במרץ 2012 כתבתי את הרשומה הזאת, בה תיארתי את תחושת הלבד שלי לצד איריס המתמודדת עם הסרטן. ברשומה תיארתי את הבדידות של מי שמלווה את החולה בסרטן, לבד עם הפחדים, עם החשש להישאר לבד, לבד עם עבודות הבית וגידול הילדים.
עכשיו השעה 20:30 ואני שוב מגיע מותש אל המטבח אחרי שדר נרדמה (היתה עייפה מאוד ונרדמה מהר מאוד ב-20:00). הורים מכירים את התחושה הזו, את הכמיהה לשעה שבה הילד נרדם ופתאום יש לכם את הזמן לעצמכם. תמיד אהבתי את התחושה הזו אחרי שדר נרדמת. זה היה הזמן של איריס ושלי לדבר, לתכנן דברים וגם לעיתים לריב. אבל בשבועות האחרונים, מאז שהפכתי להורה יחידני, ה"לבד" הזה קצת יותר מדי "לבד". זה לבד של אני לבד, ולא יודע אם אי פעם אצא מהמצב הזה.
שנים לקח לי למצוא את איריס, למצוא מישהי שתאהב את השגעונות שלי, את המניירות המעצבנות שלי, את הטירופים שלי (סדר ונקיון לדוגמה). ומה עכשיו? צריך לחפש הכל מחדש? למה זה מגיע לי?
ואיך בכלל אפגוש מישהי? הרי יש לי בת בבית שצריכה אותי, אני לא בדיוק רווק הולל ופנוי שמסתובב בפאבים (האמת שמעולם לא הייתי). והשגעונות הולכים ומחריפים עם הגיל, הנכונות להתפשר יורדת, מי בכל תרצה אותי ככה?
ואיך בכלל מתחילים עם מישהי בימים אלה, בעידן פייסבוק? כשכל סטטוס שלי חשוף לעולם, כשלא ברור מתי לשנות את הסטטוס האישי, לא ברור מתי לאשר חברות. עם איריס זה היה קל, לא היה פייסבוק ב-2003, לא היתה דילמה מתי לשנות את הסטטוס מ"איטס קומפליקייטד" ל"אין א ריליישנשיפ". היום יש את כל הבלגן הזה.
בשיחות שהיו לאיריס ולי בשבוע האחרון כשהיא היתה מאושפזת באיכילוב היא השביעה אותי שאני לא אשאר לבד, שאני אמצא מישהי לחיות איתה. החלום שלה היה שבכלל אסע לחו"ל לעשות פונדקאות עם הארטיקים שלנו באסותא. אני לא הייתי מוכן לשמוע על פונדקאות וגם היום לא רוצה את זה. אמרתי לה את זה. מבחינתי הדבר הטוב ביותר הוא לתרום את העוברים לזוג שרוצה ילדים. אחרי 5 שנים יש אפשרות או לתרום את העוברים או לשלם עבור השמירה שלהם. נראה לי שאבחר בתרומה.
אני גורר את עצמי למיטה בסביבות 22:00, מותש מעייפות ובכל זאת מתקשה להירדם במיטה הריקה. היינו חייבים לקנות מיטה כל כך רחבה, מטר שמונים? כמה שהיא רחבה כך היא מזכירה לי שהיא ריקה. אני יכול להפוך מחצית של המיטה למחסן אופניים ובכלל לא להרגיש בהבדל. מתישהו מצליח להירדם ואז מתעורר בשעות בלתי חוקיות בעליל כמו 03:00 או 04:00. שעות נהדרות לפסטיבל מספרי סיפורים או קטעי ארכיון מרתקים בערוץ 1 בטלויזיה. מה עושים עם נדודי השינה האלה? האמת שאני ישן "לילה לא – לילה כן" בדרך כלל. בלילה השני אני פשוט עייף מדי מזה שלא ישנתי לילה קודם לכן ומצליח להירדם.
אז מה עושים? איך יוצאים מהלבד הזה? איך אצליח לחזור "לשוק"? איך אצליח בכלל לפגוש מישהי אם אני מותש מעייפות בשעה 22:00?
I'm too old a dog to learn new tricks.
טוב, קצת יצא לי דכאוני. מחר אשוב לעצמי, לא לדאוג.