אב במשרה מלאה

כלל ידוע בנושא טכנולוגיה קובע, שטכנולוגיה שבאה לפתור בעיה אחת יוצרת שלוש בעיות חדשות. בעולם שלנו אנחנו התרגלנו להיות כל כך מקוונים, מעודכנים, מקושרים, ומחוברים עד ששכחנו בעצם למה צריך את זה. הודעות מייל, מסרונים, טקסטים, תמונות, הכל נשלח במהירות האור ומופץ בין כולנו. עברו הימים שבהם חיכינו למכתב מחבר, או לתמונות שיחזרו מפיתוח הפילם (שבועיים!). היום הכל מיידי, אינסטנט, מהיר, שגר ושכח. לדוגמה – ימי הולדת. הפייסבוק מזכיר לנו בכל בוקר למי מחברינו יש יום הולדת. גם אם לא ממש זוכרים למה אנחנו חברים של אותו אדם, אנו מרגישים מחויבות לשלוח לו הודעה על הוול שלו – "יום הולדת שמח, אחי". באותו יום הוול מתפוצץ מהודעות, וגם למחרת מגיעות ההודעות "נכון שיום ההולדת עבר אבל בכל זאת רציתי לאחל לך באיחור…"

האמת ששני הצדדים כאן יוצאים מרוצים – "בעל השמחה" מרגיש פופולרי עם כל ההודעות האלה, שמגיעות אליו למייל, לסמרטפון, לסלולר ולטאבלט, הוא מרגיש שחושבים עליו. "החברים" מרגישים שיצאו ידי חובה, יאללה, השקענו 10 שניות בכתיבת הודעה וגמרנו ענין. בלי מתנות, הזמנות, בלונים, עטיפות ועוגה. אז מה הבעיה? הבעיה היא שהקשר האישי הוחלף בקשר אלקטרוני קר, נטול רגשות, מלאכותי ומזויף. מס' שניות של הקלקה בסלולר, ומילאנו את חובתנו החברתית.

אותו דבר מתרחש כאן מדי ראש השנה וערב פסח – המסרונים המעצבנים שאנשים חשים צורך לשלוח בסלולר לכל רשימת אנשי הקשר שלהם, ובהם ברכות לרגל החג הבעל"ט. אנשים שולחים מסר קבוצתי ל-50 עד 100 אנשים אחרים, את חלקם הם מכירים, את חלקם לא כל כך, העיקר ששלחנו ויאללה הביתה. המסרונים המעצבנים האלה מנוסחים בלשון ניטרלית, כך שיתאימו גם לזכר וגם לנקבה – "שנה טובה לך ולבני משפחתך, שנת בריאות ושלום". בלעעע. ממש להקיא מזה.

בני הדור הקודם לנו, בעיקר ההורים, עוד לוקחים את המסרים האלה ברצינות. אמא שלי, לדוגמה, שאינה בקיאה בהלכות המסרונים, חשה צורך גם לענות על המסרונים האלה במסרון או בשיחת טלפון (!). לקח לי זמן ללמד אותה שזה לא מסר אישי אלא מסר קבוצתי של "שגר ושכח", כך שלא מקובל לענות עליו. זה אפילו נחשב לנודניקיות לענות על מסרון כזה. זה בערך כמו שחברת הסלולר תשלח לכם מסרון ברכה לראש השנה, ואתם תתקשרו למוקד שירות הלקוחות להגיד תודה על המסרון.

הכי מעצבנים זה אלה שבטוחים, שהעובד שאתה ברשימת אנשי הקשר שלהם גורמת לכך שהם נמצאים בוודאי ברשימת אנשי הקשר שלך, ולכן לא טורחים אפילו לחתום על ההודעה. אז אני מקבל הודעת טקסט ממס' 050-5555315: "שנה טובה לך ולבני משפחתך". הלו, מי אתה? אתה בטוח שאתה אצלי באנשי הקשר? מי מכיר אותך בכלל? הצחקת אותי.

נתוני הרווחים של חברות הסלולר מלמדים כי הרווחים מהמסרונים האלה בערב החג מרקיעים שחקים. זכורה לי השנה שבה המסרונים של סלקום נתקעו בגלל עומס בשרתים והגיעו במוצאי החג. מעניין איפה הם עשו את החג. בכל מקרה, ברוח המחאה החברתית וההתנגדות לטייקונים, התגבשה יוזמה בפייסבוק להחרים את חברות הסלולר השנה ולא לשלוח מסרונים לקראת ראש השנה. אם השנה השנאה לטייקונים תכחיד את המנהג המגונה, דיינו. הצטרפו בהמוניכם ליוזמה ותביעו עמדה ערכית.

בכל מקרה, מי שישלח לי מסרון עם ברכת שנה טובה לא צפוי לקבל ממני דבר כל השנה. ונסיים בסרטון הויראלי העכשווי של ראש השנה – פרויקט וידאו מוצלח מאוד של התלמידים במדרשה הישראלית למנהיגות חברתית עין פרת בכפר אדומים – Dip your apple:

עשיתי לי מנהג לפני כמה שנים, להפסיק לצפות בערוצים המסחריים בטלויזיה, בעיקר ערוץ 2 וערוץ 10. הפרסומות האינסופיות, הריאליטי, הצעקנות והתוכן השיווקי פשוט עשו לי רע. עוד תכנית שאני מתעב בפרט זה "אולפן שישי", שבו מתכנסים גברי חברת החדשות לברברת אינסופית ולעיסת ענייני השבוע החולף.

לכן לא צפיתי במופע האימים של רוני דניאל, אותו סא"ל מתוסכל שהפך להיות פרשן צבאי הרואה עצמו מפקד גייסות חדשות ערוץ 2, שטען שלישראל אסור בתכלית האיסור להתנצל על אירועי המשט הכושלים בפני טורקיה ותקף את ערד ניר על התבוסתנות וההתרפסות שלו בפני הטורקים. נחשפתי לויכוח הזה רק לאחר קריאת ביקורת הטלויזיה של "הארץ" ביום ראשון.

בעולם של רוני דניאל אנחנו מוקפים אויבים, המתחזים לידידים, שרק מחכים לנימה של התנצלות בקולנו כדי לדרוך על כבודה האבוד של מדינת ישראל ולפגוע ב"הרתעה" שלה מול "בנק המטרות" ו"היחסים האסטרטגיים באזור" מול "תשתית ארגוני הטרור", הזוממת להשמידנו ולהשפילנו עד עפר. רק אם ניתן לו, לרוני, את הפיקוד על המדינה, והוא יסדר הכל. בעולם של רוני דניאל הערבים מבינים רק כח, "המזרח התיכון מתנהל לפי חוקים אחרים, הכבוד הלאומי משמש מרכיב בסיסי ב"כח ההרתעה" ובכלל הם התחילו אז הם צריכים להתנצל. הכל עובר עליך וקקה בידיך, ממש גן ילדים מזרח תיכוני. "אתה יכול להתכופף, אני לא", הוא סנט בערד ניר. "האזרח הזה", חשב לעצמו דניאל, "לא מבין בבטחון וצבא ובא ללמד אותי על בטחון לאומי, צוציק חצוף".

כותב שורות אלה, שכבר גילה בעבר תבוסתנות קשה אל מול אויבנו בניכר, לא מבין מה בדיוק איזו שואה אומר להתחולל אם נעז להתנצל על אירועי המשט, שאם נודה על האמת, הסתיימו בכשלון ובמפח נפש גם מבחינתנו. מי שהורה לשלשל חיילי שייטת לספינה צריך לשאת באחריות. הרי נפלנו למלכודת הזו ואנחנו מסרבים לצאת ממנה בטענה שהגאווה הלאומית שלנו לא מאפשרת לנו להתנצל בפני טורקיה על ההרג המיותר של אזרחיה. אז נכון, ההרוגים לא היו מחובבי ציון ולא צפויים להשתתף בקונגרס הציוני הבא, אבל עדיין טעינו בשיקול הדעת, ועלינו להתנצל.

גם אם ראשי המדינה סבורים שלא טעינו בשיקול הדעת, מבחינת האינטרס הישראלי עדיף כאן להתנצל. מדובר במדינה שיש לה חוזים צבאיים עם ישראל, שלמרות ההתקררות ביחסים בשנים האחרונות היא עדיין בעלת ברית אסטרטגית שלנו כאן במזרח התיכון. אז נמחל על כבודנו האבוד, ונתנצל. לא יקרה אסון, רוני דניאל עדיין ישאר בבונקר. אולי עדיף שישאר שם ולא יצא.

אני זוכר התבטאויות של רוני דניאל בשנות האינתיפדה, שרק אם ניתן לצה"ל עוד יד חופשית בשטחים וניתן לצה"ל לנצח, אז נוכל לנצח את האינתיפדה. זוכרים מה יצא מזה? עוד כמה אוטובוסים שהתפוצצו. עוד נצחון כזה ואבדנו.

כתבתי כאן בעבר על העובדה התמוהה, שהכותבים בעיתונות המזוהים עם הימין מביעים עמדות כנגד המחאה החברתית. מילא הכותבים בבביתון, כמו אמילי עמרוסי, דרור אידר וגונן גינת, המשרתים את עמדת הממשלה, אבל גם בעיתונים אחרים ובתקשורת, רוב דוברי הימין מביעים רגש שנע בין לגלוג להתנגדות למחאה. הענין הוא, שלא ברור לי מהו שורש ההתנגדות שלהם? ממה הם מפחדים? מכך שתוקפים את ביבי? מזה שסתיו שפיר או דפני ליף נראות "סמולניות"? מזה שהקרן החדשה תרמה 20 אוהלים למאהל ברוטשילד?

מדוע מחאה חברתית, שמטרותיה מתמקדות בשבירת הריכוזיות במשק ובהגדלת הוצאות הממשלה, כל כך מפחידה את הימין? האם מחיר הקוטג' לא נוגע למשפחה באלון מורה או במגרון? האם ההוצאות לגנים לא נוגעות לתומכי הליכוד בירושלים? האם העובדה ששוק הסלולר או שוק הבנקאות נשלט בידי כמה משפחות טייקונים לא נוגע לחשבון הסלולרי או לאוברדרפט של איתמר בן גביר?

בתחילה הלכו על הקו הראשון שלי ביבי, שניסה להציג את המוחים כשמאלנים, סטלנים ומעשני נרגילות. אחר כך, האשימו את הקרן החדשה, אויבת העם והמדינה, בכך שהיא עומדת מאחורי המחאה ומממנת אותה באופן סמוי. אחר כך טענו שכל מטרותיהם של המוחים הוא להחליף שלטון. כשזה לא עזר, אז פשוט ליגלגו על העובדה שלא הגיעו מליון איש להפגנה אלא רק 400 אלף ומשהו, כאילו שזה משנה.

האמת היא שהבנתי בסוף ממה הם מפחדים. הם מפחדים משינוי סדרי עדיפויות בקביעת תקציב המדינה. הציבור, שהתרגל לחיות על חשבון המדינה, שנהנה ממענקים ומסיוע בדיור זול ביהודה ושומרון, מבין שהשיח השתנה. שכעת לא ניתן לשפוך כספים על ההתנחלויות והכסף הזה יופנה מעתה למקומות אחרים, שנוגעים לכלל הציבור ולא לסקטורים צעקניים או בעלי לובי קואליציוני בכנסת. לכן הם מתמקדים בהסתה כנגד המחאה ובטענות לגבי השירות הצבאי של דפני ליף ולהורים שלה בכפר שמרייהו, כאילו שזו הגושפנקה היחידה שניתנת לאדם בישראל כדי לדבר בשם ציבור.

אני מאמין שצדק חברתי לא יתכן בישראל אם נמשיך לשלוט באוכלוסיה אחרת, נטולת זכויות אדם ואזרח. לא יתכן שנחזיק אוכלוסיית מתנחלים עם כבישים נפרדים ליהודים וגדר הפרדה לפלסטינים, נגזול אדמות ונפקיע בשם ההתיישבות ביו"ש. צדק חברתי יתכן בישראל רק אחרי שנפנה את השטחים ונחזיר את האדמות האלה לבעליהם החוקיים, ולא, הבעלים החוקיים אינם פורעי החוק ממיגרון. זה חלק משינוי סדרי העדיפויות.

שינוי סדרי עדיפויות הוא מושג הטומן בחובו סכנה גדולה לעולם הישן ולדיבור הישן, שאותו מנסים דוברי הימין לשמר לשווא. העובדה שאלי ישי מפרסם מכרזים לבניית עשרות אלפי דירות בשטחים וטוען כי הוא מחובר למחאה החברתית מעידה על כך שהימין עדיין לא הבין שחוקי המשחק השתנו. הממשלה לא תוכל יותר לשפוך כסף על פרוייקט בניה בקרית ספר או במודיעין עילית מבלי לספוג ביקורת ציבורית. נקווה שמאות אלפי האנשים שיצאו לרחובות במוצאי שבת יזכרו זאת בבואם לקלפי.

"חג" פתיחת שנת הלימודים נפתח היום, כרגיל שומעים על "חדר המצב במשרד החינוך" ועל "שנת הלימודים נפתחה כסדרה, 2 מליון תלמידים בדרכים, המשטרה ערוכה בכוננות מוגברת". לפחות עכשיו אוכל לרדת לאכול בצהריים בקניון ולחזור בשלום. אתמול לעבור את הדרך בקניון עד לסופרפארם היה ממש קשה, ילדים צורחים, שוכבים על הרצפה, ואחריהם רודפות סבתות עייפות, שנגזר עליהן לעשות בייביסיטר לימים האחרונים של החופש.

אני זוכר כמורה את ההתרגשות של תחילת שנת הלימודים החדשה. לפני כן היה לנו את העונש שנקרא "ימי הערכות", שזה מילה יפה לעובדה שלוקחים לנו את השבוע האחרון של החופש הגדול לטובת "ישיבות הכנה" מעייפות וסדנאות משמימות. ביום הראשון לכל שנה התרגשתי כמו תלמיד ממש, לארוז את התיק עם הספרים והקלסרים החדשים שלי, הרשימות החדשות, הפרצופים החדשים והצבע החדש על הקירות.

הנטיה הרווחת היום בציבור היא לזלזל בציבור המורים, שהרי הם בכלל במקצוע הזה בגלל החופשים, וכל השנה בכלל הם לא עובדים, ובכל תחילת שנה הם שובתים, ובכלל מה הם יודעים (או יודעות), שהרי כל אחד יכול להתקבל ללימודי הוראה. ציבור ההורים לא מבין שמדובר על פי רוב באנשים מוכשרים, שמנסים להתמודד עם דרישות בלתי אפשריות ומול מערכת מאוד מדכאת. נסו אתם לבלות חצי שעה עם 30 – 40 תלמידים בכיתה, רובכם תזקקו לאשפוז כפוי מיד לאחר מכן. אותם בייביסיטרים, ששומרים לכם על הילדים ובדרך אגב גם מנסים להכניס להם משהו לראש,  עושים עבודה מאוד קשה ולא מתגמלת, וסופגים צעקות מכל הכוונים, מההנהלה, מההורים ומהתלמידים. אל תזלזלו בהם, תבינו מאיפה הם באים, תבינו איזו מערכת יושבת להם על הראש. הרי כולם חושבים שהם יודעים יותר טוב מהמורים איך ללמד, רק אף אחד לא יעז להכנס לכיתה ולעשות זאת.

שמונה שנים ביליתי בעבודה במערכת החינוך. עבודה כמחנך, מורה להסטוריה ואזרחות, לימודי ארץ ישראל ורכז טיולים בתיכון. חינכתי כיתות מב"ר וכיתות רגילות, ליוויתי טיולים והדרכתי סיורים של תלמידים, בארץ ובפולין. אהבתי מאוד את האינטראקציה עם בני הנוער, בעיקר בתיכון. יש משהו מאוד נחמד (או מאיים, תלוי בגישה) בלחיות את שנות התיכון מחדש כל פעם. לא אהבתי את העבודה מול "המערכת", שדורשת תפוקות, ציונים, הערכות. מערכת החינוך כפויית טובה אל המורים, דורשת מהם הכל ולא נותנת בידיהם דבר, לא סמכויות ולא שכר ראוי. רפורמה או לא רפורמה.

נכון שלא כל המורים טובים, והמערכת, כפי שהיא בנויה היום, לא משכילה להציע אלטרנטיבות למי שנכנס לכיתה וברור לכולם שאסור לו לעמוד מול תלמידים. מורים יודעים מהר מאוד מי מעמיתיהם לא צריך ללמד. יש אנשים שנועדו לעבוד בחדר סגור מול מחשב, לא מול אנשים, והגיעו בטעות למערכת. בגלל אי היכולת להתקדם או לעבור לתפקידים אחרים הם נשארים בכיתות, ממורמרים ופוגעים בתלמידים. חוויתי זאת כמחנך, כשידעתי שיש מורים מקצועיים של התלמידים שלי שפוגעים בהם, ולא יכולתי לעשות דבר. אבל המורים האלה אינם הרוב, הם המיעוט. אז תנו קרדיט למורה של הילד, תנו לה גיבוי ברוב המקרים. נסו לשים את עצמכם במקומה, גם אם אתם מתים להגן על הילד הפרטי שלכם מול כל צרות העולם. פעמים רבות ההגנה האוטומטית על הילד פוגעת בו. אל תתיייצבו תמיד לימין הילד, לפני שבדקתם את הפרטים, לפני ששאלתם את עצמכם מדוע המורה או בית הספר קיבלו החלטה כפי שקיבלו. פעם תלמיד שהעתיק בבחינה היה מקבל "מנה" מהוריו. היום המורה מקבל "מנה" מההורים על כך שפסל לו את הבחינה. ומה התלמיד לומד מזה? שמשתלם להיות תחמן.

כבדו את המורים, גם כשאתם מדברים עליהם בבית עם הילד. למדו אותו לכבד את המבוגר, לא מתוך נימוס מלאכותי, אלא כדרך חיים. למדו את ילדכם שהוא אינו תמיד במרכז, בטח כשהוא אחד מתוך 40. המורה אינה תמיד "המטומטמת". היא עושה תפקיד חשוב, שפעמים רבות בא להחליף את מה שלא קיבל הילד בבית – אהבת הקריאה והידע, ערכים, נימוסים ודרך ארץ. וכל זאת בשביל 4000 שקל בחודש.

פעמים רבות הספידו את בתי הספר, אמרו שהמחשב והטלויזיה יחליפו אותם. אז זהו, שכרגע אין תחליף למורה, לוח מחיק וטושים, מחברות, ספרים, עפרונות ועטים, למרות שזה נשמע מאוד אנכרוניסטי בעידן של טאבלטים, סמרטפונים ולפטופים. נכון שכל ילד יודע להעתיק מהויקיפדיה את הטקסטים ולהכניס אותם למסמך "פרי עטו", אבל הוא לא יודע מה כתוב שם. בשביל זה צריך את המורה.

שנה טובה לכולם!

השיח הישן השתלט על אמצי התקשורת בשלושת הימים האחרונים:  חילופי אש קשים/נפגעים/נגיב בכל הכח/השמיניה/השביעיה/המטבחון התכנסו/אור ירוק לצה"ל/מנהיגי החמאס ירדו למקלטים/למרבה המזל/בית הספר היה ריק מתלמידים/אירועים בוטלו/התכנסויות המוניות/מתקשים לחזור לשגרה/הערכת מצב במטכ"ל/אלוף הפיקוד הנחה/הרמטכ"ל דפק על השולחן/ממשלת חמאס אחראית/שר הבטחון הודיע/המנהיגים אינם בין החיים/מבצעי הפיגוע/יתכן ובשטח יש עוד מחבלים/ממולכדים ועוד קלישאות המוכרות לציבור הישראלי.

מישהו הבוקר תיאר את רמת הקשב של התקשורת כשל ילד היפר-אקטיבי. לפני חמישה ימים דיווחו על המחאה, אחרי יומיים עברו כולם לטפל במרגול ומיום שישי מטפלים בחילופי האש ובגראדים. הזכרון נמחק.

עוד אמרו שזה בא לביבי ולברק בזמן הטוב ביותר. הם קיוו שהמחאה תיעלם בספטמבר לאור מה שצה"ל מתכנן לפלסטינים, והופ – בא להם הפיגוע באוגוסט וכולם קוראים לקפל את הדגלים. ברק ניצל מקיצוץ בתקציב הבטחון, ויכול לעמוד לצידו של האלוף טל רוסו, ולכוון אותו למצלמה הנכונה. אותו טל רוסו שהיה אמור להורות על סגירת הכביש בעקבות ההתרעה החמה ולא עשה זאת.

לפני שנה וחצי שירתתי במילואים בחור הידוע כהר חריף, בגבול מצרים. מדובר באחד האזורים שכוחי האל שיש במדינת ישראל, סוג של חצר אחורית של המדינה, בה קומץ חיילים וחיילות מנסה לשמור על הגבול, בו מדי לילה עוברים מבקשי מקלט, מהגרי עבודה, סוחרי בני אדם, סוחרי סמים ואמצעי לחימה. וגם מחבלים, כך ראינו בסוף השבוע האחרון. ישראל הפקירה את קו הגבול הזה מאז 1982, בהיותו גבול שלום, וכעת משלמת את מחיר ההזנחה.

ושוב נכנסנו לסבב של התקפות חיל האויר על "מטרות" בעזה אל מול "כוננות ספיגה" של גראדים בערי הדרום. מישהו שואל לשם מה נחוץ מפגן המצ'ואיסטיות הזה מול העזתים? מדוע שר הבטחון צריך להתרברב, כאילו היה לוחם אינדיאני, על כך ש"מי שאחראי לפיגוע הזה כבר לא בין החיים", וזאת שכמה מאות מטרים משם נהרג לוחם הימ"מ? מישהו שואל מדוע צריך להפציץ את עזה בכל פעם ו"לראות בממשלת החמאס אחראית לנעשה ברצועה"? כולם מגיבים באוטומט ללא מחשבה. והציבור – הציבור מתלכד סביב צה"ל וההנהגה בעיתות משבר. כמצופה ממנו. ביבי נכנס לטריטוריה המוכרת, חמור סבר, בטחוניסט, "נכה ללא רחם במפגעים ובמי ששלח אותם". אז זהו, שהם רק מכים בנו, ואנחנו בכוננות ספיגה. ואיפה כיפת ברזל שכולם התגאו רק לפני כמה חודשים שתגן על ערי הדרום? לאן הלך הכסף ששפכו על המערכת הזו? ברק וביבי מבשלים לנו את ה"עופרת יצוקה" הבאה, את גיוס המילואים הבא, ושוב הסטודנטים, המתמחים, בני מעמד הביניים, יחרקו שיניים ויתגייסו ל"מלחמה על הבית".

אם המחאה הזו לימדה אותנו משהו בשבועות האחרונים, זה שצריך לשנות כאן את השיח. משיח ביטחוניסטי של טרור ובטחון, לשיח חברתי של חינוך, בריאות ורווחה. לעם נמאס לראות את רוני דניאל ואלון בן דוד, מצטטי הביפרים, המפחידים אותנו השכם וערב מפני מה שעלול לקרות אם נקצץ בבטחון. לממשלה נוח לנהל מלחמה, כי אז הביקורת לא מופנית כלפיה, אין צורך לקצץ בבטחון ושר הבטחון, ראש מפלגת ששת הדרדסים, יכול להיות מוגן בכסאו. תנאי השירות המפליגים של משרתי הקבע מובטחים. שקט, יורים.

אולי היינו צריכים לנסות אחרת? אולי לשלוח כלי טייס בלתי מאויישים להפציץ "מטרות" בעזה זו לא התגובה הנכונה? אולי במקום להגיב למציאות היינו מנסים ליצור כאן מציאות חדשה, כפי שמנסים ליצור כאן דפני, סתיו והאחרים? 300 אלף בני האדם, שיצאו לרחובות לפני שבועיים (מי זוכר?) והפגינו, אמרו את דעתם בקשר לשינוי סדר היום במדינה. מישהו שאל את עצמו אולי הסכסוך הזה יכול להיפתר אחרת? מישהו שאל למה הממשלה מציתה את הסכסוך עם בניה לחרדים במזרח ירושלים וביהודה ושומרון?  מישהו אמר פעם שכשמסתכלים דרך כוונות הרובה, כולם נראים אויבים. מדינת ישראל מסתכלת יותר מדי שנים דרך כוונת הרובה על המציאות, אולי הגיע הזמן להשתחרר?

בשבת האחרונה נהרגו שני רוכבים בתאונת אופניים בכביש 3, מה שמצטרף לסטטיסטיקה של ממוצע של 20 רוכבי אופניים הרוגים בשנה. שוב נהג צעיר, אחרי בילוי בליל שישי, פוגע בקבוצת רוכבים שנעים על השוליים בכביש שאמור להיות בטוח. לא ברור אם היה שיכור או סתם עייף, אבל המפגש הזה בין בלייני סוף השבוע לרוכבים משכימי הקום של שבת הוא לעיתים קרובות קטלני.

אני רוכב אופניים מגיל 16, כנער התאמנתי גם בקבוצת מירוצים. יש לי אופני כביש ואופני שטח, וכמה פעמים בשבוע אני רוכב על אופני הכביש, כדי לשמור על כושר ולהוריד במשקל. רכבתי פעמים רבות בכבישי "המשולש" (נשר-לטרון-נחשון), כבישים המכונים "ארץ האופניים". בכל רכיבה יש את ההרגשה המודחקת הזו, שאולי יפגע בי רכב. אני מקפיד להסתכל במראה האחורית, מאזין לתנועה, יודע לזהות מתי מתקרב אלי אוטובוס או משאית, שיגלחו לי את האוזן. אבל הפחד תמיד קיים. אני יודע גם שאיריס מפחדת כשאני רוכב על הכבישים.

הסיכון הזה של פגיעה מלווה את כל רוכבי הכביש. אני מקפיד על לבוש בולט, נצמד לשוליים כמה שאפשר ובוחר כבישים שנחשבים "בטוחים", בוחר שעות שהתנועה נוחה יותר בכביש ומשתדל לרכוב בזהירות עד כמה שאפשר. לדוגמה, הפסקתי לרכוב בשישי ובשבת לפנות בוקר, בגלל הסיכון מהבליינים העייפים/שיכורים. תמיד בכיס נושא איתי תעודה מזהה (שזק"א יזהו אותי) ובתוכה גם כרטיס אדי (סגולה לאריכות ימים). אני רוכב באזור שלנו (אבן יהודה), בכבישים בין המושבים, ודווקא עושה זאת אחרי השעה 7:30, כשהתנועה הופכת להיות צפופה יותר ואיטית יותר. על כביש 4 אני עולה מפרדסיה לצומת דרור כשרוב התנועה שם עומדת בפקק, והסיכון לפגיעה נמוך. עדיין לעיתים יש איזה אוטובוס שמחליט לבדוק לי את האוזן, או נהג רכב שמחליט להתקרב קרוב מדי, או איזה ערס שמתקרב אלי בכוונה, חולף על פני בצעקות כדי לגרום לי ליפול מהאופניים. התרגלתי כבר לדברים האלה.

מה שמכעיס אותי תמיד אחרי תאונות כאלה זו ההאשמה של הרוכבים בתאונות. "אם לא תרכבו על כבישים, לא יהיו תאונות". קצת מזכיר את ההתייחסות לקורבנות אונס – "אם לא תלכי בערב לבד ברחוב, לא יאנסו אותך". מדוע מאשימים כאן את הקורבן? זה כמו לטעון שהולכי הרגל, שנפגעים על מעברי חציה בעיר, אשמים בתאונות. הרי אם לא ילכו הולכי רגל ברחובות ולא יחצו כבישים, הם לא יפגעו. או כמו שאמר מפקד מחוז תל אביב של המשטרה פעם למפקד המחוז של ירושלים – "לטעון שבתל אביב יש יותר הרוגים בפיגועים מאשר בירושלים זה כמו לטעון שבתל אביב יש יותר הרוגים בטביעה בים מאשר בירושלים".

מה שמנסים לטעון שונאי האופניים זה, שמדובר בחבורת פלצנים, שרוכבים על אופניים יקרים עם בגדים יקרים, לשם הספורט ולא לצרכי התניידות. נכחתי בדיון של ועדת תעבורה של לשכת עורכי הדין, שבה טען אחד מעורכי הדין הבכירים והותיקים לענייני תעבורה בישראל: "אם הם רוצים להתאבד, שיסעו. אבל המדינה צריכה לאסור עליהם לרכוב בכבישים". זו גישה מוטעית ומקוממת. היא מתעלמת מהמצב במדינות אירופה וארה"ב, שם לא כתוב על השלטים "זהירות רוכבי אופניים" על השלטים אלא "Bicycles share the road", משמע שלרוכבים יש זכות מלאה לחלוק את הכביש עם הנהגים. פעמים רבות ניתן לראות שיירה של מכוניות מטפסת באיטיות על אחת הפסגות באלפים בצרפת או באיטליה, כשהשיירה משתרכת אחרי רוכבי אופניים. איש לא מעז לצפור, לעקוף או לחתוך אותם, כי יש תרבות נהיגה אחרת, שמכירה ברוכב האופניים כשווה לנהג הרכב.

נזכיר שגם בישראל, לאופניים יש זכות מלאה לרכוב על הכבישים, למעט דרכים מהירות (כביש 1, כביש 6, כביש 4 מראשל"צ לאשדוד, כביש 2 מחדרה לחיפה ועוד כמה כבישים ספורים). אופניים גם לא חייבים על פי החוק לרכוב על השוליים, הם עושים זאת בגלל שאין להם נתיבים מסודרים כמו בעולם הגדול. מן הראוי שהמדינה תקצה מתקציב הרחבת הכבישים לתשתית אופניים נפרדת, שתגן על הרוכבים. עד אז, אל תאשימו אותנו, הרוכבים. אנחנו הקורבן כאן.

נגמרו לי תרופות לאלרגיה, ובסוף השבוע סבלתי מאלרגיה קשה. ממש נראיתי כמו פריחת ההדרים ביום אביבי. בלילה בכלל התנפחו השפתיים וכמעט לא ישנתי. הבוקר התקשרנו למרפאה כדי לקבוע תור לרופא המשפחה ב"כללית". "יש היום שביתה של רופאי הכללית", מסרה לנו המזכירה. "תתקשרו לכוכבית 2700, תשאלו שם".

התקשרתי לכוכבית 2700. "אין רופאים", אומרת המוקדנית. טוב, את זה אני יודע.
"נפנה אותך לרופא עצמאי, אני בודקת לך".
"אני לא יכולה להפנות אותך לרופא עצמאי, כי התיק שלך לא נמצא אצלו". נו, חוכמה גדולה.
"תתקשר למלר"ם, תזמין רופא הביתה בתשלום".

מתקשר למלר"ם. "שלום אני צריך רופא לאבן יהודה".
"זה יעלה לך 200 ש"ח והוא יגיע תוך 4 – 5 שעות". לא ידעתי שאבן יהודה זה בפריפריה.
"אם אזמין את הרופא למקום אחר, זה יקח פחות זמן?"
"לאן אתה רוצה אותו?"
"לקריית אונו".
"מה זה בקרית אונו?"
"זה המשרד שלי"
"אנחנו לא באים למקומות עבודה, לא באים למקומות ציבוריים"
"אז זה לא מקום עבודה, תרשמי שאני גר שם"
"טוב בסדר, הוא יכול להיות שם תוך חצי שעה"
"טוב, שיהיה ב-9, אני מגיע לשם ב-9".

ב-9 מתקשרים אלי, הם הגיעו. גם אני במשרד. מגיעים שניים. אחד רופא (לא חשוב מאיזו תפוצה, זה די ברור), ואחד נהג/גובה כסף.
"מה הבעיה?"
"יש לי אלרגיה חמורה, צריך מרשם לכדורים והרופאים של הכללית בשביתה".
"טוב, הנה המרשם. זה יעלה 200 שקל"
"אפשר בכרטיס אשראי?"
"כן".
חייבו אותי בטלפון בכרטיס אשראי, מילאו דוח והלכו.

כנראה שזה חזון הרפואה הציבורית מבית מדרשם של ביבי ושות'. רפואה יעילה, מופרטת, זולה ומהירה עד הבית. רק שמרשם יעלה 200 ש"ח. העיקר שזה לא יהיה במקום העבודה, כי הם לא באים למקום העבודה.