה את המכתבים למעטפות, הדביקה את סרט ההדבקה ובחרה בול לכל מעטפה, שאותו הדביקה. לימדתי אותה איפה כותבים את כתובת הנמען, כתובת השולח ואיפה מדביקים את הבול. היתה בה התרגשות בכל פעם שסגרה מעטפה והדביקה בול. התרגשות שאני זוכר בתור ילד ממכתבים ובולים.

מה שגיליתי הוא שאני לא זוכר את הכתובות של רבים מהחברים. יותר נכון הוא שמעולם לא הכרתי את הכתובות.  בשביל מה בדיוק צריך לזכור שם רחוב ומספר בית בעולמנו הדיגיטלי? הרי תמיד אפשר לשלוח הודעה מיידית בווייבר או בצ'אט של הפייסבוק. אז הייתי צריך לפנות לחברים (בפייסבוק) ולשאול אותם לכתובת הדואר שלהם. זה קצת מוזר לשלוח הודעה בצ'אט לחבר ולשאול "מה כתובת הדואר שלך?". קיבלתי תשובות כמו "בג'ימייל?".

מחר נשלח את המכתבים בדרך לגן ונמתין לתשובות. נראה מה נקבל. הסלואו מושן הזה של צורת התקשורת מתאים לי.

דר: אבא אתה יודע מה עשה אנטיוכוס הרשע?
אני: מה עשה, דר?
דר: הוא שרף את בית המקדש והיום נשאר ממנו רק קיר אחד?
אני: דר, מי סיפר לכם את זה?
דר: ענבל הגננת
אני: הוא לא שרף את בית המקדש, הוא טימא אותו.
דר: אבל ענבל אמרה. אבא, היוונים הם רשעים?

לך תסביר לה מה זה טימא ושהגננת עשתה בלגן היסטורי מהמרידות. שבית המקדש לא נהרס במרד החשמונאים אלא במרד הגדול, שהיה נגד הרומאים ולא נגד היוונים. ש"הקיר שנותר מבית המקדש" אינו בכלל קיר של בית המקדש אלא חלק מהפודיום שבנה הורדוס כדי להרחיב את רחבת הר הבית, ושהכותל המערבי הוא לא היחיד שנותר, אלא נחשב המקום הקדוש ליהדות בגלל קרבתו לקודש הקודשים.

כאב חילוני, שלמד לימודי ארץ ישראל והיסטוריה ומנסה לחנך את בתו על פי ערכים ליברליים-הומניסטיים-פמיניסטיים, אני נתקל בדילמות קשות.  מי ידע שהספר הנהדר "בייגלה" יכול להכיל מסרים שוביניסטיים כל כך? זהובה ממתינה שבייגלה יציל אותה? מחכה שיציע לה נישואים? מה אנחנו, במאה ה-17? תיכף בייגלה ידרוש מזהובה לשבת מאחור באוטובוס.

הענין הוא שאני כילד ספגתי את הסיפורים והאגדות האלה, על נס פך השמן, על בייגלה, על יציאת מצרים (שלא היתה במציאות), על הקיר של בית המקדש שנותר, על אנטיוכוס הרשע ועוד. אהבתי את האגדות האלה, אהבתי את המיתוס של בר כוכבא הגיבור, של טרומפלדור הגיבור, עד שהתבגרתי ולמדתי להבדיל בין מיתוס למציאות. כיום קשה לי לספר את הדברים האלה לדר בלי להפעיל ביקורת היסטורית-שיפוטית מחמירה.

מסתבר שגם ספרי הילדים האהובים שעליהם גדלנו מסוכנים. אחותי קראה לפני כמה חודשים לילדיה את הספר האהוב על שנינו "ברבאבא", שאמא שלי שמרה. מסתבר שבספר ברבאבא מאיים להכות את הברביונים! שומו שמיים. הבן שלה היה מזועזע מהענין הזה. שלא לדבר על נושא האגדות הקלאסיות. דר קיבלה במתנה ספר מהודר של אגדות האחים גרים. עיינתי בספר כדי לקרוא לה משהו ונחרדתי. כיפה אדומה – הורגים, טורפים, פותחים את הבטן של הזאב, אמא'לה! היפיפיה הנרדמת – שלא נדע מצרות. בסוף נשארנו עם זהבה ושלושת הדובים, למרות שעדיין מפריע לי שלאבא דב יש צלחת גדולה ולאמא צלחת בינונית. כנראה מנסה לשמור על הגזרה.

עוד בעיה שאני נתקל בה היא העובדה שקשה להסביר לדר, בת השלוש, את נושא המדע. הרבה יותר קל לה להאמין שיש ישות אלוהים שדואגת להכל. לפני כמה ימים היתה לנו שיחה לפני השינה על נושא מזג האויר:

אני: דר, תתכסי טוב כי הלילה יהיה קר.
דר: אבא, אלוהים אמר שיהיה קר הלילה?
אני: לא, החזאים אמרו שיהיה קר.
דר: אלוהים אמר לחזאים שיהיה קר?
אני: לא, חזאי זה אדם שלמד הרבה על מזג האויר ויודע לעשות תצפיות ומדידות ולפי זה לחזות את מזג האויר.
אני: לא, זה לא קשור לאלוהים, זה קשור במדע. החזאים יודעים להגיד לנו אם מחר צפוי גשם או שלא יהיה גשם.
דר: מי אומר אם צריך לקחת מטריה מחר?
אני: החזאים, …אנחנו מסתכלים כל בוקר בתחזית בעיתון. את זוכרת שראינו את המפה של ארץ ישראל.
דר: אלוהים מאוד כעס שהיוונים שברו את בית המקדש.
אני: למה את פתאום מדברת על אלוהים?
דר: בגלל הספר של אנטיוכוס הרשע. כתוב שם שהוא שבר את בית המקדש. הוא היה אדם רשע.
אני: זה בסדר, זה היה לפני המון שנים.
דר: לפני שאני נולדתי?
אני: עוד הרבה לפני שסבא שלך נולד. אין לך מה לדאוג.
דר: אז אלוהים אומר שצריך לקחת מטריה מחר?
אני: (מיואש) לילה טוב דר.

אז מה עושים? נותנים לה להשאר עם המיתוסים ולגלות אחר כך שהם מופרכים או לא? האם לשנות את האגדות והסיפורים כך שהמסרים שלהן יהיו פמיניסטיים יותר או לא? האם לשמור על המיתוסים הדתיים הקשורים בחגי ישראל או לספר את האמת ההיסטורית? האם זהובה תהיה פסיבית לעד, ממתינה עד שבייגלה יציל אותה או שתיקח יוזמה? מה דעתכם?