בנקודה מסוימת שקשה להגדיר בדיוק איפה היא נמצאת, מישהו בבית הספר היסודי של דר החליט שמשעמם לי. משעמם לי כהורה, ולכן צריך להפיל עלי עבודות. פעם קראו לזה ׳עבודות חקר׳. היום קוראים לזה PBL, שזה בעברית ״למידה מבוססת פרוייקטים״. כל ילד בכיתה ג׳ יודע לדקלם שהיום עושים PBL והיום לומדים לפי ה-PBL, ובכלל, PBL זה הדבר, ולא ברור מה עשינו עד להופעת ה-PBL בחיינו.

מה, אתם לא יודעים מה זה PBL? בואו אתאר לכם איך זה קורה:

א. יש שמועה כזו שצריך להגיש עבודה עוד שבועיים. פתאום דר זורקת לי איזה משהו על איזו עבודה.
ב. מתחילות שיחות בקבוצת הווטאספ של ההורים, שמנסים להבין האם השמועה נכונה. בשלב זה כולם עוד בשלב ההכחשה, ״לא, זה לא קורה״.
ג. שלב ההכחשה מסתיים עם הגעת המייל מהמורה בסוף השבוע, המפרט שביום X התלמידים מתבקשים להכין עבודה על נושא Y ולצרף מאכל אהוב/חפץ אהוב/שיר אהוב/יצירה אהובה.
ד. בשלב הבא דר מודיעה לי שהיא בקבוצה עם א׳, ב׳ וג׳, והם קבעו להפגש מחר בשעה 17:00 כדי להכין את העבודה שלהם ב-PBL.
ה. יום הע׳ ושעת הש׳ מגיעים – מתייצבים 4, 5 או 6 ילדים אצלי בבית. הם נכנסים לויקיפדיה ומעתיקים משהו למחשב. מחפשים תמונות ומעתיקים למצגת. ״צריך להביא את המצגת ביום שלישי, וצריך גם להכין מאכל שקשור לנושא״, היא מודיעה לי. ״מה הנושא?״, אני שואל. ״הזרע״, היא עונה. ״טוב, איזה מאכל תכינו? מרק עוף?״, אני תוהה. ״החלטנו להכין אמפנדס עם תירס״, היא עונה. ״לא מצאתן משהו יותר פשוט? אולי טורטיה עם תירס, גבינה וזיתים?״, אני מנסה להמתיק את העונש. ״בסדר״, היא עונה, ״אבל זה צריך להיות מוכן ביום שלישי לשעה חמישית״.
ו. יום שני מגיע. דר נמצאת בחוגי מצטיינים עד 20:00 וחוזרת מותשת מעייפות. לאבא של דר יש כרגע משימה במסגרת ה-PBL, לגלגל 17 טורטיות חצויות עם תירס, זיתים וגבינה צהובה, לארוז את זה על מגש בניילון נצמד ולקוות שזה יחזיק עד השעה החמישית מחר ולא יתפרק.
ז. יום שלישי מגיע, דר חוזרת מבית הספר ומודיעה שהטורטיות שלי היו הצלחה גדולה והמגש חוסל. איזה יופי, למדתי הרבה מה-PBL הזה.

בתחילת השנה זה היה עבודת סיכום לרגל סיום הלימוד של עשר המכות בספר שמות. הקבוצה של דר בחרה במכת בכורות, לא עלינו. התקבצו אצלי 5 ילדות בבית שצריכות להכין יצירה בנושא מכת בכורות. הן הסתכלו עלי וסימני שאלה בפניהן – ״מה אנחנו עושות?״, הן שאלו. ״נכין מכת בכורות מלגו״, אני מציע להן. ״אבל איך ניקח את הלגו לתערוכה, הוא יעלם משם ויפרקו לנו את זה״, הן עונות. על זה לא חשבתי. ״כתוב שאפשר להביא צילום, אז נצלם את זה ונדפיס את זה בהגדלה״, אני מציע. הן ניגשות לעבודה במרץ ומרכיבות את הפרמידות ואת בתי היהודים, מציבות אנשים שמרימים את ידיהם ואנשים אחרים ששוכבים מתים. כל דמויות הלגו-פרינדס של דר גויסו למשימה, גם אנה ואלזה. הן אומרות שלא ברור מה רואים בתמונה, כדי שיהיה יותר ברור שזה קורה במצרים ולא בארנדל. אני מדפיס את הפסוקים מספר שמות שעוסקים במכת בכורות, מצלם את התמונה ולמחרת מדפיס בחנות הצילום. הן קיבלו 100, דרך אגב. הידד ל-PBL.

היום התייצבו אצלי שלושה חברים של דר שצריכים להכין עבודה במולדת. ״מה חוקרים היום?״, אני שואל. ״את רחובות המושבה. אנחנו צריכים לחקור את רחוב העצמאות. צריכים להצטלם ליד שלט הרחוב ולהכין מצגת על הרחוב״, הם עונים. אנחנו יוצאים ומצטלמים ליד השלט. ״עכשיו תחקרו את הרחוב״, אני אומר. ״ניסינו בויקיפדיה ובאתר של המועצה וגם של מוזיאון המושבה והרחוב לא מופיע שם״, הם עונים. ״אז תאלתרו״, אני עונה. ״מה עושים?״, הם עונים. ״תכתבו ששם הרחוב ניתן לו לאחר הקמת המדינה, כדי לחגוג את עצמאות ישראל״, אני מנחש. הם כותבים. ״תכתבו שזה רחוב ארוך מאוד שחוצה את המושבה מצפון לדרום ומצטלב עם הרחוב הראשי של המושבה״, אני ממשיך לאלתר. הם כותבים במרץ וממלאים שקף של המצגת. טוב, המצגת גמורה, הידד ל-PBL.

לקריאה נוספת: החזירו את שיעורי הבית לילדים

מורות יקרות, יש לכן כוונות נהדרות שהתלמידים ילמדו ויחקרו ויכינו פרוייקטים, אבל תבינו, הפרוייקטים האלה נופלים עלינו בסוף, ההורים. נכון, העבודה צריכה להיות של הילדים (אני כבר רואה את התגובות בסגנון של ״הכותב הוא פרפקציוניסט שלא מעביר אחריות לבת שלו, זו לא עבודה שלו זו עבודה שלה״), אבל בסופו של דבר אנחנו אלה שצריכים ללכת לסופר לקנות מצרכים, להשגיח עליהם במטבח כשהם מבשלים את היצירות שלהם, אנחנו יושבים לתקן להם את המצגות, לצלם אותם, להדפיס להם את היצירות, לניילן להם את הדפים, לערוך את סרטי הסטופ-מושן שהם צילמו, לגלגל את הטורטיות באישון לילה ולאפות להם את פסלוני הפימו.

תנו לנו לנוח קצת. תיכף מגיעות העבודות לחופש פסח.