אב במשרה מלאה

התלבטתי הרבה זמן מה לכתוב על נושא שנאת הנשים בישראל, בעיקר כי הנושא נטחן עד דק. 'שנאה' ולא 'הדרה' כפי שכולם מכנים זאת בימים אלה. לטעמי המילה 'הדרה' יש בה נקיון מסוים, כמו שרצח העם בקוסובו כונה "טיהור אתני". מדובר על שנאה פשוטו כמשמעו.

אני מותח קו מחבר ישיר בין המטורפים לבושי בגדי הזברה בבית שמש או אלה שמשתוללים באוטובוסים של "אגד" באשדוד לבין הבריונים המשתוללים בגבעות יו"ש, בין תושבי המאחזים ביו"ש לבין המיוזעים שהקיפו את קצב בקרית מלאכי לפני כניסתו לכלא, בין הצוערים הדתיים החצופים שהעזו לצאת בטקס זכרון כי שרו שם נשים לבין אלה שזרקו בלוק בראשו של סמח"ט שומרון. הקו המחבר בין כל התופעות האלה הוא קבוצות שקוראות תיגר על חוקי המדינה, שמאמינות שיש חוק אלוהי שהוא חזק יותר מחוקי המדינה, שמעדיפות את הרב על פני החוק. הבריונים מיו"ש לא מוכנים לקבל את פסיקת בית המשפט העליון בענין המאחזים, המיוזעים בקרית מלאכי לא מוכנים לקבל פסיקה של שתי ערכאות בענין קצב. הרי מדובר בערכאות גויים, לכן מצווה שלא לציית להם.

עוד חוט מקשר בין כל התופעות האלה הוא שהמדינה במשך שנים השאירה "חצרות אחוריות" שבהן לא נוכשו עשבים שוטים, בין אם זה ביו"ש, בבית שמש, במאה שערים או בקרית מלאכי. החוק לא הגיע למקומות האלה, ולכן העשבים השוטים התפשטו וכעת עברו לחלקות הטובות. וכל המקומות האלה הם מקומות שעליהם שלטו רבנים, שנתנו פסקי הלכה, שכתבו מכתב תמיכה בנשיא אנס או חיברו ספר "הלכתי" שהצדיק פגיעה בערבים.

ולכל רב נמצאו חסידים שוטים בשמות שונים: נוער הגבעות, הסיקרים, הברסלבים, הזברות, נטורי קרתא ועוד. לכל פושע נמצאו המפגינים מחוץ לבית המעצר או לכלא, שיטענו שהוא זכאי כי הורשע בידי גויים. לכל מכה נמצאו מי שמחפים עליו בגלגול עיניים "מה אתם רוצים, זו לא דרכה של תורה".

חברי יואב גלזנר, עיתונאי ב-Ynet, כתב בפייסבוק לאחר התקיפה של סמח"ט שומרון:

"אין דרך אחרת לומר זאת:
פרעות הלילה האחרון היו בגדר ארוע מכונן. כבר בשעות הבוקר, כששמענו את התגובות הראשונות להתקפה הפרועה, ניתן היה לשרטט קו מוגדר וברור מאוד – וכל אחד בחר את הצד שבו הוא רצה להיות. מצד אחד – כל מגלגלי העיניים, אשפי ההסתה, המעודדים – בשתיקה ובקריצה – את האלימות הפושעת, וכל אלה שמזבלים את הערוגה המצחינה שבה נובטים "העשבים השוטים". מצד שני – אלה שבחרו את צד ה"ממלכה", ובהם גם כמה אנשים יישרי דרך וזקופי קומה מקרב ראשי הציבור ביו"ש.
הקו הזה בעיניי הוא גם קו האשמה העתידי לרצח הפוליטי הבא, או לכל ארוע טרור יהודי אחר שבו יישפך דם. אתם שם, מעבר לקו האשמה – עדיין לא מאוחר לעצור לרגע, לחשוב, ולבחור בצד הנכון. כדאי שתעשו זאת בזמן."

מה הקשר בין מתנחלים לשנאת נשים? בספטמבר האחרון תקפו תושבי ההתנחלות ענתות, חלקם שוטרים שמתגוררים שם, פעילי שמאל שהגיעו להזדהות עם חקלאי פלסטיני שאדמותיו גובלות בהתנחלות וסובל מהתנכלויות. לאחר התקיפה פורסמו עדויות על היחס שספגו פעילות השמאל שהגיעו לענתות מידי הביריונים – בין השאר בבלוג של סתוית סיני, של אסתי סגל ושל עידן לנדו. שוב רואים כאן איך הבריונות הימנית מתחברת עם שנאת הנשים. כינויי הגנאי המיניים דומים מאוד לאלה שהסיקרים במאה שערים או בבית שמש מטיחים בנשים ובילדות שלדעתן אינן צנועות מספיק.

בדיוק כמו שמשה קצב הרגיש עצמו חופשי להטריד ולתקוף את הנשים שעבדו עמו, וכעת הממסד הרבני של ש"ס זועק את זעקת הקוזק הנגזל שלו, כך הממסד הרבני הקיצוני מגן על הפורעים ביו"ש. ומערכות אכיפת החוק? המשטרה והצבא עומדים נבוכים מול התופעות, כמו הש"ג של חטמ"ר שומרון, שהניח ל-200 פורעים להכנס לבסיס ולא ידע מה לעשות. המשטרה מודה היום שהיא לא יודעת איך להתמודד עם התופעה של הדרת נשים. באמת קשה להתעורר אחרי שכל הסוסים ברחו מהאורווה.

וכרגיל, אמילי עמרוסי ב"ישראל היום" קוראת לתופעה "שנאת דתיים". מוזר שדווקא מהציונות הדתית יוצאים קולות שמצדיקים את הקיצוניות החרדית. או אולי בעצם לא מוזר, זה רק ממחיש שיש קו מחבר בין הזברות בבית שמש לבין המתנחלים בגבעת היובל, במגרון, בחוות גלעד או בגבעת אסף, הנאבקים נגד הריסת בתים היושבים על קרקע פלסטינית פרטית. כתבתי כאן בעבר על המשבר שבו נמצאת הציונות הדתית, בעיקר החרד"לית, שמרגישה שהציבור החילוני התנתק ממנה. לכן החרד"לים מאמצים את דרך החשיבה החרדית, רק כדי להתקבל במאה שערים, רק ששם לעולם יחשבו משוקצים. מעניין איך יתייחסו נטורי קרתא לגב' עמרוסי שתעז ללכת ברחובותיהם. גם עליה ירקו.

עמרוסי מנמקת את עמדתה בכך שהדתיים והימניים "אומרים את האמת", "מדברים דוגרי" ולא מתיפייפים, גם אם זה יוצא "כהנא צדק":

"על הימין והדתיים אפשר להגיד הרבה דברים: אנכרוניסטים, פשטניים, בעלי טעם גרוע באופנה – אי אפשר להגיד שאנחנו לא כנים. אנחנו אומרים את שעל ליבנו, גם אם זה מנוסח כמו "כהנא צדק", ומאפשרים לכם להתווכח איתנו. אבל קלאסיקת השמאל היא לתעתע: ארגונים פוליטיים הם "ארגוני זכויות אדם", בקמפיין על "דמוקרטיה" מתכוונים לחורבן התנחלויות, במילים "צדק חברתי" מתכוונים בלי ביבי, ו"מפלגת הגמלאים" היא עוד תיאטרון בובות של השמאל. פרסומי ניסא לא יזיקו. דברו דוגרי – נענה דוגרי."

לאחר אירועי משט המרמרה, כתבה עמרוסי בתגובה להסתה הטורקית כנגד ישראל, שכעת הציבור בישראל מרגיש איך במשך שנים ההסתה הפלסטינית פמפמה לתקשורת את נושא השחתת עצי הזית ואירועי "תג מחיר", בעוד שהיה מדובר בעורבא פרח. האם לדעתה של עמרוסי גם הבלוק שהוטח בראשו של סמח"ט שומרון הוא פרי הסתה שמאלנית-פלסטינית שקרית?

הדוברים הימנים והדתיים מרבים להשוות בין התרבות הדתית העשירה לבין העגלה הריקה של החילונים. אמנם זו דמגוגיה זולה, אבל כשרואים את הפקקים בחנוכה בדרך לגני התערוכה למופעי ה-iפסטיבל קשה לא להסכים איתם. אלא שחייבים להבין שהחיים החילוניים אינם רק דנה פרידר, ששרה לזאטוטים שהיא רוצה שיעשו לה "פוק פוק פוק".  התרבות החילונית אינה רק החפצת נשים והטרדה מינית. יש הרבה מעבר לפסטיגל.

ידידה טובה שלנו, ירושלמית לשעבר, אמרה לי לפני שבוע: "זו שירת הברבור של החברה החרדית, החברה החרדית נמצאת במגננה מול התרבות החילונית, כי היא חשה שהיא מאבדת את התרבות שלה, וכשמתגוננים לא תמיד פועלים בהגיון". האמת שזה נכון. הסטטיסטיקה מלמדת שיותר אנשים עוזבים את הדת מדי שנה מאלה שמצטרפים אליה (בניגוד לסטריאוטיפ ולמה שהיו רוצים שתחשבו). התופעה החרדית קמה במאה ה-18 בתגובה לתנועת ההשכלה החילונית היהודית. החברה הזו נמצאת במשבר, ולכן האיסורים וההתסגרות מאחורי חומות גבוהות. החברה הזו מתפרקת בדיוק כמו החברה החרד"לית בשטחים, ולכן הבריונים שלה משתוללים ברחובות ובגבעות.

ב-1995 ראינו את ההשתוללות של הבריונים ברחובות ובכיכר ציון בירושלים ושתקנו. ראינו שהם מוציאים פסקי הלכה ופולסא דנורא, עד שראש הממשלה נרצח בשם האמונה הדתית. גם אז הבריונים התגוננו בשם חופש הביטוי וחופש ההתארגנות, מערכי היסוד של הדמוקרטיה, שאותה הם מנסים לחסל. יורם שפטל ציטט השבוע מספר מקבים וקרא "המתייוונים של אז הם השמאל של היום, הם כל שרץ ממר"צ!"

אז ראינו, נאנחנו בתוגה, אמרנו לעצמנו, "טוב, הם מטורפים" והמשכנו לקלל את הטלויזיה. השאלה מה נעשה עכשיו?

איזה מזל שהגיע המיתון. ביבי והאלפיון העליון יכולים לנשום לרווחה. המחאה החברתית נקברה, עכשיו צריך להדק את החגורה, אין כסף לפזר על שטויות כמו חינוך חינם לידים מגיל 3 חודשים או דיור בר השגה. עכשיו מיתון, ועל תבואו אלי בדרישות. יש לי איראן על הראש, וסוריה, והאביב הערבי, אין כסף לבזבז.

למה יש מיתון אתם שואלים? אה כן, כי יצאתם בקיץ לרחובות וצעקתם נגד העשירים ולא קניתם את המוצרים שלהם. אז עכשיו החברות מפסידות, הדוחות הרבעוניים גרועים, אז נאלץ לפטר את הקופאיות ונציגי השירות הטלפוני ולהדק חגורה. רק לפני הידוק החגורה, נמשוך דיבידנד אדיר מהחברה כדי להחזיר חובות לבנקים.

בסרט "קזבלנקה" אומר מפקד המשטרה הצרפתי לפקודיו לאחר אירוע ירי בשוק "Roundup the usual suspects", קבצו את החשודים הרגילים. גם כאן מצאו את החשודים הרגילים – את מנהיגי המחאה, הציבור שהלך בעקבותיהם והתקשורת שסיקרה את המחאה ונתנה לה ביטוי מוגזם לדעתם. הציבור  אשם במיתון, אנשים הפסיקו לקנות קוטג' במחיר מופקע, הם הבינו שיוקר המחיה בישראל הוא לא גזירה משמיים. הפרסומאי גיל סמסונוב, מקורבו של ראש הממשלה, האשים לאחרונה את המחאה במשבר ואמר שכל החברות נמצאות כרגע בבונקר, כי מי שמנסה לצאת בקמפיין פרסומי או ביוזמה שיווקית חדשה מקבל על הראש. מתיו ברונפמן, מבעלי השליטה בבנק דיסקונט ובאיקאה ישראל קרא למפגינים לצאת לעבוד במקום להפגין. זו כל התורה הקפיטליסטית האמריקאית על רגל אחת – מי שעני אשם במצבו, אם ינקוט ביוזמה, יוכל להתעשר. הממשלה לא צריכה להציב חסמים בדרך של העשירים להתעשר.

קרן נויבך (ההיא שלא עוברת מסך) כינתה את ההאשמה הזו "כמו להאשים קורבן אונס בכך שהיא אשמה שנאנסה". מובן כעת למה מנסים להוריד את התכנית המצוינת שלה מרשת ב'. המחאה החברתית העלתה לסדר היום את העובדה שחברות ותאגידים בישראל מנצלים רגולציה ממשלתית חלשה על מנת להתעשר על חשבון הציבור. הציבור הפנים שהוא לא חייב לשלם את החשבון הזה עבור מי שחומס את כספו. כעת לחומסים נשאר פחות כסף בכיס, והם מאשימים את הציבור שהפסיק לשלם להם. דפני ליף, סתיו שפיר או איציק אלרוב הם לא האשמים בכך שהדוחות של דיסקונט ושופרסל ברבעון האחרון מראים ירידה חדה בהכנסות. מי שאשם בזה זה הרגולטור הממשלתי, שקידם את היעדר התחרות ונתן לתאגידים האלה להשתולל ולהעלות מחירים בצורה לא הגיונית (זוכרים את הקוטג' במחיר 8 ש"ח), ולבסס על המחירים המוגזמים האלה את התחזיות הכספיות שלהם.

מצחיק היום לנבור בארכיונים של העיתונים הכלכליים ולמצוא התבטאויות של מנכ"לי חברות בתחילת מחאת הקוטג' (יוני 2011). הנה מה שאמר מנכ"ל שטראוס ויו"ר איגוד המזון בהתאחדות התעשיינים בראיון  לעדי דברת-מזריץ ב"דה מרקר" ב-15.6.11:

כמה הוא טעה אז. וזה היה כשהקוטג' עלה ל-7.5 ש"ח. היום הוא וחבריו משלמים את המחיר, מזיעים מול בעלי המניות ומנסים לתרץ מדוע הדוחות הכספיים כל כך גרועים ברבעון האחרון. "הכביש אשם, הגשם אשם" אמרו פעם בתשדיר שירות כנגד תאונות דרכים. גם כאן מוצאים את האשמים הקלים.

אז בימים אלה, כשהמחאה נקברת מתחת לאיום האיראני המדומה ומתחת לאיום המיתון, צריך לזכור שמשהו ממנה נשאר. השיח השתנה. הציבור הישראלי, שבעבר טענו שניתן למכור לו הכל בכל מחיר, הבין את כוחו הצרכני. המחאה הציפה לתודעה של כולנו את הרעיון שאנחנו לא לבד, ואנחנו יכולים להתארגן ולהשפיע על עתידנו הכלכלי. לכן החברות בבונקר, כמו שטען סמסונוב, כי הן צריכות להתגונן ולהצדיק את המחירים שאנו משלמים להן.

התקשורת נבהלה מהירידה בהקפי הפרסום של החברות, מה שגורם לירידה חדה ברווחי זכיוניות הטלויזיה המסחרית. זה כנראה גרם לכך שהמחאה הושתקה כמעט מהחדשות. העיתונאים הונחו ככל הנראה ע"י בעלי ההון השולטים באמצעי התקשורת להוריד את המחאה מסדר היום, לטעון שהמחאה הזיקה לצרכנים וכך לקבור את הענין זה. כחלק מהמחאה פיתח הציבור ערוצי תקשורת חלופיים, עוקפי התקשורת המסורתית, כמו הבלוגים והרשתות החברתיות, וכעת ערוצים אלה משמשים כערוץ חלופי לתקשורת המסורתית. מעניין לראות את ההבדלים בין הדעות המובעות בעיתונים מול הדעות המובעות בבלוגים על המחאה החברתית. כותבי הבלוגים, שהם מטבעם משוחררים יותר מאינטרסים בכתיבה שלהם, לא כל כך נותנים לדבר הזה לדעוך.

הורים לתינוקות צעירים עוד לא מכירים את המיתקפה הזו, של הצעצועים בשל שהילד מביא איתו מהגן בכל פעם שאחד מהילדים חוגג יום הולדת. חכו חכו, עוד תראו מה מצפה לכם בגן.

הריטואל קבוע, בסוף היום, הסייעת/הגננת רודפת אחריך עם שקית קטנה של דורה או מיקי מאוס או דמות ילדים אחרת, אתה מנסה להתחמק אבל היא חוסמת אותך בשער. "תיקחו את ההפתעה מיום ההולדת היום". נו טוב, נפלנו. שוב במבה, וופל שוקולד ו"הפתעה", צעצוע בשקל. כל נסיונות הסחת הדעת של הזאטוט, שלא ישים לב לשקית עולים בתוהו, כשהוא מזהה את שקית ההפתעה הצבעונית ודורש אותה לעצמו.

שקיות ההפתעה האלה מגלמות את כל מה שרע בתרבות הצריכה המערבית שלנו היום: ניילון, פלסטיק, סוכר, מלח, צבעי מאכל וצעצוע בשקל. הרבה אריזה, הרבה זבל, מינימום השקעה, מינימום מחשבה, מקסימום ניצול של פועלות בסין והנאה קצרת טווח ככל האפשר.

בחנויות הצעצועים הגדולות יש שורות של צעצועים המיועדים ל"הפתעות יום הולדת". ניתן לזהות אותם לפי המחיר המוצמד לכל שורה – 3 ש"ח, 5 ש"ח, 10 ש"ח למשקיענים. בדרך כלל זה איזה כדור פלסטיק במקרה הטוב, מכונית במקרה הבינוני או איזה צעצוע שיורה משהו או משפריץ מים במקרה הרע. הענין הוא שהצעצועים האלה גם לא שווים שקל. אורך החיים שלהם קצר, ההרכבה גרועה ואיכות הפלסטיק נמוכה מאוד. כל זה תורם לאורך חיים של 5 דקות ביום שישי בדרך מהגן הביתה, ושוב יש ילד ממרר בבכי על צעצוע שנשבר. "אבא תתקן לי", דר בוכה, ולא מבינה למה האבא הכל יכול שלה לא יכול לתקן צעצוע קטן מסין.

מה מפתיע אותי? שכל ההורים מקטרים על השטויות האלה, אבל מרגישים מחויבות לשים את זה בשקית ההפתעה. למה בכלל צריך שקית הפתעה? כי הגננת אמרה. זו מוסכמה חברתית שאין לערער עליה. מי בכלל צריך את השטות הזו? ההורים לא רוצים להוציא כסף רב, אז קונים הכל בשקל, וההורים האחרים מתעצבנים על הצעצוע החד פעמי. "זה בשביל ההנאה של הילד, שקיבל משהו בתמורה להשתתפות בחגיגת יום ההולדת", יאמרו. איזו הנאה יש מצעצוע שמחזיק חמש דקות ונשבר? מסביבון שמפסיק להסתובב אחרי 5-10 מתיחות? ממשאית שמפסיקה לנסוע אחרי כמה נסיונות? רק שברון לב יוצא מזה.

יש הורים שמתאמצים ומשקיעים. אחת האמהות בשנה הראשונה בגן צירפה לשקית יום ההולדת דיסק שערכה, עם שירי ילדים. דר מאוד אהבה להאזין לדיסק הזה בבית, ומאוד ציפינו לדיסק מאותה אם גם בשנה הבאה. משום מה, בשנה הבאה היה צעצוע בשקל, כנראה התייאשה.

זה לפחות נתן לי את ההזדמנות ללמד את דר בגיל שנתיים את המילים "לא איכותי". היום היא כבר למדה לשאול "אבא, זה צעצוע מסין?", כשהיא מתכוונת לצעצוע שתיכף ישבר. ניצלתי את ההזדמנויות האלה, ביום שישי בצהרים, לפני שאני מרדים אותה לישון, לספר לה שיש צעצועים לא איכותיים שמיוצרים בסין והם זולים מאוד, אבל נשברים מהר מאוד. היא עדיין לא מבינה למה מישהו ייצר צעצוע לילד שישבר מיד לאחר פתיחת האריזה. גם אני לא מבין.

אז אולי נחליט ביננו, ההורים, לבטל את המנהג הדבילי הזה, שבעיקר עוזר ליבואנים להרוויח (מוכרים כדור פלסטיק ב-3 ש"ח ועדיין עושים קופה) ובעיקר ממלא את פחי הזבל שלנו ואת המזבלות. נחליט שאין יותר צעצועים בשקל. אצלנו כל ילד מקבל מתנה מהגן ביום ההולדת, שממומנת מקופת ועד ההורים. אני חושב שזה מספיק. לא צריך גם לתת לכל ילד 22 מתנות בשקל על כל יום הולדת שנערך לאורך השנה. נחסוך זמן (בחיפושים אחרי מתנות), נחסוך כסף מיותר, זבל מיותר ובעיקר תסכול של הילד מהצעצוע שנשבר.

זוכרים את יחיאל חזן? ההוא שהורשע בגין הצבעות כפולות בכנסת? ההוא שצולם ״סוחב״ ממחסני הכנסת את הפנל של מערכת ההצבעה האישית וצוטט "את הפנל לקחתי ברשות, לא לקחתי את המוח". חשבנו שאז זה היה שיא ההתבזות של הכנסת, כשאותם טרמפיסטים שלא ברור איך הגיעו לכנסת מסוגלים לבייש את מוסד הרשות המחוקקת אותם אנשים, שהגיעו לבית המחוקקים רק בזכות כוחם במרכז הליכוד ועשו בבית הזה כבשלהם. ניתן למנות ברשימה הזו את יחיאל חזן, ענבל גבריאלי, מיכאל גורולובסקי ועוד כמה טרמפיסטים.

היום, עם המתקפה היומית על ערכי הדמוקרטיה, שמובילים ח״כים מהספספלים האחוריים כמו יריב לוין, דני דנון, זאב אלקין ודומיהם, אני ממש מתגעגע לכנסת ההיא, עם הדילים של מרכז הליכוד. היום אני חש שהערכים הבסיסיים שלי נמצאים במתקפה, שדורשים ממני לשתוק, להחריש. חוק יבוש עמותות השמאל, החוק שנועד להכניס את השופט סולברג לבית המשפט העליון, חוק גרוניס, חוק הגדלת הסעדים בתביעת לשון הרע ועוד. עוד לא ירחק היום שיאסר עלי להגיד: ההתחנחלויות הן מכשול לשלום, נעשים פשעי מלחמה בעזה ומותר לנשים לשיר ולרקוד בפרהסיה.

כמו אותן חיילות אמיצות, שעזבו את חגיגת הההקפות השניות במחאה על הדרישה להכניס אותן למכלאה סגורה, אני מרגיש שאסור לנו לשתוק. חוגים קיצוניים השתלטו על המדינה והם מנסים להדיר את הקול הליברלי והשפוי מהמרחב הציבורי. אסור לנו להימחק כמו ראשי הנשים בפרסומות בירושלים. עוד מעט יתחילו לאכוף איסור נגיעה בפרהסיה, ואחר כך גם לא בפרהסיה. בוקר טוב אירן.

קראתי מאמר השבוע שדיבר על כך שבאוגוסט דרשו מהח״כים לא לצאת לפגרה בגלל המחאה החברתית, אבל עכשיו, לאור מבול הצעות החוק הלאומניות, עדיף היה שישארו בפגרה. המחאה החברתית נקברה ביחד עם הצעות החוק של לוין ואלקין, סדר היום חזר להיות פוליטי-בטחוני, כאילו לא יצאו 400 אלף איש להפגין בקיץ האחרון. נדמה שכל מה שמעניין את הח"כים החרוצים שלנו שחזרו מהפגרה זה זהות השופטים בבית המשפט העליון.

ישראל הצטרפה השבוע למועדון המדינות המכובדות כמו ערב הסעודית, אירן ועוד כמה, שמגבילות תרומות לעמותות וארגונים. למה לא לאסור בכלל על הארגונים האלה לפעול? בשביל מה אנחנו צריכים את הנודניקים האלה מ"שלום עכשיו" שמצלמים את ההתנחלויות ומתריעים נגד הבניה הלא חוקית שם? למה לא נוכל לתחמן את כל העולם ולטעון שאנחנו לא בונים שם? בואו נוציא אותם מחוץ לחוק ודי. האופנהיימר הזה באמת עולה על העצבים. עזבו משימוע לשופטי בית המשפט העליון, אולי נחוקק חוק חובת שימוע לכל אזרח מדי שנה, שיבדקו אם הדעות שלו מצדיקות את המשך אזרחותו בישראל.

לטעמי, ארגוני השמאל מייצגים את האינטרס של מדינת ישראל הרבה יותר מ״אם תרצו״ או ״ישראל שלי״. האינטרס של מדינת ישראל הוא שלא יבנו בהתנחלויות ולא יפציצו בזרחן את עזה. הארגונים הימניים, שממומנים ע״י נוצרים אוונגליסטים הזויים בארה״ב, חלקם אנטישמים, שהאינטרס שלהם במדינת ישראל לא ברור, מסכנים יותר את מדינת ישראל מ״עיר עמים״ או ״רופאים לזכויות אדם״.

מדובר כאן על עריצות רוב מהסוג שטרם נודע בישראל. ח״כ מגישים הצעות חוק אנטי-דמוקרטיות מדי בוקר (יש כרגע כ-40 כאלה על שולחן הכנסת), מדברים במתק שפתיים על כך שסקרים מעידים על כך שרוב הציבור תומך בהם, ופוגעים במוסדות האחרונים שנשארו להגן על הדמוקרטיה – בתי המשפט, ארגוני החברה האזרחית והעיתונות.

וראש הממשלה? עושה את עצמו כאילו הדבר אינו נוגע לו. אז זהו, שזה מאוד נוגע לו, ואפילו משרת את האידיאלוגיה שלו. זוכרים את ״הם מפחדים״? זוכרים את הלחישות על אוזנו של הרב כדורי? ביבי שם לעצמו מטרה לשבור את האליטות הישנות ולהחליפן באליטת חדשות, המונעות על ידי אידיאולוגיות לאומניות-גזעניות.

צריך להפסיק לסתום את הפה, לעלות על כל במה ולזעוק נגד הרדיפה הפוליטית הזו. לא ניתן לליברמן, אלקין, דוד רותם, פאינה קירשנבאום, דני דנון, יריב לוין, מיכאל בן ארי וחבריהם לקבוע לנו את סדר היום במדינה. הרוב הדומם הוכיח בקיץ האחרון שהוא יודע לצאת לרחובות. הגיע הזמן שהרוב הדומם הזה יאמר את דברו, גם בהקשר הפוליטי-דמוקרטי. זה אותו רוב, שבבחירות האחרונות רובו לא הגיע להצביע ונתן למפלגות הימין לנצח. הגיע הזמן שנצא מהשמיכה.

קראתי אתמול על השר לענייני דתות, יעקב מרגי, שהחליט שלא בא לו על הרבנים הנחמדים מארגון ״צהר״, שמחתנים זוגות חילוניים תוך נסיון לקרב אותם ליהדות. בצהר אומרים שהכל עניין של כסף, כי בגלל רבני צהר, הרבנים של הרבנות לא יכולים לחתן לקבל את הטיפ במעטפה בסיום החתונה, כאילו לא היו עובדי ציבור ומקבלים משכורת מהמדינה, ולכן הם מתנגדים לחתונות שעורכים רבני צהר.

כמו שאומרת עלמה זק: ״פיר, אני מזה מאוכזבת״. או שבעצם לא. כאדם חילוני לא התלהבתי מהעניין של צהר. עבורי זו היתה אותה גברת בשינוי אדרת, אותם רבנים חשוכים, רק כאן כאלה שבמתק שפתיים ובעברית (לא בארמית) מנצחים על טקס מכירת האשה לבעלה. מספיק לראות את התשובות ההלכתיות שנותנים רבני צהר בערוץ יהדות בטמקא כדי להבין שהם ממש לא רפורמים ולא מנסים לשנות הלכות.

רבים מחברי החילונים בחרו להתחתן עם רב של צהר, בהנחה שזה יחסוך להם את החוויה הלא נעימה ברבנות. הענין הוא, שכמו נישואי קפריסין, עדיין אותם זוגות שמתחתנים עם רבני צהר יאלצו לחזור לרבנות כשירצו לפרק את החבילה (כשהקלדתי את זה יצא לי ׳בחילה׳ במקום ׳חבילה׳, טעות פרוידיאנית).

חילונים שבאים להירשם ברבנות נאלצים לשקר, כמו בעניין הכתובת שלהם, חס וחלילה לתת כתובת משותפת, עוד ידעו שהם גרים יחד, לעבור הדרכת כלות משפילה, לשקר לגבי תאריך המחזור האחרון של האשה, כדי שהמועד שהזמינו באולם יתאים לרבנות מבחינת זמן הפריון של האשה ועוד דברים מבישים אחרים. מבחינתי זה נראה תמיד כמו נסיון נואש של החברה הדתית לכפות עלי מנהגים שהם זרים לי. כל מערכת הערכים היהודית זרה לי, בדיוק כמו ׳קול באשה ערווה׳ או ׳אשה פסולה לעדות׳ או ׳שבעה נקיים׳. הטקס היהודי נערך בין הבעל לבין הרב, ובו נמכרת האשה מאביה לבעלה. האשה אינה צד לטקס, גם אם הרב מרשה לה לקדש את הגבר (אין לכך משמעות הלכתית ומשפטית כלל).

כשאיריס ואני חשבנו למסד את יחסינו, היה לי ברור שאני לא הולך בדרך השקר הזו, המנוגדת לאמונותי. אנחנו בחרנו לערוך טקס פרטי, עם עורכת דין של ארגון ״משפחה חדשה״, בשילוב עם הסכם ממון שיבטיח את זכויות שני הצדדים מבחינה כלכלית. הטקס אינו מוכר במדינת ישראל, ומבחינת הרשויות אנו לא נחשבים נשואים. אנו חיים כידועים בציבור, ונהנים מ-99% מהזכויות שלהן זוכים הנשואים. עוד הרווחנו חתונה במחיר מוזל של גן האירום כי היא נערכה בספירת העומר…

אז למה הקביעה של מרגי טובה לנו? כי ככל שהרבנות תערים קשיים על הזוגות הנישאים, יבינו החילונים שממש לא צריך את הרבנות. לא כדי להנשא, לא כדי להיקבר ולא כדי להתגייר. הרבנות הפכה להיות מוסד חזק בעיקר בגלל הקונפורמיות החילונית ובגלל התחושה ש׳כך עושים כולם׳. ככל שנבין שיש דרכים אחרות לחיות, כחילונים שלא מתביישים בכך שהם לא דתיים, יחלש כוחה של הרבנות. מספיק כבר לחשוב על מה יחשבו ההורים ו׳אבא שלי ישב עלי שבעה אם לא אתחתן עם רב׳. אבא שלך יצטער יותר כשיראה מה מעביר אותך בית הדין הרבני כשתבואי להתגרש ובעלך המתעלל ימנע ממך את הגט.

אה כן, ולכל אלה ששואלים אם הילדים נחשבים ממזרים, אז זהו שלא. ממזר על פי ההלכה נולד לאשה נשואה שהרתה מחוץ לנישואים. כשאשה לא נשואה יולדת אין שום קשקושי ממזרות. לא ברור איך רעיון כל כך שוביניסטי קנה תמיכה מחוץ לחוגים החרדיים ההזויים. הרי לגבר מותר להוליד ילדים מכמה נשים שיחפוץ. רק על האשה מטילים איסורים כחלק מהנסיון הגברי לשלוט באשה הנשואה, בדיוק כמו כיסוי הגוף והשיער.

׳אבל דר לא תוכל להתחתן ברבנות כי הוריה לא נשואים׳ אומרים לי. לא ברור לי מאיפה נולדה ההחמרה הרבנית הטפשית הזו, אבל אני אשמח מאוד אם היא לא תבחר להתחתן ברבנות.

כשהיינו בלונדון התקשרה דינה, האחות המתאמת של איריס, לאמא של איריס, והודיעה לה את התשובות של בדיקת הסי. טי. האחרונה. החדשות הטובות הן שיש הקטנה או עצירה בגידול של רוב הגידולים. בכך ניתן אישור להרגשה של איריס שהגידולים אכן קטנים. החדשות הפחות טובות הן שאחד הגידולים מסרב להתנהג כמו שצריך בכיתה, מפריע למהלך השיעור ולא מממש את הפוטנציאל הגלום בו, או במלים אחרות, אחד הגידולים עדיין גדל והטיפול לא משפיע עליו. הרופאים קוראים לזה ׳תגובה מעורבת׳.

דינה התייעצה עם פרופ׳ ענבר, שהורה על נסיון להשמיד את הגידול באמצעות הקרנות. כבר מזמן ידענו שהגידול בבית השחי (או זנב השד כמו שהרופאים קוראים לזה) לא מתנהג כמו שאר הגידולים. בבדיקה הגנטית שעשו לביופסיה שלו התברר שבניגוד לגידולים האחרים, שמגיבים להרצפטין (HER2 positive) ולא מגיבים להורמונים, הגידול הזה הוא טריפל נגטיב, כלומר לא מגיב להרצפטין. ולא מגיב להורמונים. ככה סתם, יחודי כזה, נון-קונפורמיסט.

החדשות הן אכן טובות, כי בפעם הראשונה מצאו טיפול שעובד על הגידולים בשדיים ובריאות. עכשיו רק מנסים לנחש האם זו הקסלודה או האווסטין או שניהם ביחד. יורים באפילה.
זה נתן לנו קצת תקווה, ובשילוב עם ההתאוורות בלונדון בשבוע שעבר, קצת שיפר את המצב רוח.

לגבי לונדון, באפריל האחרון, כשנודע לנו שאיריס עברה למעמד של גרורתית, איריס החליטה שניסע ללונדון בחגים, שניקח את דר למקומות האהובים עלינו בלונדון. אז טסנו, לפני ראש השנה, לשבוע בלונדון. ואיזה שבוע זה היה. דר מעולם לא נסעה בכל כך הרבה רכבות בחייה, אבל החליטה שהיא מעדיפה לנסוע במוניות הלונדונית. נכדה של סבתא שלה. היא נהנתה מאוד לבחור בגדים ומתנות בחנויות, לאכול המבורגר אצל גורדון רמזי, לשוט בסירה לגריניץ׳ ולראות את ״אמצע כדור הארץ״ כמו שהיא קראה לכדור שם, לבלות בלגולנד, לבחור צעצועים בהמליס וכמובן, לראות את ה׳בינגן׳ (ביג בן), אהוב ליבה. האויר שיצא מריאותיה כשראתה את השעון ביצ׳יאה מתחנת הרכבת בווסטמינסטר עדיין לא שב כולו לריאות. אה, וכמעט שכחתי, דר נהנתה מאוד לשוטט בארמון וינדזור, לראות את חילופי משמר המלכה ואת החדרים ולתהות מדוע המלכה לא מחכהבארמון ואיפה בכלל נמצאת הנסיכה קייט מידלטון. חוץ מזה היא נהנתה לעשות קניות בסלפריג׳ס ולאכול שם סושי מהמסוע ובין לבין היא עזרה לי לעצור את איריס מלקנות שטויות כשצעקה ״אמא את לא קונה כאן שום דבר!״. וכמובן, לשחק באייפונים והאייפד באפל סטור בקבנט גרדן ולעלות על הגלגל הענק בלונדון איי.

השתדלנו ליצור לדר כמה שיתר חוויות וזכרונות ביחד, חוויות שלה עם אמא ואבא, מי יודע כמה פעמים עוד נספיק לעשות את זה שלושתינו ביחד. והיה כיף.

אז התאווררנו, שבוע לא חשבנו על הסרטן, וזה היה טוב. לונדון מומלצת לכל חולי הסרטן, כמו שאומרים, היאוש נעשה יותר נוח. נקווה שהגידול הסורר, שמסרב לציית לרעלים, יתיישר וילך בדרך כל בשר.

תודה לכל מחזיקי האצבעות, לכל מי שהגיב על הרשומה הקודמת, שלח מיילים ומסרים של תמיכה ואהבה. זה מאוד חשוב לדעת שאנחנו לא לבד.

לאחרונה התחלתי להבחין שדר הבינה שיש לה אבא. זה החל סביב גיל 3 ומתגבר כמעט מדי יום. בעבר כתבתי את הפוסט ״למה אנחנו נעלבים כשהם צועקים אמא״ ובו ביכיתי את העובדה שאנחנו, האבות, בשנתיים וחצי הראשונות לגידול הילדים די שקופים מבחינת התייחסות הילד. סוג של סניטר/בייביסיטר זמני עד שאמא תתפנה. לא שלא ביליתי זמן עם דר לבד, לקחתי אותה לחוגים, ביליתי איתה אחרי הצהרים וגם לעיתים כשהיתה חולה, אבל תמיד היא בדקה מתי אמא תחזור. אני כאב מעולם לא הייתי הבחירה הראשונה שלה. גם כשדר נשארה איתי, אם פתאום היתה נופלת ומקבלת מכה, מיד היתה צורחת ״אמא!!!!!!!!!!!!״. לקח לי זמן להבין שזה טבעי ולהפסיק להיעלב מזה.

לאחרונה, בעיקר סביב גיל 3, פתאום דר מתייחסת אלי. ״אבא היום תבוא מוקדם מהעבודה ואם לא תהיה עייף נרכוב באופניים?״ היא שואלת אותי בבוקר. אחרי הצהרים אנחנו נהנים לרכוב על האופניים, דר יושבת מאחורי בכיסא, עם הקסדה הסגולה ונהנת לדחוף לי את הגב בעליות כדי לעזור לי לטפס. אנחנו רוכבים ביחד לחוג התעמלות ולעיתים לחוג שחיה. היא פתאום מבקשת מאיריס שאני אקח אותה לחוג.

בבוקר היא ניגשת אלינו למיטה, עולה על המיטה ולאחר שהיא מקבלת את מנת תה הצמחים שלה היא פונה אלי, מחבקת אותי ואומרת ״אבא, בוקר טוב, אני אוהבת אותך״. ממיסת לבבות של ממש. כבר לא אכפת לי שזה קורה בשעה חמש וחצי בבוקר.

פסיכולוגים התפתחותיים יאמרו שדר עוברת בגיל 3 את השלב הלוקומוטורי-גניטאלי לפי אריקסון או תסביך אלקטרה, לפי יונג. הנערה (תנסו להגיד את זה בקול של מורה) חובה התבגרות מינית ראשונה, ובמהלכה היא חווה קנאה באם ונמצאת בתחרות על ליבו של האב. תקראו לזה איך שאתם רוצים, לדעתי פשוט הילד מתבגר ומבין שהצרכים שלו יכולים להיות ממולאים גם על ידי האב.

בכל מקרה, הועלתי מדרגת סניטר/עובד משק/כח עזר לדרגת בייביסיטר בכיר. בעיקר כשדר גילתה את היתרונות שלי ברכיבת אופניים, שזו הפעילות האהובה עליה ביותר.

אז למה, עדיין כשהיא נופלת היא צורחת אאאאאאאמממממממאאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!!!!