ילדה גדולה הולכת לגן חובה
דר נכנסה השנה לגן חובה. המעבר מארבע שנים של גן פרטי, עם כל הפינוקים והתקציב השופע שהוא מציע (במחיר גבוה), לגן ממומן מכספי ציבור, דרש הסתגלות. לדר לא נדרשה תקופת הסתגלות. החליקה בקלות למסגרת החדשה. לי נדרשה הסתגלות, מגן שיש בו הכל לגן שיש בו הרבה רצון טוב של גננת וסייעת, אבל אין הרבה תקציב לציוד, ומה שלא יתרם על ידי ההורים לא יהיה בגן.
בכל מקרה, דר נכנסה בקלות למסגרת החדשה, וכבר אחרי היום הראשון נכנסה לגן, הסתכלה על השולחנות המסודרים עם המשחקים ומיד התיישבה והחלה לצייר.
דר מציירת בגן
ביום הראשון לא רציתי להשאיר אותה עד שעה מאוחרת בצהרון, והגעתי מוקדם יחסית. דמיינתי אותה כל היום יושבת ובוכה, ולהפתעתי מצאתי אותה שמחה, יושבת עם חברה ומציירת. היא הצביעה בפני על כמה חברות שרכשה כבר באותו יום. נו טוב, כניסה חלקה. שרק יהיה כך תמיד.
בשישי האחרון ערכנו בגן טקס לקראת ראש השנה. היה יפה לראות שהילדים הצליחו בארבעה ימים מילים לשירים חדשים ותנועות ריקוד. מוכשרים. כששרנו את "בשנה הבאה, נשב על המרפסת" התחלתי לדמוע. המילים "עוד תראה, עוד תראה, כמה טוב יהיה, בשנה, בשנה הבאה" גרמו לי לבכות. הלוואי ויהיה טוב יותר בשנה הבאה. שנה בלי הלוויות ושבעה, בלי אבל ואובדן. עברנו כל כך הרבה בשנה האחרונה, שמגיעה לנו שנה יותר טובה.
אני עובר על רשומות ישנות שכתבתי ומצאתי שבשנה שעברה, לפני ראש השנה כתבתי דברים דומים:
"זהו, ננסה לשים את השנתיים האחרונות מאחורינו, בלי מחלות, טיפולים, זריקות ומרשמים. בלי סרטן בבית. סתם ככה, לחיות נורמלי עד כמה שאפשר. מאחל לעצמי ולדר ולכולם שתהיה שנה טובה יותר מהשנה הקודמת, שנה מלאה בחוויות טובות ובאושר".
אתמול ערכנו לדר מסיבת יום הולדת בבית, עם חברים מהגן הקודם. דר היתה מאושרת, לבשה שוב את שמלת הנסיכות הסגולה שלה, ישבה כמו מלכה על כסא המלכות ונהנתה מתשומת הלב.
נסיכת יום ההולדת
לי, כל תאריך כזה הוא קשה, בגלל הזכרונות. זו הפעם השניה שאני מארגן לדר מסיבת יום הולדת בלי איריס, בלי התכנונים שלה, בלי ההפקה שלי. לפחות יש לי חברות טובות שעוזרות. בלעדיהן לא הייתי מסתדר בכלל. דר היתה מאושרת וזה מה שהיה חשוב לי, שתחייך, שתשמח, שתשכח קצת את האובדן.
אפילו אותי הצליחו להלביש בתחפושת פיל
בלילה, לפני שנרדמה היא קראה לי למיטה ואמרה לי: "אמא היתה מאוד חסרה לי היום ביום ההולדת. אני מאוד מתגעגעת אליה". חיבקתי אותה ואמרתי לה שגם לי אמא היתה חסרה, ושאני מאוד אוהב אותה. ליטפתי אותה והיא נרדמה.
מאוחר יותר ישבתי וצפיתי בסרט "העולם מצחיק". סרט נהדר של שמי זרחין, שמתאר כמה סיפורים משפחתיים ששזורים זה בזה על רקע העיר טבריה. אחד הגיבורים (השחקן אלי פיניש) מתמודד בסרט עם בת זוג חולת סרטן. באחד הקטעים, הרופא מתיישב לידו ואומר לו: "אם יש מישהו מהמשפחה או חברים שרוצים להיפרד, זה הזמן".
כל שנבקש לו יהי. אז מה נבקש השנה?
שיהיה קל
שנהיה בריאים כולם
שנבחר שיש למטבח ולא למצבות
שלא נהיה פרנסה לרופאים ולקברנים
שלא יהיו מלחמות, הרג ומוות
שילדות לא יצטרכו לקבור אמהות ולשיר להן שירים על הקברשיהיה שקט, רגיל ושגרתי
שתהיה שנה טובה יותר.
לו יהי.
