איריס בחגיגות יום הולדת 40
אבל הוא דבר מתעתע. ביום יום הוא נדחק לפינה אחורית בראש, כמו ארגז עם בגדים למיון שהנחנו באיזה מדף במחסן אחורי והבטחנו לעצמנו לטפל בו פעם. הוא לא נעלם, הוא נמצא שם, אבל נדחק אחורה ברמה כזו שמאפשרת לתפקד באופן רגיל לאורך היום. כל זאת עד שמשהו פתאום מעיר אותו מתרדמתו, ואותו ארגז בגדים ששמנו מאחור פתאום מופיע, עולה למודעות ואומר: 'שלום, זוכר אותי? לא שכחת אותי? אני עדיין שם, לא הלכתי לשום מקום'.
חודש יולי עבורי ועבור דר הוא תמיד חודש מעיק. בחודש יולי חלים ימי ההולדת של איריס ושלי וגם יום מותה של איריס. אנחנו מתחילים להרגיש את המועקה מאמצע חודש יוני בערך, כשצריך לקבוע מועד לאזכרה. דר אמרה לי השבוע "אני שונאת את חודש יולי". הסכמתי איתה. גם אני לא אוהב את המועקה הזו שמתלווה לחודש הזה. פתאום עולים כל הזכרונות, מבית החולים, מהטיפולים, הכימותרפיה, איריס חולה וחלשה, מתקשה לנשום, מחוברת לחמצן. זכרונות שאני לא רוצה לזכור.
היום איריס היתה אמורה לחגוג את יום הולדת ה-46. בכל שנה דר שואלת אותי "בת כמה אמא?" ואני מתקן אותה "בת כמה אמא היתה צריכה להיות". היא היתה צריכה להיות בת 46 היום, אבל מתה בגיל 40. מתה מבלי שהספיקה לראות את דר עולה לכתה א', רוקדת במסיבות סיום, הולכת לצופים, מקבלת גביעים ומדליות בג'ודו ומקבלת תעודות הצטיינות בבית הספר. כמה חיים של דר היא הפסידה, כמה אירועים משמחים, פספסה לראות אותה גדלה להיות נערה חכמה ואינטילגנטית, מוכשרת, אהובה ופעילה חברתית.
בכל שנה פייסבוק מזכיר לי את הדברים שכתבתי בשנים האחרונות ביום הולדתה של איריס, מזכיר לי תמונות שצולמו ביום הולדתה הארבעים, האחרון שהספקנו לחגוג, והזכיר לי סרטון שצילמתי ב-2010, בו דר שרה לאיריס "היום יום הולדת", או בשפתה "היומלדת". בסרטון היא בת שנה ועשרה חודשים, רוקדת ושמחה:
ניסיתי לחשוב למה התאריך הזה, 9 ביולי 2010, מוכר לי כל כך ואז נזכרתי – זה היה סוף השבוע הארור שבו איריס גילתה את הגוש בשד. מאז אותו אירוע החיים של כולנו השתנו. אז ניסיתי להכחיש שזה קורה, להסביר לעצמי שזה סתם איזה גוש טפשי והרופא יגיד שזה כלום. מי ידע לאיזה סחרור זה יכניס אותנו.
שנתים איריס נלחמה בסרטן, עד שהריאות שלה לא יכלו יותר. שנתיים של סבל וכימותרפיה, של טיפולים וכאבים. ניסתה להיאחז בחיים כמה שיותר, לחיות בשביל דר עוד יום ועוד יום, עד שלא יכלה יותר.
היומלדת שמח, איריס.
אב במשרה מלאה 
אין כמוך דרור. מעריצה!
אהבתיLiked by 1 person
תודה 🙂
אהבתיאהבתי
סרט מקסים.
זוכרת שרק התחלת לכתוב בבלוג.
כבוד לגידול ילדה לתפארת.
אהבתיLiked by 1 person
תודה 🙂
אהבתיאהבתי
אני נשמעת כמו תקליט שבור, אבל חוזרת ואומרת שאיריס ידעה איזה אבא מדהים יש לדר….
אוהבת את דר שלכם ואותך – לתמיד❣️
אהבתיLiked by 1 person
😉
אהבתיאהבתי
הכרתי אותה ואת המאבק של כולכם ובעיקר את האהבה הענקית אחד לשניה ולדר ולחיים דרך הפייסבוק . התכתבנו קצת.
עצוב למות באמצע התמוז
אורי
אהבתיLiked by 1 person
תודה
אהבתיאהבתי
כרגיל מעכת אותי לגמרי… התקופה הזו של הקיץ היא קשה כל כך… משנה לשנה אצלי לפחות מתחילים גם הרגשי אשם, זכרתי אותה מספיק ביום יום? האם חשבתי עליה מספיק?
הגעגועים כל כך שם מצד אחד, מצד שני כל כך הרבה דברים אחרים נכנסים ליום יום, האין הופך להיות קבוע יותר ומוחשי יותר ומתרגלים אליו, כשאומרים שאם הזמן זה הופך לקל יותר, אני חושבת שפשוט מתכוונים שעם הזמן הזכרונות האלו שדיברת עליהם מבלים יותר זמן בקופסא הזו, ופחות בחוץ 😦
אהבתיLiked by 1 person
תודה 🙂
אהבתיאהבתי
מצחיק איזה דברים קטנים ולא קשורים מזכירים לי את איריס ביומיום. איריס היתה ככ הרבה דברים אבל בעיקר מה שזכור לי ממנה זה כמה היא ״היתה שם״ בשביל כולם. לא משנה מה – היא היתה שם. וזה נותן לי השראה גדולה. והיא איתי במחשבות. יום הולדת שמח איריס, איפה שלא תהיי.
אהבתיאהבתי
עצוב ולא פשוט 😦
אהבתיLiked by 1 person
תודה
אהבתיאהבתי
אני הכרתי את איריס דרך הפיסבוק, מקבוצת ״גמאני חליתי בסרטן השד״.כול פעם שאומרים את האימרה:״גילוי מוקדם מציל חיים״ – אני אומרת שלא תמיד זה כך, ואז נזכרת באיריס, ונותנת אותה כדוגמא, אני זוכרת שאיריס גילתה מוקדם אבל הסרטן היה עקשן.
זוכרת את הדברים שכתבה , יום עצוב.
אהבתיLiked by 1 person
תודה על הדברים
אהבתיאהבתי
ושוב אתה משאיר אותי חצויה אחרי הקריאה. מפלח את המציאות ואת הלב. כי את התכסיסים של האבל והגעגוע אני מכירה מהבית. אצלנו זה חודש דצמבר המקולל. ובתחילת השנה האזרחית יש הקלה. אבל כשאני חושבת על איריס, היא כל כך חיה בשבילי. זוכרת אותה לביאה, חזקה, חכמה ואוהבת. הלוואי והייתי יכולה לחלוק בתחושות האלה עם דר. איזו אמא מדליקה יש לך, כמה היא היתה גאה בך. תודה שאתה משתף דרור, אין כמוך.
אהבתיאהבתי